"לא רוצה שיגיע ראש השנה," אמר לי חבר בערב ראש השנה דאשתקד. "אינני מוכן לקראתו עדיין." לתמיהתי הוא השיב: "אין לי עדיין קבלה לשעת התקיעות של היום השני."
אפשר להיתפס לקטנות של "תקיעות של היום השני", אבל נראה לי שדברי חברי מתארים את העמדה הנפשית של רבים בימינו כלפי ראש השנה. הם משקפים הלך רוח עמוק מאד, שראוי לתת עליו את הדעת. הכנה לראש השנה משמעה שינוי פנימי. אם אין לנו איזו "קבלה", הרי שראש השנה שלנו נעשה חסר משמעות. אך התבוננות בעבודה המקורית של ראש השנה – במה שמצופה מאתנו ביום הגדול הזה – מראה כי נדרשים מאתנו דברים שונים לחלוטין.
רווחת התפיסה כי התוכן של ראש השנה אינו יכול להתמצות בעבודת ה' 'חיצונית', ללא עבודה פנימית. מקובל לחשוב שהמרחב הפנימי הוא החשוב, והמרחב החיצוני – של המצוות, התפילות, התקיעות – הוא רק אמצעי לחדור לתוכו
מהי עבודת ראש השנה? להתפלל, לתקוע בשופר ולהזכיר את עצמנו לפני ה'. כך תיארו זאת חז"ל בתקנם את סדר היום ואת תוכן עבודתו: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ראש השנה טז, א). ראש השנה הוא יום של עמידה לפני ה', הנכחה שלו במרחב הציבורי והיזכרות לפניו. אין ספק כי מדובר ב"עבודה": התכווננות, מאמץ נפשי של התרכזות במציאות ה' ובעמידתנו לפניו. אולם עבודה זו שונה מאד מההתאמצות הנפשית שאנחנו מכירים: התכוונות פנימית של חשבון נפש וחרדה להחזיק ב"קבלה" לעתיד.
רווחת התפיסה כי התוכן של ראש השנה אינו יכול להתמצות בעבודת ה' 'חיצונית', ללא עבודה פנימית. מקובל לחשוב שהמרחב הפנימי הוא החשוב, והמרחב החיצוני – של המצוות, התפילות, התקיעות – הוא רק אמצעי לחדור לתוכו. כאשר חז"ל אומרים לנו שתוקעים בשופר כדי להזכיר את אילו של יצחק, אנו מיד מתרגמים זאת לפעולה המשפיעה על הנפש פנימה. אילו של יצחק מזכיר דוקא אותנו; עלינו להתעורר מסיפור מסירות נפש של אבותינו, והתעוררות זו עושה אותנו טובים יותר וקרובים יותר לקב"ה. לכן אנו נזכרים לפניו לטובה.
לפיכך ניתן לומר כי עבודת ה' של ראש השנה קיבלה עיצוב מחדש בימינו. היא הותקה מהמרחב החיצוני שבו הציבו אותה חז"ל והוכנסה אל בין קירות הלב.
התקה זו מעוררת שתי בעיות. הראשונה שבהן היא רעיונית. העברת מוקד ההתרחשות הרוחנית פנימה מעלה את השאלה, מהו התפקיד של הקב"ה בכל הסיפור של ראש השנה. אם עיקר העבודה של הימים הנוראים הוא חשבון נפש פנימי ותיקון הלב והמחשבה, היכן נכנס הקב"ה? אנו עומדים מול עצמנו, ובודקים אם היינו מספיק טובים בשנה החולפת וכיצד נוכל להיות יותר טובים בשנה הבאה. לשם מה צריך לעשות זאת דוקא לפני ה'?
העברת מוקד ההתרחשות הרוחנית פנימה מעלה את השאלה, מהו התפקיד של הקב"ה בכל הסיפור של ראש השנה. אם עיקר העבודה של הימים הנוראים הוא חשבון נפש פנימי ותיקון הלב והמחשבה, היכן נכנס הקב"ה?
הבעיה השניה בהפנמת עבודת הימים נוראים היא נפשית. נראה כי ההתקה של עבודת הימים אל הנפש פנימה תורמת הרבה לתחושת המועקה המורגשת בהם. עבור רבים מאתנו, הימים הנוראים הם זמן מחריד. בהיכלי התורה שורה בימים אלה אווירה של מתח וחרדה הנובעת מאתגר התיקון הפנימי – במקום אווירה של התרוממות הנפש לנוכח מפגש עם הקב"ה. קשה לנו עם התביעה לשינוי פנימי, עם הנבירה במחשכי לבנו העקב והאנוש. התביעה הזו יוצרת אצלנו תחושת מועקה כלפי ימים אלו. כפי שאמר אותו חבר, איננו רוצים שהם יגיעו.
במאמר זה אבקש להעלות מחדש את האופציה של עבודת ה' המתרחשת דוקא במרחב החיצוני. אנסה לתת משמעות לעמידה מול ה' בראש השנה, עמידה שאינה זקוקה בהכרח לדימויים של תהליכים נפשיים בקרבו של אדם.
איני רוצה לטעון שההתקה למרחב הפנימי בטעות יסודה, וכי עלינו להתרחק ממנה כדי לחזור למצב ה'טבעי'. אני מניח כי אם התודעה של אדם בן זמננו מתיקה את ההתרחשות הרוחנית פנימה, ככל הנראה קיים משהו בעל חשיבות שהביא אותה לכך; משהו עמוק גרם לתודעה הפנימית שלנו להשתנות ולשנות את האופן שאנו רואים את העולם. מדובר בתהליך משמעותי בהיסטוריה של ההגות היהודית (והאנושית) ושל התודעה הנפשית המתלווה אליה – תהליך שאי אפשר לשנות בהתעלמות בלבד.
במאמר זה אנסה אפוא לחזור אל עבודת ה' של חז"ל מתוך נקודת המוצא של אדם בן דורנו. כלומר, דוקא מתוך נקודת המוצא של העבודה הנפשית הפנימית, ברצוני לשאול מהו המקום של הפנייה לקב"ה. אני מחפש את הקב"ה בתוך עבודת ה' שלנו, ולא מנסה לחזור לעולם דמיוני שאיננו יכולים להשיגו.
התפנית אל העצמי והפנייה אל ה'
כאמור, ה"התקה" של ההתרחשות הרוחנית מהחיצוני אל הפנימי נובעת משינוי תודעתי עמוק. בתפיסתנו, מיקוד ההתרחשות של תהליכים רוחניים אינו במרחב חיצוני, במין יקום רוחני מקביל, אלא כאן אצלנו, בתוכנו: בפנימיות שלנו, באישיותנו, בנשמתנו, בתודעתנו. משום כך איננו מבינים את ערכן של פעולות הנעשות כביכול מהשפה ולחוץ.
שינוי תודעתי זה התרחש וממשיך להתרחש בעקבות המרכזיות של האדם בתמונת העולם שלנו. כאשר האדם ניצב במרכז הסדר הקוסמולוגי, ההתרחשויות הרוחניות מופנמות אל תוך נפשו. אולם הצבת האדם במרכז ההתרחשות הרוחנית מעלה את השאלה: לשם מה דורש התיקון הפנימי פנייה לקב"ה?
לפני מספר שנים, במסגרת ערב עיון לימים הנוראים, שאלתי את הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א שאלה זו בדיוק. אמרתי לו: הרי הרב מלמדנו כי האדם, הרגשות והחוויות שלו, העולם הפנימי שלו, הוא הנמען של העבודה הדתית. בדומה לכך, גם העברות שהאדם עובר, משמעותן היא הפגם הפנימי שחל בנשמתו. אם נכונים הדברים, כיצד מועילה להם אפוא עבודת יום הכיפורים? באיזה אופן מתקנים הווידוי, הצום והתפילות את הפגם הפנימי בנשמה?
בעבודת יום הכיפורים אנו מציירים את החטא והתשובה כפעולות שנעשות מול ה', בזמן שהם לכאורה מתרחשים אצלנו בלב. אנו מתוודים לפני ה' ומבקשים ממנו סליחה, מחילה וכפרה – אך אם הפגם הוא בנשמותינו, מדוע הכתובת לתיקונם היא הקב"ה?
בעבודת יום הכיפורים אנו מציירים את החטא והתשובה כפעולות שנעשות מול ה', בזמן שהם לכאורה מתרחשים אצלנו בלב. אנו מתוודים לפני ה' ומבקשים ממנו סליחה, מחילה וכפרה – אך אם הפגם הוא בנשמותינו, מדוע הכתובת לתיקונם היא הקב"ה? במילים פשוטות: אם הפגם בעברה הוא בתוכנו, מדוע לערב בו את הקב"ה?
הרב פייבלזון ענה כי על אף שהאדם הוא אכן הנמען של עבודתנו הדתית, הוא אינו הנמען היחיד. לאדם יש ברית עם הקב"ה, ועבודת ה' היא קיומה של ברית זו. מתוך כך, עברה אינה רק פגם בעצמך, אלא גם הפרה של הברית עם הקב"ה.
אך עדיין נותרת שאלה בעינה: הלא גם בהפרה של ברית יש ממד חיצוני וממד פנימי. ניתן להמשיל זאת לאדם שהתנהג שלא כשורה עם משפחתו או עם רעייתו. גם אם הוא צריך לבקש את סליחתן ולרצות אותן, הרי שעיקר תיקונו הוא לכאורה להיות אדם טוב יותר. ההתנהגות הרעה שלו מעידה על קלקול פנימי. כדי להיות שותף ראוי לברית, עליו לתקן בראש ובראשונה את עצמו. מדוע אפוא אנו מסתפקים בסליחה של הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים?
ואכן, למועקה של הימים הנוראים מתלווה תחושה עמומה של חוסר כנות. קשה לנו ההחצנה של המעשה הדתי. אנו מחפשים את הפעולה שהוא פועל בנפשנו פנימה. תקיעת שופר המתרחשת אי שם בחוץ או וידוי המשליך את פגמינו הפנימיים לפני ה' אינם מובנים לנו. פעולות אלו אינן מדברות אלינו. האם ניתן לשנות את המבט ולכייל אותו, כך שהפנייה אל ה' בראש השנה וביום הכיפורים תדבר אל לבנו ותמלא אותנו בסיפוק רוחני?
החצנת ההתרחשות הפנימית
בתמונת העולם הדתית המשתקפת בתנ"ך ובספרות חז"ל, מציאותו של הקב"ה היא מובנת מאליה. גם אם אי אפשר לחוש אותה בחושים הגשמיים, וגם אם היא מסובכת מכדי הגדרה מושגית, היא נוכחת באופן בלתי מעורער. מציאותו של הקב"ה נחווית אצל האדם באותה מידת ודאות של מציאותו שלו. לא "אני חושב – משמע אני קיים", אלא "אני קיים – משמע הקב"ה קיים". הקיום הפרטי אינו קטגוריה הנפרדת כל כך מהקיום הכללי. תודעה זו מאפשרת את תפיסת מציאותו של הקב"ה בתור חיצונית לאדם, אך מאידך גיסא אף בתור חלק מחוויית הקיום שלו.
כל מה שנחשב אצלנו תהליכים פנימיים המתרחשים בתוך לבו של האדם, בראי התורה הוא מערכת יחסים בין האדם לקב"ה. את התביעה הפנימית הקיימת באדם – לעשות טוב, להיות מוסרי, להתרומם, להתקדש – מחשיבה שפת התורה לתביעת הקב"ה מהאדם
כל מה שנחשב אצלנו תהליכים פנימיים המתרחשים בתוך לבו של האדם, בראי התורה הוא מערכת יחסים בין האדם לקב"ה. את התביעה הפנימית הקיימת באדם – לעשות טוב, להיות מוסרי, להתרומם, להתקדש – מחשיבה שפת התורה לתביעת הקב"ה מהאדם. כן, כאשר האדם חוטא, הקב"ה הוא הכועס והמעניש. המילה "מצפון" אינה קיימת בתורה או בחז"ל, ומה שמחליף אותה בפשטות ובטבעיות הוא "הקב"ה". כיום "המצפון שלנו" דורש מאתנו להתנהג כהוגן (גם אם התנהגות זו היא עשיית רצון ה'), ו"יסורי המצפון" גורמים לנו לחזור בתשובה. אולם לא נמצא כלל התבטאויות כאלו בחז"ל ובתורה שבכתב. במקורות אלה הקב"ה הוא הקורא לאדם לשוב בתשובה, ולא המצפון שלו.
מה שאני מציע הוא לתרגם חזרה את תמונת עולם זו לימינו. לקחת את כל מה שאנו רואים בתור התרחשות פנימית שיש באדם, את כל המתח שיש בו בינו לבין עצמו, ולראות בהם מערכת יחסים של האדם עם הקב"ה. עלינו להפסיק לעשות "חשבון נפש" עם עצמנו, ולחזור לעשות זאת עם הקב"ה. במקום לשבת בחדר ולייסר את עצמנו על חטאינו, עלינו לתת לקב"ה להיות המייסר אותנו. כאשר האדם עושה חשבון נפש, הוא צריך באמת לדבר עם הקב"ה – זה, אכן, בדיוק מה שהווידוי עושה.
כאשר אנחנו מתרגמים את שפת התורה לימינו מתקבלת למעשה תמונת עולם מורכבת מאד, בעלת שפה עשירה במיוחד. כאמור, מדובר בתרגום. איננו יכולים לחזור אל תמונת העולם של התורה; לא ניתן לבטל את העולם הפנימי שלנו. עם זאת, אנו יכולים לתרגם חזרה את תפיסת העולם של התורה לימינו. בעולמה של התורה הקב"ה הוא הקורא לנו לעשיית הטוב ולתיקון דרכינו. אנחנו צריכים להניח לו לעשות זאת גם בימינו. עלינו להחזיר את המצפון אל הקב"ה.
להניח לקב"ה להיות התובע
מדוע חשוב שהתביעה המוסרית תגיע מהקב"ה? כאשר האדם נוטל את שני התפקידים לעצמו, את תפקיד התובע ואת תפקיד המבצע, הוא חוטא בכך לעצמו. הוא מנסה לברוא את עצמו בתור מצווה – סוכן מוסרי אוטונומי[1] – אבל אין ביכולתו. הוא מתעלם מכך שהוא חלש ואין בכוחו לקיים את עצמו בעצמו.
על האדם להכיר בכך שתפקידו הוא לבצע, והתביעה מגיעה מהקב"ה. לאדם המודרני, גם הדתי, יש קושי לאמץ מבט זה. בניגוד לימי קדם, האדם של היום שומע את התביעה מתוכו. יתרה מכך: אילו לא היה שומע אותה מתוכו, הוא לא היה רואה את עצמו מחויב לה. התפיסה המצפונית מושרשת בנו כל כך, שקשה לנו לדמיין מעשה מוסרי שאינו נובע מן המצפון. נדרש אפוא מאמץ כדי להחדיר את הקב"ה לתוך חווית הקיום הפנימי שלנו.
התפיסה המצפונית מושרשת בנו כל כך, שקשה לנו לדמיין מעשה מוסרי שאינו נובע מן המצפון. נדרש אפוא מאמץ כדי להחדיר את הקב"ה לתוך חווית הקיום הפנימי שלנו
המאמץ הזה כדאי, אומרת לנו התורה, משום שאם תנסה לברוא את קומת האדם שלך בעצמך, סופך להיכשל. אתה תהיה מסוכסך עם עצמך, אכול רגשות אשמה ומלא שנאה עצמית, שלא יקדמו אותך ולא ישפרו אותך. כך, התביעה להיות טוב יותר, מרומם יותר, לעולם לא תוכל להתממש. הנח לכך. אל תריב עם עצמך. תן לקב"ה לעשות את זה.
מערכת יחסים זו מרוממת את האדם בשני אופנים. ראשית, האדם כאמור חלש. הוא אינו מסוגל להעמיד בפני עצמו תביעה רצינית לעשות את הטוב. אך כאשר הקב"ה תובע זאת ממנו, התביעה מקבלת משקל משמעותי בהרבה. עתה, כאשר הוא פוגם בנשמתו חלילה, הוא אינו מפר רק את התביעה העצמית החלושה שלו לעשות טוב, אלא גם את דבר הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו. כאשר האדם מבין כי הקב"ה בכבודו ובעצמו תובע ממנו להיות טוב וללכת בגדולות, הרי שקיומו העצמי מקבל לפתע גדולה ומשמעות. המלך בעצמו מעוניין בקיומו ובגדלותו. הוא אינו יכול ליפול לניהיליזם זול האומר: וכי מה יעלו ומה יורידו מעשי? מעשיו חשובים, כיוון שהקב"ה מעניק להם חשיבות.
העונג שיש בעשיית טוב בתוך מערכת כזו גדול בהרבה. התענגותו של האדם על עשיית הטוב הנתבע ממנו בציווי אינה רק התמוגגות נרקיסיסטית. העונג שהוא חש נובע מכך שהוא ממלא אחר רצון ה' ונענה לקריאה שלו
שנית, העונג בעשיית טוב בתוך מערכת כזו גדול בהרבה. התענגותו של האדם על עשיית הטוב הנתבע ממנו בציווי אינה רק התמוגגות נרקיסיסטית. העונג שהוא חש נובע מכך שהוא ממלא אחר רצון ה' ונענה לקריאה שלו. זהו אושר של אישור פנימי. אפשר לדמות זאת במידה מסוימת למערכת יחסים זוגית. העונג המגיע לאיש מעשיית רצון אשתו ולאשה מעשיית רצון בעלה גדול מזה שהיה מגיע להם ממילוי רצון עצמם. העונג בעשייה מתוך אהבת הזולת עולה עשרת מונים על זה הגלום בעשייה מתוך אהבה עצמית. ההתמוגגות של האדם מעשיית טוב מכוח תביעת האחר היא פנימית, אבל כבר אינה נרקיסיסטית. כשאתה עושה טוב למען מישהו אחר, מתגדל הערך של הטוב. עשיית טוב כזו מנקה את המעשה משיקולי קטנותך ומרוממת אותו. קל וחומר כאשר העשייה נועדה לקיים את רצונו של הקב"ה.
האדם אינו תובע מעצמו תביעות. הקב"ה הוא התובע, והוא גם המתגמל את האדם על הדברים הטובים שהוא עושה. מערכת יחסים זאת היא למעשה שיקוף של הקיום הפנימי העמוק ביותר של האדם.
התבוססות בחטא לעומת תחינה לה'
היתרון של החצנת התביעה לטוב בולט אף יותר כאשר מדובר בחטא. כאשר האדם חוטא חלילה, אם החטא הוא רק התרחשות פנימית בינו לבין עצמו, הרי שאין לו מוצא ממנו. הוא שונא את עצמו על חטאו ואין לו דרך לתקנו. הוא מרגיש כי הוא אדם רע, אדם פחות, ואין לו דרך לחזור למעלתו הראשונה. התיאור הטוב ביותר של הרגשתו הם דברי דוד המלך נעים זמירות ישראל:
כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי. הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי. נַעֲוֵיתִי שַׁחֹתִי עַד מְאֹד כָּל הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי. כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי. (תהלים לח, ה־ח).
החטא אוכל אותו מבפנים, והוא אינו מוצא דרך להשתחרר ממנו.
אם התביעה להתנהגות ראויה מגיעה מהקב"ה, היא גם מעוררת את האדם להרגיש אשם כאשר אינו עומד בה. מתוך כך נפתח לו פתח של רחמים ותשובה
בהבנה שהחטא הוא כלפי הקב"ה יש מידה של רחמים. האדם מבין כי הוא רק בן אדם. הוא אינו יכול לדרוש מעצמו, אלא הקב"ה הוא הדורש ממנו. אם התביעה להתנהגות ראויה מגיעה מהקב"ה, הוא גם מעוררת את האדם להרגיש אשם כאשר אינו עומד בה. מתוך כך נפתח לו פתח של רחמים ותשובה. הוא יכול לומר:
ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה. לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי […] כִּי לְךָ ה' הוֹחָלְתִּי, אַתָּה תַעֲנֶה ה' אֱ־לֹהָי. […] אַל תַּעַזְבֵנִי ה' אֱ־לֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי. חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי ה' תְּשׁוּעָתִי. (שם, י־כג).
האדם מרגיש אשם, אבל האפשרות להיות אשם כלפי מישהו פותחת לו פתח לתשובה. הוא אומר לקב"ה: "לך לבדך חטאתי" (תהלים נא, ו), ואמירה זו עצמה מאפשרת לו לבקש את סליחתו של ה'.
הרב פייבלזון שליט"א אמר לי משהו נפלא בשם רבו, הרב זילברמן זצ"ל, להבדיל בין חיים לחיים: "לעולם אל תריב עם עצמך, כי בסוף מישהו יצא מנוצח, או אתה או עצמך." התורה מלמדת אותנו שפה חדשה למערכת המסובכת שיש לאדם עם עצמו. התביעות שאתה סבור שהן נובעות מתוך עצמך, הן למעשה של הקב"ה. "עשה רצונו כרצונך." הרצונות הטובים של האדם צריכים להיות רצונו של הקב"ה.
שינוי גישה זה אינו מעניק מובן חדש לטבע האדם. גם לפי הגישה המוצעת, האדם הוא יצור הנמשך לשני הכיוונים. כשהוא עושה מצוה הוא מעצים את החלק הגבוה שלו, וכשהוא חוטא הוא מזיק לעצמו, לחלק העליון שלו. אולם יש כאן שאלה של תודעה: האם האדם מכנס פנימה את כל העבודה העצמית שלו, ורואה בה משהו הקורה בינו לבין עצמו, או הוא מכניס את הקב"ה לסיפור. האם את "חשבון הנפש" שלו הוא עושה לבדו מול הפנקס, או הוא עושה זאת בתפילה לקב"ה?
הרחמים שבדין
הרעיון שהקב"ה יושב לדון אותנו נגלה לפנינו בדרך כלל בפניו המאיימות. שופט כל הארץ הבוחן כליות ולב יושב לדון את האדם – מי יעמוד לפניו? אין דבר נסתר ממנו, ואין אדם שיעשה טוב ולא יחטא – מי יצדק לפניו בדין? עם זאת, ההתבוננות שהעלינו כאן מעניקה מובן אחר לדין של הקב"ה, מובן של רחמים.
בסופו של דבר, כולנו נמצאים בדין לפני שופט מחמיר בהרבה – אנחנו עצמנו. אנחנו נוטים לנבור בתוך עצמנו; לתהות מה אנחנו שווים, האם אנחנו אכן בעלי ערך, או שמא חיינו חסרי משמעות? הנבירה העצמית הזו מפחידה מאד
בסופו של דבר, כולנו נמצאים בדין לפני שופט מחמיר בהרבה – אנחנו עצמנו. אנחנו נוטים לנבור בתוך עצמנו; לתהות מה אנחנו שווים, האם אנחנו אכן בעלי ערך, או שמא חיינו חסרי משמעות? הנבירה העצמית הזו מפחידה מאד – מי יודע מה נגלה שם, כשנפתח את תיבת הפנדורה של קיומנו. לא לחינם אנשים רבים כל כך נופלים לדיכאון דוקא מתוך הנבירה הנרקיסיסטית בעצמם. כל כמה שקשה לעמוד במשפט של הקב"ה, קשה הרבה יותר לעמוד במשפט של עצמך.
הקב"ה עושה לנו טובה. “אני אדון אתכם," הוא אומר לנו. כשהקב"ה דן את האדם מצבו טוב הרבה יותר, כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ (תהלים קג, יד). האדם תמיד מחמיר עם עצמו, כי הוא אינו עומד מול עצמו בחולשתו. אולם הקב"ה עומד מול האדם ורואה אותו כמות שהוא, על החולשות שלו. הוא יכול גם לחון אותו, למחול לו ולהעניק לו בחזרה את האישור לקיומו.
בסופו של דבר, כאשר האדם מצליח לעמוד מול הקב"ה, תקיעת השופר והתפילות נעשות מובנות ופשוטות הרבה יותר, מבלי צורך לתרגם אותן לשפה של עבודה פנימית. עצם העמידה של האדם לפני הקב"ה, דרך התפילה והתקיעה בשופר, עושה את העבודה הפנימית, משום שכאמור, העמידה מול הקב"ה חודרת לתוך עומק קיומנו הפנימי ביותר.
סיפורו של השופר
מתוך כך ניתן לפתוח פתח להבין ולקרב אל לבנו את עבודת ראש השנה. עיקר עבודת ראש השנה הוא התרועה: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א); זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (ויקרא כג, כד). חז"ל מסבירים כאמור כי אנו נזכרים לפני הקב"ה לטובה בתרועה. מהי התרועה?
"אשרי העם יודעי תרועה" – וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירגסי יש להם, ואמרת אשרי העם יודעי תרועה?! אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים. אימתי? בחדש השביעי. (ויקרא רבה, פרשת אמור)
מהו ה'פיתוי' שבתרועה?
אם ברצוננו לעמוד על סוד התרועה, עלינו פשוט להקשיב לה. זה מה שהקב"ה עושה: "מבין ומאזין, מביט ומקשיב לקול תקיעתנו." אם הקב"ה שומע משהו בתרועה שלנו, זה כנראה משהו שאנו מבטאים דרכה.
התרועה אינה מדברת ברעיונות, ואי אפשר לשמוע ממנה משהו מסוים. אבל זהו חלק מסודה: העובדה שהמסר שלה אינו מסוים, שניתן להעמיס עליו בליל של הרגשות ומחשבות, עד שהכל נכנס בה
יהיה זה ספקולטיבי עד מגוחך לנסות להגדיר מסר או רעיון מסוים בתרועה. התרועה אינה מדברת ברעיונות ואי אפשר לשמוע ממנה משהו מסוים. אבל זהו חלק מסודה: העובדה שהמסר שלה אינו מסוים, שניתן להעמיס עליו בליל של הרגשות ומחשבות, עד שהכל נכנס בה. בכל זאת, אין זה פוטר אותנו מלנסות לדייק את ההקשבה ככל שניתן. המצוה שלנו היא "לשמוע קול שופר", וכדי לשמוע יש להקשיב. כנראה, גם אם אין ביכולתנו להבין את סוד התרועה עצמה, עדיין יש משמעות לסוד האישי של כל אחד ואחד. הרי בסופו של דבר, העמידה לפני הקב"ה נוגעת בקיומנו האישי, ואינה חיצונית לו.
באופן אישי, אני מוצא הרבה טעם בתיאור של חז"ל את התרועה "גנוחי גנח" ו"ילולי יליל" (ראש השנה לג, ב). התרועה היא הסיפור של האדם – השבר שלו, חוסר האפשרות שלו להוציא קול אחד ברור ורצוף. בתרועה זו אנחנו יכולים להכניס את כל התכניות שתכננו ולא בצענו, דברים שהתחלנו ולא השלמנו, "שטיקלך תורה" שנמצאים עדיין באיזו טיוטה נשכחת, הרהורי תשובה, ניצוצות של קרבת ה' – כל אלו הם תרועה אחת גדולה: קול שבור, לא רצוף, לא מאורגן, לא סגור על עצמו. זהו האדם. וזה העיקר – לכן נקרא ראש השנה יום תרועה.
בראש השנה מכיר האדם בכך שהוא אינו יכול לגאול את עצמו מהמציאות השבורה שלו. הוא מוצא את עצמו ריק מתוכן, אבל מלא בושה וכלימה. הוא נותן לכך ביטוי בתרועה, שבאופן פלאי יכולה להישמע גם כקול שמחה. זוהי מציאותו המבולבלת של האדם, יש לה פנים כאלו ופנים כאלו. דוקא מציאותו החסרה והשבורה של האדם עשויה להיראות לפתע יפה.
האדם משליך את עצמו על הקב"ה, כמות שהוא, עם כל הקטיעות והחסרונות, והתהליך הזה של ההשלכה על הקב"ה עושה את האדם למשהו חדש, בעל אופק ברור
נוסף על המפורש בתורה, חז"ל למדו שיש תקיעה פשוטה לפני התרועה ותקיעה פשוטה לאחריה. אולי זה לא נאמר בתורה, משום שהעבודה של האדם היא התרועה. התקיעה הפשוטה היא קולו של ה', התוקע בשופר לחירותנו. התקיעה היא קול חזק, רצוף, שלם, לא מקוטע, לא בכי ולא אנחה – היא קולו של הקב"ה העוטף את התרועה מלפניה ומאחוריה. הקב"ה אומר לאדם: אל תדאג, אני כאן; אני דואג שבסוף יהיה כאן משהו שלם. האדם משליך את עצמו על הקב"ה, כמות שהוא, עם כל הקטיעות והחסרונות, והתהליך הזה של ההשלכה על הקב"ה עושה אותו למשהו חדש, בעל אופק ברור. אני האדם אביא את התרועה שלי, את הדברים הקטועים והחסרים שלי – והקב"ה יביא כנגדי תקיעה שלמה וארוכה.
נוסף לכך, יתכן שאפשר לשמוע בקולה של התרועה עם קול הפשוטה לפניה ולאחריה את הדיאלוג של האדם עם הקב"ה. התקיעה הראשונה היא תקיעה מפחידה. היא מגיעה בפתאומיות, בקול חזק ותובעני השואל את האדם: איכה? והאדם משיב לקב"ה: איני יכול להחזיר לך באותו קול, אין לי כח להשמיע קול תקיעה; אני יכול להשמיע רק קולות שבורים, קולות תרועה. והקב"ה אומר לו: שמעתי את התרועה שלך, ועכשו אני אשמיע תקיעה. אני אדאג שבסוף יצא מכאן קול חזק ושלם.
בכך שהאדם מקיים בקרבו את המאמץ הנפשי של עמידה מול ה', בפעולה ה'חיצונית' הטקסית של תרועה שתישמע באזניו של הקב"ה – בכך נעשה תהליך נפשי עמוק של שינוי, של הזדמנות חדשה שניתנת לנו משום מקום. הזדמנות זו היא מחסדו של ה'.
[1] המשמעות המקורית של המילה "אוטונומי" היא "המחוקק לעצמו". אוטו – עצמי, נומוס – חוק. בפילוסופיה הקנטיאנית עומדת מילה זו בניגוד ל"הטרונומי" – מחוקק חיצוני. הדת, אליבא דקאנט, מכוננת תפיסת עולם הטרונומית, אולם על האדם בן החורין להפוך עצמו לאוטונומי – מי שמכונן לעצמו את התביעה המוסרית.
מאמר מדהים,
כתוב בטוב טעם ונוגע בבטן הרכה של 'עבודת הימים נוראים' שיכול בקלות להיהפך לנרקסיזם שדבר אין לו עם ה', דברי טעם ממש.
הקטע על התרועה והתקיעה בסוף נותן פנים אחרות לכל תקיעת השופר, ובעצם משקף את כל המאמר שכן יוצא שרק על ידי הבאת שברונו של האדם לפני ה' רק על ידי כך האדם יכול להתחבר לקול האלוקי החזק והישר.
יישר כל גדול על המאמר
מאמר יפה מאד
מייצר מחשבות חדשות לא רק בהקשר הימים הנוראים
אלא גם מעניק חוויה מחודשת לעבודת השם בכלל,
שהמלחמה הפנימית וכל ההפיכה של עבודת השם לסדר תביעות שאדם צריך לתבוע מעצמו מונעת ממנו את הכיסופים המופיעים בתהילים ״נפשי חמדה בצל ידך״ שבה האדם כוסף ומייחל לקרבת אלוקים וכן על זה הדרך, שבהם האדם כוסף ומייחל ולא רק מלקה את עצמו על עצם זה שלא קרוב מספיק.
יישר כח דברים נפלאים ממש