צריך עיון > סדר שני > לקראת נישואים של שותפות

לקראת נישואים של שותפות

-
מתי הורוביץ שותף ופעיל במיזמים חברתיים לקידום אחריות חברתית תורנית

נישואין במובן בעלות על האישה הם תופעה ההולכת ונעלמת. קללת חווה, "והוא ימשול בך", איבדה הרבה מתוקפה, וההשלכות ניכרות היטב בתוככי הבית היהודי. גם בחברה החרדית, הנישואין בימינו מקבלים אופי של שותפות. אין לראות בכך משהו בעייתי; להיפך, לכך בדיוק התורה מכוונת. 
עלינו להיות מודעים לשינוי זה, ולעדכן בהתאם את ציפיות בני הזוג זה מזה.

ט"ז חשוון תש"פ
 

אחד מעמודי התווך של הקיום היהודי הוא הבית, הקשר המיוחד שנרקם בין איש לאישה לשם הקמת משפחה. למרות חשיבותו הרבה, ועל אף שחלקים משמעותיים ממשאבי החינוך שלנו מופנים אל טיפוח ערכי הבית, איננו מוצאים כמעט ספרות על קשר הנישואין מבחינה תורנית. שאלות כמו מה טיב הברית שהאיש והאישה כורתים ביניהם במעשה הנישואין, מהם מרכיבי הקשר ובמה הם שונים מקשרים בין-אישים אחרים, או מה בין תפיסתו של קשר הנישואין אצלנו, בחברה התורנית, לבין תפיסתו בחברה הכללית – כל אלה כמעט שאינן נשאלות, בוודאי לא בפירוש.

קשה לטעון שמדובר בסוגיה מובנת מאליה, שאין צורך לדרוש ולחקור בה. בעולם סביבנו מתרחשים שינויים קיצוניים בקשר הנישואין, עד שעצם קיומו עומד בסימן שאלה. כן, ברור לכל מתבונן שקשר הנישואין בחברה שלנו שונה מאד מהקשר המקביל בחברה החילונית. אלא שהחברה שלנו אינה מתקיימת בבועה הסגורה הרמטית לכל השפעה מן החוץ. תפיסות אחרות של חיי נישואין מתחרות עם התפיסה החרדית-תורנית; אם לא נקדים לברר את עמדתנו בנושא, אנו עלולים להילחם מאוחר יותר ומאוחר מדי בהשפעות חיצוניות שיערערו את מודל הנישואין שלנו.

תפיסות אחרות של חיי נישואין מתחרות עם התפיסה החרדית; אם לא נקדים לברר את עמדתנו בנושא, אנו עלולים להילחם מאוחר יותר ומאוחר מדי בהשפעות חיצוניות שיערערו את מודל הנישואין שלנו

במאמר זה ארצה לתאר שלוש גישות אפשריות לקשר הזוגי בין איש ואישה הממוסד באמצעות נישואין. אכנה אותם: מודל הבעלות, מודל הידידות ומודל השותפות. להתרשמותי, מודל הבעלות היה רווח בעולם בעבר, ואילו מודל הידידות רווח בעולם המערבי כיום. מנגד, המודל שאליו מחנכת התורה, שהוא במידה מסוימת המודל הנהוג אצלנו כיום, הוא מודל השותפות. להלן אתאר את המודלים השונים ואאפיין ביחוד את מודל השותפות, הראוי בעיני לקשר הנישואין. אתאר את הדברים באופן מכליל משהו, ואציג "מודלים טהורים", אף שהמציאות עצמה מורכבת הרבה יותר. ברם, אם כי אחמיץ ללא ספק היבטים וניואנסים חשובים של המודלים שאתאר, גם אם הם אינם מתקיימים בטהרתם, דומני שיש תועלת בהעמדה הסכמתית שלהם.

 

מודל הבעלות

במודל הבעלות, דומים הנישואין לפעולה של קניין חפץ. הם מעמידים את האישה ברשותו ולשירותו של הבעל. הרעיון שהאישה נמצאת ברשות הבעל מניח שאישה היא דבר שניתן להיות בעלים עליו. ואכן, ניתן ללמוד מן התורה כי בעבר הרחוק היה מקובל שהאישה "שייכת" בצעירותה לאביה (ראה פרשת הפרת נדרים וכן מכירת אמה עבריה), ולאחר מכן מוסר אותה האב אל בעלותו של מי שמוצא חן בעיניו. כפי שמודגש בדברי חז"ל, באופן הרצוי מעוניין האב בטובת בתו, ולכן הוא מוצא עבורה אדם טוב שיוכל לפרוס עליה כנפיו. לחילופין, הוא מתרצה למוסרה לאדם שביקש אותה ממנו. אך בפועל, במקרים רבים, די היה בריבוי מוהר כדי שהאב "ימכור" את בתו לבעליה החדשים. לבעלות על האישה היתה גם משמעות ממונית: הבעל היה זוכה במעשה ידיה. יתרה מזו, לאישה לא היתה זכות להחזיק בממון פרטי, אלא "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז, א). היבט נוסף של יחס הבעלות הוא הנוהג שלגבר יכולה להיות יותר מאשה אחת.

מודל הבעלות אינו מודל הנישואין שהתורה מחנכת אליו, אלא המצב הנתון שממנו היא מנסה לחלץ את האישה. באותה המידה, התורה איננה מעודדת עבדות, אלא פועלת בתוך עולם בעל מצב נתון של עבדות, שהיא מנסה לשנות

בתוך יחס של בעלות, המשמעות של הסכם הנישואין היא שהאישה מועמדת לשירותו של הבעל, בדומה לנכס אנושי אחר – העבד. העסקה שעושה הבעל (הרוכש) עם האישה (הנרכשת) בנישואים היא: "אני אזון ואפרנס אותך, ובתמורה את תשרתי אותי." במה תשרת אותו? כל אחד כפי רצונו. יש שאינו רוצה אישה אלא לבנים, ויש שאינו רוצה אישה אלא ליופי (כדברי המדרש על דור המבול; ראה פירוש רש"י לבראשית ד, יט).

כפי שסיכם הרמב"ם גישה זו, האישה היא ברשות ובשירות בעלה לכל ענין שירצה:

נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות. טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת ומשמשת בפניו. [… ואם אין להם משרתת היא גם] מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת ומיניקה ונותנת תבן לפני בהמתו. […] כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט (רמב"ם אישות, פרק כא, הלכות ז-י).

מאותה הסיבה, הבעל יכול להפר נדרי אשתו, או לתבוע אותה לאישות בכל זמן שירצה. לחילופין, כשאינה מוצאת חן בעיניו, הוא משלח אותה מביתו. באופן כללי, מתוך סדר דברים זה, האישה מושווית לעבד בהרבה עניינים.

מודל הבעלות היה רווח בעולם במקומות שונים לאורך ההיסטוריה. הוא התקיים כמובן לא רק בעולם היהודי, והוא עדיין רווח היום, במידה זו או אחרת, במקומות שאליהם טרם הגיעה בשורת העולם המערבי. עם זאת, אני סבור כי התורה ולקחיה פעלו בתוך עולם שבו היחס לאישה כאל נכס היה מצב נתון. התורה אינה מצווה שאישה תהיה נכס, אלא להפך: היא מנסה לשנות את מעמד האישה ולשפר אותו, אלא שהיא מקבלת בתור מצב נתון את מודל הנישואין הבסיסי שרווח בעולם באותם ימים. במילים אחרות, מודל הבעלות אינו מודל הנישואין שהתורה מחנכת אליו, אלא המצב הנתון שממנו היא מנסה לחלץ את האישה. באותה המידה, התורה איננה מעודדת עבדות, אלא פועלת בתוך עולם בעל מצב נתון של עבדות, שהיא מנסה לשנות.

פרשת בראשית מלמדת אותנו שעל האיש להתייחס אל אשתו כאל "עצם מעצמי ובשר מבשרי", וקובעת שהמצב של "והוא ימשול בך" הוא קללה. בהמשך, מטילה התורה על הגבר לדאוג ל"שארה, כסותה ועונתה", אפילו של שפחה שנקנתה כדרך השפחות (שמות כא, י). כלומר, התורה מוציאה את האישה ממעמד של רכוש סתמי שהאדם יכול לנהוג בו כרצונו. גבר יכול להימכר לעבד, ואילו ביחס לאישה, גם כאשר היא נמכרת, קיים חיוב לנהוג כפי שנוהגים ביחס לסובייקט בעל זכויות. כן נותנת התורה פטור מהצבא ללוקח אישה חדשה, כדי ש"נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה). הפטור ניתן עבור האישה ולא עבור האיש. כך גם מלאים הנביאים והכתובים ברמזים על יחסי נישואים ראויים, אם ביחס השלילי ללקיחת אישה שניה העולה מדבריהם (כמעט כל הסיפורים על שני נשים בתנ"ך מכילים ממד טרגי הקשור ישירות לריבוי הנשים), ואם בתיאורי אהבה רבים המדמים את הקב"ה לאיש ואת עם ישראל לאישה.

רבנו גרשם, למשל, אסר לחלוטין נשיאת אישה שניה וגירושי אישה בעל כורחה, וכך רומם עוד יותר את מעמד האישה היהודיה. ממקום של בעלות ותלות ברצון הבעל, היא הגיעה למקום שבו קולה ורצונה הולכים ומשתווים לשל הגבר

כן מציבים חז"ל סייגים רבים ליחס הבעלות. הם קובעים למשל כי הנישואין מחייבים מעשה קידושין הנעשה ברצון האישה. בהמשך קבעו את הסכם ה"כתובה", שאינו רק מחייב את האיש לזון ולפרנס את האישה בהיותה תחתיו, אלא אף מונע ממנו "לזרוק אותה" במקרה של פירוק החבילה. הכתובה מקנה זכויות לאישה והופכת אותה מרכוש בלבד ל"פרטנר" גם מבחינה ממונית שפר מעמדה של האישה היהודיה: חז"ל נתנו לאישה את האפשרות להחזיק בממון משל עצמה אם תרצה, והעניקו מעמד הסכמי (התלוי ברצון האישה) לכל זכויות הבעל. כן, חז"ל מורים על יחס של רעות ואהבה, גילה רינה ודיצה שעליו נבנה הבית היהודי, והם מטמיעים יחס זה כבר מתחילת הנישואים, באמצעות חובת המשתה והשמחה בשבע ברכות. בכך מקדמת התורה שבכתב והתורה שבעל פה את המצב העתידי הרמוז בהושע: "והיה ביום ההוא… תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח).

במשך הדורות חלו התפתחויות נוספות בתחום. רבנו גרשום, למשל, אסר לחלוטין נשיאת אישה שניה וגירושי אישה בעל כורחה, וכך רומם עוד יותר את מעמד האישה היהודיה. ממקום של בעלות ותלות ברצון הבעל, היא הגיעה למקום שבו קולה ורצונה הולכים ומשתווים לשל הגבר.

 

מודל הידידות

כעת, במעבר חד, נפנה למודל נישואין שמובנו הוא קשר ידידות.

במודל הידידות נותרת האישה אוטונומית לחלוטין. גם לאחר הנישואין. היא אינה נכנסת לרשותו של הגבר, ואינה עומדת לשירותו. היא לעולם לא תהיה "אשתו" של מישהו, היא תהיה "בת זוגו"; ובמקביל הוא איננו "בעלה" ואף לא "אישהּ" (האיש שלה) אלא בן זוגה. המודל בא לידי ביטוי בכך שנשים רבות לא תבטלנה את שם משפחתן ותאמצנה את שם בעליהן. האישה היא אדם שלם העומד בפני עצמו, והיא נשארת כך אף לאחר נישואיה. אף יהיה לה חשבון בנק משלה, עבודה משלה ומשכורת משלה. אפילו האקט הסמלי של כניסה לבית האיש אינו מתקיים בהכרח. במודל זה, החיים המשותפים אינם מצב שבו האישה חוסה בצלו של הגבר; לעתים דווקא היא המכניסה אותו אל ביתה. במודל הידידות, מקבל הקשר משמעות בעיקר דרך מושגי הגשמה עצמית, וידידות היא חלק מהגשמה זו, ואינו משתמש בהכרח במינוח של מטרות משותפות כמו הקמת משפחה.

קשר הנישואין במודל הזה מבוסס בעיקר על רצון טוב, המתפתח לאורך זמן. אין למעשה צורך לקיים "טקס נישואים", שכן טקס כזה חסר את המשמעות הקניינית של מודל הבעלות, ומשמעותו מאבדת אפוא את תוקפה המחייב. יש לו בעיקר משמעות סמלית, חברתית: הוא מסמל את רצון בני הזוג לפרסם את הקשר הקיים ביניהם. נוסף לכך, יש לנישואין השלכות משפטיות, שכן במדינות רבות יש צורך בנישואין רשמיים על מנת לזכות בהטבות המיועדות לבני זוג המקיימים משק בית משותף. כך יהיו הילדים רשומים על שם שני ההורים, ובני הזוג אף יקבלו קדימות בענייני ירושה, וייהנו מההגנות הקיימות במקרי סכסוך ופרידה. עם זאת, הליכים משפטיים אלו משפיעים רק בעקיפין על אופי הקשר עצמו. בכל מקרה שאינו נוגע ישירות לאחת מן הסוגיות הנזכרות, יכול הזוג לחיות יחד בידידות ללא "נישואים".

אחוזי הגירושים בעולם המערבי והקלות שבה אנשים מקבלים החלטה בנושא, מעמידים בסימן שאלה את יכולת ההישרדות של קשר המבוסס על ידידות גרידא. ידידות שתכליתה היא הטובה האישית של כל אחד מהפרטנרים אינה בהכרח תופעה בת קיימא; יתכן שהיא בהכרח לא בת קיימא

גם לאחר שהחליטו להינשא, שווים שני בני הזוג במודל זה לחלוטין בתהליך: אין מדובר באיש המקדש אישה או מגרש אותה, אלא בבני זוג הבאים יחד בברית הנישואים, מחליפים טבעות זה עם זה, ומתחייבים זה לזה באופן שווה. הן בכניסתם לברית, והן ביציאתם.

בעולם המערבי של ימינו, נדמה שהמודל הדומיננטי בנישואים הוא מודל הידידות. נכון אמנם שקשה למצוא נישואין שהם "ידידות" באופן הטהור של המושג, אך כשאנו מקשיבים לנעימה השלטת בנישואים, אנו שומעים צלילים של הגשמה עצמית באמצעות ידידות. אפיון המודל מאפשר לנו להבין את הרצון של בני זוג "חד-מיניים" להכרה בתור זוג נשוי. וכי מה ההבדל אם מדובר באיש ואישה או בבני אותו המין? הם ידידים, הם מעוניינים לגור יחד ולקבל את הזכויות והחובות של בני זוג. למה לא, בעצם?!

ניתן לתמוך במודל הידידות וניתן להתנגד אליו. עם זאת, דומני שגם אלו שתומכים בו צריכים לתת את דעתם על ההיתכנות שלו לטווח ארוך. אחוזי הגירושים בעולם המערבי והקלות שבה אנשים מקבלים החלטה בנושא, מעמידים בסימן שאלה את יכולת ההישרדות של קשר המבוסס על ידידות גרידא. ידידות שתכליתה היא הטובה האישית של כל אחד מהפרטנרים אינה בהכרח תופעה בת קיימא; יתכן שהיא בהכרח לא בת קיימא. בשלבים הראשונים של הידידות אולי חולמים האוהבים "לחיות יחדיו לנצח", אך בפועל מתברר בדרך כלל שהנצח קצר למדי. הישרדותה של הידידות מתכנסת לבסוף לכדי סטטיסטיקה המנבאת את משך הזמן שברית זו תתקיים (ככל שניתן לקרוא לה "ברית") ואת הסיכויים להפרתה. המספרים, למורת לב האוהבים, אינם משחקים לטובתם. נכון אמנם שהיחס הליברלי לתופעות אלו אינו בהכרח כאל "ירידת הדורות", ויש קולות שדווקא רואים בהן מגמה מבורכת המלמדת על "זכות האשה על עצמה", "חופש הבחירה", או "מימוש עצמי". עם זאת, לא ברור עד היכן יכולה חברה להמשיך ולשגשג ללא משפחות מתפקדות.

 

מודל השותפות

לעומת מודל הידידות, הרואה בנישואין קשר בין שני שלמים שטוב להם בשלמותם בתור יחידים אך נחמד להם להיות יחד (בבחינת "טובים השניים מן האחד"), עומדת ברית השותפות. הגישה של ברית השותפות היא כי קשר הנישואין הופך את בני הזוג ליחידה חדשה. השותפות אינה איגוד אינטרסים עסקי, אלא כריתת ברית המייצרת משהו שלישי וחדש. במובן זה, יש ממד של יצירה בנישואין, ממד שאינו קיים במודל הבעלות וגם לא במודל הידידות. גישה זו מתאפיינת במחויבות הדדית עמוקה (שלא כמו במודל הידידות), אולם שונה מהמחויבות הקיימת במודל הבעלות. מחויבות זו אינה נובעת מיחסים קניינים, אלא מן הברית – כלומר, מרצון הדדי להיכנס להסכם שיאגד אותך בתוך משהו הגדול ממך.

ברית השותפות מבינה כי קשר הנישואין הופך את בני הזוג ליחידה חדשה. השותפות אינה איגוד אינטרסים עסקי, אלא כריתת ברית המייצרת משהו שלישי וחדש

כאמור לעיל, התורה אינה תומכת במודל הבעלות. לדעתי, מודל הנישואין שהתורה מכוונת אליו הוא של השותפות. אם מבינים כי פרשת בראשית מדברת על נישואין, הרי שהתורה קובעת בה כי האיש והאישה מתאחדים על מנת להיות אחד (בראשית ב, כד) – לא שניים החיים יחד. מתוך קריאה זו יש להבין שגם המילים "עזר כנגדו" אין משמעותן שהאישה משרתת את האיש, אלא שבאמצעות הזוגיות נעשית צורת האדם שלמה. כך גם אומרת התורה בתיאור הבריאה הראשון: "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו, זכר ונקבה בראם" (שם, א, כז). הדואליות המינית מוצגת בתור חלקים שונים של יחידה אחת ששמה "אדם". האדם הוא יחידה אחת המורכבת מזכר ומנקבה, משותפים, הפרים ורבים יחד, ממלאים את הארץ יחד וכובשים את הארץ יחדו. איש ואישה. הקדימות של האיש לאישה בבריאה אמנם נשארת, והיא אולי המכתיבה את חלוקת התפקידים של "איש דרכו לכבש" (יבמות סה, ב), אך קדימות זו אינה מכתיבה יחס זוגי של בעלות. אדרבה, כאמור לעיל, המצב של "והוא ימשול בך" מתואר בתורה בתור קללה, שבאה על האישה רק בעקבות חטאה.

ברית השותפות היא ברית לטווח ארוך, בדומה לברית שבין הקב"ה לעמו ישראל. השותפים בוראים לעצמם עולם משלהם. הם חיים יחד על מנת לברוא עוד אדם ולגדל אותו יחד. האב מלמדו מוסר, והאם מלמדתו תורה. "שמע בני מוסר אביך ועל תיטוש תורת אמך." שניהם שותפים בבריאת האדם ובגידולו, ושניהם מכוונים את שתילי הזיתים לצמוח לענף חדש מתוך העץ השתול על פלגי מים.

כמו בברית הידידות, גם כאן אין האיש מושל באישה או להיפך. הנישואין אינם נסובים סביב שליטה. הם גם אינם הסכם שהאישה תשב בבית בעוד האיש יגיר את זיעת אפו כדי להביא לחם. זה כמו זה אינו אלא תוצאה של קללת האדם, הגורמת לכך שההיריון וגידול הבנים מצמידים את האישה אל הבית ומוציאים את האיש החוצה להתייגע בזיעת אפו. בימינו חלה הטבה בשני התחומים, ועל כן, כפי שאראה להלן, גם מודל הנישואין בעולם התורני השתנה במידת מה.

 

נישואים בימינו

על אף שהתורה מעודדת כאמור נישואין של שותפות, לאורך חלקים גדולים מההיסטוריה רווח מודל הנישואין של הבעלות – מודל המבוסס על מצע של קללת האדם. נקודת ההתייחסות של התורה היתה המצב הנתון, ורוב ההלכות פועלות בתוך מצב זה (על אף שכאמור, רובן אינן נוהגות היום להלכה).

בימינו, מתרחש לנגד עינינו תהליך מרתק: מודל השותפות הולך ומתחזק בעולם החרדי, והשאריות של מודל הבעלות הולכות ונעלמות

בימינו, מתרחש לנגד עינינו תהליך מרתק: מודל השותפות הולך ומתחזק בעולם החרדי, והשאריות של מודל הבעלות הולכות ונעלמות. התפתחות מודל השותפות נעשית אמנם מתוך אילוצים בשל המתח שבין העולם המסורתי לעולם המודרני, ולא מתוך ניסוח עמדה מחודשת בנושא. באופן הלכתי רשמי נותר המצב אפוא כפי שהיה: מעשי ידיה של האישה לבעלה (על אף שהיא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", מה עוד שלעתים קרובות האישה היא המפרנסת העיקרית; ראה שלחן ערוך, אבן העזר סימן פ, וביחוד דעת הרמ"א, שנוטה בבירור לטובת האישה, כפי מסורת אשכנז); אך מנגד, בעולם החרדי של ימינו, נשים רבות הן המנהלות את חשבון הבנק במשק הבית, והן המחליטות על ההוצאות הכספיות. מצד אחד, האישה מבטלת את שם משפחתה לטובת משפחת בעלה; ומצד שני, גם בין האמונים על הקפדה מחמירה בדין תורה מקובל שהבת מקבלת חלק בירושת משפחתה, שהיא כביכול לא עזבה מעולם (הנהגה שיש לה תקדים כבר בתקנות שו"ם וטוליטולא). בתפקידה המסורתי, מבשלת האישה לבעלה; ואילו בימינו, גילו גברים בעולם החרדי את המטבח ואת היכולת שלהם להגשים את עצמם על ידי בישולים, להנאתם.

העובדה שהשינויים האלה מתרחשים גורמת חרדה שמא יציבות "בנין עדי עד" הולכת ומתערערת. חרדה זו מבליחה על פני השטח בדמות דרשות או קריאות שונות של רבני הדור: האם ראוי שהאישה תשתכר יותר מהאיש? ומה ההיגיון בכך שאשה תצא לעבוד כדי לפרנס את בעלה האברך, והוא בתורו הופך לעקרת בית ועוזר לאשתו שתצא לעבוד בשביל שיהיה אברך?…

להרגשתי, מה שקורה בימינו הוא תהליך מבורך ביסודו, שבו נעלמים השרידים של מודל הבעלות, שלא היה רצוי מעולם בעיני התורה. עם זאת, השינויים המתרחשים מעלים חשש ממין אחר – חשש שאם נשאיר את מלאכת ניסוח היחסים החדשים לכוחות השוק, נקבל מודל של נישואין שאינו רצוי לנו. לכן, אם אנו מאמינים שבכל דור יש לתורה רצון ויכולת לשרטט מודל נישואין המתאים לאותו הזמן, על יושבי בית המדרש לשבת ולנסח את מודל הנישואין המתאים לדור הנוכחי.

מה שקורה בימינו הוא תהליך מבורך ביסודו, שבו נעלמים השרידים של מודל הבעלות, שלא היה רצוי מעולם בעיני התורה. עם זאת, השינויים המתרחשים מעלים חשש ממין אחר – חשש שאם נשאיר את מלאכת ניסוח היחסים החדשים לכוחות השוק, נקבל מודל של נישואין שאינו רצוי לנו

המודל הישן, מודל הבעלות, אינו ניתן לקיום יותר. אולם, לא אילוצי השוק – החוקים המעניקים לאישה את הבעלות על עצמה, והכלים הטכנולוגיים המאפשרים לה להשתחרר מקללתה – הם שצריכים להוביל אותנו לחשיבה מחדש. מה שצריך להנחות אותנו הוא העובדה שהתורה, חז"ל וחכמי הדורות דוחפים אותנו לשם. הם שהגבילו את שלטונו ואת גבורתו של הגבר על אשתו. כעת, בתנאי החיים החדשים, עלינו להמשיך במלאכתם ולנסח את צורת השותפות. להלן, ארצה לתאר בקווים כלליים את האופן שבו אני רואה את מודל השותפות בימינו, ולהצביע על כמה אתגרים במעבר בין מודל הבעלות הישן למודל שיתופי יותר.

 

לדמותה של שותפות

שותפות בין שני אינדיבידואלים היא דבר מורכב, שכמובן לא ניתן לתת לו מתכון אחיד. עם זאת, ברצוני להעיר כמה הערות על שגיאות נפוצות בקשר אליו.

בשותפות בין שני אנשים, יהיה צד אחד תמיד דומיננטי יותר מהאחר. החלטות צריך לקבל, ו"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". גם בשותפות הנישואין, ובמיוחד אם השאיפה היא להיות אחד ולהוביל קול אחד ולא שניים, לברוא עולם אחד ולא שניים, כמעט לא יתכן שהאיש והאישה יהיו שווים. יש זוגות שבהם האיש מוביל, ויש זוגות שבהם האישה מובילה. ההובלה יכולה גם להתחלק לפי תחומים, תחום מסוים הוא בסמכותו של בן זוג אחד ובתחום אחר – בן הזוג השני הוא הדומיננטי. אולם, אף שהתיאור הנ"ל הוא בבחינת "מעשים בכל יום", נראה שבתהליך הנישואין החרדי אין הכרה מודעת בכך. יש הנחה, הנשענת כנראה על "מודל הבעלות", שהאיש יהיה הדומיננטי בקשר והוא שיוביל את הבית בכל דבר ועניין (אולי חוץ מבהחלטות "זוטרות" של ענייני בישול ועבודות בית). דא עקא שהמציאות אינה עובדת כך תמיד, ואי ההתאמה בין הציפיות למצב בפועל עלולה לייצר מצוקה מיותרת.

יש הנחה, הנשענת כנראה על "מודל הבעלות", שהאיש יהיה הדומיננטי בקשר והוא שיוביל את הבית בכל דבר ועניין (אולי חוץ מבהחלטות "זוטרות" של ענייני בישול ועבודות בית). דא עקא שהמציאות אינה עובדת כך תמיד, ואי ההתאמה בין הציפיות למצב בפועל עלולה לייצר מצוקה מיותרת

כבר בשלב שבו ניגשים לשידוך, צריך להבנתי לתת את הדעת על מידת הדומיננטיות של כל אחד מבני הזוג. לא תמיד תואמות התכונות הנפשיות של משפיע או מושפע לנתון הביולוגי של זכר ונקבה. כאשר המשודכים תפוסים בקונספציה של גבר – הצד הדומיננטי/משפיע ואשה – הצד המושפע/מקבל, הם עולים על מסלול בעייתי. הזוג צריך לגשת אל ההיכרות מתוך תודעה של יצירת שותפות, על כל המשתמע מכך.

את התחומים שבהם באה לידי ביטוי השותפות בנישואין ניתן לחלק לארבעה רבדים: שותפות של נשמה, של נפש, של גוף – וגם שותפות ממונית. אלו הם מרכיביה של שותפות נישואין בריאה. לדעתי, כדי לייצר נישואין בריאים, יש צורך במודעות לטיב השותפות ולדרישותיה כבר משלב ההיכרות. לצערי, נראה שכיום אין מודעות מספיקה לכך בחברה שלנו.

"שותפות של נשמה" מתבססת על יעד רוחני משותף בחיים. בני הזוג צריכים להסכים ביניהם איך הם רוצים שייראה הבית שלהם. האם הם רוצים להקים בית של לימוד תורה? של גמילות חסדים? של קירוב? של הוראה? של ריבוי ילדים? של אמנות? אם אין בני הזוג מודעים למטרה המשותפת ששניהם מחויבים לה, יהיה קשה להם "לסחוב" לאורך שנים.

"שותפות של נפש" מתייחסת לחיים היומיומיים. חיבור נפשי מתקיים דרך תרבות משותפת ותחומי עניין קרובים. כשיש פער נפשי גדול מדי, בסוף מתכנס כל אחד מבני הזוג בתוך עצמו ובונה לעצמו עולם נפרד. מצבים של חוסר עניין הדדי – לדוגמא, האישה מוצאת את סיפוקה בביטוי אמנותי, ואילו בעלה מהמהם "איזה יופי" שווה נפש, או הגבר אוהב לערוך טיולי שטח ואילו האישה לא רק מסרבת להצטרף אלא אף תוהה על שפיותו – עשויים לבטא או לגרום חוסר חיבור נפשי. כך גם אם אחד מבני הזוג שואב סיפוק גדול מפעילות חברתית, והשני אינו מבין מה הטעם בכך, ו"חבל, את/ה יכול/ה לעבוד בזמן הזה, חסר לנו כסף". קשר כזה אולי אפשרי במודל הבעלות, אך לא במודל השותפות.

כללו של דבר, היכולת של כל אחד מבני הזוג למצוא הבנה והכלה אצל רעהו לנטיות הנפשיות הייחודיות שלו, היא מרכיב מרכזי בשותפות הנישואין. איננו מלאכים, ושותפות המדברת גבוהה גבוהה עשויה ליפול מטה מטה. שותפות רוחנית הנעדרת קשר נפשי אינה שותפות יציבה.

"שותפות של גוף" היא בסיס הקשר הנמוך ביותר, וקשה להניח שמשהו גדול כמו נישואין יכול להחזיק מכוחה בלבד. אפשר להמשיל זאת לתבלין המשביח את טעמו של האוכל. כשהאוכל עשוי מחומרים טובים, עשוי התבלין להשפיע לטוב ולמוטב, אולם כשחומרי הגלם גרועים, אף תבלין לא יועיל. נישואין שכל מהותם היא שותפות של גוף, אינם בני קיימא. אולם, גם אם יש בנישואין שותפות נפש ונשמה, עדיין שותפות הגוף היא מרכיב חשוב (מאד) שלהם. לצערנו, אין מספיק מודעות להיבט זה של השותפות לפני הנישואין. ההתעלמות מהיבט זה מעלה את החשד שמא אנו שבויים עדיין ב"מודל הבעלות", שבו עומדת האישה לרשות בעלה ולשירותו בכל עת שיחפוץ. בפועל, כמובן, איננו חיים במודל זה כלל ועיקר. הזנחת ההכנה לחיים של שותפות גופנית בריאה סוללת את הדרך לכאבי לב מתמשכים. במקרה הטוב באים אלה על תיקונם בזכות למידה אחרי הנישואין; במקרה הפחות טוב הם מחלישים את יסודותיו של הבית הצעיר כבר מראשיתו.

לצערנו, אין מספיק מודעות להיבט זה של השותפות לפני הנישואין. ההתעלמות מהיבט זה מעלה את החשד שמא אנו שבויים עדיין ב"מודל הבעלות", שבו עומדת האישה לרשות בעלה ולשירותו בכל עת שיחפוץ

"שותפות ממונית" היא חלק משמעותי נוסף של חיי הנישואין. בסופו של דבר, כוללים חיי משפחה ניהול כלכלי, יצירת הכנסות, תקציב מושכל, ניהול חשבון בנק, הלוואות, משכנתאות וכדומה. כיום נכנסים בני זוג יחד לשותפות זו ללא כל התכוננות ומודעות. חוסר מודעות זה עלול להוביל לעגמת נפש בהמשך, אם יהיה חוסר התאמה בין הציפיות השונות של בני הזוג באשר להתנהלות הכלכלית. יתרה מזו: כיום, באופן יוצא דופן, הציפיות מהגבר החרדי שתורתו אומנותו הפוכות לחלוטין מהציפיות המקובלות ב"מודל הבעלות". במקום פריסת חסותו הכלכלית על האישה, מצפים מן הגבר להיכנס תחת חסותה של אשתו. גם מצב זה אינו בריא, בוודאי כאשר יש חוסר התאמה בין הציפיות להתנהלות בפועל.

***

הבית היהודי הוא תוצר של מסורת ארוכת שנים ששימרה באופן מופלא עולם מורכב ועשיר. את קיומו הפלאי של העם היהודי, למרות כל התלאות שעברו עליו, ניתן לייחס במידה ניכרת לחוסנו של הבית היהודי. קיומו, הצלחתו ושגשוגו של הבית היהודי הם חיוניים להמשך דרכנו. בדורות אלו, האיום על הבית גדול מתמיד. רוחות זרות מנשבות בעוצמה, ומרעידות את יסודות הבית. מאמר זה ביקש לעורר חשיבה מודעת יותר על יסודות הבית היהודי שאנו מקיימים כיום – יסודות קשר הנישואין שעליו נבנה ביתנו-מבצרנו.

 

12 תגובות על “לקראת נישואים של שותפות

  • מאמר נהדר, ערוך היטב ומנומק. יישר כח.

  • מאמר אדיר!

  • א. מש"כ הכותב הנכבד שלפי ההלכה במודל הבעלות יכול הבעל לתבוע את אשתו לאישות בכל זמן שירצה, לא יודע מה מקורו של הכותב הנכבד אבל בהלכה הדין לא כך כמו שכתב בשו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה
    דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענ' בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויי' חרב להזדקק לו בכל שעה.
    ב. ההגדרה לפי שותפות של גוף איננה יכולה להתקיים נסתרת מדברי הגמרא (שבת קנב, א) הקוראת ליחסים בין הבעל לאשה "משים שלום בבית".

    • מאד מעניין בעיני שתמיד נתלים במהרי"ט המפורסם בדין זה ושוכחים במכוון או לא כמה אחרים חשובים הרמב"ם והמגיד משנה והגר"א ובעל העמק דבר שדוחים דברי המהרי"ט..דומה כי רוח התקופה והפלורליזם הקלוקל בשיתוף הפמניזים החרדי יצרו מעמד פסבדו -הלכתי…

  • יכולה להתקיים שותפות וידידות בכפיפה אחת.
    לא מבינה למה מדובר בשתי קטגוריות נפרדות.
    ולעניין בעלות:
    כן יש בימינו חרדים שחושבים שאישה היא חפץ, ומתייחסים אליה כאל חפץ בכל המובנים, הגישה הזו עדיין לא פסה מהעולם.
    חבל שבישיבות לא מעבירים קצת שיחות לבחורים בנושא.
    ולעניין בעלים שעוזרים לאישה על מנת שהיא תוכל לפרנס, מה רציתם שהיא גם תעבוד כמו חמורה וגם לא תקבל עזרה מהבעל?
    אם הוא לא מושיט יד בפרנסה לפחות שיתכבד ויעזור בבית, זה הבית שלו כמו שלה באותה מידה. הילדים שלו לא פחות משלה.

  • מתי, נהדר! התחלתי לקרוא ופשוט נמשכתי עד הסוף! (וזה לא היה נראה לי ארוך…) יפה מאוד!

  • נפלא ביותר
    נהנתי בעיקר מהנחת היסוד שלך שהתורה עבדה אם המצב הנתון במטרה לשפר אותו.

  • אני אישה לבעלי (ולא לאישי) וכמוני יש עוד הרבה – רוב הנשים שאני מכירה רוצות בעל ולא איש,
    אנשים יש הרבה, בעל יש רק אחד,
    והניסיון של כותב המאמר להבין כביכול את נפש האישה ורצונותיה מתבסס על מידע מוטעה שכנראה סופק לו על ידי נשים שמתוך נחיתות שמנסות להתאים עצמן לעולם המודרני בו אישה היא לא "שפחה" אלא שוות ערך לגבר.
    אז צריך להבהיר את המציאות- אישה היא לא גבר, ולא רוצה להיות שווה לגבר,
    היא רוצה בהרבה מהמקרים להיות תחת כנפי בעלה, ממש כך, וסליחה שזה לא תואם את הציפיות של דורנו מהאישה.
    נשים עובדות רבות, מוצלחות ומוכשרות, מלאות ביטחון ועוצמה – עדיין רוצות משהו אחד שפוי בעולם פה וזה בעל,
    לא חבר (יש להן מספיק כאלה), ולא שותף נחמד , אלא בעל בכל מובן ההגדרה הארכאית שלו.
    אז שוב סליחה שאנחנו לא מתאמות את עצמנו לציפיות של היום- אבל זה הטבע שלנו וזה המקום שבו אנחנו רוצות להישאר

    • אבל מצד השני יש גם הרבה גברים בימינו שהם עצמם לא חפצים באשה "ילדה" שתעזור להם בעבודות הבית ובגידול הבנים הקטנים, אלא רוצים אשה עם תוכן, אשה שיש לה עומק פנימי, עולם ומלואו, אשה שיכולה לנהל איתם שיח נפש עמוק, אשה שהם רואים בה אתגר לדעות שלהם עצמם, שיכולים להתווכח על דברים חשובים ברמה, ולצעריהם של אותם גברים הם נמצאים בחברה שמחנכת את הבנות שלהם להיות רק צייתניות בלי שום חוש ביקורת עמוק, ואיך גברים תלמידי חכמים ובעלי עומק יתחתנו עם נשים "ילדותיות" כאלו (ביחס להם)? איך יתקשרו איתם? לענ"ד יש בנישואין הללו שארית גדול של מודל הבעלות, אבל אני לא אוהב את המילה הזאת ונראה לי יותר נכון שהמילה המכונה היא מודל של "הורות" (מלשון אבא של ילדה). אבל המודל הזה של זוג "הורות – ילדה" לא מספיק להרבה גברים החרדים של דורינו, הם רוצים אשה מאתגרת, אשה עם תוכן, אשה שיכולה לדבר איתם שווה בשווה. לא רוצים אשה בתור דבר נחמד וזהו, אלא מחפשים קשר עמוק, קשר אמיתי עם בן אדם בתור שווה להם, קשר של פנים בפנים דיבר איתה. זה מתקיים רק במודל "שותפות-אהבה-ברית עולם".

      ואהבתי מאד מאד את המאמר, מפתח מאד את המחשבה שלנו.

    • יש י להעיר שלא באתי לחלוק על מה שכתבה "אישה לבעל" אלא להוסיף פרט חדש.

      מה שכתבתי לא סותר באמת ובהכרח מה שכתבה "אישה לבעל", כי גם אישה עם תוכן, אישה מאתגרת, אישה עם עומק נפשי, גם אישה כזאת מחפשת הרבה פעמים בעל במובן של גבר שיוביל את המשפחה וגם אותה בכמה מובנים, ולא רק חבר טוב או שותף שווה בשווה. זה ממש נכון ולא סותר. אלא שאני הוספתי דבר אחר, שכמה גברים היום מצפים שאשתו תהיה גם בעלת תוכן ברמה שלו ובעל עומק לפחות בדרגה שלו. וצ"ע קצת.

  • מאמר יפהפה. אחד הטובים שיצא לי לקרא בנושא עד כה, אולי אפילו הטוב שבהם. מבוסס, בהיר, אך גם לא מנסה לסגור את כל הפינות, אלא משאיר הרבה פתח למחשבה. יישר כל ותודה!

  • מתי, המאמר מענין ומגדיר את הדברים באופן דוגרי ולא מטאטא מתחת לשטיח כמקובל בדורינו המשועבד לפוליטיקלי קורקט אבל …
    שותפות מועד לפירוק כמעט כמו ידידות, וגם לא בעולם המשפחה תראה ששותפיות לעיתים נדירות מחזיקות מעמד.
    מערכות ציבוריות קהילתיות או כל קבוצה חברתית אחרת מתפקדת טוב יותר כיש הנהגה ויש היררכיה. ומדוע אנו לא רואים שבעולם המודרני ישנם רגשי נחיתות או מחאה על אי שוויון בין מפקדים לחיילים בין מנהלים לעובדים וכדומה מדוע שם ברור שחייב להיות בוס?
    גם במשפחה כמו בכל חברה אם יש היררכיה מוגדרת אז יש שלום ואם יש מעמדות שוים אז יש מריבות

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל