להתעורר בזמן

בבואי לכתוב על האסון הנורא שאירע במירון בליל הילולא דרשב"י, אוחז בי כעין שיתוק. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מילים שיגשרו מעל תהום הרגשות. כבר במקרא אנו מוצאים תיאור מעין זה. לאחר שהצליח מעשה שטן, ופגעה יד ה' באיוב, באו שלושת רעיו לנחמו:

וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה: וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד. (איוב ב יב-יג)

הגמרא ביומא מספרת כי פעם אחת אירע בבית המקדש מאורע מזעזע, שני כהנים רצו ועלו בכבש כדי להיות הראשונים לתרום את המזבח, ו"קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו". הגמרא ממשיכה ומספרת כי בעוד ר' צדוק עומד ומעורר את העם לגודל הטרגדיה, "בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר הרי הוא כפרתכם – ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין." ומסכמת הגמרא: "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (יומא כג).

עלינו להיזהר שלא להיות כמו אותו אב, שבעוד מתו מוטל לפניו, הוא עסוק כל כולו בדיון בענין טהרת המקדש. יהיה זמן לבחון את שלמות המחנה ולהפיק לקחים מערכתיים. כעת הזמן להשתומם לגודל האסון, למרר בבכי ולהתעורר לתשובה

בבואנו לדון באסון הנורא במירון, במשמעויות ובלקחים, עלינו להיזהר שלא להיות כמו אותו אב, שבעוד מתו מוטל לפניו, הוא עסוק כל כולו בדיון בענין טהרת המקדש. יהיה זמן לבחון את שלמות המחנה ולהפיק לקחים מערכתיים. כעת הזמן להשתומם לגודל האסון, למרר בבכי ולהתעורר לתשובה, כל אחד עד היכן שידו מגעת.

זכו – בעתה; לא זכו – אחישנה

את המאורעות העוברים עלינו ניתן לחלק לשני סוגים: המאורעות הרגילים והקבועים, והמקרים הבלתי צפויים. רוב המאורעות נמצאים במסגרת צפויה מראש. ניתן להתכונן לקראתם ולהיערך אליהם, ועל ידי כך לנצלם כראוי. לעומת זאת, יש התרחשויות הנופלות באופן בלתי צפוי, ומשום כך קשה הרבה יותר להפיק מהן תועלת. אולם, דווקא הפתאומיות של האירועים מעניקה הזדמנות שאינה נקרית לאדם במסגרת היומיום. אף ביאת המשיח, להבדיל בין אבל ליום טוב, תהיה בפתאומיות: "פתאום יבא אל היכלו האדון" – היסח הדעת הקודם לביאת המשיח הכרחי עבור השינוי הדרמטי שביאה זו מבשרת. דווקא האירועים הבלתי צפויים, שלא ניתן להתכונן אליהם, מאפשרים לנו להשתנות ולהתעורר באמת. אף כאן, בהיפוכם של דברי הגמרא בסנהדרין העוסקים במועד ביאת המשיח, ניתן לומר: "זכו – בעתה, לא זכו – אחישנה." לו זכינו להתעורר בזמן, בעת הנכונה, לא היה צורך שיתרגש עלינו אסון נורא זה בפתאומיות.

לפתע, נפתחים מעמקי הלב. דברים שהיו בעלי חשיבות פתאום נראים זוטות; נושאים שנדמו ברומו של עולם נראים כעת דברים של מה בכך. פסוקים מאיוב ומאיכה וקינות עתיקות מבטאים את הלכי הנפש בצורה מפליאה. מכאן יכולים לנבוט ניצנים של הבנה חדשה ושל שינוי פרספקטיבה

בלוח השנה היהודי יש ימים המיועדים לאבלות: שלושת השבועות של בין המצרים, המתחילים בצום י"ז בתמוז ומסתיימים בצום תשעה באב. ימים אלו הם "בעתה": קבועים ועומדים בכל שנה, יש להם סדר קבוע, סליחות, מנהגי אבלות, ובשיאם מגילת איכה וקינות. כמו כן, בכל שנה קבועים ועומדים ימי חשבון נפש וחזרה בתשובה, שתחילתם בתקיעת השופר של ראש חודש אלול, המשכם בעשרת ימי תשובה, ושיאם בצום יום הכיפורים, יום מחילת העוונות. גם בימים אלו יש ריטואלים קבועים, על מנת לנצל כראוי את מעלתם: תקיעת שופר, סליחות, ותפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

בלילה המר, ליל ל"ג בעומר תשפ"א, קיבלנו משמים ימים נוראים וימי אבלות בבחינת "אחישנה". ציון הרשב"י, שבסדר החיים הרגיל היה "בפנים יום כיפור ובחוץ שמחת תורה", הפך לתשעה באב ויום הכיפורים, מבית ומחוץ.

הבשורות המרות שניתכו בזו אחר זו מהציון במירון, חוסר האונים וחוסר הידיעה במשך שעות ארוכות, היו כחרב שפצעה קשות כל לב יהודי. המספר הבלתי נתפס של הנפגעים, וקטיפתם במעמד של תפילה ורוחניות, מקשים שבעתיים. כמעט אין אדם חרדי שאינו מכיר מכלי ראשון או שני את אחד הנספים, כך שהאבלות לופתת ונוגעת בלבב פנימה.

לפתע נפתחים מעמקי הלב. דברים שהיו בעלי חשיבות פתאום נראים זוטות; נושאים שנדמו ברומו של עולם נראים כעת דברים של מה בכך פסוקים מאיוב ומאיכה וקינות עתיקות מבטאים את הלכי הנפש בצורה מפליאה. מכאן יכולים לנבוט ניצנים של הבנה חדשה ושל שינוי פרספקטיבה.

בספר "האיש על החומה"[1] מסופר על "חלוצים" חילוניים, שנהגו לבקר לעתים תכופות אצל ר' יוסף חיים זוננפלד, ולשמוע ממנו דברי כיבושין ותוכחות מוסר. בני ביתו לא אהבו זאת כל כך והיו מעירים לו שחבל על זמנו – הוא משקיע ב"בארוועסע" [יחפים] שאזנם כבדה ולבם אטום מלקלוט עניינים שבין האדם לקונו. ר' יוסף חיים היה עונה להם: אמנם באותה שעה החומר העכור חוצץ בינם לבין קונם, אבל מכיוון שלכל אדם יש שעה של חשבון נפש בעת שיסורים מתרגשים ובאים עליו, ברגעים אלה יעלו ויצופו בזכרונו אותן מלות חיבה אבהיות שיצאו מלבו של יהודי זקן המיצר ודואב על כל נפש מישראל, שסופם שיתקיים בהם "שובו אלי ואשובה אליכם".[2]

ואכן, באחד הימים הופיע אחד ה"חלוצים" הללו אחוז התרגשות והתחיל לשפוך בפני ר' יוסף חיים את מר שיחו, בתארו לפניו כל מה שעבר עליו מאז ששמע ממנו את השיחה המוסרית האחרונה. הוא סיפר כי בעת עמדו על פיגום של בנין ההולך ונבנה, הוא איבד את שווי משקלו, ובנפלו למטה נשברו לו צלעות אחדות. במשך שישה חדשים שכב חבוש בגבס ביסורים איומים, ובכל אותם הימים הקשים הרהר וחזר והרהר בדברי הכיבושין ששמע מפיו של הזקן מבתי מחסה. דברים אלה נתנו לו את הכח להתגבר על יסוריו. בשכבו מרוסק אברים במיטתו החליט שאם יעזור לו ה' ויצא בשלום מתאונה זו, יחזור בתשובה וישוב לחיק האמונה כפי שקיבלה מבית אבא ברוסיה.

בין "מציאת אשמים" ל"חשבון נפש"

אותו "פתח קטן כחודו של מחט" שנפער בלבבות בעקבות האסון עלול להיסתם עד מהרה ללא תחזוקה הולמת. ואכן, בימים שלאחר האירוע צפו תגובות רבות לאסון, שהצד השווה בהן הוא הבנאלי והצפוי: אויבי הממשלה מאשימים את הממשלה, שונאי המשטרה מאשימים את השוטרים, ומי שאינו מחבב את החרדים תולה בהם את הקולר. הכל צפוי ומתוסרט כאילו מראש. האויב של אתמול נשאר האויב של היום, והפוליטיקאי הבלתי אהוד נעשה שנוא שבעתיים.

שאלת האשמה היא שאלה נכבדה. מציאת האשם במחדל מסוים אמורה להביא לכך שהמחדל לא יקרה שוב, וענישת מי שהתרשל מטרתה להרתיע ולמנוע הישנות של מקרים דומים. אולם, הפתח שנפתח בעת הצרה, בעת הזעזוע, אינו קורא לנו להחזיק ולהתעצם בכל מה שידענו מראש ושיכולנו לומר גם אתמול. הוא קורא לנו לחשוב מחדש ולערוך חשבון נפש אישי ופנימי.

הפתח שנפתח בעת הצרה, בעת הזעזוע, אינו קורא לנו להחזיק ולהתעצם בכל מה שידענו מראש ושיכולנו לומר גם אתמול. הוא קורא לנו לחשוב מחדש ולערוך חשבון נפש אישי ופנימי

בימים האחרונים שמענו קריאות רבות לחשבון נפש. המשותף להן הוא שהן באו מבחוץ, וקראו לאחרים לשאת באחריות או לעשות חשבון נפש על מעלליהם ומחדליהם. העיתונאים קוראים לעסקנים "לקבל אחריות", אחרים מאשימים את העיתונאים שלא התריעו די הצורך, השר הממונה מגלגל את האחריות לפתחם של הפקידים, והם בתורם רוחצים בנקיון כפיהם ומלינים על הפוליטיקאים.[3]

הדבר נכון גם בעריכת חשבון נפש רוחני: פעמים רבות מתבטא חשבון הנפש בכך שמי שאין דעתו נוחה מהנעשה במקום פלוני תולה את האשם במתרחש במקום זה, ומי שמהדרת במצוה מסוימת מאשימה את הנשים המזלזלות במצוה זו, וכן הלאה. גם כאן, האדם עושה את חשבון נפשו של השני, ומנצל את ההזדמנות לחזק את מה שהוא חשב עליו כבר ממילא.

מה מאפיין חשבון נפש אמיתי ואפקטיבי?

• הבסיס של חשבון הנפש הוא "אין הדבר תלוי אלא בי".[4] חיפוש אשמים בחוץ אינו חשבון נפש, אלא בריחה ממנו (ואף בריחה מאחריות אישית).
• אדם אינו יכול לעשות את חשבון הנפש של האחר. חשבון הנפש מכוון פנימה.
• עריכת חשבון הנפש היא אישית, בין האדם לעצמו או בין הקבוצה לעצמה, ולכן חשבון הנפש צריך להיעשות בצנעה ולא בפרהסיה. מסקנותיו אינם מעניינו של איש מבחוץ.

ניתן לראות זאת בדברי רבי בחיי בספרו "חובות הלבבות", בתחילת שער חשבון הנפש:

אמר המחבר: מפני שקדם מאמרנו בגדרי התשובה ותנאיה, והיה החשבון עם הנפש אחד מתנאיה, ראיתי לסמוך לה ביאור ענייני החשבון עם הנפש, בעבור מה שיש בו מענייני ההערה לה למה שיש בה תקנתה בשני עולמים. אבל החשבון עם הנפש, הוא השתדלות האדם בענייני תורתו ועולמו בינו ובין שכלו, כדי שידע בזה מה שיש לו ומה שיש עליו מן החובות.

יובהר שוב, אין הכוונה שלא צריך לברר אם מי האשם במחדל או שאין למצות עמו את הדין. כמובן, יש מקום לבדק בית והוא נחוץ מאד. הנקודה היא להאיר ולהבדיל בין "בדק הבית", לבין "חשבון הנפש". רק על ידי חשבון נפש אמיתי ניתן להפיק לקח מהאירוע המטלטל. פעמים רבות גורם חיפוש האשמים להתרשלות בחשבון הנפש, ואז הפעולה היחידה היא מציאת האשמים והוקעתם נגד העם. פעולה זו לא תתקן את הפגם השורשי שהביא לאסון, אלא תמנע את הישנות האירוע באופן נקודתי. נניח שנמצא את האשמים במירון, ואף נדאג לתיקון האתר – האם על ידי כך נמנע הישנות של המקרה בלוויה המונית חלילה? נוסף לכך, לא תמיד יש אשמים, והמוטיבציה לחפש אשמים נובעת פעמים רבות מרצון להשקיט את המצפון ולמצוא פשר וסיבה לאסון הגדול.

פעמים רבות גורם חיפוש האשמים להתרשלות בחשבון הנפש, ואז הפעולה היחידה היא מציאת האשמים והוקעתם נגד העם. פעולה זו לא תתקן את הפגם השורשי שהביא לאסון, אלא תמנע את הישנות האירוע באופן נקודתי

לפנים בישראל, כאשר שלטון חכמי התורה עמד על מכונו, התקבצו חכמי ישראל בעקבות אסונות, ותקנו תקנות לתועלת העם. כשם שחכמינו ז"ל ביטלו מצוות עשה דאורייתא של תקיעת שופר ונטילת לולב, מחשש העברה ד' אמות ברשות הרבים,[5] כך שקדו חכמים על תקנת עם ישראל, ולאחר מעשה שהיה, הסיקו את המסקנות הנצרכות. כך שנינו במשנה במסכת שבת "לא יצא האיש בסנדל המסומר". והגמרא מפרשת:

סנדל המסומר מאי טעמא? אמר שמואל, שלפי הגזרה היו, והיו נחבאין במערה, ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים, ועכשו באין עליהן. דחקו זה בזה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים […] באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר. (שבת ס)

עד שיתקבלו תפילותינו ויתקיים בנו "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", צריך חשבון הנפש שלנו להיות פנימי ואישי, כל אחד לפי מקומו, יכולותיו והשפעתו. חשבון נפש זה צריך לפנות כמובן אל הצד הרוחני, הצד של יראת שמים שהוא ודאי נתון בידי אדם ולא בידי שמים. לב יודע מרת נפשו, וכל אדם, כל קהילה וכלל הציבור צריכים לפשפש במעשיהם, לבחון אילו דברים צריכים חיזוק, ולזעוק ולהתריע ולשוב בתשובה כפי כוחם ויכולתם.

לצד זאת, חשבון נפש זה צריך לכלול גם את הצד המעשי, ולשאול: מה עלי לעשות כדי שאני או מי שבאחריותי לא נגיע למצבים כאלו? האם התעלמתי מפעמוני אזהרה? מה עלי לעשות כדי לשים לב אליהם יותר? מה אני יכול לפעול באירועים דומים של בטיחות, צפיפות ודוחק? שאלות כאלו הן פיקוח נפש כפשוטו. וכפי שנהוג לומר על הוראות פתיחה באש, "תקנות אלו נכתבו בדם", כך כללי בטיחות וזהירות רבים התגבשו בעקבות אסונות שאירעו ולקחים שהופקו בעקבותיהם.[6] כמו כן, בעקבות אסונות דומים קמו ארגונים אזרחיים ותבעו מהרשויות ומהעסקנים תשובות, כדי להבטיח את שלום הציבור.

בתקווה שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ. אמן.

[1] חלק א' עמ' 367.

[2] רעיון דומה שמעתי בעבר בשם אחד מגדולי החסידות על הפסוק "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". ולכאורה קשה, מפני מה הכתוב אומר "על לבבך", ולא "בתוך לבבך"? והשיב, וכי תעלה על דעתו של אדם שלבו ברשותו? אלא יהא משים את הדברים על לבו, ובעת רצון, כאשר יחם לבו לעבודת ה', ייכנסו הדברים אל תוך לבו, ודפח"ח.

[3] ניתן להיווכח בכך מעיון בכותרות העיתונים למחרת האסון. השערים בקישור זה: https://www.the7eye.org.il/414728

[4] על פי עבודה זרה יז במעשה של רבי אלעזר בן דורדיא.

[5] מגילה כט.

[6] לדוגמא, לאחר אסון פסטיבל ערד וגשר המכביה יצא תקן חדש לאירועים המוניים כדי שלא יישנו מקרים כאלו, ראו כאן: https://www.osh.org.il/site/news/news011707.html

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash