צריך עיון > סדר שני > אחריות > "לכבוד התנא הא-להי": להגנת הילולת רשב"י

"לכבוד התנא הא-להי": להגנת הילולת רשב"י

הטענה נגד הילולת רשב"י במירון, שכביכול מדובר בעבודה זרה שאחריה נוהים מאות אלפי יהודים יראי שמים, מקוממת ביותר. העלייה למירון משמשת עבורי, כמו עבור רבים מהעולים, מסע של כמיהה, דבקות, קדושה ואהבת ישראל. אם יש בעיות – ואסון מירון השנה הוא רק דוגמא אחת לבעיות עומק שאכן קיימות – יש לעסוק בתיקונן, ולא לשלול דברים יפים וראויים בדרך לכך.

כ"ז אב תשפ"א

את הביקור הראשון שלי במירון בל"ג בעומר אני זוכר כיום אתמול. הייתי אברך כולל, בשלב חסר הכינוי שבין "אברך צעיר" ל"אברך מבוגר". בשעת בוקר מוקדמת וחשוכה עשיתי את דרכי במעלה ההר, מזדרז לקראת תפילת שחרית, סביבי עולים נוספים. הדבר היחיד שאיחד בינינו הוא תיק התפילין ביד. טרם יכולתי לראות את המתרחש בפסגה, ואני שקוע במחשבות, פרצו קולות זמר את תודעתי: "אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל." עצרתי. לרגע נעתקה נשמתי. ואז, כאילו נמשך במגנט בלתי נראה, מצאתי את עצמי רץ קדימה, עוקף דמויות כהות לצדי בדרך אל הציון.

בהיותי בן חו"ל שגדל באווירה הייקית של לונדון, לא היתה לי מסורת כלשהי של עלייה למירון. לאורך שנותי בישיבת מיר גם לא הרגשתי דחף עמוק לעלות את ההר, והעדפתי להקדיש את היום – כמו את שאר ימי ולילותי – ללימוד תורה. גם בשנים הראשונות אחר החתונה נמנעתי מכך, ואף מצאתי אילן גדול להיתלות בו. מו"ר הרב משה שפירא זצ"ל נהג לומר שאם יש יום אחד בשנה שרבי שמעון אינו נמצא במירון, זהו יום ל"ג בעומר. לא הייתי זקוק להרבה שכנוע. ואולם, שנה אחת, אינני יכול לומר מדוע, החלטתי לעשות מעשה. יצאתי את הבית מצויד בתיק תפילין, עותק ישן של ה"אדרא זוטא", דמי נסיעה, ובעיקר – מידה גדושה של סקרנות.

החוויה היתה מפעימה, מדהימה. התפילה היתה מרוממת ונשגבה, בוקעת מציבור ענק השואף לטהרה ולקרבת ה'. תחושת אחדות עטפה את האירוע, כאילו הפך מירון לפסיפס מזהיר של כל חלקי הציבור הדתי בארץ ובחו"ל, גדולי תורה לצד פשוטי עם

החוויה היתה מפעימה, מדהימה. התפילה היתה מרוממת ונשגבה, בוקעת מציבור ענק השואף לטהרה ולקרבת ה'. תחושת אחדות עטפה את האירוע, כאילו הפך מירון לפסיפס מזהיר של כל חלקי הציבור הדתי בארץ ובחו"ל, גדולי תורה לצד פשוטי עם. האווירה בהר היתה מחשמלת, אופוריה מתפרצת אפופה מסתורין שקשה לעמוד על טיבו. לא פחות מכך, בלטה הפשטות – ללא גימיקים, ללא אורות ניאון מהבהבים, ללא קיטש. אזכורים של "שמחה של מצוה" מחזירים אותי לאותו ביקור במירון: כך רצוני לזכור שמחה של מצוה מהי.

וכעת מגיע אליהו לוי, ובמאמר שפרסם ב"צריך עיון" מאיים לנפץ את החלום, לפרק את הבניין, לפזר את ענן הקדושה ולטעון שכל מה שחוויתי, לצד אלפים רבים העולים מירונה, אין בו לא קדושה ולא טהרה ולא קרבת אלוקים. ההפך הוא הנכון. "בתורה יש תנאים מסוימים מאד להופעת הקודש, ואם אלו אינם מתקיימים, עלינו לחשוש שמדובר בקסם של עגל ומחולות ולא בגילוי שכינה." לאחר שהוא מדמה את מירון לאסון הלאומי של עגל הזהב, לוי ממשיך לטעון כי "החינגה במירון בל"ג בעומר היא אירוע המזכיר […] את עבודת הבעל על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן". העולים חושבים אמנם שהם עובדים את ה', אך ניתן להמליץ עליהם את דברי הכתוב "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט, ה).

מטרת מאמר זה היא להשיב להאשמות הקשות של לוי, ולטעון כי העלייה למירון טובה היא ולא רעה. המוטיבציה שמאחורי הכתיבה כמובן אינה אישית בלבד, והיא אף חורגת מהאירוע הספציפי של מירון, ונוגעת למוסדות ומסגרות נוספים שניתן למצוא בהם כשלים ופגמים. לא אטען שדברי לוי כולם בטלים ומבוטלים הם, וכי אין צורך בתיקון הבעיות שהוא מעלה. כן אציע שתקיפת האירוע במירון הוא עלילת שווא, וכי הפתרון לבעיות החברתיות שלנו טמון בעיסוק בחינוך ובתוכן ולא בביטול מסגרות שיש בהן קדושה. בטרם אגיע לכך, אפתח בדיון כללי באירועים הנוגעים בצד הרגשי והחווייתי של האדם – דיון המרחף מעל מאמרו של לוי, אף שהוא אינו מעלה אותו ישירות. משם אמשיך לעיסוק בטענות הספציפיות כלפי מירון.

 

לא על רציונליזם לבדו יחיה האדם

כאשר סוקרטס היווני המתין למותו בידי רשויות אתונה, עודדו אותו חבריו להתאבד. סוקרטס סרב, שכן גופו אינו ברשותו והוא שייך לא-להים, אך הוא הביע באופן ברור את גישתו החיובית כלפי המוות. הגוף הוא בית כלא. הוא לוכד ומגביל את הנשמה, ומסיט את האדם מעיסוק במושכלות – העיסוק האנושי היחיד המעניק ביטוי לגדלות האדם. המוות משחרר את האדם מכבליו. טועים הם האומרים בשעת הקבורה כי "סוקרטס נטמן"; אין זה סוקרטס, אלא הגוף שסוקרטס שכן בו.

הוגי ישראל בימי הביניים, והרמב"ם בראשם, הלכו בדרכו של סוקרטס – דרך המדגישה את הדואליות של גוף ונפש ומפחיתה את ערכו של הגוף בפרט ושל חומר בכלל. הנעלה שבאדם, לפי דעת הרמב"ם, מייחד את כולו למושכלות: "לא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלוקי השופע עליו." באשר לצד הגשמי של חייו, "ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת", אדם זה "יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד." יתרה מזו, לדעת הרמב"ם זו גם מטרת מצוות התורה: "ומצוות התורה ואזהרותיה אמנם הם לכבוש תאוות החומר כולם" (מורה נבוכים חלק ג, פרק ח; תרגום אבן תיבון). שלא במפתיע, הרמב"ם רואה בעולם הבא אידאל של נשמה ללא גוף המתקיים אחר המוות (הלכות תשובה, סוף פרק ח).

גם לציבור הליטאי קשה להסתפק בקרבת ה' אינטלקטואלית ורחוקה. "מנייני קרליבך" – כניסה רכה לעולם של מוזיקה דתית שהחזירה אלפים לחיק אביהם שבשמים – פורחים […] וכן, גם מגיעים למירון

מה המקום בתורה ובעבודת ה' לחוויות, לתחושות ולרגשות? לפי דרכו של הרמב"ם, מקום קטן מאד. מוטל על האדם להשליט את השכל על הגוף ועל הרגשות. לדוגמא, ובהתאם לגישתו המהותית ביחס לאדם, התנגד הרמב"ם בחריפות להתעוררות הנפש באמצעות מוזיקה. לדבריו, עלינו לדכא ולאלף את הנטייה הרגשית, ולא לעורר אותה מתרדמתה באמצעות המוזיקה. "כל התפעלות," מבאר הרמב"ם במקום אחר (מורה נבוכים חלק א, פרק נד), "היא לרעה." – ולכן עלינו להיזהר מכל מה שמשחרר את הצד הרגשי והאמוציונלי של האדם. יש יחידים, מוסיף הרמב"ם, שהמוזיקה פועלת אצלם לטובה – להבנה שכלית דקה או להכנעה דתית – אך עלינו ללכת אחר הרוב ולצמצם ככל הניתן את שמיעת המוזיקה (התשובה מוזכרת בטור, אורח חיים סימן תקס, ומופיעה בפאר הדור סימן קמג). ראוי לציין כי גם לפני הרמב"ם התייחסו חכמי ישראל למוזיקה בשלילה, אך ההקשר היה אבלות החורבן או תוכן שלילי של שירת גויים; הרמב"ם, בניגוד לכך, חושש להתעוררות חושית ורגשית שהיא דבר שלילי כשלעצמו.

גם במצוות שיש בהן פן רגשי וחווייתי, נראה שהרמב"ם טרח לצמצמו עד למינימום. לדוגמא, חז"ל קובעים במשנה כי בליל הסדר "חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה) – הוראה הפונה למרכז החווייתי והרגשי של האדם. אכילת מצה ומרור, מצות ההסבה וטקסים רבים שנהגו במשך הדורות מצטרפים ליצירת חוויה של חירות משעבוד וכניסה תחת כנפי השכינה. אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים לא רק באמצעות סיפור מילולי – כשלעצמו עניין חווייתי ולא גוף ידע – אלא גם באמצעות מעשים שונים המעוררים את הרגש ואת החוויה. אך גרסת הרמב"ם למשנה היא מנוגדת: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (חמץ ומצה פרק ז, הלכה א) – הוראה מעשית שאין לה עניין עם חוויה ורגש פנימיים. המעשים של ליל הסדר נחוצים לקיים את מצות הלילה, שלדעת הרמב"ם נלמדת מהפסוק "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג, ג). את מצות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), מקיימים כנראה במישור השכלי, ולא במישור החווייתי.[1]

הארכתי מעט בדעת הרמב"ם – דעה המשקפת, במידה משתנה, את דעת חכמי ימי הביניים באופן כללי – כדי להבהיר את הנקודה הבאה: יש אמנם להניח כי הרמב"ם וההולכים בדרכו היו מבקרים בחריפות את הילולת מירון. העלייה למירון בכלל והאירוע של ל"ג בעומר בפרט מעצימים את המרכז הרגשי של האדם, ואילו הרמב"ם מתנגד לפקידת קברים באשר היא (הלכות אבל ד, ד), וקל וחומר להילולה דוגמת מירון. אך עם ישראל, בוודאי עם ישראל במאה ה-21, אינו נוהג כדעת הרמב"ם. ספרי החינוך שלנו, ספרי הפסיכולוגיה (הפופולרית) ואפילו ספרי המוסר, מלאים בגישה המשתפת את הגוף ואת הרגש בעבודת ה', והרואה בהם ערך מהותי ולא ערך אינסטרומנטלי (למען התכלית השכלית) בלבד. גם גדולי ההוגים של היום ובהם הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל והרב אליהו דסלר זצ"ל – אם בהשפעת החסידות של המאה ה-19 ואם של הפנומנולוגיה של המאה ה-20 – מעניקים משמעות רחבה לצד הרגשי והחווייתי של האדם, ובוודאי אינם מבטלים אותו כפי שעשה הרמב"ם.

למעט הוגי קצה, דוגמת ישעיהו ליבוביץ, ניתן לומר שעם ישראל – כיום, במאה ה-21 – נוטה בפירוש לגישת הרמב"ן, המבקר את הרמב"ם לא על בסיס פילוסופי אלא על בסיס אנושי ועל פי דברי חז"ל (שאף הם רחוקים, באופן כללי, מדרכה של הפילוסופיה היוונית; ראו רמב"ן, שמות ל, יג; ויקרא יח, כ; וראו באריכות ב"אגרת הקודש" המיוחסת לרמב"ן). הדגש על מתיקות התורה, הדיבורים על "חיבור למצוות", הדגשת הצד החוויתי של חיי תורה (בפרט עבור בני הנעורים), ואף האיסור המוחלט על הכאת הילדים שהתחיל בגישתו של הרב וולבה זצ"ל ונעשה כיום מובן מאליו – כל אלה ועוד רבים מצביעים על המגמה ההוליסטית הרווחת בימינו בציבור.

העלייה למירון היא חלק מהמגמה הזו. גם לציבור הליטאי קשה להסתפק בקרבת ה' אינטלקטואלית ורחוקה. "מנייני קרליבך" – כניסה רכה לעולם של מוסיקה דתית שהחזירה אלפים לחיק אביהם שבשמים – פורחים. צעירים רבים נוהרים אחר תלמידי הרב שלמה יצחק זילברמן זצ"ל המעניקים מקום רחב לאינטואיציה האנושית בעבודת ה' והמדגישים תדיר את חוויית הקשר עם הקב"ה. וכן, גם עולים למירון.

 

מבחן המוסר

אם כל כך הרבה מגיעים מדי שנה למירון, סימן שיש שם משהו הממלא צורך עמוק של אנשים. היגד זה כמובן אינו שיפוטי. להבדיל, הרבה אנשים מגיעים להופעות רוֹק, למשחקי כדורגל ולביקורים בטאג' מאהל. על כולנה ניתן לומר שהם ממלאים צורך אנושי עמוק; אין זה אומר שהם טובים וראויים.

אליהו לוי מבקש לטעון שלא רק שתופעת העלייה למירון אינה טובה, אלא שהיא רעה מאד. היא נגועה בחטא עבודה זרה. תחושת הקרבה שהעולים חווים אינה, לדבריו, תחושה של קרבת א-להים, אלא בבואה של האקסטזה האלילית של עמים פגאניים, שבטקסיהם היתה "אנרגיה שאי אפשר לתאר, וכל מי שהשתתף באירוע סיפר שהוא מעולם לא חווה משהו כזה." כמו אבותינו בתקופת המלכים והנביאים, לוי טוען שאף אנחנו מבלבלים בין עבודת ה' לעבודה זרה. אנחנו נהנים לספר לעצמנו שהעלייה למירון היא עבודת ה', אך לאמיתו של דבר מדובר בעבודה עצמית, עבודת השבט. עולים אפוא למירון מתוך "תשוקה להתבטל בהמון ולחוש את העוצמה האדירה של השתייכות לשבט".

האם מירון הוא סמל של שחיתות מוסרית? האם מקריבים שם ילדים? האם מתקיימת שם פריצות מינית? פריקת עול? שימוש בסמים קשים ומסוכנים? והאם רומסים שם יתומים ואלמנות? מפלים שם איזו קבוצה לרעה? אוסרים על קיבוץ נדבות? האדם רואה את מה שהוא בוחר לראות. הדבר האחרון שאני רואה במירון הוא שחיתות מוסרית

אינני מסכים עם דברי לוי, ואני רואה בהם התרסה חמורה ושגויה על מנהג ישראל שיש בו קדושה. אך כיצד ניתן להכריע בשאלה? בעיני, כפי שכתבתי לעיל, העלייה למירון היא חלק מתופעה מבורכת של הרחבת הצד החווייתי והרגשי של עבודת ה'. לוי טוען שמדובר בעבודת אלילים, ושתחושת השגב אינה של מקדש ה' אלא של במת עובדי אלילים. מי מאתנו צודק? כיצד נדע אם מדובר בתופעה של קדושה, או בתופעה הפוכה חלילה?

לוי מציע את הממד המוסרי. כפי שהוא מציין, התורה קושרת במקומות רבים בין עבודה זרה לבין עוולות מוסריות. במקום אחד היא אפילו מזהירה מפני עבודת אלילים בשל השפל המוסרי הכרוך בה: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא). לוי רואה בכך חיזוק לעמדתו. הוא גם משווה את מצבנו למצבו של עם ישראל בימי ישעיהו:

אותם אנשים התבלבלו בין עבודת ה' לעבודה זרה. הם סברו שה' הוא אליל השבט שלהם. הם יצרו זהות בין הסגידה לטוטם של השבט, שכל עניינה העצמה עצמית שלהם, לבין עבודת ה', א-להי העולם, שכל עניינה להתיר אגודות מוטה ולשלח רצוצים חופשי. מי שעובד את ה' מבקש לעשות את הישר והטוב, ואינו נכסף לתחושה העוצמתית של "אני חלק מהשבט". הוא אינו הופך את תלמידי החכמים לקמיע קדוש, ואת המילה שלהם לדבר ה'. הוא עובד את ה', שהתורה היא דברו היחיד, ולא את הציבור, את מנהיגיו ואת עוולותיו.

אני מסכים עם מבחן המוסריות של לוי, אך חולק בתוקף על התוצאה. האם מירון הוא סמל של שחיתות מוסרית? האם מקריבים שם ילדים? האם מתקיימת שם פריצות מינית? פריקת עול? שימוש בסמים קשים ומסוכנים? והאם רומסים שם יתומים ואלמנות? מפלים שם איזו קבוצה לרעה? אוסרים על קיבוץ נדבות? האדם רואה את מה שהוא בוחר לראות. הדבר האחרון שאני רואה במירון הוא שחיתות מוסרית. אני דווקא רואה שם חסד והכנסת אורחים. אני רואה עזרה וערבות הדדית. אני רואה תפילה כנה אל הקב"ה וכמיהה עמוקה לגאולה. ואני רואה אחדות ואהבת ישראל נדירה.

אני מבין שיש כאלה שהעניין עם המדורות אינו מתיישב להם היטב. אני גם מודע לכך שבשולי המחנה מתקיימות תופעות לא מתאימות ולא רצויות – מאבקי הכוח והכבוד של השוליים הקדמיים ובעיות של צניעות והמסתעף בשוליים האחוריים – ויש לעשות את כל הנחוץ כדי למגר אותן. אבל יש לראות אותן בפרופורציה הראויה. עבודה זרה? טוטם השבט? האמנם?!

ואם כבר מבחן המוסר, אזי ראוי להקדיש לו מילים נוספות.

 

המסגרת והתוכן

מדוע כרוכה עבודה זרה בעוולות מוסריות, ואילו עבודת ה' קשורה לטוב ולישר, לצדק ולמשפט? התשובה פשוטה מאד, אך ראוי לעמוד עליה.

ההבדל בין עבודה זרה לבין עבודת ה' היא שעבודת ה' דורשת מאתנו לחיות בדרך מסוימת. על הדרך הזו למדנו כבר מדברי הקב"ה המגלים מדוע נבחר אברהם אבינו להיות מייסד האומה הקדושה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט). לקב"ה יש "דרך", שהפסוק מכנה "דרך ה'". ועל עם ישראל, הנכנס לברית של קשר וקרבה עם הקב"ה, מוטל התפקיד של חיים בדרך זו, המאופיינת בצדקה ומשפט, בטוב וביושר.

החינוך החרדי הוא מוסד קדוש. יש בו ליקויים, אך יש לעמול לתקנם, ולא לבטל את המוסד כליל. כך גם בנוגע לחצרות החסידיות והליטאיות, לישיבות הקטנות והגדולות, למודל המשפחה והקהילות. כולם קדושים, במובן שהם מסגרת שעניינה הוא הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה

אצל עובדי האלילים אין הדבר כן. האליל אינו מתווה דרך לעובדיו (למעט אולי חוקים אחדים), ולכן "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ" (ויקרא יח, כז). הוא אף אינו נכנס אתם לברית. הקשר הוא חוזי, תועלתני: האדם נותן לאליל את מה שהוא רוצה או צריך, ובתמורה לכך מעניק האליל לעובדו את המתנה שהוא משתוקק לה: כסף, כבוד, אסתטיקה, אהבה, כוח, וכך הלאה. בניגוד לכך, הקב"ה הוא "אֱ-לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יח). הוא אינו זקוק למאום, והקשר שלו אתנו אינו של מיקוח, של תן-וקח, אלא של ברית שתוכנה הוא הליכה בדרך ה'. כך מבהיר הפסוק הבא: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (שם, יט).

לוי מצביע על כל מה שדורש תיקון בחברה החרדית – על פולחן האישיות, על העוולות החברתיות על גוניהן, על השבטיות – וזוקף אותו לחובת האירוע השנתי של מירון. אבל האם קיומן של עוולות אמור לגזור את ביטול המוסדות שבתוכם הן מתקיימות? ודאי שלא. החינוך החרדי הוא מוסד קדוש. יש בו ליקויים, אך יש לעמול לתקנם, ולא לבטל את המוסד כליל. כך גם בנוגע לחצרות החסידיות והליטאיות, לישיבות הקטנות והגדולות, למודל המשפחה והקהילות. כולם קדושים, במובן שהם מסגרת שעניינה הוא הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה, ואשר שאיפתה היא שמירת דרך ה'. אם נוצרת סטייה מדרך ה' יש לעמול לתקנה, ולא להרוס את המוסד כליל. כך הדבר גם ביחס לאירוע במירון.

אני מסכים עם הדגש שלוי שם בנקודת השבטיות. תנועת הנפש המסתגרת של החברה החרדית כרוכה בסכנה של שבטיות קיצונית, העלולה להשכיח מאתנו חובות של קבלת אחריות בסיסית (כפי שהרחבתי כאן בהקשר של חובות אזרחיות), של מוסריות (כפי שכתבתי כאן בהקשר לשירות הצבאי), ושל חישוב מסלול מחדש (כפי שהערתי כאן דווקא בהקשר לאסון במירון). השורש לכל הסכנות הוא שכחת ה' – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ח, יא) – בשל הפיכת המסגרות הקהילתיות מכלי (חשוב מאד) לתכלית בפני עצמה, שהיא שורש גדול לחולאים חברתיים רבים. אך בין הצבעה על הבעיות לבין קריאה לבטל את המסגרות המרחק עצום.

במקום לייבא את תרבות הביטול (cancel culture) של ארה"ב לתוך הציבור החרדי, עלינו לעסוק בחינוך. הנושאים השונים הדורשים תיקון במחננו הם תוצר של מתן חשיבות רבה מדי למסגרת והתייחסות מעטה מדי לתוכן. אך הנגזרת מכך אינה ביטול המסגרות אלא עיסוק בתוכן. האם בגלל העדר כוונה בתפילה נבטל את מוסד התפילה? עלינו לעסוק בביסוס קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה, בהליכה בדרך של צדקה ומשפט, ובקבלת אחריות על עצמנו ועל סביבתנו. לא האירוע במירון אשם. אשמים אנחנו, ובנו תלוי התיקון.

***

בין היתר עוסק לוי בעניין הקדושה: "הקדושה היהודית נשארת תמיד תמיד רחוקה ובלתי מושגת. האובייקט של עבודת הבעל החרדית הוא הטוטם של השבט: מה שהציבור מתגודד סביבו כדי לקבל את ההרגשה שהוא עוצמתי, גדול ורב כוח." ושוב, אני משתומם ומתקשה להבין. במקום שלוי רואה סגידה לכוח ושליטה, אני רואה "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח). במה שהוא רואה "עמוד טוטם", חלילה, אני רואה קרבת א-להים. כאמור, אנו בוחרים מה לראות.

לא חזרתי על הביקור הראשון שלי במירון בל"ג בעומר. אולי נובע הדבר מחשש שגם אני אראה שם דברים אחרים, וחוויית העלייה הנצורה בלבי תיטשטש מפני חוויות אחרות. אצלי, בכל אופן, נזכרת העלייה למירון כמסע מלא כמיהה, דבקות וקדושה. כך, נדמה לי, גם אצל רבים וטובים. אם יש בעיות – ואסון מירון השנה הוא רק דוגמא אחת לבעיות עומק שאכן קיימות – יש לעסוק בתיקונן, בלא לשלול דברים טובים ויפים בדרך לכך.

 


[1] ראו היטב ברמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז; הרבה יש להאריך בדברי הרמב"ם, כתבתי כאן בקיצור.

תמונה: Bigstock

24 תגובות על “"לכבוד התנא הא-להי": להגנת הילולת רשב"י

  • כמיהה דבקות וקדושה, יכולים וצריכים לפרוח ולשגשג. אבל צריך שזה יהיה בתוך מסגרת של הגדרות שכליות ברורות. המסגרת תוחמת קווים, והלב יכול למלא את זה ברגש.
    אחרת, הרי כל כת וכל ע"ז שבעולם אומרים שהם מרגישים כמיהה דבקות וקדושה, ומה יבדיל?

    אם להילולת רשב"י בדרך שבה מקיימים היום, היה מקור למדני הלכתי ברור, אז אדרבא, ככל שיהיה יותר רגש כך טוב יותר. אם אדם מתרגש מאוד בהנחת התפילין, אף אחד לא יאמר שזה ע"ז, כי תפילין זה גדר הלכתי. אבל אם אדם יחליט שבכל יום בצהרים הוא מוחא כפיים בהתלהבות מתוך רגשי קודש, זו בעיה.
    לקיים בסוכות והיית אך שמח, שזה גדר הלכתי, היה יכול להתמלא ברגש עצום כמו ל"ג בעומר במירון, והיה אפשר גם להתכנס ברוב עם וכו'.
    הטענה נגד מירון היא שמה שמחפשים הוא משהו אחר, וההוכחה היא מכך שזה לא מתחיל בגדרי המצוות שאותן אחר כך ממלאים בתוכן רגשי.

    • יש כאן תוכן פשוט ומובן: "מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדַּבֵּק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, אֶלָּא כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִדַּבֵּק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים" (קיצוש"ע סימן י"ט) בהילולא דבקים ברשב"י הק', ושמחים בתורת הקבלה שהוא גילה לנו.

  • אני אכתוב משהו כללי בעניין:
    תמיד מוצגים מתנגדי תורת הנסתר ( או החסידות) כמי שאין להם בעצם מושג /"לא השיגו" בדבר שהם מתנגדים אליו, ולכן עדיף מי שיש לו מושג שהוא גם לבטח אמין יותר ונמצא בצד של התומכים בתורת הנסתר. כך גם הוצג הרמב"ם כמי ששורש נשמתו לא היה מסוגל להבין את הקבלה וכך גם בעל הש"וע.
    כל אחד יבין את הפיסקה הזאת כפי הבנתו

    • בעל השו"ע כתב את ה"מגיד מישרים"…

  • להרב יהושע פפר, שוב נהניתי מאוד מהניתוח שלך, אבל לעניות דעתי יש פה הליכה על חבל דק מאוד, נכון שהחינוך החרדי ביחס לכל חינוך אחר אין שום השוואה לשום דבר [אם בכלל למה שלא חרדי אפשר לקרא חינוך], אבל ופה האבל הגדול והמסוכן והרגיש מאוד, לא נכניס את ראשינו בין הרים גבוהים הרמב"ם והרמב"ן, נרד למישור החינוך בעם ישראל עד קרוב למלחמת העולם הראשונה כמעט בכל החוגים ובכל העדות [היו כמה קהילות שלא אבל הן בטלות ברוב] שהשאיפה הייתה לגדול בתורה אם לא הוא לפחות בנו או חתנו ואם לא הם לפחות נכדיו כולנו מכירים את התפילה בהדלקת הנרות שנשות ישראל בכל הדורות אמרו בדמעות שליש וזכני לגדל בנים ובני בנים……….. זה היה החלום ידוע לך על אביו של הרידב"ז זצ"ל שבקור אוקראיני מקפיא בסביבות 50- מכר את התנור כדי לשלם שכר לימוד לבנו, לצערנו בתקופות האחרונות בגלל כל מיני גורמים אובייקטיבים כגון מנהיגים שלא בדיוק היו גאוני עולם כמו אבותיהם וקיבלו הנהגה בירושה, וכן כל מיני בעלי תשובה שחושבים שנסיעה לאומן זה עיקר היהדות ועוד כהנה וכהנה [הרשימה ארוכה] נוצר רפיון אדיר בלימוד התורה עד שהגרא"מ שך התבטא בסוף ימיו סאיז ניטא קיין יפתח און סאיז ניטא קיין דור, ועוד דברים שלא אכתוב מפני שאיני רוצה יותר מידי ללבות אש למרות שהדברים כואבים מאוד, הציבור צריך מזון רוחני ומזה החלה עלייה המונית לקברים לצערי הרב היום ביום רגיל יש יותר אנשים במרון ממה שהיה בילדותי בל"ג בעומר פעם זה בכלל לא היה מקובל בעולם הישיבת זה היה טרייף כל ל"ג בעומר כשאמרו שלום לגרא"מ שך אחר התפילה הזהיר כל אחד באופן פרטי לא לנסוע למרון היום הרבה ישיבע בוחרים ליטאים נוסעים זה חורבן אדיר וחיים לעקור את זה

    • לחמודי.קראתי כמה תגובות שלך ומאד נהנתי.
      ניכר עליך שאתה יהודי עובד השם שכואב את החורבן בעולם התורה.
      ״מלכיה ושריה בגויים אין תורה״ קראנו באיכה לא מזמן.וזה רק הולך ומידרדר מדור לדור. איה כבוד התורה? עמלה?דיקדוקה?
      חורבן גדול נוסף שיש בדורנו זה האמונה והביטחון שכמעט ולא תמצא בדורנו.ההיתלות וההישענות בו יתברך.
      לקחו את התורה והפכו אותה למטרה.לא לאמצעי לעבוד את הקב״ה.
      לסבור סברות ישרות,ללמוד כראוי מרב שקיבל מרב איך ללמוד,ויותר מזה ,איך לא ללמוד.כל זה חסרנו.אנחנו בגלות עדיין גם פה בארץ הקודש.ושנזכה מהרה לייחוד השם שיתגלה בקרוב אכי״ר

    • לישראל, הלא כל עמל התורה הוא כדי להישען על הקדוש ברוך הוא ולהכיר את גדלותו, איך אמר שלמה המלך משלי ב', ד' ה', אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, זאת אומרת שרק בעמל התורה ככסף בקיאות וכמטמונים עיון מגיעים ליראת ה' ולא על ידי ריקודים ומחולת [את זה עשו בעגל ואחר זה באם בטענות מדוע מירון ואומן ליז'ענסק וילדניק ועוד ועוד הם עבודה זרה] ועמל התורה צריך שיביא יראת ה' ואם זה לא מביא אז זה כמו תורתו של דואג מהשפה ולחוץ

    • לחמודי.
      ובכן, הדברים שאתה כותב לא מדוייקים לחלוטין, לדעתי. כלומר, בעניין מירון בל"ג בעומר וודאי אתה צודק, לפני ארבעים שנה היו שם בודדים, אבל מכאן ועד האמירה שמה שקורה שם פסול, ושתמיד השאיפה היחידה היתה ללמוד תורה, הדרך עדיין רחוקה.
      הבעש"ט וכל תלמידיו העצימו עוד ועוד את עולם הרגש, את ההתוועדויות, את תחושת הכמיהה, הדבקות והקדושה. הם עודדו וראו ערך עצום בהתוועדויות גדולות של חסידים זה עם זה. הם דברו עוד ועוד על כוחו של הניגון להביא למעלות בעבודת ה' ובנבואה. והם גם עודדו עליה לקברי צדיקים.
      היסודות של ל"ג בעומר מירון מעוגנים עמוק בעולם החסידות, ואצל רוב החסידים גם עושים את זה בצורה מלאת עבודת ה' ויראת שמים.
      עדיין, בהחלט אפשר לומר שהאירוע קצת יצא משליטה, והפך להיות יותר תרבותי מאשר עבודתי (פחות עבודת ה', יותר זמרים וחברים). אולי היה ראוי שבמירון, לפני ההדלקה, יגיד הרב'ה כמה מילים על מעלת היום.

    • לאהרונסון, מאיפה אתה שואב את כל הידע שלך על דרך הבעל שם טוב, שלמעשה יש בזה הרבה שכתובים של סופרים כיד הדמיון הטובה עליהם רוב סיפורי הבעל שם טוב ותלמידיו לא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו, רוב הסיפורים היו כמו הפנטזיות של עלילות גרים בגירסא חרדית, ולגופו של עניין דרך הבעל שם טוב בכל מקרה לא רלוונטית לדורנו [יש כמה שוטים שמתעקשים לשמר את זה אבל זה לא ישנה את המציאות] רבי נפתלי מרופשיץ כבר אמר לפני למעלה מ150 שצריך לחזור לדרך הישנה ותלמידו הדברי חיים אמר שדרך החסידות נועדה רק ל150 שנה לא יותר ורבי יואל מסאטמער אמר שנשתכחה תורת הבעל שם טוב הוא אמר [כתבתי את זה כבר באתר] משל שפעם סוחרים נסעו בדרך הראשית והתנפלו עליהם שודדים אז הם נסעו בדרך צדדית והשודדים גילו את הדרך הצדדית, ואז אמרו הסוחרים אם כן אפשר לחזור לדרך הראשית, כל שיטת הקברים היא פסולה ומסוכנת וגם במקרים חריגים היא כמו תרופות קורטיזון שצריך אבל מזיקים, הטענה שלי שהמונים באים מה שאתה יודע גם אני יודע, לצערי הרב והלואי שלא הייתי צריך לכתוב את כל מה שאני כותב עמל התורה צנח פלאים אצל הרבה ישיבע בוחרים בעיקר וכל השיג והשיח שלהם הוא על איזה טעם הכי טעים בסיגריה אלקטרונית וממילא למרות שפעם ישיבע בוחער מעולם לא דרך במירון היום זה נפוץ ה' ישמרנו, אני מבקש להפסיק להשתמש בבעל שם טוב הקדוש כדי להתיר את כל ההפקרות של היום

  • יישר כח על המאמר והתגובה ללוי,משיב דברים נכוחים. מי שחושב לדבר תמיד ושופט רק מהשכל כנראה שהלב שלו לא פועם וכל עבודת השם שלו בלי שום חויה רגשית.אני רוצה לקוות שמישהו לא יתעורר כאן כארי בכלוב…

    • חויה רגשית איזה שטויות צריך להיות עבד ה' עם ביטול אישיות חויה רגשית זה מושג מהכתות של המזרח [לצערי הרב הייתי שם וראיתי את ההתלהבות שם שדומה מאוד למירון ולאומן].

  • "מסע של כמיהה, דבקות, קדושה ואהבת ישראל" אלה הן התחושות שרבים וטובים חשו ב"Woodstock"…
    האם תחושות אלו הכשירו את הפסטיבל ?

    • צודק ולא רק שם, גם ביד אליהו בכנס של דגל התורה עם נאום השפנים של הרב שך.
      אני החלטתי אחרי אותו הכנס שאם גם המשיח יצטרך לפסטיבל כזה תהיה לי דילמה גדולה להשתתף ב״חגיגה״ כזו. אבל מה לעשות, יש הטוענים שגם במעמד הקהל ובכל הרגלים בבית המקדש הייתה אווירה כזו.
      הסוגיה הזו?על כל צדדיה עתיקת יומיןואולי מתחילה בתורה אצל נדב ואביהו, ממשיכה כשהרגו את זכריה בבית המקדש ביום כיפור שחל בשבת ומגיעה דרך המחולות של השבתאים והפרנקיסטים עד לימינו.
      אגב החתם סופר אמר שהרעש בצפת מבטא את עלבונה של של ירושלים..
      בקיצור, צריך לקחת כל התלהבות דקדושה בערבון מוגבל

  • הנחת את דעתי אחר מאמר הבלע של לוי, ועשית זאת בעדינות (מוגזמת לדעתי)
    יישר כח

    • מצטרף בגדול לתגובת רבי אהרון

    • לאהרון, לאחד מבני בנימין שבחלקו נבנה בית המקדש קראו בלע, הרב לוי אמר דברים של טעם וניתץ את הפרה הקדושה שקוראים לה מירון שזו עבודה זרה לכל דבר.

  • כמיהה, דבקות וקדושה. – זה דבר שנרכש במסגרת המשפחה / החברה / הסביבה , אין למקום הזה שום דבר עם עבודת ה' . . להבדיל יש ריגוש כמיהה וקדושה סוביקטיבית בעבודה זרה .
    החתם סופר היה נגד עליה לקבר הרשב"י כפי שהוא , ועדיף להגיע לכותל

  • העובדה שהיום הכל בסדר הכל שווה אין בין האפשרויות הבדל הכל טוב… ותורה מה תהא עליה אפשר להיות "מנהיג רוחני" וע"ה גמור הכל טוב … אח"כ אנשים מתפלאים על כל מיני יצורים שעושים מעשים גנוב נאוף וכו'

  • הדמגוגיה של לא על הרציונליזם מקוממת כי כאן מדובר בפרימיטיביות נטו בארוע שדומה לפסטיבל ניו אייג' חמי ע"ה היה הולך למירון כבר לפני שבעים שנה והפסיק בגלל שיש שם הכל חוויה כמו בקונצרט רוק חילוני שפשוט תוצאה של ההמון המשולהב ולא שום השראת שכינה גם מצעדים צבאיים ברוסיה עם מרשים וכו' היה להם אותו אפקט צדק ר' משה שפירא זצ"ל שזה יום שרשב"י אינו שם וזה שאברך חסר שורשים חוצניק מצא שם חוויה וזיהה את זה כחוויה אוטנטית רק מראה כמה רחוקים אנחנו ,שכינה שורה בצניעות לא בהמוניות וזה שרבה'ס מעודדים כמנצחים בתזמורת לא מעלה ולא מוריד חיפוש ה' ודבקות לא נעשים בקולי קולות או כמו שאמר הפסוק לא ברעש ה' השכינה מתגלה בקול דממה דקה כל השאר רעש וצלצולים

    • צודק

  • נהניתי לקרוא את הכתוב. הכותב מנהל דיון מעלה טענות מסכים או מפריך ובונה גישה ומסקנות משלו. תודה. ולגופו של ענין. תמיד היה קיים מתח בין שתי קצוות. אמונה ויישומה הרציונלי והקר, לעומת זאת הרגשית והחמה. כנראה בתקופה האלילית הפולחן הדתי היה רווי יצריות רגש ופריקת עול ואקסטזה המונית. ומולה דורשת התורה פעולות דתיות ברוב עם במקדש, מדודות לפי פרוטוקול דקדקני ללא סטיה ללא גילויי אקסטזה כלשהי מינית או אנושית אחרת. לעומת זאת האדם זקוק לחוויה מוחשית לשמחה מדבקת ולמטרה משותפת. ולכן כמובן יש לבחור את דרך הביניים ולשמור מכל משמר לא לסטות מהדרך בגלל עודף התלהבות. וכאן לדעתי צודק הכותב הראשון. מירון הפכה לאקסטזה אחת גדולה. נכון עדיין אין ונקווה שלא יהיו סטיות גדולות כמו שכותב הכותב השני, אבל כשכמעט יש תאונות וכשמתים אנשים זה כבר הרבה מעבר להתרגשות קלה.שניתן לקבל.
    הכותב. שני לא מתייחס לטענה של הכותב הראשון שככל שהבאלגאן גדל הסכנה עולה כך ההרגשה של המשתתפים שהשתתפות היא ממש מסירת הנפש ורצוי להיות שותף. ואם הציון היה מסודר כמו רחבת הכותל לא היה הרצון המיוחד לבוא .

  • ציטוט "מו"ר הרב משה שפירא זצ"ל נהג לומר שאם יש יום אחד בשנה שרבי שמעון אינו נמצא במירון, אז זה יום ל"ג בעומר. לא הייתי זקוק להרבה שכנוע."

    אחרי כל ההסברים אז מה ההסבר של זה ועוד של רוב גדולי רבני הציבור הליטאי שמתנגדים לעלייה למירון וודאי לצעירים שזה רוב העולים למירון שהקשר הרוחני צריך להתבטאות דרך התורה [לפחות למי שהתחנך כך ולא מגיע עכשיו לחזור בתשובה] וכל דבר אחר שחושבים שהוא יותר מזה זה בעיה [אני מדבר על צעירים שנוסעים ובגלל זה לא לומדים 3 ימים יום לפני אותו יום ויום אחרי לפחות למה שאני ראיתי כך שצעירים ירדו מהעניין של נסיעה וגם מבוגרים כמה באמת נוסעים בשביל רוחניות או שנוסעים ל"חוויה הרוחנית" שזה פסול לפחות בעיני כי אנחנו רוצים חוויה ולא רוחניות טהורה ופשוטה]

  • הערה בשולי הדברים: כתבת ש"במקום לייבא את תרבות הביטול (cancel culture) של ארה"ב לתוך הציבור החרדי…"– החברה החרדית בימינו המציאה את הCANCEL CULTURE עוד הרבה לפני שהכירו את זה בארה"ב. הסנקציות החברתיות שאתה מזכיר במאמרך "עליה לשם עליה" וסתימת פיות לגופו של אדם ומשפחה למי שאומר מה ש"לא מקובל" הוא עדות לכך. כתב עת זה הוא דוגמא חיובית המנסה להלחם בתופעה זו אך לצערנו נחשב כשוליים.

    ולגופו של מאמר: תיאור חוויתך הסובייקטיבית מגיל הנעורים כראיה למשהו אינה קבילה לבנות עליה תלי תילים. עצם קיום האקסטזה וההתרגשות באותו מעמד אינה ראיה לנכונותו ולקדושתו כפי שציינו רבים מהמגיבים.

    אותו כנ"ל גם לנוהרים ל"רבי נחמן" כל שנה ועוזבים את משפחותיהם, וכל מוסד המיסטיקה והמסחרה שנוצר סביב זה.

  • לכותב המאמר: העובדה שבדורות האחרונים "החוויה" נעשתה חלק בלתי נפרד כביכול מעבודת ה' אין בה ולא כלום!

    אם ניקח לדוגמא יהודי שרכש תפילין מהודרות ביותר במיטב כספו פשיטא שהוא ירגיש "התלהבות דקדושה" בשעת הנחתן גם אם בפועל יתברר לו לאחר עשרות שנים שהוא לא הניח תפילין מעולם ובמקום קלף היה בתוך הבתים חתיכת נייר עיתון…
    או לדוגמא יהודי שיטבול במקווה יכול להרגיש "רגש קדושה" גם אם לאחר מכן יתברר כי המקווה היה פסול.

    או לדוגמא יהודי שיקלע למקום בודד ויטעה במניין הימים ויעשה שבת באמצע השבוע עם בגדי שבת וזמירות פשיטא שהוא ירגיש "התלהבות דקדושה" כפי שמרגיש בשבת אמיתית ( מו בסיפור של ר' אלימלך ור' זושא).

    ןכן עז"ה בכל המצוות.

    הווי אומר "חווית הקדושה" היא בסך הכל "סוגסטיה" דמיון שאין לה שום קשר למציאות.

    מצד שני צריך לומר ביושר שקיום מצוות "יבש" כשיטת לייבוביץ הוא בלתי אפשרי לבן תמותה ולא בכדי הרבה מצאצאיו של לייבוביץ פרקו עול ראו כאן: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4080339,00.html

    מסקנה:
    "חוויה" היא תעתוע ודמיון שקרי אבל כנראה שבדורינו היתום אי אפשר לקיים מצוות ללא "דמיון שקרי"… ואכמ"ל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל