צריך עיון > סדר שני > מעגל השנה > להמתיק את הדינים: מרור ותפקיד הקושי בחיי האדם

להמתיק את הדינים: מרור ותפקיד הקושי בחיי האדם

רבים מתרעמים בימינו על המנהג לאכול כזית חריין למרור. האם מצווה עלינו התורה לסבול? הם תוהים. עיון בשורשי המנהג ובטעמו של המרור (תרתי משמע) מלמד אותנו שיעור חשוב על תפקיד הקושי בחיים, ועל ההבדלים בין מקומו בשעת הגלות לתפקידו בשעה של גאולה.

ו' ניסן תשפ"ב

המנהג הרווח בקהילות אשכנז, לקיים מצות אכילת מרור ב"חריין", מעלה מפעם לפעם טענות נגדו. ברצוני לעמוד על שתים מהן. הטענה הראשונה הלכתית באופיה: התורה מצווה על "מרור", דבר מר, וטעמו החריף של החריין אינו מר. הטענה השניה מתייחסת לסבל שבאכילת כזית חריין: לא יתכן שההלכה תחייב את האדם לסבול כל כך. "דרכיה דרכי נועם" ואין דרכה של תורה לגזור על האדם כאב שקשה לו לעמוד בו.

נדמה כי טענה זו מייצגת הרבה יותר מהתנגדות למנהג ספציפי זה: היא מבטאת גישה כללית, ששמירת תורה ומצוות אמורה להנעים את החיים בעולם הזה ולא להכרך בסבל וייסורים. באמצעות הדיון בטענות נגד החריין אבקש אפוא לא רק להעלות מחשבות על מצות אכילת המרור, אלא גם לעיין ביחסנו הכללי למצוות ובתפקיד הסבל בעבודה הדתית שלנו, ולגזור מכך תובנה על מהות הגלות ועל טיב הגאולה.

 

דרכיה דרכי נועם

המקור החשוב ביותר לטענה נגד הסבל שבאכילת החריין מופיע במכתבו של הנצי"ב לבנו, ר' חיים ברלין:

הקשבתי ואשמע מבנינו שליט"א כמה מעכ"ה נ"י מחמיר בכזית מרור, והוא חריין, ונפלאתי על זה מה ראה מעכ"ה בני נ"י לזה […] וגם מה שמדקדק מע"כ בני נ"י לאכול חריין, אינני מבין מדוע לא ינהיג עצמו בסאלאטא [חסה] כדעת רוב אחרונים ז"ל שהוא חזרת, והכי נראה ממס' עוקצין פ"ב מ"ז? ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף – והלא "דרכיה דרכי נועם" כתיב, ומכל שכן בליל פסח אחרי תענית ושתית יין! על כן לפי דעתי הדלה על בני נ"י לשנות מנהגו בזה. (שו"ת משיב דבר חלק ה, סימן יד)

דברי הנצי"ב "והלא דרכיה דרכי נעם כתיב", רומזים לדברי הגמרא בפרק לולב הגזול, העוסקים בזיהוי "ענף עץ עבות" הנזכר בתורה בין ארבעת המינים. הגמרא שם מעלה את האפשרות שמדובר בצמח הנקרא כופרא, ודוחה זאת בנימוק של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ורש"י מסביר: "דרכיה דרכי נועם – ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים." הנצי"ב מבין מתוך כך כי מצוות התורה אינן אמורות להכאיב, וגוזר גזרה שווה בין עקיצת הידיים שבכופרא לצריבת החיך שבחריין.

לפי תפיסת עולם רווחת זו, קושי ואי נעימות אינם עומדים בסתירה לקיום המצוה, ואולי אף להפך: סבל וקושי עושים את המצוה למעולה יותר: הם מוסיפים לה נופך של ציות, של מסירות, ואולי אפילו של שגב רוחני. הסבל הופך את המצוה למעין "עקדת יצחק" קטנה

טענה זו על 'קושי וסבל' באכילת המרור מכעיסה רבים וטובים משלומי אמוני ישראל: ליל הסדר אינו פיקניק, ויהדות אינה ניו אייג'. קושי ואי נעימות אינם עומדים בסתירה לקיום המצוה, ואולי אף להפך: סבל וקושי עושים את המצוה למעולה יותר. הם מוסיפים לה נופך של ציות, של מסירות, ואולי אפילו של שגב רוחני. הסבל הופך את המצוה למעין "עקדת יצחק" קטנה, התקרבות לקב"ה באמצעות הקרבת הנוחות האישית לטובת קיום המצוות.

השימוש ב'קלף' של "דרכי נועם" עשוי להרגיז עוד יותר, ובמידה רבה של צדק. במקרים רבים מדי אנו פוגשים שיח דביק ונוטף שומן בנוגע לשאלות הלכתיות, שהסיסמא שלו הוא "דרכיה דרכי נועם". טיעון זה, המופיע במקורו בהקשר מסוים מאד, הופך בידי כוחות אלו לאיזה 'חוק יסוד' שניתן למנף לצורך 'אקטיביזם הלכתי', המייתר כל שיקול ענייני והרומס כל ערך אחר.

אינני סבור כמובן שהנצי"ב מכוון בביקורתו לטענה מסוג זה. יתרה מכך, קשה לראות באכילת החריין דוגמא ל'סבל': בסך הכל מדובר באי נעימות חולפת, וביחס נכון ניתן גם להפוך אותה לחוויה בריאה ושמחה. לא נדיר לראות ילדים המבקשים מאביהם לאכול עוד קצת חריין, אם בשביל האתגר ואם כדי להתגאות בכך אחר כך בפני החברים…

שאלת ה"דרכי נועם" שבחריין, כמו גם במין הכופרא לארבעה מינים, אינה מייצגת אפוא את השאלות הקלאסיות של "הדת והחיים", דוגמת "קוצו של יוד" או "שביעית בזמן הזה"; יש בה אמירה עדינה ודקה, שהאופי הכללי של המצוות אמור להיות בצביון נעים ונוח, שאף שריטת הידיים מקלקלת אותו. לאמתו של דבר, אין מדובר כאן כלל ב'חיפוש קולא', איך ניתן לחמוק מהציווי הדתי בשביל החיים הנוחים, אלא בשאלה הלכתית של ממש: הלא כפי שה"דרכי נעם" מוביל לכך ש"ענף עץ עבות" אינו כופרא, והלוקח כופרא לארבע מינים אינו יוצא בו ידי חובה, כך אמור ה"דרכי נעם" להוציא את החריין מכלל הירקות שיוצאים בהם למרור. מדובר אם כן בטענה שהיא לא פחות 'חומרא' מ'קולא'.

כיצד נענה אפוא, הנוהגים לאכול כזיית חריין למרור כמנהג אשכנז, לטענת הנצי"ב? כיצד מתיישב מנהג אכילת החריין עם הכלל של "דרכי נועם"? ובניסוח למדני: האם אכן צודק הנצי"ב בגזרה שווה מעקיצת הידיים שבכופרא לצריבת החיך שבחריין, או שמא 'יש לחלק'?

ברצוני להציע שני חילוקים בין חריין לכופרא, הפוכים זה מזה:

האחד: בשונה ממצות נטילת ארבעת המינים, הקושי שבאכילת המרור הוא מטבעה של המצוה. אכילת המרור מעצם מהותה אמורה להיות חוויה קשה ולא נעימה – זכר למרירות של חיי אבותינו במצרים.

עיקר מצות אכילת מרור היא לאכלו יחד עם בשר הפסח: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אכילת ירק מר עם בשר היא דבר מקובל, משום שהאיזון בין המאכלים מייצר תחושה ערבה לחיך

השני: עיקר מצות אכילת מרור היא לאכלו יחד עם בשר הפסח: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות ב, יח). אכילת ירק מר עם בשר היא דבר מקובל, משום שהאיזון בין המאכלים מייצר תחושה ערבה לחיך. וכך כותב ה"אור החיים" בפירושו על הפסוק הנזכר: "כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד, כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אות נפשו." ואכן, במטבח האמריקאי נהוג לאכול בכל הלילות בשר צלי ברוטב חזרת, ללא כל מצוה מיוחדת. החוויה הקשה והלא נעימה הכרוכה באכילת החזרת נובעת מביטול קרבן פסח בזמן החורבן. בימינו, באין לנו קרבן פסח, אנו אוכלים מדרבנן את המרור לבדו. לפיכך אי אפשר לטעון שלא יתכן כי המרור שאליו כיוונה התורה אינו חריין, שהרי "דרכיה דרכי נועם", משום שמדובר למעשה בהתפתחות בלתי רצויה של המצוה. לו היינו אוכלים את החריין עם צלי בשר, לא היה בכך סבל אלא דוקא עונג.

 

מרירות, חריפות ומה שביניהן

יישבנו אפוא את טענת "דרכיה דרכי נועם" של הנצי"ב נגד מנהג אשכנז, וביארנו כיצד יתכן שקיום מצוה מסב אי נעימות. אולם עדיין נותרה הטענה השניה: מה בין חריין למרור? חריפות איננה מרירות, והרי למרור אנו צריכים!

ובכן, היות שמדובר במנהג עתיק שנהגו בו גם גדולי הפוסקים, עלינו להסיק ממנו על הפרשנות לטיבו של טעם המרור, ולא להיפך.[1] כפי הנראה, מנהג זה מבוסס על ההבנה שהטעם החד של החריין נחשב טעם מר. ההבחנה בין מר לחריף אינה חתוכה, ונראה כי מנהג זה מבוסס על הבנה שאין לחלק ביניהם. אף שמדובר במנהג אשכנזי, אפשר למצוא לו סימוכין בביאור האור החיים הנזכר לעיל לטעמה המקורי של מצות המרור. האור החיים אומר כי יש לאכול עם הצלי "דבר חד": "כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד." הביטוי "דבר חד" מתאר גם את הטעם החד של החריין וגם את הטעם המר של החסה. ואכן הדרך לאכול עם הבשר גם ירקות מרים וגם חריפים, עדה עדה ומנהגיה.

יתכן שכוחו של מנהג ותיק ומוסמך יפה דיו לחדש חידוש כזה – שהיות שטעם מצות אכילת מרור הוא שדרכו להיאכל עם בשר, לכן נכלל בזה גם ירק מר וגם ירק חריף. ואכן, כבר במשנה נמנים ירקות אחדים הכשרים למרור, והגמרא מוסיפה עליהם עוד. המרור אינו שם של ירק מסוים – הוא הירק שמוסיפים לצלי כדי לייצר ניגוד.

 

להפוך מר למתוק

מהאמור עד כה עולה לכאורה כי המרור אינו "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו" אלא כדי להנעים את טעם הבשר. האמנם מתכוון האור החיים לחלוק על הטעם שמוזכר בחז"ל ושכולנו אומרים בהגדה?

האור החיים מתייחס לשאלה זו, ואומר כי לא רק שאין סתירה בין הדברים, אלא שהם משתלבים זה בזה באופן נפלא, ומאירים את המהלך של סדר פסח כולו, של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ושל גלות הקודמת לגאולה:

שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים, כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים – הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת, וסגולת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו עת אשר שלט האדם באדם לרע לו.

האיזון בין הטעמים ההפכיים – המתוק והשומני עם המר (או החריף) – מביא לעונג עמוק יותר ובוגר יותר. ילד קטן נמשך למאכלים מתוקים ושומניים; ככל שהוא גדל, הוא לומד להעריך את הטעם של מאכלים מרים וחריפים. אכילה של בשר לבד מספקת לאדם חווית עונג חד ממדית, ילדותית, שטחית. אכילת הדבר המר לצד הדבר המתוק מדגישה ומעצימה את המתיקות.

האיזון בין הטעמים ההפכיים – המתוק והשומני עם המר (או החריף) – מביא לעונג עמוק יותר ובוגר יותר. ילד קטן נמשך למאכלים מתוקים ושומניים; ככל שהוא גדל, הוא לומד להעריך את הטעם של מאכלים מרים וחריפים

באותה מידה, מבאר האור החיים, הגאולה שלמה יותר כאשר היא מגיעה מתוך מרירות השעבוד. "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא" [אין אור אלא שיוצא מתוך החושך, ואין טוב אלא שיוצא מתוך רע] (זוהר ב, קפד א). המרירות, הקושי, הסבל – אינם העדר טוב אלא חלק אינטגרלי מצורת הבריאה. כאשר הטוב נחווה בלעדיהם מתקבלת חווית חיים מפונקת, ילדותית ושטחית, שאינה מספקת את העומק של הבריאה ואת שלמותה, המורכבת מטוב ורע, מדין ורחמים.

התורה מצווה עלינו לאכול את בשר הפסח עם המרור, כדי שנדע להעריך גם את קשיי הגלות שקדמו לגאולה, ולהבין שבלעדיהם לא היינו זוכים להתענג כראוי על הגאולה, לחוות אותה לעומק.[2]

וכאשר חרב בית המקדש? לפי דברי האור החיים נמצא, שביטולו של קרבן הפסח עם חורבן בית המקדש מחזיר אותנו לאחור, למצב של מרירות הגלות ללא הגאולה: מרירות בלתי מתוקנת ובלתי מאוזנת. אכילת המרור לבדו, כאשר בית המקדש אינו קיים – מגלה לנו את מהות קשי הגלות: הגלות מוציאה את הקושי הבסיסי שיש בעולם, את המרירות הטבעית שבבריאה – מחוץ להקשר: מחוץ למקום שהוא מאזן ומטעים לחיך את המתיקות ואת היופי של המציאות, ומניחה אותו במקום שהוא עומד בפני עצמו וממרר את החיים.

אכילת המרור לבדו, כאשר בית המקדש אינו קיים – מגלה לנו את מהות קשי הגלות: הגלות מוציאה את הקושי הבסיסי שיש בעולם, את המרירות הטבעית שבבריאה – מחוץ להקשר: מחוץ למקום שהוא מאזן ומטעים לחיך את המתיקות ואת היופי של המציאות

אם כן, בזמן בית המקדש אנו עושים זכר לגלות ולגאולה, ומשחרב – אנו עושים זכר לגלות לבדה. כך הופכת למעשה מצות אכילת המרור את פניה, מאכילה של גאולה – אכילה שבאה להטעים ולהשביח ולגרום הנאה, אכילת מרור עם בשר הפסח, לאכילה של גלות – אכילה שבאה למרר ולהקשות, אכילת המרור לבדו, ללא הקרבן.

ואולי מכאן נובע המעבר מהחסה לחריין, מהמר לחריף. אם המרור מסמל את הגלות, הרי שהוא מושפע ממנה באופן ישיר. אם בתחילה היתה הגלות מרה – הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה – הרי ככל שהיא התארכה היא נעשתה חריפה וצורבת. המרירות כבר אינה מספיקה לסמל את קשי הגלות. היא עדיין נסבלת במידת מה. החריפות, הצריבה, הסבל שיש באכילה של כזית חריין טרי – אכן סימלו היטב ליהודי אשכנז את קשי הגלות. מציאות הגלות שהיהודי נתון בתוכה מפרשת למעשה מהו אותו "דבר חד" שנכלל במרור: דבר מר – כשהגלות נסבלת איכשהו; דבר חריף – כשהיא בלתי נסבלת, כשבאו מים עד נפש.

***

פתחתי את המאמר בתיאור התגברות השיח הבית מדרשי סביב שאלת אכילת החריין עקב אי הנעימות שבאכילתו, ואת ההתקוממות נוכח טענה זו, משום שלתפיסתם של רבים, הקושי והסבל מעניקים למצוה עילוי ונופך רוחני.

לכשעמדנו במקצת על סודו של המרור, ראינו כי יש קשר בין תפיסת המציאות היהודית לבין שאלת הקושי בקיום מצוות. תפיסה המקדשת את הקושי עצמו – לא כמרור הבא עם הבשר, אלא לבדו וככל היותר – היא ביטוי של שם ה' בגלות, של קשי השעבוד, של תביעה אין סופית מהאדם עד כדי ביטולו; המחזיקים בגישה זו חיים אפוא בתפיסת מציאות של גלות.

לעומתם מבצבצת ועולה תפיסה אחרת, של מציאות שכבר החלה להאיר באור של גאולה, והמחזיקים בה מבקשים לבטא את שם ה' המתגלה במציאות השלמה. הם אינם מבקשים עדיין להחזיר את המרור למקומו הטבעי – עם בשר הפסח, משום שהגאלה השלמה טרם הגיעה; הם מבקשים שלא להפוך את המר לחריף. לראות בקושי ובסבל דבר חסר, לא מושלם, ולהתאמץ כדי לראות בטוב ה'. על מי שמבקש ללכת בדרך זו לזכור היטב את הפסוק עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: לדעת להתענג על הקושי ועל המרירות, ולהבין שבלעדיהם יחסר מטעמה העמוק של הגאולה.

 


[1] עקרון "המנהג כפרשנות" דורש הרחבה שאין כאן מקומה, ואסתפק כאן בהפניה לתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים סימן קיז, מובאת גם להלכה בבית יוסף) על מנהג תקיעת תשר"ת, שבה הוא קובע כי מנהג ישראל הוא פרשן מוסמך יותר אף מהתלמוד (!) שהרי כל קבלת התלמוד היא מכוחו של העם.

[2] אכן, השילוב בין גלות לגאולה הוא מיסודו של ליל הסדר – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ליל הסדר מספר את סודו של העם היהודי – שאין אנחנו כשאר הגויים, הילדים המפונקים שקיבלו את נחלתם בעולם הזה כדבר המובן מאליו, אנו היהודים זכינו לטעום את חויית הטוב הבלתי מובן מאליו.

תמונה: Bigstock

9 תגובות על “להמתיק את הדינים: מרור ותפקיד הקושי בחיי האדם

  • 1. לדעת הרופאים החזרת בריאה מאוד , רק , עם הנרווים אנו לא משחררים את הגז מהתמכא.
    2. אסור להתפלפל בנושא ההלכה לפי מחבות מודרניות , כי הן משתנות , ולכן דרוש דוקומנטים.
    3. הראיה ממסכת סוכה , היא ראיה יסודית ופשוטה , שלא לזאת התכוונה התורה .
    4. המרור הנאכל היום , הוא מצווה מדרבנן , ולכן , לא שייכת טענת דרכיה דרכי נועם.
    5. כל הפוסקים הקפידו על חסה , ורק בפולין וצפון אירופה לא מצאו חסה , עולשין וחרחבינה, ולכן אין לבנות על תילים של סברות . הדבר היחיד הוא חשש תולעים שהוא מהתורה .
    6 על יהודי אירופה הייתה השפעה נוצרית לקידוש הייסורים , ולכן זה נמצא בראש של המחבר

  • על החריידים ללמוד הלכה ולאכול חסה

  • לא צריכים לחפש צרות בכח

  • מאמר נפלא.
    מי יתן וצריך עיון יתחילו להכניס מאמרים בסוגיות לימודיות כאלו ואחרות.

  • אין לבנות תילי תילים של פרשנויות על המנהג לאכול חריין .
    הסיבה שאוכלים חריין למרור היא כי לא היה להם חסה וגם היום שיש חסה לא אוכלים חסה א. בגלל שבליל הסדר יש עניין שלא לשנות ממנהג האבות אפילו שהיום החסה מצויה…
    ב. החסה של ימינו אינה מרה כלל ולכן נשארו עם מנהג החריין.
    יש לציין כי ברוב בתי אשכנז כן נהגו לקחת חסה למרור ואת החריין אוכלים רק בכורך.

    • 1. החתם סופר ממליץ לאכול חסה
      2. בחסה שני שלבים , כאשר היא צעירה כלומר בחורף היא מגדלת עלים ואינה מרה , עם בוא האביב החסה מתחילה להפריג כלומר לגבוה ולהוציא פרחים וזרעים ואז היא מרה מאוד – לא חריפה
      3. כלומר – תחילה אינה מרה ולאחר מכן מרה – פרך = פה רך

  • מאמר מצויין חד בהיר מעשיר מחדש מרענן וכו שכוייעח ר יצחק ….

    • מאמר באמת על רמה ומעורר חשיבה. נכון שיש הסברים היסטוריים לכל דבר וגם לאכילת החיין אלא נא לא ליפול בפח שבו נפלה ההשכלה. הטעויות שמצאו בנוסח הגמרא לא רק שלא הפריעו דורות להבין אותו לאשורו אלא צריך להבין שגם אם אכן היו שיבושים הם נעשו בהשגחת פרטית. אותו דבר לגבי החיין. כל ניסיון לצמצם את ההסברים לנסיבות מקריות מהווה הכחשה ליסוד האמונה הגורס שהכול מן השמים. לכן לצד הטענות ההיסטוריות יש בהחלט מקום לחפש את העומק העומד מאחורי השינויים המתרחשים כי הם באמת לא מקריים.

  • מאמר יפהייפה, נותן צ'אנס לקשיים, וגם קצר לשם שינוי

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל