שבת אחת לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בחור צעיר הלומד בישיבת סלבודקא בבני ברק, ביקש ממני חבר שהוזמן להיות בעל קורא בבית הכנסת ברמת-גן להתלוות אליו. הסכמתי. עזרה לחבר ושבירת שגרה קלה – למה לא? יצאנו מאווירת השבת הישיבתית מאד והתחלנו לצעוד לכיוון בית הכנסת. הוא היה ממוקם בלב רמת גן, וההליכה אליו ארכה כחצי שעה. הדרך לבית הכנסת עברה בשכונות שאינן דתיות, והמעבר מהשכונות החרדיות לשכונות החילוניות הורגש מיד באווירה. במקום אברכים עטופי טלית הממהרים לבית הכנסת, ראינו אנשים ונשים מטיילים עם הכלב במכנסיים קצרים ובכפכפים או מעמיסים ילדים וציוד ברכבים בדרך לטיול משפחתי.
המעבר מהשכונות החרדיות לשכונות החילוניות הורגש מיד באווירה. במקום אברכים עטופי טלית הממהרים לבית הכנסת, ראינו אנשים ונשים מטיילים עם הכלב במכנסיים קצרים ובכפכפים או מעמיסים ילדים וציוד ברכבים בדרך לטיול משפחתי
למרות השוני באווירה, גם ברמת גן היתה תחושה שונה מאד משל יום חול. האווירה הלחוצה של אנשים הממהרים לעבודה התחלפה באווירת יום חופש רגועה ושלווה. בתור מי שגדל בעיר מעורבת לא היה בכך חידוש או הפתעה עבורי, אך חברי, שגדל בבני ברק, היה מופתע מהמראה. "גם אצל החילונים," העיר, "שבת איננה 'עוד יום', אלא יום מנוחה."
מאז עברו מספר שנים ובינתיים הספקתי להכיר במקום עבודתי את סגנון החיים החילוני מעט יותר מקרוב. בכל יום חמישי מאחלים לי חברי לעבודה שבת שלום וסופ"ש נעים ובכל יום ראשון שואלים איך היתה שבת ואני עונה ושואל בחזרה. החוויות שלנו שונות, כמובן; ועם זאת, אני ועמיתי החילוניים מתארים חווית מנוחה. סיטואציה זו מעוררת אצלי מחשבה: כדי "לשבות" אני נמנע מפעולות כה רבות – כל אלה המכונות "איסורי שבת" – ואילו עמיתי נהנים מהשבת באופן כה טבעי. אם תכלית השבת היא מנוחה, ואפשר להשיג אותה בפשטות על ידי קביעת יום חופש, מדוע נדרשים אנו לכל איסורי השבת הרבים?
איני באמת חושב כי השבת שלהם דומה לשלי. ברור לי כי אין דמיון בין השבת היהודית-הלכתית לשבת החילונית. השבת אינה סתם "יום חופש" אלא "יום קדוש". השבת התורנית נבדלת מהחילונית בקדושתה – "קדשוה באיסור מלאכה". אכן, עונה האדם הדתי, יום חופש מביא למנוחה כפי שנדרש בתורה, אלא שזה אינו מספיק להשיג את המטרה הנוספת – קדושת השבת. שביתת העבודה בחוק הישראלי מטרתה מנוחה וחופש, ודי בכך בחובת מתן החופש לעובדים. לעומת זאת, איסורי ההלכה בשבת מטרתם להביא לקידוש השבת – מטרה שאינה ניתנת להשגה בחופש בלבד. לצד "שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה… לְמַעַן יָנוּחַ", יש גם בחינה נוספת של "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".
אולם, כשאני מנסה להסביר לעמיתי מה יש בשבת שלי שאין בשבת שלהם, אני מוצא בכך קושי. מה אומר להם? אם אציין פשוט כי "השבת שלי היא יום של קדושה", הם בוודאי יחשבו שאני מבלה את שבתותי בבית הכנסת בתפילה ובדבקות. קדושה מעלה אצל אנשים תמונה של יום כיפור, לא של שבת בצהרים אחרי הטשולנט
כשאני מנסה להסביר לעמיתי מה יש בשבת שלי שאין בשבת שלהם, אני מוצא בכך קושי. מה אומר להם? אם אציין פשוט כי "השבת שלי היא יום של קדושה", הם בוודאי יחשבו שאני מבלה את שבתותי בבית הכנסת בתפילה ובדבקות. קדושה מעלה אצל אנשים תמונה של יום כיפור, לא של שבת בצהרים אחרי הטשולנט. השבת אינה עוסקת בדברים המזוהים אצלנו בדרך כלל עם קדושה, אלא באכילה ושתיה, במנוחה, בשיחת רעים ובעונג. למרות שברור לנו אינטואיטיבית שמנוחה זו אינה סתם "חופש", קשה לנו להסביר מה הוא סודה של השבת. מה היה חסר אילו היינו נחים בלי להגביל עצמנו באיסורים?
להלן ארצה לבחון מה מוסיפים איסורי המלאכה לאופי של השבת – כיצד הם משפיעים בפועל על חווית השבת שלנו, ואיך הם תורמים להווי המיוחד של שבת, שאנו מכנים "קדושה".
ייחודה של מלאכת מבעיר
אפתח בשאלה. חיוב השביתה ממלאכה מוזכר מספר פעמים בתורה. עם זאת, התורה אינה מפרטת מהי "מלאכה", לבד משלש מלאכות יוצאות דופן: "בחריש ובקציר תשבת" (חריש וקציר) ו"לא תבערו אש בכל משבתיכם" (הבערה). במסכת שבת מציעים חז"ל דרשות שונות להסביר חריגות אלו – חילוק מלאכות (שהיינו חושבים שעניינם אחד), ריבוי לאוין (ריבוי איסורים במקום שהיינו סבורים שיש איסור אחד) או איסור מלאכה בשנת השמיטה. עם זאת, הגמרא אינה מתייחסת לשאלה מדוע בחרה התורה לציין דווקא שלש מלאכות אלו. מהן התכונות המייחדות מלאכות אלו, ומדוע מדגישה אותן התורה על פני מלאכות שבת האחרות?
שאלה זו קשה אף יותר כאשר מתמקדים במלאכת מבעיר ומשווים אותה למלאכות האחרות המפורטות בתלמוד. ככלל, ניתן לאפיין את מלאכות שבת בתור שלבים שונים בתהליך היצור של מוצרי יסוד. מלאכות שבת הן הפעולות הנדרשת לייצור לחם, בגד, עור לכתיבה וכדומה. המשנה המפרטת את מלאכות שבת מציגה אותן בסדר זה: "סידורא דפת" (סדרת הפעולות הנדרשות לייצור הלחם), "סידורא דבגד" (סדרת הפעולות הנדרשות כדי לייצר בגד מחומרי גלם), וכן הלאה. לכלל זה יש מספר יוצאים מן הכלל: "מכה בפטיש" (איסור כללי על גמר מלאכה של כלי), אסור הוצאה (העברה מרשות אחת לרשות אחרת, או טלטול ברשות הרבים), וגם מלאכת מבעיר. ניתן אפוא להבין מפני מה התייחדו חריש וקציר, שכן הם מייצגים את סוג היצירה האסורה בשבת. אולם יש לתמוה על הבחירה באיסור "מבעיר": במה התייחדה מלאכה זו מן האחרות?
ניתן אפוא להבין מפני מה התייחדו חריש וקציר, שכן הם מייצגים את סוג היצירה האסורה בשבת. אולם יש לתמוה על הבחירה באיסור "מבעיר": במה התייחדה מלאכה זו מן האחרות?
ענין נוסף שראוי בעיני לתת עליו את הדעת הוא ההקשר שבו מציגה התורה איסור זה. בפתיחת פרשת ויקהל מספרת התורה שמשה רבנו אסף את בני ישראל כדי לגייס אותם לתרום למשכן. משום מה, לפני שהוא פונה לעסוק בענייני המגבית, הוא מזהיר את העם על ענייני השבת: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת." לאחר שמשה הבהיר את עניין איסור המלאכה בשבת, הוא שוב פנה לעסוק בענייני השעה – המגבית. באופן מפתיע, רגע לפני המעבר לענייני המשכן מופיע איסור הבערת אש. כלומר, איסור זה חריג לא רק בכך שהוא מצוין בפירוש, אלא אף במקום ובזמן שבהם הוא נאמר לעם ישראל.
סמליותה של הבערת אש
כדי להבין מדוע נבחרה מלאכת מבעיר, עלינו לבחון מה מייחד מלאכה זו מבין כל המלאכות.
אש היא בריאה מיוחדת. אופיה ותנועתה גורמים לה להצטייר כמי שיש לה חיים משלה, רצון עצמאי שאין לאדם שלטון מלא עליו. מעבר לכך, הבערת האש מבטאת את כוח היצירה של האדם. אחת הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר היא הבערת אש, והיא מופיעה כבר בשלב ראשוני מאד של התפתחות האדם. גם במחוזות הפרימיטיביים ביותר, נבדל האדם מהבהמה בשליטתו באש. עד היום מדובר בפעולת יצירה חיונית, העושה את האדם ליצור המסוגל לכונן ציוויליזציה. ולצד זאת, כאמור, האש היא אחד הכוחות הבלתי נשלטים של הטבע. גם היום, מעטים המתחרים בטבע עם עוצמתה של האש. יעידו על כך לוחמי האש הנאבקים בה בימי הקיץ, למרבית הצער, כמעט על בסיס יומי.
אחת הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר היא הבערת אש, והיא מופיעה כבר בשלב ראשוני מאד של התפתחות האדם. גם במחוזות הפרימיטיביים ביותר, נבדל האדם מהבהמה בשליטתו באש. עד היום מדובר בפעולת יצירה חיונית, העושה את האדם ליצור המסוגל לכונן ציוויליזציה
למרות מרכזיותה של האש בחיים ועוצמתה האדירה, הפקתה נעשית מן האוויר וכמעט בן רגע, על ידי "פעולת קסם" של שפשוף אבנים. לעומת האש, כמעט כל מוצר אנושי אחר מופק בתהליך ארוך של עיבוד חומרי גלם בסיסיים יותר – לחם, למשל, נוצר מקמח, שבתורו מופק מגרגירי חיטה שנבטו מתוך גרעין (שהגיע מחיטה אחרת).
שמא יש להציע שדווקא הניגוד בין הקלות של יצירת אש לבין יסודיותה ועוצמתה הוא הייחוד שבגינו נבחרה האש לחבר בין שבת למשכן. האש נבחרה בתור המייצגת הבסיסית ביותר והחזקה ביותר של כוח היצירה. הצבתה של מלאכת מבעיר בתור אבטיפוס למלאכות השבת באה לסמן את כוח היצירה בתור הדבר שהשבת עוצרת.
קדושה ומצוינות אנושית
מדוע חשוב לעצור את היצירה בשבת? כדי להבין זאת, אבקש לבקר שתי גישות רווחות ביחס ליתרון האדם בעמלו. ישנה גישה הרואה את המצוינות בתור תכלית האדם. לגישה זו, כל אדם צריך לחתור "להגיע אל הפסגה" – לשאוף כמה שיותר גבוה, למצות את עצמו ואת כוחותיו, לעבוד, להשקיע, להתחרות ולנצח. הסיסמא של גישה זו היא "תאמין בעצמך – ותצליח!", ובגרסתה העברית: "אין דבר העומד בפני הרצון". לפי גישה זו אין דבר העומד מעל להישג ידיו של האדם: אין מקום שאליו הוא אינו מסוגל להגיע, דבר שבו הוא אינו יכול לגעת.
גישה אחרת רואה במצוינות משהו ששייך לבחירי הא-ל. היא מבחינה בין היומיומי להירואי, בין הקודש לחול. היא רואה בקדושה מושג שמימי המייצג את הטוב האידאלי, משהו גבוה המנותק מהוויות היומיום, שכדי להשיגו צריך לעבור מסע של היפרדות מהעולם. האנשים המצליחים להתרומם מעל לענייני העולם הנמוכים וצרכי הגוף הארציים הם שיצליחו לגעת באור ולהשיג את תכלית האדם בעולמו. הם, ורק הם, יצליחו לטעום קדושה.
לפי גישה זו, הקדושה היא משהו נפרד, נבדל ושונה. היא אינה מובנת או נגישה להמון העם. תכונה זו מתאימה רק לאנשים מיוחדים וסגוליים, שהתברכו באיזה ניצוץ נסתר והצליחו להיבדל מסביבתם ולהגיע למחוזות אחרים. אנו, פשוטי העם שאינם מצליחים להתנתק מהעולם, נמשיך להתעסק בחיי היומיום הפשוטים והמשעממים
לפי גישה זו, הקדושה היא משהו נפרד, נבדל ושונה. היא אינה מובנת או נגישה להמון העם. תכונה זו מתאימה רק לאנשים מיוחדים וסגוליים, שהתברכו באיזה ניצוץ נסתר והצליחו להיבדל מסביבתם ולהגיע למחוזות אחרים. אנו, פשוטי העם שאינם מצליחים להתנתק מהעולם, נמשיך להתעסק בחיי היומיום הפשוטים והמשעממים, בלי להבין באמת מהי בדיוק קדושה ומה עושים אותם אנשים.
אינני מתכוון לשלול את גישת המצוינות. להיפך – אני תומך בהחלט בהשקעה על מנת להגיע להישגים. החיסרון בגישה זו נמצא בקיצוניות שלה. כאשר אנו משתדלים מאד ומשקיעים מאמצים רבים על מנת להגיע להישגים, עלינו לשאול את עצמנו מהי המוטיבציה שלנו ומה מניע אותנו. אם מטרתנו היא להחכים, לעשות טוב לעולם או להיות מאושרים, אין בכך פגם, ומדובר אף באידאל שראוי לשאוף אליו. אולם, פעמים רבות, מאחורי הדיבור על מצוינות והגשמה עצמית עומדות קנאה ורדיפת כבוד – כלומר דחף בלתי נשלט שהסביבה היא המנוע שלו. האם שרים בכירים המתכתשים האחד עם האחר בצורה משפילה וחסרת כבוד עושים זאת אך מתוך רצון להביא טוב לתושבי המדינה? האם משפטנים בכירים, שנאלצו לדחוף מרפקים (ולפגוע בלא מעט אנשים) כדי להגיע לצמרת, עשו זאת אך מרצון להביא צדק לעולם? קשה לנתק את הלחץ החברתי מתוך מה שאנחנו נוהגים לכנות "הגשמה עצמית". המנוע הדוחף ליצירה ולהישגיות עלול להיות הרסני – עבורנו ועבור סביבתנו.
[גישה זו] מכריחה אותנו לבחור בין חיים אפרוריים, משעממים וחד-גוניים, לבין חיי פרישות. אם נחליט שחיי פרישות אינם מתאימים לנו, נוכל להתקרב אל הנעלה רק אם נעשה לעצמנו אלילים ונתאמץ להידבק בהם – כך אולי נזכה למעט אבק כוכבים שיגאל אותנו מעייפות קיומנו
מנגד, הגישה המשלימה עם השגרה ומייחסת את הקדושה לאיזו ספרה אנושית (או על-אנושית) אחרת היא מייאשת. זוהי גישה שאינה מותירה לאדם מקום ליהנות מיגיע כפיו, לקצור את פירות הישגיו בעולם. היא מכריחה אותנו לבחור בין חיים אפרוריים, משעממים וחד-גוניים, לבין חיי פרישות. אם נחליט שחיי פרישות אינם מתאימים לנו, נוכל להתקרב אל הנעלה רק אם נעשה לעצמנו אלילים ונתאמץ להידבק בהם – כך אולי נזכה למעט אבק כוכבים שיגאל אותנו מעייפות קיומנו.
דומני שהשבת מגיעה ללמד אותנו דרך ביניים, המאפשרת לנו ליהנות מהיצירה מבלי שהיא תהרוס אותנו. היא מסבירה לנו כיצד למצוא את הקדושה בחיי הימיום הפשוטים. כדי להבין כיצד, נחזור למלאכת מבעיר ואל סמיכותה לפרשת המשכן.
המשכן – המדריך לקדושה
למעשה, המיקום המפתיע של איסור הבערה בשבת בפתיחת העיסוק במשכן הוא המקור התורני למלאכות שבת. חז"ל לומדים מסמיכות איסור המלאכה בשבת לפרשת המשכן כי כל מלאכה שנעשתה במשכן נחשבת מלאכה גם לעניין שבת ואסורה. על פניו, היקש זה אינו לגמרי ברור. מדוע לחבר בין מלאכות המשכן למה שמותר או אסור בשבת?
עבודת המשכן מקבילה למעשה לעבודות החולין שהיו נהוגות בכל משק בית סטנדרטי בעולם העתיק. בעבר, לכל משק בית היו שדה, בעלי חיים, וכמובן בית לחיות בו. היומיום של משק בית ממוצע כלל עשיית מגוון פעולות, "מלאכות": קציר, חריש, טחינה ולישה, טוויה, עיבוד עור וכדומה. שגרת החולין כללה את אותן ל"ט מלאכות המפורטות במשנה בשבת. בדומה לזה, מלאכת המשכן דורשת "הפעלה מלאה" של משק בית, החל מקצירת העומר ועד הכנת לחם הפנים. המשכן הוא מקבילה של בית. יש בו שולחן, ארון ומנורה. יש בו קרשים ועורות וכלי מתכת. ההבדל בין משק בית רגיל למשכן הוא תכלית הפעולות, המלאכות, שנעשות בו – אם בביתנו הפרטי כל המלאכות נעשות לצרכינו האישיים, הרי שבמשכן דבר ממעשינו אינו לעצמנו ולצרכינו הגשמיים, אלא "לשם שמים". באופן זה, המשכן מקדש את היום-יום. הוא משכפל את פעולותינו היומיומיות השגרתיות, אבל עושה אותן בקדושה.
המשכן הוא מקבילה של בית. יש בו שולחן, ארון ומנורה. יש בו קרשים ועורות וכלי מתכת. ההבדל בין משק בית רגיל למשכן הוא תכלית הפעולות, המלאכות, שנעשות בו – אם בביתנו הפרטי כל המלאכות נעשות לצרכינו האישיים, הרי שבמשכן דבר ממעשינו אינו לעצמנו ולצרכינו הגשמיים, אלא "לשם שמים". באופן זה, המשכן מקדש את היום-יום
המשכן הוא בהגדרתו "מקום קדוש". אם כן, מתוך המשכן אנחנו יכולים ללמוד מהי קדושה וכיצד היא מתבטאת. במשכן, די ברור מה צריך לעשות כדי להתקדש – כל מלאכה הנעשית במשכן היא מיוחדת לה' ואין לה תכלית מלבד רצון הא-ל. מה שהופך את הפעולות השגרתיות של המשכן לקדושות הוא אפוא העובדה שאינן נעשות לסיפוק צרכיו המיידים של האדם, אלא לשמה.
אולם אם זה נכון, הקושי של סמיכות פרשות המשכן והשבת רק מתעצם: אם ניתן לייצר קדושה בחיים בעשיית המלאכות השגרתיות ביותר, מדוע נצרכת שביתה ממלאכה בשבת? אדרבה, המשכן מלמדנו שניתן לעשות מלאכה, ולעשות זאת בקדושה.
שבת ומשכן – פרקטיקה של קדושה
ברצוני להציע את הפרשנות כי הקדושה – קדושת השבת וקדושת המשכן – היא קריאה נגדית לאידאל המצוינות שתיארתי לעיל. הקדושה מתריעה מפני היסחפות אחרי העולם; מפני שכחת העצמי בתוך תחרות בלתי-פוסקת של יצירה והישגיות. קדושה היא התנועה המפנה אל האדם תמרור "עצור". העולם מאיים לסחוף אותנו בדחף יצירה בלתי פוסק ולהטביע אותנו בעבודה סיזיפית, ואילו השבת מבקשת מאתנו לעשות דבר שהוא נאמן לחלוטין למי שאנחנו ולמה שאנחנו רוצים להיות. היא קוראת לנו לחדול מעשייה בלתי פוסקת, מהמרדף אחר הכסף והכבוד, ממעגל סגור שאינו מאפשר לנו לדאוג לעצמנו. היא קוראת לנו לשכוח מהחשש שאחרים יעקפו אותנו, להתנתק מהקצב שהחברה מכתיבה לנו, ולהתמקד במה שחשוב לנו באמת. השבת היא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". היא מחברת אותנו לחי העולמים.
לפי פרשנות זו ניתן להכליל את מצוות המשכן ואיסור עשיית מלאכות בשבת במסגרת אותה המטרה, למרות השוני בפרקטיקה. שניהם מצילים את חיי הימיום מאימת השגרה האפרורית.
במשכן אנחנו משיגים זאת על ידי כך שאנחנו עושים בדיוק מה שאנחנו עושים ביום יום – אך הפעם לא בשבילנו. פעולות המשכן הן השגרתיות ביותר – עריכת שולחן, העלאת אור במנורה – אך הן הופכות לקדושות בזכות המטרה – התכלית שלשמה הן נעשות. המשכן מלמד אותנו שהקדושה אינה נמצאת בדברים היוצאים מגדר הרגיל, אלא בחיים השגרתיים וה"אפורים". המשכן מעניק לנו אימון בעשייה שאינה נובעת מהדחף האנוכי שלנו, אלא לשמהּ בלבד – לשם שמים. כך אנחנו יכולים להתמקד בפניה האחרות של העשייה גם במסגרת החיים היומיומיים. אנו מגלים בעבודת המשכן כי אותן העבודות שאנו עושים ביומיום יכולות להיות קדושות.
המשכן מלמד אותנו שהקדושה אינה נמצאת בדברים היוצאים מגדר הרגיל, אלא בחיים השגרתיים וה"אפורים". המשכן מעניק לנו אימון בעשייה שאינה נובעת מהדחף האנוכי שלנו, אלא לשמהּ בלבד – לשם שמים
בשבת, לעומת זאת, אנחנו ניצלים מהבעירה האימתנית של אש היצירה על ידי עצירה טוטאלית – עצירה שאיננה רק הפוגה להחלפת כוחות, שמטרתה לחזור מחר לאותה שגרה בדיוק. עצירת השבת היא הפסקה מוחלטת של חיי היצירה כדי שנוכל להתמקד בדברים שאינם רק הישגיות והתקדמות בעולם: כדי שנוכל להתמקד בחיים שלנו עצמם.
קדושת השבת נובעת היישר מהפסקת היצירה. המנוחה היא תכלית השבת, ותכלית המנוחה היא הקדושה. אם האדם רוצה שלא להידרס תחת גלגלי העשייה בעולם, עליו לעצור לחלוטין, להפסיק ליצור, לכבות את המנוע וליהנות מהשקט. האדם יכול ומצווה לאכול, לישון, להתענג, אבל הוא אינו יכול לנוח ולהירגע באמת ללא שביתה מוחלטת מיצירה.
הציווי לקדש את השבת הוא בקשה: עצרו רגע! לא עצירה לפוש ולאזור כוחות כדי להמשיך, אלא עצירה לשמהּ. עצירה קדושה. ברגע שאנו עושים זאת, יש לנו זמן לעצמנו, זמן להירגע, להבין שאף אחד אינו באמת רודף אחרינו, וכי המימוש שלנו אינו תלוי בפסגה שנכבוש או במשרה הרמה שנקבל. לאחר מכן, אפשר לחזור לעבודה ולהמשיך להניע את העולם, אך מנקודת מוצא אחרת, נעלה יותר, קדושה יותר.
הציווי לקדש את השבת הוא בקשה: עצרו רגע! לא עצירה לפוש ולאזור כוחות כדי להמשיך, אלא עצירה לשמהּ. עצירה קדושה. ברגע שאנו עושים זאת, יש לנו זמן לעצמנו, זמן להירגע, להבין שאף אחד אינו באמת רודף אחרינו, וכי המימוש שלנו אינו תלוי בפסגה שנכבוש או במשרה הרמה שנקבל
הבחירה של מלאכת מבעיר בתור חיבור בין שבת למשכן מסמנת לנו את המסלול. כביכול, אומרת לנו התורה: ראו את העשייה במשכן – הביטו באש, התפעלו ממנה, ותבינו כמה שהיא "יצירה". אבל אל תתנו לאש היצירה לשרוף אתכם. אל תבערו אש בכל מושבתכם ביום השבת. רק במשכן, מקום שבו האש היא קדושה, ניתן להבעיר אותה בכל השבוע. אבל אתם – עליכם לקדש את עצמכם, לכבות את המנוע יום אחד בשבוע, להפסיק ליצור. כך תבינו את חשיבות עצירת המרדף אחר התכליתיות, ותוכלו לנוח ולהתענג ביום השבת.
תמונה: Bigstock
יפה . יישר כח.
מאמר יפהפה, מעמיק וחשוב מאד.
ההגדרה השטחית של שבת כיום מנוחה גורמת פעמים רבות לאנשים להסתבך בתוך עצמם- אם שבת היא יום מנוחה אז מדוע חלק מהאיסורים של שבת גורמים לעבודה קשה יותר כדי להימנע מל"ט מלאכות, מדוע אסור לבצע מלאכות פשוטות שאינן מעייפות, ולאחרונה גם שמעתי אנשים שמתלוננים שבגלל איסורי השבת – הם אינם יכולים לנצל את יום השבת כיום מנוחה ליציאה למלון וכד', בגלל האיסורים הדתיים המגבילים אותם.
דומני שמאמר זה מבאר בהרחבה ובבהירות את מהותה האמיתית הנפשית של השבת, וכיצד היא מאזנת ומאירה את המשמעות של האדם לא רק ביום השבת עצמו, אלא גם את משמעות היצירה והעבודה בששת ימי המעשה, ונראה לי שזה העומק הטמון במשפט 'ששת ימים המקבלים קדושה משבת קדשך', השבת היא שמלמדת על משמעות וקדושת החול.
נהנתי לראות בצריך עיון מאמר יפה בעד היהדות, ולא נגד!
ואני נהניתי לראות את תגובתך בעד מאמר ב"צריך עיון" ולא נגד!
מאוד יפה ועמוק. כשהדעת שלנו מכוונת למהות השבת אזי השבת יכולה לפעול ממש בתוך הנפש והחיים שלנו.
שנזכה!!
נפלא ביותר!!
הדברים כבר נתבארו בארוכה בדברי הרש"ר הירש בפירושו לתורה, וכן בספר החורב. ודבר שפתים אך למותר
חילונים לא נחים בשבת, הם מבלים, מהנים, משלימים פערים. אבל לא נחים, במובן הגשמי של המילה. השפעת המנוחה השבתית על חייה של אם חרדית (ושוב, אני מתכוונת למנוחה גשמית ולא רוחנית) הם מה שנותן לכוח למטלה הקשה של גידול הילדים במשך השבוע.
זו הכללה מאוד לא נכונה, נעמה. אנשים שאינם דתיים נחים בשבת, במובן הגשמי, לא פחות ואולי יותר מאשר דתיים. עבור אם דתיה לא לצאת מהמיטה 24 שעות בסוף השבוע זו אפילו לא אופציה.
כותב נכבד, אני מודע לאוריינטציה הליטאית הנכבדת של האתר הזה, אבל אני חושב שאתה צריך ללמוד חסידות אודות מהותה של השבת. הבורות והניתוק הנודפים מן המאמר מביכים.