אם יש תכונה שנראה כי הציבור החרדי הצטיין בה בשנה האחרונה, הרי היא דבקות במטרה. כשכל העולם סגר את שעריו בגלל הקורונה – בחברה החרדית נעשו מאמצי על להמשיך לשמור על מסגרות תפילה ולימוד תורה, ולשנות מעט ככל האפשר מאורח החיים החרדי הרגיל. כשצברו החיסונים תאוצה, הופעל מיד מלוא הלחץ על הממשלה לאפשר גם את הסרתן הרשמית של אחרונות התקנות, כפי שהתבלט במיוחד בימים לפני ל"ג בעומר.
למרבה הצער, לא נראה שמאותו מפגן מתמשך של דבקות במטרה – מטרה שכולה אפופה רצונות של קדושה – יצאנו מחוזקים, או אפילו גאים במיוחד בעצמנו. השאלות באשר למידת האחריות שבה התנהלנו והאם חישבנו היטב את המצוות מול העברות הבאות לידינו, כנראה ירדפו אותנו עוד ימים רבים. יש בכך אכזבה לא מעטה: באופן היסטורי, מסירות נפש על שמירת מצוות ואף חומרות היתה מושא גאווה, והיא הוסיפה דפים של זהב לספרי ההיסטוריה שלנו. אבל האם אירועי ארבעה עשר החודשים האחרונים יזכו ליחס כזה? נראה שלא.
הסיבה העיקרית לעיכוב הגאולה היא החטאת הרובצת בכוונותיו הטובות של האדם – במנהגים הטובים שהוא מחזיק בהם באדיקות ובלי שיקול דעת תורני אמתי, אף כשהם מביאים אותו לחטאים חמורים
על סוגיית הקורונה בציבור החרדי כבר נשפך דיו רב ולא בכך אני חפץ לעסוק במאמר זה. במקום זאת, ברצוני לנסות לענות על שאלה המטרידה רבים, והצפה גם בימים כתיקונם, גם אם לעתים נדירות: איך יתכן שנעשה דברים במאמץ, אפילו בהסתכנות עצמית, למען יהדותנו – ועדיין נמצא עצמנו טועים מכל וכל?
שאלה כזו יכולה להיות רלוונטית בכל תחומי החיים. היא נשאלת בכאב על ידי הורים שמרגישים כי מסרו נפשם כפשוטו על חינוך ילדיהם – אך התפוחים נפלו רחוק מהעץ; היא מנת חלקם של מקיימי חומרות באדיקות המגלים כי ההידור הביא אותם להקל בדברים דאורייתא; והיא פליאתם של המתוודעים מקרוב למעשים של יחידים או קהילות מלאי להט דתי, הראויים לגינוי גם בקרב מי שחי בלי כל אמונה.
במאמר זה אנסה להסביר תופעה כואבת זו, ומה ניתן לעשות כדי להימלט ממנה.
למה לא בא משיח?
המשנה ביומא, המספרת על סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, מציינת בין השאר את האמצעים השונים שננקטו לשמור על הכהן הגדול מנמנום בליל החג, שמא ייטמא טומאת קרי. הגמרא מוסיפה כי בעקבות כך התפתח מנהג ציבורי בירושלים: אנשים, שהגמרא מכנה "יקירי ירושלים", היו מונעים שינה מעיניהם כל הלילה, כדי שהכהן הגדול ישמע את ההמולה בחוץ ולא יירדם.
מנהג זה, מוסיפה הגמרא, התפשט בכל היישוב היהודי עם חורבן הבית, "זכר למקדש". יהודים היו נשארים ערים במקומות יישוביהם ומתכנסים ביחד בלילה למעין 'משמר' המוני. אולם אבא שאול, המספר לנו עובדה זו, מסיים את דבריו במילים: "אלא שהיו חוטאים." התאספות זו, בליל יום כיפור, הביאה לידי חטא. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהגמרא מספרת כי אליהו הנביא פגש ברב יהודה, אחיו של רב סלא חסידא, ואמר לו: "אתם שואלים את עצמכם מדוע לא בא משיח? הרי היום יום כיפורים הוא וכמה בתולות נבעלו בנהרדעא." (יומא יט, ב)
הם ניסו למנוע טומאה קלה יחסית, וכעת מביאם המנהג לכדי טומאה חמורה. המנהג תוקן כדי שלא לבטל את עבודת בית המקדש, והנה נמצא מונע בכלל את הקמתו של בית המקדש
כלומר, אליהו הנביא מסביר לרב יהודה: אתם תמהים מדוע לא מועילה תשובת יום הכיפורים שלכם להביא את המשיח? שימו לב מה קורה ביום כיפור. בעוד אתם חוזרים בתשובה, מתרחשים בקרבכם חטאים חמורים.
אם נתבונן באותו חטא שהזכיר אליהו הנביא, הרי מדובר במנהג טוב שביסודו נעשה לשם שמים: לא מצוה דאורייתא ולא מצוה דרבנן, אלא מנהג שיזמו בני ישראל בירושלים בעצמם ברוב הוקרתם את עבודת בית המקדש. הם נחלצו להישאר ערים ואף להרעיש כדי למנוע מהכהן הגדול טומאה, על מנת שלא תתבטל עבודת בית המקדש ביום כיפור.
לאחר שבית המקדש נחרב, לכאורה לא היה כל טעם להמשיך במנהג זה. אולם אנשים דבקו בו בכל זאת, בצורה שהגמרא מכנה "זכר למקדש". הנסיבות השתנו, אבל העם לא רצה לשנות מהמנהג. אלא שמה שהיה בזמן המקדש מנהג טוב הוביל לתוצאות הפוכות לגמרי. במקור, המטרה היתה למנוע מהכהן הגדול טומאה קלה, כדי שלא תבוטל עבודת בית המקדש. והנה – כעת מביאם המנהג לכדי טומאה חמורה. המנהג תוקן כדי שלא לבטל את עבודת בית המקדש, והנה נמצא מונע בכלל את הקמתו של בית המקדש, שהרי אליהו הנביא מציין אותו כסיבה לאי ביאת המשיח!
לפתח חטאת רובץ
הגמרא ביומא ממשיכה ומספרת כי רבי יהודה שאל את אליהו הנביא מה אומר הקב"ה על חטאים כגון אלה. תשובתו של אליהו לכך היא: "לפתח חטאת רובץ." המהרש"א מסביר שהעם יצר לעצמו "פרצה קוראה לגנב, שעל ידי שאינן ישנים בביתם בלילה ומשחקין ביחד וחושבים לעשות מצוה זכר למקדש, זה מביא להם לידי עברה." כלומר, בלילה הקדוש וכבד הראש של יום הכיפור, ראה העם לנכון לצאת 'לשחק ביחד'. ומדוע לא ראו בכך עברה? משום שהאמינו שהם עושים מצוה זכר למקדש.
על תפיסה מעוותת כזו, אומר המהרש"א, נאמר "לפתח חטאת רובץ". אדם נצמד בכל כוחו לקיום מנהג שהוא רואה בו קודש – ובכך פותח פתח לחטאים חמורים. הרי לו היו אנשים מתכנסים לשחק ולנהוג בקלות ראש בליל יום כיפור ללא סיבת 'מנהג קדוש', היה סיכוי שיחזרו על כך בתשובה. אך מי זה ישוב בתשובה על מה שהוא תופס כ'מצוה זכר למקדש'?
לו היו אנשים מתכנסים לשחק ולנהוג בקלות ראש בליל יום כיפור ללא סיבת 'מנהג קדוש', היה סיכוי שיחזרו על כך בתשובה. אך מי זה ישוב בתשובה על מה שהוא תופס כ'מצוה זכר למקדש'?
במקור אחר, מפורסם יותר, מלמדים חז"ל כי הסיבה לעיכוב הגאולה היא שנאת חינם השוררת בעם ישראל (יומא ט, ב). דומני שקו אחד עובר בין שנאת החינם למנהג הקלוקל ביום כיפור: קידוש היתר של הידורים ומנהגים, גם במחיר של עברות של ממש ושל תוצאות שליליות משמעותיות.
אחד הביטויים המוכרים לשנאה ששררה בעם ישראל בעת החורבן היה יחסי האיבה בין עמי הארצות לתלמידי החכמים. הגמרא במסכת כתובות (סב, ב) המספרת על רחל ורבי עקיבא, מציינת שרחל הבינה שרבי עקיבא הוא "צנוע ומעלא", כלומר, בעל מידות טובות באופן מיוחד. הדברים מעוררים תהייה: וכי לא היה זה אותו רבי עקיבא שבאותם ימים אמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור?" אולם, התוספות באותו מקום מיישב שהשנאה לתלמידי חכמים לא העידה על מידות רעות כלל (!), שכן עמי הארצות פירשו את הנהגת תלמידי החכמים כהתנשאות. השנאה לתלמידי חכמים מצד עמי הארצות, הוא מסביר, היתה כמעט מתבקשת, ונעוצה בריחוק הגמור שנהגו תלמידי חכמים בעמי הארצות. סיבת הריחוק היתה רצונם של אותם תלמידי חכמים להחמיר ולאכול חולין בטהרה, ועל כן נהגו בכל עמי הארץ כזבים גמורים ונמנעו מכל מגע אתם. הרצון שלהם להתקדש ולאכול חולין בטהרה יצר מצב של חורבן שביטל כל טהרה בעם ישראל.
כיצד יתכן שקרתה תקלה כזו בגלל מנהג של תוספת טהרה? ככל הנראה, באותה דרך שהתגלגל מנהג מקודש של "יקירי ירושלים" לכדי חטא ביום הכיפורים. הראשונים שנהגו בו היו בוודאי בעלי מעלה ועשו הכל כראוי ולשם שמים. אולם, עם הזמן דבקו בדרך זו גם אנשים שלא היו בדרגתם, והם שימרו את ההתרחקות מעמי הארצות, מה שעורר את השנאה כלפיהם.
מדברי אליהו הנביא, כמו גם מאזהרות חז"ל על שנאת החינם, ניתן לגזור לקח שווה: הסיבה העיקרית לעיכוב הגאולה היא החטאת הרובצת בכוונותיו הטובות של האדם – במנהגים הטובים שהוא מחזיק בהם באדיקות ובלי שיקול דעת תורני אמתי, אף כשהם מביאים אותו לחטאים חמורים.
בין חובה לנדבה
מהסיפור במסכת יומא, עם זאת, ניתן ללמוד לקח נוסף. לא רק שאבדן הקשר עם התכלית פותח פתח לחטא, אלא שעלינו להיזהר במיוחד מקיום שטחי ולא מושלם של נוהג שאיננו חובה תורנית גמורה. זהירות זו ניתנת להילמד מפרשת מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, כפי שהיא מתוארת בתורה.
הפסוקים באותה פרשה מספרים כי נדב ואביהוא מתו אחרי שהקריבו "אש זרה אשר לא צוה אותם", אך רש"י מביא את דברי המדרש האומר שהם מתו בעוון היותם שתויי יין. המדרש למד זאת מסמיכות הפרשיות, שכן מיד לאחר מכן מצווה אהרן להימנע משיכר ויין. לכאורה, קשה לומר שנדב ואביהוא נכנסו שיכורים למקדש: הרי קל שבקלים לא יעשה כן, ובוודאי לא ייאמר עליו "בקרובי אקדש". כמו כן, מפשוטו של מקרא משתמע כי החטא היה אש זרה שלא צוו להעלות. נוסף לכך – הרי הציווי על הכהנים להימנע מיין נאמר רק לאחר מותם, אז מדוע נענשו בכלל?
התשובה המתקבלת על הדעת היא שאמנם נדב ואביהוא לא היו שיכורים, אולם היה בהם רושם כלשהו של יין. ומאחר שהקריבו אש שלא צוו בה, נענשו על פגם זה. כאשר אדם עושה מעשים שנצטווה לעשותם, אי אפשר לתפסו על כל פגם קטן במעשיו. סוף סוף הרי הוא בן אנוש ויכול לטעות, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. אולם, כאשר האדם מתרומם להוסיף דברים שלא נצטווה לעשותם, מוכרחות להתלוות לכך טהרה ונקיות מיוחדות, ועל כל פגם ייתבע. וכך, מאחר שנדב ואביהוא רצו להקריב קטורת שלא הצטוו עליה, דנו אותם משמים על כל פגם דק, ונענשו על רושם היין, אף שלא היו שיכורים במובן הרווח.
דברים אלה מלמדים אותנו על הזהירות הרבה שיש לנקוט כשאנחנו באים להנהיג – או לשמר – מעשה שאינו חיוב גמור. מנהגים אלה, מלמדים אותנו מקורותינו, נשפטים ביתר חומרה ממצוות שנצטווינו עליהן
למעשה, ניתן אף למצוא סימוכין בהלכה לגישה זו. השלחן ערוך פוסק להלכה (אורח חיים, סימן קא) כי אף שיש חיוב לכוון בכל התפילה, מכל מקום אם אדם אינו יכול להתכוון בכל ברכות תפילת שמונה עשרה, יכוון לפחות בברכת אבות. עם זאת, הוא מבהיר בהמשך (סימן קז, ד) כי קולא זו נאמרה לגבי תפילת חובה בלבד, ולא לגבי תפילת נדבה. לגביה הוא כותב כך: "הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר, ויאמוד בדעתו שיוכל לכוון בתפילתו מראש ועד סוף. אבל אם אינו יכול לכוון יפה, קרינן ביה: למה לי רוב זבחכם." שוב אנחנו למדים כאן, כי על דברים שהם בבחינת נדבה לא חלות ההקלות הרלוונטיות לדבר חובה. אחרי הכל, התורה לא דרשה ממך לעשות מעשה זה שבחרת בו. אם התנדבת להוסיף קדושה – עליך להוכיח שאתה עושה זאת באופן מושלם. שהרי אם אינך בדרגה זו – למה אינך מתרכז בדברים שאתה כן מצווה לעשות?
דברים אלה מלמדים אותנו את הזהירות הרבה שיש לנקוט כשאנחנו באים להנהיג – או לשמר – מעשה שאינו חיוב גמור. מנהגים אלה, מלמדים אותנו מקורותינו, נשפטים ביתר חומרה ממצוות שנצטווינו עליהן. נוסף לכך, אם נדבק בהם בכל עוז מבלי להפעיל שיקול דעת מחודש בכל תקופה ובהשתנות הנסיבות – גדול הסיכון שנמצא עצמנו מקלקלים במקום לתקן. להכרת סיכונים כאלה, לדעתי, יש מקום רב במציאת דרכינו כעובדי השם. היא מזהירה אותנו מפחים שמצוי ליפול בהם ושומרת עלינו מהרס רוחני.
התנהלות שגויה מסוג זה מתבטאת מדי שנה בדבקות שבה אנו מקפידים להישאר ערים בליל שבועות. תיקון ליל שבועות ננהג כתשובה לכך שעם ישראל לא היה ער בשעה מוקדמת לקבלת התורה, אך מנהג זה איננו דין. מי שמכיר את השטח, יודע כי לצערנו הוא מביא לא פעם לתוצאות הפוכות מהמצופה. ילדים ובני נוער מתרוצצים בלי השגחה בלילה, ואחר כך ישנים בזמן קבלת התורה בבוקר. יש גם מבוגרים שלילה בלי שינה גורם להם ביטול מצות שמחת יום טוב ביום למחרת, אז הם ישנים רוב הזמן ומסתובבים כסהרורים בזמן התפילות והסעודה. שוב, אנחנו עומדים כאן מול אתגר החטאת ומבחן טוהר המעשה: אין כל טעם להדר במניעת שינה מעינינו כל ליל שבועות, ובעקבות כך לעבור על מצוות מפורשות. אין כל ספק כי עדיף לישון בליל שבועות, אם רק כך נוכל לקיים מצוות שבהן אנחנו מחויבים לכל הדעות.
דבקות במטרה, שמירת גחלת, מסירות נפש – בסופו של דבר, כל המושגים האלה כוחם הוא בחיבורם לתכלית האמתית, שהיא עבודת השם. ככל שאנחנו חושבים פחות על התכלית הזו ודרישותיה ויותר על אותו נוהג או חומרה שאימצנו – כך עלול מעשנו להיהפך לחטא, שאינו אלא החטאת המטרה. לפתח חטאת רובץ: עלינו לסגור בפניו בכל כוחנו את הדלת.
אני אוהב בזמן האחרון מאוד את האתר הזה סוף סוף יש מישהוא שמביא מקורות תורניים [באופן כללי הרב חיים שאולזון עושה עבודה מצויינת] לכל השקר של הנערווים באיצטלא של כבוד שמיים איך כתוב ואנשי סדום רעים וחטאים, לה' מאוד, הכול היה לשם שמיים, ועוד ווארט ששמעתי והצילנו וכפר על חטואתינו למען שמך על חטאים שחטאנו למען שמך, בשבועות האחרונים אני רואה בירושלים מודעות ענק אסון דיגיטלי, חשבתי מי יודע אולי הפלשתינאים שולחים טילים ממוחשבים ומדוייקים לבתים בצורה דיגיטלית, אני קורא את המודעה ואני רואה כמה שהצ'למערס צריכים טיפול פסיכיאטרי דחוף, ממש תנשמו עמוק אסון, עיריית ירושלים ממנה מדריכים לגברים ומדריכות לנשים ללמוד בחנויות אינטרנט כשרות [לא ידעתי שבאינטרנט מערבים בשר בחלב או אולי יש שם ירקות מבושלים מהיתר מכירה] להדריך את התושבים איך לבקש בקשות מהעיריה בצורה מקוונת שומו שמיים איזוו עבירה חמורה חשבתי מי יודע מה, כל השטויות האלו שהדור הזה לא מסתפק בתרי"ג מצוות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו יש מצווה חדשה שאסור לגלוש באינטרנט ואפילו למעשה אם תצטרך ללכת לספרייה הלאומית שהאיסור יותר חמור אבל כבר אסרו נקודה, הייתי במזרח הרחוק וראיתי שמשתחווים לפסלים באמונה עיוורת כמו שמשתחווים פה לבני אדם, כל כך הרבה שטויות המציאו הדורות האחרונים, סיפר לי חבר יהודי מנקיי הדעת שבירושלים [ירושלמי אבל ב"ה לא צ'למער] שיהודי ירושלמי תלמיד חכם עצום וירא שמיים מרבים התארח אצל חסיד סאטמער בוויליאמסבורג שמעולם לא ראה גמרא מעבר לכריכה ובאמצע השבוע היה טס את התפילה ב15 דקות מקסימום בשבת רק אכל ורוב היום ישן תוך כדי הוא אומר ליהודי הירושלמי וואס איז מיט דיין ציויינעס כאילו זה כל היהדות, מספרים שפעם הרבי מסאטמער בעל הדברי יואל זצ"ל דיבר בבכיות נוראות בשובבים על החטא הידוע [במאמר המוסגר שמעתי שרבי חיים מוולוזי'ן אומר שמי שלומד תורה גם אם הוא עובר על החטא במזיד מתכפר לו, אמרו לי שזה מופיע בכתר ראש אבל לא חיפשתי] וכולם היו בטוחים שהוא מתכוון על הציויינעס, טוב שיש אתר תורני שתוקף את כל החולאים הללו נכון זה מעצבן הרבה אנשים וטוב שכך
המסר חשוב.
אך אינו מצדיק לעוות את דברי המפרשים.
כדוגמא:
דברי התוס' הוצגו כמי שמאשימים את תלמידי החכמים בהתנהגות לא רצויה שכן היא מביאה לידי שנאת עמי הארץ.
דברים אלו לא נמצאים במקור בו מנסה בעל המאמר לתלות!
תוס' לא אומרים שתלמידי החכמים מתנשאים על עמי הארצות, אלא שעמי הארצות *סבורים* שהת"ח מתנשאים עליהם.
בדברי התוס' גם לא נמצאת *שום נימה של ביקורת* על הנהגת טהרה של הת"ח המביאה אותם לריחוק קיצוני מעמי הארצות.
בעל המאמר הפליג ויצא מן השורה, כשפסל את הנהגת הטהרה של ת"ח משום שהיא מביאה לידי שנאת ע"ה את הת"ח. וחמור מכך – שהציג דעתו האישית הזו כדעת בעלי התוספות.
המסר הוא אמנם לא בדיוק לזה התכוון המשורר, אבל המסר הוא שלא כל אחד שיש לו ידע בתורה יכול לתקן תקנות של פרישות או דברים אחרים, התנאים הקדושים שתקנות את כל תקנות הטהרה תקנו את זה למרות שידעו שאלו תהיינה התוצאות, הם לא היו מתקנים תקנות אם הם לא היו בטוחים שמשמיים מסכימים אתם ואז הם לא צריכים לעשות חשבונות מה יחשבו, שמעתי מאחד מגדולי הדור הקודם שתלמידי החת"ם סופר לפני שהם הכריזו על הטיילונג [היפרדות הקהילות] הם ביררו אם משמיים מסכימים איתם, למשל האיסור החדש של האינטרנט אין לאף בן דורנו סמכות לאסור את זה כי לאיסור יש נזקים חמורים יותר מהתועלת שאולי תצא מזה [שלא הוכחה] אתה רוצה להימנע מצידי גם שתימנע מלאכול חסה אבל אין שום סמכות לאסור נקודה
גם אם רק עמי הארצות סבורים שהת"ח מתנשאים כנראה שיש פגם במעשיהם ולא נוהגים נכון וצריכים לתקן. עמי הארצות האם השתקפות של מעשיהם.
למירי, זו תאוריה חסידית ולא כולם מסכימים איתה, זה לשון הגמרא נזיר ב' ע"א, כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, בדיוק הפוך ממה שכתבת זה מראה שההדררות של עמי הארצות עלולה ח"ו להשפיע על התלמידי חכמים ולא ח"ו להיפך
1. נפשו של האדם נהנית מהתגברות על אתגרים וגורמת לו אושר , לכן יש נטייה לערות בלילה
2. העיקרון היהודי , אף אחד לא משנה מנהגים " ציבורית "
3. כל יחיד צריך לאמוד את התועלת של המנהג מול ההלכה
4. ערות בליל שבועות הוא קבלי ולא הלכתי – לפעמים יש במנהגי הקבלים משהו שבתאי
5. כל אחד ידון עם רבו הבקי בהלכה מה לעשות .
6. הכותב מניח על כתפי כל הציבור את מעשי האנשים מנהרדעא
7. ראוי ללמוד מסיפור הזהורית שנדה במקומות ביום הכיפורים כיצד הציבור מתנהג וכיצד מנהיגיו משנים
ליעקב אני די נהנה מהתגובות שלך, כעיקרון איני דן על להיות ער בליל שבועות באופן כללי זה עוד נושא מורכב ובעיתי [וגם לא ניכנס אם ללמוד בלילה או לומר תיקון שזה עוד נושא] כעיקרון הנזק של הלילה מבחינת הספק לימודי הוא עשרת מונים על התועלת, אבל בכל זאת יש חשיבות ללימוד בליל שבועות [אני מדבר על אלו שבאמת לומדים לא מבלים, אבות פ"ג מ",רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, התועלת היא לישיבע בוחרים ולאברכים למרות הנזק כי הם לומדים להתרגל ללמוד גם כשעייפים מאוד ומתרגלים ללמוד מתוך צער שזה חשוב מאוד, ובנוגעל להיות ער בליל שבועות כעיקרון זה לשון של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה
ולהראות גדולת מעלת זה הלילה, איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה, גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו, והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ, שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף, והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:
ז. דעו לכם, כי הסכמנו החסיד נר"ו ואני עבדו, ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו ותהלה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא. ראשונה תורה, קרינן מפרשת בראשית עד 'ויכלו' (בראשית ב, א – ג) בנעימה בקול גדול. אחר כך 'בחדש השלישי' (שמות יט, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת משפטים 'ואל משה אמר' (שם כד, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת ואתחנן 'ויקרא משה אל כל ישראל' (דברים ה, א) עד סוף פרשת 'שמע ישראל' (שם ו, ט). עוד מפרשת וזאת הברכה 'ויעל משה' עד 'לעיני כל ישראל' (שם לד, א – יב). עוד ההפטרה (דשבועות) 'ויהי בשלשים שנה' (יחזקאל א, א), והפטרה 'תפלה לחבקוק הנביא' (חבקוק ג, א). אחר כך מזמור 'השמים מספרים' (תהלים יט), ומזמור 'יקום אלהים' (שם סח), אחר כך ה'אלפא ביתא' (שם קיט), בלא השירות (שם מפרק קכ). אחר כך כל מגילת שיר השירים, וכל מגילת רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו משנה כל סדר זרעים. ואחר כך למדנו על דרך האמת.
ח. ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר, שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי. שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו, וכל צבא מעלה (להקדוש) [והקדוש] ברוך הוא שומעים את קולכם.
והנני המשנה האחת המייסרת את האדם, באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם (מתעלה) [מתעלים] יותר ויותר, אבל עם כל זה נתעליתם ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה, עיר ואם בישראל, ואין אתם כאותם השוכבים על 'מטות שן', שינה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות נז ב), 'וסרוחים על ערסותם'. ואתם נדבקתם בידו"ד, והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם, ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בניי ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם עריבה לפני הקדוש ברוך הוא. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים 'ברוך שם כבוד' כו'.
ט. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר, אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב או במעט, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם', כי טוב הארץ העליונה תאכלו, 'ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ ההיא תאכלו'. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, 'ה' עוז לעמו יתן' כו'.
את כל הדברים האלה דבר אלינו, ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות. וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו, וקולה כחולה המתחננת אלינו, ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה.
י. ויהי בבקר, הלכנו וטבלנו, כאשר עשינו שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו, וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם אנחנו התחזקנו כנגדם, יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו, כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה, וישבנו שם. ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון, ומרוב השמחה שהיינו עשרה, לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשון שהיה ממש בחצות הלילה, רק תיכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת 'שמע', קול דודנו דופק. והתחיל, 'שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר, בסוד עפר העליון שני ההי"ן' כו', ודברים רבים של חכמה אמר הנה. אחר כך אמר, 'אשריכם ידידי אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בעולם הזה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תיראו חרפת אנוש, ומגדופם אל תחתו, כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי אתם מבני עליה' כו', כדלעיל, 'ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם, ואלמלי ניתן רשות לעין הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה, לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם, שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כיום הכיפורים', ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו לסוד הלימוד.
יא. ואחר כך כחצות הלילה, חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח ענין הלימוד ההוא. ואמר, 'ראו, השמע עם קול מדבר ככם' 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרככם, 'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי, התאמצו והיו לבני חיל, ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו, וחוט של חסד (ה)משוך עליכם מידי יום ביומו.
זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם, הקיצו שכורים, כי הנה יום בא, ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם, ואת אלילי זהבו חמדת הממון, ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו, והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו, וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות'. והאריך הרבה בענין הזה.
יב. ועתה בנים שמעו לי, הטו אזנכם, תנו לבבכם, מי פתי ישמע הדברים האלה ולא יקח ערמה, וחסר לב ולא יקנה, מי עיור ועינים לא יראה זכות בזה, ולא יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. ומעיד אני שמים וארץ, כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס, אינו חלק אחד ממאה ואחד. ואפילו בקונטריס ההוא, תראו בין תיבה לתיבה סגולתא כזה /במקור ישנו ציור של סגול/ לפעמים. והוא הוכחה, כי שם היה דבר נעלם, ולא הרשיתי עצמי לכתוב אותו. אחי ועמי שמעו ותחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה, רוח חדשה נתן בקרבם. וגם ביום השבת, חזר הדיבור אל החסיד, והפליא לשבח את אשר עשינו בשני הלילות האלה, ואמר פעם ופעמיים ושלש, פקוד לחבריא דיסתמרון מחובייהו, מאחר שנכנסו לפרוזדור ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה דמו בראשו, ואנחנו נקיים. ואז עמד החסיד קודם אכילת הבוקר, וקבצם כולם ביחד, ודיבר הוא אליהם והתרה בהם כאשר ציוה, ואחר כך אמר, 'אני עבדכם'. ויענו כולם ויאמרו, 'נעשה ונשמע', ותקנו תקנות רבות. ואחר מהן, שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן, ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ"ד שעות, אם לא יהיה בסעודת מצוה או אכסניא או הולך בדרך. וכאלה רבות.
יג. ואתם אחי, הקיצו חזקו ואמצו עלצו בעבודת יוצרנו, וראו כי כפי המובן מדברי המגיד, ליל ראשון של שבועות גם אתם או כולכם או מקצתם כמו כן נועדתם לעבוד את ה' וכן נזכרתם, ובלילה השני לא נזכרתם, לכן עמדו על נפשכם ושימו כל הדברים האלה על לבבכם, ומי יתן והיה פי המדבר אליכם, אז תראו ותתמהו, ופקחו עיניכם ממה שהובטח בקונטרס הזה במראה אחרונה, כי (נזכר) [נזכה] החסיד ואני לשבת בארץ והחברים, ויבא מלאכים כו'. לכן כל אחד יתן אל לבו ועיניכם אל תחוס על כליכם. ולא יעצים עיניכם חמדת העולם ומיעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידיכם, כי כבר אמר (שיר השירים ב, יב) 'עת הזמיר הגיע', ולא כל העתים שוות, פקחו עיניכם, ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, ולבי בוער בקרבי, ראו כמה סיבות סבב האל עלי, מה שאין לשכל האנושי מבואר כן, ואני בער ולא אדע, והיתה הכוונה מאתו יתברך להראות אלי הענין הגדול הזה. ואתם גם אתם התאוששו והתקוששו והשיבו על לב, 'והחלש יאמר גבור אני' 'ואיש את רעהו יעזורו', ואני את נפשי הצלתי חזקו אל תרפו ידיכם, ודעו כי גם קבלו החברים הנה כי בערב תשעה באב לא יאכלו שום תבשיל ואפילו של עדשים וזה כל היום, ובסעודה המפסקת – פת חריבה וקיתון של מים, וכאלה רבות עמהם. לכן חושו על כבוד יוצרכם ותנו אליו כבוד, והזהרו פן תתנחמו חלילה, ואל שדי אתחנן, יתן בלבבכם לחוס על עצמכם, ויזכני להתאחד עמכם (אל) [על] אדמת הקודש לעבדו שכם אחד, אמן. כה דברי לשוני, אחיכם שלמה הלוי אלקוויץ. עד כאן לשון הכתב.
במה שנוגע ללימוד ליל שבועות הדבר תלוי בהכנה מוקדמת של אדם מול עצמו ובשל אדם מול בני ביתו ואפשר בס"ד להצליח.(חלק מההכנה הוא גם תיאום ציפיות מה צריך להיות לפי דרגת האדם ויכולותיו – בלי הנחות – ולקיים קבלת התורה הכי בהידור שיש – אם יש אדם ספציפי שבגלל סיבה עדיף שלא יתקיים המנהג ויתקיימו דברים אחרים כמו תפילה ערנית וכדו' אדרבה ואלו ואלו דברי אלו' חיים.
כאשר מנהג לא מתקיים נכון, זה לא אומר שישנה רק ברירה אחת לבטל אותו, ניתן וצריך גם לשפר את התנאים לקיומו והשגת המטרה הנעלה.(בפרט לפי האמור בספרים הקדושים ובעדויות מגדולי הדורות – ולא ח"ו שבתאות כמו שכתב אחד המגיבים כי אם נאמר כך לא שבקת חיי לכל מנהג המבטא עומק ופנימיות התורה והמצוות יהיו גיבוב של מעשים טכניים.)
אני לא רוצה לעצבן … עם זאת תמיד אפשר לשאול ואם היה טיול \אירוע חשוב\וכדו' האם היית הולך לישון או היית מנסה לנצל גם את היום וגם את הלילה – וזו בעצם המהות של 'קבלת' התורה.
ופוק חזי עמא דבר ישנם קהילות ועדות שאצלם אין שאלה לגבי הצידוק של המנהג,אלא יש מנהג חשוב שמחים בו ומשתדלים לא להפסיד את מעלתו ויותר מכך מתבשמים ממנו ולא מדובר בדווקא על מה שנקרא בני תורה אלא גם עמך בית ישראל.
יש כאלה שמסתובבים – חלקם בכל לילה מסתובבים,יש כאלה שלוקחים את המנהג למקומות אחרים – חלקם גם במצוות דאורייתא לוקחים למקומות אחרים – ומכיוון שכך אין באמור לשנות את המנהג אלא לחבר אליו וללמוד לקיים מנהגים נכון.