זוגיות של תורה: מ"חוזה" ל"ברית"

לאחרונה התקיימה חתונה של בת כיתתי. עברו חמש עשרה שנה מאז שחלקנו יחד את ספסל הלימודים והמפגש הביא אותנו מטבע הדברים לסקירה תעסוקתית, דמוגרפית וגם חברתית של חברותינו. מצאנו עצמנו משוחחות סביב שולחן אחד שלוש חברות: שתיים נשואות ואחת רווקה.

חברתי הנשואה שחה בכאב רב כי אף שנישאה לבחור שהצהיר כי הוא אוהב את התורה וישב וילמד כל חייו, בשנים האחרונות הוא עזב את הכולל וכיום הוא עסוק בפרנסת המשפחה. הרווקה שיתפה כי לפני מספר חודשים היא נפגשה עם בחור והקשר ביניהם כמעט הבשיל לכדי חתונה. אולם ברגע האחרון היא הקשיבה לקול פנימי שאותת לה לעצור, בשל מספר נקודות שהפריעו לה באישיותו. היא הוסיפה, שמאז מקנן בתוכה הספק שהחמיצה את בעלה לעתיד. הרי "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני".

חברתי הנשואה שחה בכאב רב כי אף שבעלה הצהיר לפני נישואיהם כי הוא אוהב את התורה וישב וילמד כל חייו, בשנים האחרונות הוא עזב את הכולל וכיום הוא עסוק בפרנסת המשפחה

שבתי ממפגש זה אפופת מחשבות על האתגרים שבהם נתונות חברותי, הנשואה לבחור ש'הפר את החוזה' שעליו 'חתמו' כשנישאו, והנתונה בספק שפספסה את השותף שיועד לה מששת ימי בראשית. האם יש דבר מה משותף בין שתי התמודדויות אלה?

הפרת חוזה

במאמרה: מחוזה לחזון – לדבר את שפת הגאולה משתפת הגב' לוינגר בקושי של חברתה שבעלה הפך למשורר. סיפור זה הוא דוגמא לאתגר המלווה זוגות לא מעטים כאשר אחד מבני הזוג מבקש לשנות או אף להפר את החוזה שעליו הסכימו בני הזוג כשנישאו. היותו של בן הזוג משורר, או אפילו מעבר מהיות אברך תורני לאיש הייטק, עשוי ללמד לא רק על שינוי מעשי כי אם גם על שינוי פנימי עמוק. אפשר לומר שעולם הערכים כולו עובר סידור מחדש. מכאן נובע הכאב שאחז בחברתי לנוכח הוויתור של בעלה על עולמו של אברך ובחירה בעולם של חולין.

בעלה הטרי כמו קורא אליה תחת הטלית ופורש ללא מילים את כוונתו: "אני אגדל בתורה ואת תדאגי לכל ענייני הגשם."

חתן וכלה 'קלאסיים' ניצבים יחד תחת החופה: הוא תלמיד ישיבה מובחרת, היא תלמידת סמינר, בת למשפחה חשובה ומיוחסת שגם העניקה נדוניה יפה. אין כאן אמנם הסכם ממשי שעליו חתמו, אך תחת החופה ניצבים שני אנשים אשר לכאורה כורתים חוזה. הכלה כמו אומרת לחתן: "הנני נישאת לך בזה על מנת שתגדל תלמיד חכם כפי שאיפתי ושאיפות הורי. תמורת השקעתך בתורה אני מתחייבת לשאת בעול הפרנסה ואף ללדת ולגדל ילדים." ובעלה הטרי כמו קורא אליה תחת הטלית: "אני אגדל בתורה ואת תדאגי לכל ענייני הגשם."

ואולם, כפי שכותבת גב' לוינגר במאמרה, מהותו של החוזה הוא נוקשות והיעדר תנועה. בהיותי עורכת דין העוסקת בניסוח של חוזים אוכל להעיד כי מחשבה רבה מושקעת בבחירת כל מילה או מונח בהסכם, כדי להבהיר את כוונת הצדדים עד תום, למנוע עמימות ולייתר פרשנות בפענוח. אולם לא רק סעיפי החוזה שואפים לדייקנות. ככלל, הסכם בין צדדים נועד להסדיר תחום ספציפי: עסקת מקרקעין, רכישת מיטלטלין או שירות, או אפילו הסכם פשרה בין צדדים בנוגע למחלוקת קונקרטית. האדם לעומת זאת הוא ישות עמוקה ורבת גוונים. האמנם מערכת היחסים בין בני זוג היא חוזה זוגי ותו לא?

היהדות כולה נשענת על עקרון העל של בחירה חופשית. המשנה באבות מזהירה אותנו כי אל לנו להאמין בעצמנו עד יום מותנו (אבות ב, ד). האדם הוא ישות אלסטית, מודולרית, בוחרת ומשתנה. האמנם יכולים בני זוג להצטמצם להסכם זוגי הכובל אותם להתפתחות ולצמיחה חד־כיווניים?

ברצוני לטעון כי מערכת זוגית אינה חוזה. חוזה, אם לנקוט את לשונו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל (וראו בכך בספרו של הרב חיים נבון "שיעורי בית"), לעולם לא יוכל לפתור את בעיית הבדידות של האדם היחיד. מערכת זוגית היא ברית: וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (מלאכי ב, יד).

בני הזוג העומדים תחת חופתם כורתים יחד ברית. הם אינם שני יחידים בודדים המנהלים יחסי קח ותן סביב עתידם המשותף. בני זוג הניצבים תחת החופה בונים יחד מציאות חדשה של אחד. ברית היא התרחבות של האני לממד גדול יותר, רחב יותר. מערכת יחסים בין הורים לילדים היא דוגמא לכך: בעיה של ילד אינה קושי נפרד שלו, אלא קושי משותף לו ולהוריו. זוגיות המקיימת את ברית הדמים אינה מתמצה בציטוט האלמותי "הרגל של אשתי כואבת לנו".^[1] היא כוללת גם תפיסה חדשה בנוגע לחילוקי דעות בין בני הזוג: לא מדובר בשני אינדיבידואלים מתנגשים, כי אם בגוף אחד המקיים מאבק בין איבריו השונים.

ברית עולם

בני זוג העומדים יחד תחת חופתם כורתים ביניהם ברית עמוקה; כך בוודאי לפי תפיסת היהדות, הקובעת 'וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד). השכינה השורה בין איש לאשה אינה שוכנת בתוך יחסים עסקיים של חוזה אלא באחדות של ברית.

לא לחינם מושווים היחסים שבין כנסת ישראל לריבון העולמים ליחסים שבין בני זוג. והלא בעמדנו למרגלות הר סיני הצהרנו כאיש אחד בלב אחד "נעשה ונשמע". האמנם במהלך הדורות אכן היינו נאמנים תמיד לקריאה זו? ההיסטוריה שלנו כעם, וגם של כל נברא ונברא לעצמו, רצופה בתנועת רצוא ושוב של התרחקות וקרבה, ממש כמו מערכת יחסים בין בני זוג. האם החטאים והעוונות העולים לכאורה כדי הפרת החוזה ש'נחתם' בינינו לבין ריבון העולמים הביאו לניתוק הקשר? התשובה שלילית. הסיבה לכך היא שיחסינו הם קשר של ברית. כפי שמפורש בהפטרה של פרשת השבוע (פרשת עקב), בורא העולם מזכיר לנו כי כשם שאֵם לא תפר ברית עם עולליה, כך וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד (ישעיהו מט, יד־טז).

ראוי להדגיש כי יש מקרים המפרים את הברית שבין בני זוג, ועל כן סוללת היהדות את מסלול הפרידה והגירושין. אלו הם מקרי קצה, כשכבר אין מרחב אחד המכיל את השניים. דומה הדבר לכורח לכרות איבר מגופו של אדם בעת מחלה, בשל סיכון שאר הגוף. אולם ההתייחסות למערכת הזוגית מלכתחילה היא של שני יחידים המתמזגים לכדי יחידה אחת, בחינת וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

תהליך החיבור בין שני יחידים לברית עמוקה אינו שמימי ואף אינו מידי. הוא דורש התמסרות הדדית ומחויבות כבדה לעבודה. לא לחינם מורה התורה לאיש "נקי יהיה לביתו" (דברים כד, ה) בשנה הראשונה לנישואיו. מלאכת החיבור היא עבודה רצינית, שבתחילת הקשר דורשת התמסרות כמעט טוטאלית למען המטרה.

כאמור, להבנת עומק הברית שאליו ניתן להגיע בין בני זוג ניתן להקיש מיחסי הורים וילדים. לפי חלק מהמפרשים, מצות פרו ורבו אינה מתקיימת אך בהולדה גרידא, כי אם בגידול הילדים וחינוכם, כלשון השל"ה: "כתבת בתורתך, 'פרו ורבו', וכתבת בתורתך 'ולמדתם אותם את בניכם', והכונה בשתיהן אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת… כדי שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך" (תפילת השל"ה).

מצות פרו ורבו מחייבת התמסרות ועבודת חינוך. גם מלאכת הנישואים אינה רק חופה, קידושין וכתובה, אלא התמזגות לאחד, כלשון הפסוק "ודבק באשתו" (שם). המטרה היא לחוש ולחוות את קשר הברית ברמה העמוקה ביותר. כאשר עולה קושי או אתגר, אין הוא קושי חיצוני אשר אחד מבני הזוג גורם לו, אלא אתגר פנימי: המרחב הזוגי המשותף נתקל בקושי, כמו בעיה רפואית שצצה בגוף האחד.

חשוב לציין כי הברית איננה סותרת התפתחות אישית ונפרדות במערכת היחסים הזוגית, כמו במערכת היחסים שבין הורה לבנו. הברית קיימת כל העת, אולם כל אחד מן הצדדים מגשים את אישיותו בדרכו הייחודית

חשוב לציין כי הברית איננה סותרת התפתחות אישית ונפרדות במערכת היחסים הזוגית, כמו במערכת היחסים שבין הורה לבנו. הברית קיימת כל העת, אולם כל אחד מן הצדדים מגשים את אישיותו בדרכו הייחודית. באופן כללי נפרדות בקשר היא הכרחית לצורך הגשמתו. אבקש בשורות אלו לפרוש את חופת הברית מעל היפרדות זו.

מתוך גישת הברית, אתבונן על השאלה של חברתי שבעלה עזב את עולם התורה ושינה כיוון. אשאל: האם אכן מדובר בהפרת הברית, או שמא מדובר בתופעה המאתגרת כעת את הגוף המשותף שהוא המרחב הזוגי?

התבוננות על בעיה כזו מתוך מערכת יחסים חוזית היא בבחינת אהבה התלויה בדבר. זוהי נקודת מוצא שונה לחלוטין מתפיסה של ברית הכרותה בין שניים שכעת החיים מזמנים לתוכה אתגרים. יודגש, כל עוד אין מדובר בהפרה בוטה של הברית, אין הבדל בין בעיות פעוטות לבין אתגרים דרמטיים בקשר. כל עוד לא הופרה הנאמנות שבין בני הזוג, היחס הוא כלתופעה או לאתגר רפואי התוקף את הגוף המשותף, את המרחב הזוגי "שלנו".

על המילים בבראשית "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז), מבארת הגמרא (עירובין יח, א, לדעה אחת) כי בראשית נבראו אדם וחוה כיחידה אחת, וכלשון הזוהר: "לאחר בריאתם ניסר הקב"ה ביניהם והפכם לשניים."^[2] האם מדובר בטעות? במחשבה אחת שעלתה לפני המקום ואשר חזר בה לאחר מכן? מדוע נדרש הקב"ה ראשית לברוא אותם דו פרצופין ואז לנסרם ולתקן כביכול את המעשה?

נראה כי השלבים לא היו לחינם. מטרתם היתה שעל ידי עבודתם של יחזרו בני הזוג למצב הראשון, של מהות אחת. ניתן להבין רעיון זה באמצעות הגמרא שעוּבּר במעי אמו "מלמדין אותו את כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו" (נדה ל, ב). נשאלת השאלה, איזו תועלת תצמח מלימוד זה אם תכליתו להישכח. התשובה היא כי הלימוד אינו לשם הידיעה, כי אם לקביעת מהותו של העובר בתורה הקדושה. כיון שקנה אותה עוד ברחם אמו, יוכל הוא להחזירה באמצעות עמל ויגיעה.^[3] זהו ההסבר לכך שבני הזוג נבראו במהות אחת ולאחר מכן הפרידם הקב"ה: כדי לקבוע בנו הוויה של ברית, שנוכל באמצעות מאמץ ועבודה פנימית לשוב אליה ולהתאחד.

קיום הברית בזיווג שעל פי מעשיו

סביב שולחן שמחת החתונה ציטטה חברתי הרווקה את הגמרא "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני". נדמה כי ראוי לדייק בהמשך לשון הגמרא: "וזהו דוקא בזיווגו הראשון של האדם, אולם בזיווגו השני אין מזווגין לו אשה אלא לפי מעשיו." ופירש רש"י: "צנועה לצדיק ופרוצה לרשע" (סוטה ב, א). ודוק: ההתאמה שנקבעת ארבעים יום טרם יצירת הוולד מכוונת דוקא לזיווג הראשון ולא לזיווג השני.

קיימת בחינה של "זיווג שיועד לאדם משמים", אולם זיווג זה מכוון לאדם שטרם בנה את אישיותו

מהו זיווג ראשון ומהו זיווג שני? המאירי מפרש שהזיווג הראשון מכוון לאדם טרם עמדו על דעתו וטרם שהתחיל בעבודתו הרוחנית.^[4] אולם משעה שאדם עומד על דעתו ומשקיע בהתפתחותו הרוחנית (לטוב אבל גם למוטב), הרי שאז מזווגין לו לפי מעשיו. לפי דברי המאירי, אכן קיימת בחינה של "זיווג שיועד לאדם משמים", אולם זיווג זה מכוון לאדם שטרם בנה את אישיותו.^[5]

מתוך כך עולה השאלה: בזיווג שני, שמזווגין לו לפי מעשיו, כיצד ניתן להתחבר לאחד? והלא מדובר על זיווג שנקבע לפי המעשים, לכאורה לא חיבור שמימי שהוכרז ארבעים ימים קודם יצירת האדם.

הלכה למעשה, האדם מחפש לו את זיווגו לפי מעשיו, לפי דרגתו ושאיפותיו הרוחניות. על האדם לפעול למציאת שידוך בדרך טבעית, ולתוך הבחירה וההשתדלות נכנס הקב"ה. זו לשון הגמרא "מזווגין לו אשה": הקב"ה מזווג, לא רק האדם. המדרש מבאר: "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים. אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים."  כלומר, גם בזיווג שאדם מוצא לפי מעשיו יש התערבות אלוקית (מדרש ויקרא רבה ח, א).

ניתן להתבונן על סיפור זיווגם של יעקב ולאה, מייסדי האומה, כדוגמא לזיווג "שני" שנקבע לפי מעשיו. נאמר בתורה "ועיני לאה רכות", ורש"י במקום מפרש: "לפי שהיתה בוכה, שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, שהיו הכל אומרים, שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן אחיה, הגדולה לגדול והקטנה לקטן." נראה כי הזיווג הראשון, מבחינת הפוטנציאל והטבע המולד היה בין עשו ללאה. אולם משעה שעשו פעל להגשים את יכולותיו בצורה שלילית ואילו לאה השקיעה בתפילה שלא להינשא לו (כלומר, גילתה דעתה שאינה מעוניינת להינשא לרשע), הרי זה זיווג שני (לדרכו של המאירי, כמבואר לעיל), שאין מזווגין לו אלא לפי מעשיו.

וראו זה פלא! משעה שנישאו, הצליחו יעקב ולאה ליצור התאמה רוחנית גבוהה מאד, עד שמחצית (!) משבטי ישראל נולדה מעומק החיבור, כולל הכהונה (שבט לוי, ובתוכו משה רבנו), מלכי ישראל (שבט יהודה), ואף משיח בן דוד. בפטירתם זוכים יעקב ולאה להיקבר זה לצד זה. כל אלו מלמדים שחיבור שלכאורה לא נגזר מששת ימי בראשית (שכן "הגדול לגדולה"), יכול להגיע לעומקים ולהצמיח פירות הילולים. באמצעות עבודה רוחנית וזוגית זוכים שני יחידים לכרות יחד ברית המולידה כוחות רוחניים עוצמתיים.

מציאות החיים כיום רחוקה מתפיסת הברית המוצגת במאמר זה. העולם המערבי מקדש את האינדיבידואל. כל יחיד שואף להגשמה עצמית ואף רואה במערכת הזוגית חוזה, הכולל רשימת סעיפים של קח ותן ותולה את האהבה ביניהם ב"הסכם", בבחינת אהבה התלויה בדבר. משעה שהמימוש וההגשמה האישית נחזים כסותרים את הקשר, מעודדת התרבות המערבית את בני הזוג להיפרד. גישה זו מתכתבת במידת מה גם עם הגישה החרדית הרווחת שעולם השידוכים הוא "שוק", שבו לכל מועמד ומועמדת "תג מחיר" אשר כרוכות בו ציפיות אישיות, תעסוקתיות וחברתיות.

לנגד עיני רוחי עומדת חברתי משכבר הימים, אשר שיתפה אותי בשולחן החתונה באתגר שהיא חווה: השינוי שנקט בעלה. כמוה מתמודדות נשים רבות (ואף גברים רבים) עם אתגר הפערים. אני מבקשת במאמר זה להניח את רעיון הברית, להציע להתבונן באתגר מבעד לברית שנכרתה בין בני זוג, ולהישיר מבט אל המרחב הזוגי המשותף והמאוחד שתכנן עבורם הקב"ה. באמצעות עבודה זוגית, מאמץ והתמסרות לערכי הבית, נוכל לחזור ולשאוף לקיים את ברית הזוגיות כפי שהתורה מכוונת: להיות לבשר אחד.

^[1] סיפור המיוחס לר' אריה לוין: פעם ליווה את אשתו לרופא ושיתף כי "הרגל של אשתי כואבת לנו".

^[2] ועיין במילות הזוהר "'זכר ונקבה בראם' בלא פירודא ולא כתיב בראו אלא בראם כיון דאתבריאו הוו כחדא דא עם דא בשיקולא. מה עבד ליה קב"ה נסר ליה נסירו, ונטל לנוקבא מניה וכו'."

^[3] רי"צ שפירא מדינוב, בני יששכר, סיון מאמר א, ז; רח"ד וועליטשאנסקי, תולדות אברהם אהרן ויונה, תשכו, פתיחה; ר"צ שכטר, ארץ הצבי, ירושלים תשנג, סי' יב, ד. מובא ב"דף שבועי" פרשת תולדות תשסד, 469, י"ל ע"י אוניברסיטת בר־אילן.

^[4] וזה לשונו: "והעמידוה בזווג שני ר"ל שהוא בזמן ראוי לענש וגמול אבל בזמן שאינו ראוי לכך והוא הנקרא זווג ראשון מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה ועל זה אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני בנדוניתו ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש."

^[5] ניתן לומר כי המאירי מפרש כך את המונח זיווג שני, שכן מדובר על הקומה הנוספת, השניה, בבנינו של האדם. הקומה הראשונה היא הקומה שאליה נולד, הקומה הנוספת היא הקומה שהוא בנה, הדרך שבה בחר ללכת.