קול דמי אחינו זועקים

בשבועות האחרונים נחשפנו לעוד אחד ממשחקי הפינג־פונג הריטואליים בין שרי הממשלה ליושב בראשה. האוחז התורן במחבט היה השר לענייני מירון, מאיר פרוש. כבוד השר הודיע על התפטרותו מהתפקיד, קיבל בגין איומיו את סוללת הסמכויות הנכספת וחזר בו כצפוי מהתפטרותו אחר כבוד.

כל זאת, כאילו לא עברו שנתיים מהאסון הלאומי המחריד ביותר שידעה מדינת ישראל בשבעים וחמש שנות קיומה, שבו ארבעים וחמישה מעולי ההר הורדו ממנו בארונות קבורה. אסון זה לא הספיק כנראה לגרום לפוליטיקאים להותיר את האינטרסים הצרים שלהם בצד ולקיים דיון רציני, ענייני ומקצועי, המעמיד במרכז את העולים להר ואת בטחונם. נראה שלנבחרינו בוערים עניינים חשובים יותר, כמו להתקוטט על סמכויות ושליטה, על הג'וב, על השטעלע, על הכותרת בעיתון, על 'חזקות' ו'ירושות' ועל הדאגה למקורב פלוני ולמקורב אלמוני.

בלתי מתקבל על הדעת למשל שמי שהיה האחראי על הפקת ההילולה לפני כשנתיים, כשתחת פיקודו בא המשחית בקהל, ייוותר בתפקידו. מה זה אם לא שערוריה? האבסורד הוא שפרוש הוא המארגן כעת את הפסידו־התפטרות ורוקע ברגליו על רקע מאבק פוליטי עם ש"ס על סמכויות. הרבה לפני כן היינו צריכים להיעמד על הרגלים האחוריות כדי לוודא שמי שהיו מופקדים על ההילולה בזמן האסון יורחקו מאחריות עליה לצמיתות.

כוח ללא אחריות

בטרם נפנה לדון בפוליטיקה המקומית שלנו, שווה לקבל השראה מהמנהיג הפוליטי היהודי הראשון, משה רבנו, ואולי גם לשאוף גבוה.

פרשת השבוע, פרשת פקודי, נותנת דו"ח הוצאות מפורט על בניין המשכן וכליו. על אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מבאר מדרש תנחומא: "אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון הוצאות מלאכת המשכן." משה שולף מחשבון ומרכיב משקפיים כדי להגיש לישראל דו"ח מדוקדק על הוצאות המשכן. כמה זהב, כמה כסף, מניין הנחושת ועוד, כולם עלו על המשקל ונמדדו הדק היטב, כי ישראל רוגנים הם. "למה עשה חשבון?" מלין המדרש, "שהרי הקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר 'בכל ביתי נאמן הוא'. אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין עליו, עמד וערך חשבון הוצאות המשכן בפניהם."

לא פחות משש־עשרה פעמים בפרשתנו הקצרצרה מדגיש הכתוב את העובדה שההכנות התבצעו למישרין "כאשר ציוה ה' את משה". מתברר שאמון הציבור הוא עניין חשוב, גם אם הרוגנים הם "ליצני הדור". אפילו לאדם כמו אדון הנביאים נראות ציבורית היא ערך.

למעשה, על הנידון דנן, אסון מירון, ניתן לומר "למה לי קרא, סברא הוא". יש נקודות זמן שקבלת אחריות היא צעד מתבקש מאליו: לא משום שמישהו אמר או כי כך נכתב בספרים הקדושים, אלא פשוט כי כך מכריחה הדעת. כשקולות הדמים זועקים מן האדמה אין צורך בסימוכין מן הכתובים כדי לקרוא בגרון ניחר על ההעדר המוחלט של חשבון נפש ציבורי.

אסון מירון לא נגרם כמובן מחבלה מכוונת באבטחת האירוע. מדובר בחוסר אחריות זוחל, בהזנחה, בסדר עדיפויות מעוות של האחראים על ההילולה, בהעדפת טובת המקורבים על פני טובת העולים. הר מירון נחשב במשך שנים לזירת אסון פוטנציאלית, ובכל שנה הסיכון הלך וגדל. לפני כשנתיים נצחו אראלים את המצוקים והזוועה התממשה, לנגד עיניהם של האחראים התורנים במשמרת הציבורית.

הסכנה במירון הלכה והחריפה במשמרתם של נציגי הציבור החרדים. רשימת הגנרלים־מטעם ברחבי ההר הוארכה וסבך הג'ונגל הפראי של ה'ירושות', ה'חזקות' ו'התפיסות' הלך והתעבה. איש לא ההין לעצור את החגיגה. איש לא שת לבו לאזהרות הגורמים המקצועיים על הכרסום הזוחל בבטיחות המבקרים בציון.

מעבר להפקרות שהובילה לאסון מירון, שנבעה במישרין מכך שהפוליטיקאים שלנו חרדים הרבה יותר לג'ובים של מקורביהם מלרווחתו של הציבור, המחדל שבאמת הגדיש את הסאה היה נסיון הטיוח וההתנגדות הגורפת להקמתה של ועדת חקירה. (ותחסכו לנו את הצורך בהתייחסות להצעת החוק החרדית בדבר הקמת ועדה ממשלתית; הזלזול באינטליגנציה הציבורית מעולם לא היה מוחשי יותר.)

לא עבר יום אחד מהאסון והפוליטיקה שבה לרקד על ראש שמחתנו בעוז. קול דמיהם של ארבעים וחמישה איש זועקים מן האדמה עד לב השמים, אבל שהמקום ישמרנו מוועדת חקירה. שלא תיפול חלילה שערה מראשם של עדת הבוחשים למיניהם. אלו שחצי שעה לפני שהתחילו לספור גופות עוד הספיקו להחליף מחמאות על שהצליחו לגרום להר להתפקע מאנשים, אך כשנעו אמות הספים והתרגשה הטרגדיה הם התפוגגו במהירות האור. הפתגם "להצלחה אבות רבים, הכישלון תמיד יתום" הדהד בעוצמה מבישה.

בסמיכות אלי התגוררה אחת המשפחות שאיבדה את בנה בן ה־14 באותו שביל מוות. פניו הנפולות של האב, פני אדם שתלשו ממנו את שמחת חייו, לא ימושו מזכרוני. סהדי במרומים שעיני זולגות דמעות בעת כתיבת שורות אלו, כשאני מעלה בדעתי כיצד באותו הלילה הוא עמד חסר אונים, מייחל בלב ההולם בפראות, שאולי בפעם העשרים שהוא מתקשר יענה לו בנו מהצד השני, כשברקע שידורי הרדיו המדווחים על מניין ההרוגים המטפס. או כשאני מתאר לעצמי איך לבו שתת דם כשהוא האזין לראיון של הח"כ התורן, שהוא במו ידיו הצביע לו, מתפלפל ומתרץ בק"נ טעמים מדוע אסור שתקום ועדת חקירה.

נכון, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו. אמת הדבר שתפקיד הפוליטיקאים לקחת חלק בזירה הכוחנית והלא־טהורה של האינטרסים הציבוריים המתחרים ביניהם, ולשם כך נבחרו. אדם עדין נפש לא היה שורד במדמנת הרפש הזו. כדי להילחם בעולם של קנאה, תאוה וכבוד צריך שריון חזק, עור של פיל. על השחקנים לנהוג בקור רוח נטול רגשות. לצד הסלידה המובנית, אנו זקוקים לאנשים כאלו, ולו למען רווחת יבנה וחכמיה.

"אי אפשר לו לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי." נבחרי הציבור ובוחשי העסקונה, אומני הבורסקי של ימינו, ללא ספק חיוניים. מגיעה להם טולרנטיות מצדנו. אך יש רגעים שהסאה נגדשת. השטן בא בשערינו. על כלל הציבור, כאיש אחד, מוטלת החובה לשאוג: עצרו! ארבעים וחמש נשמות כבר לא ישובו עוד. טיפת כבוד!

אך נדמה שהציבור שלנו אדיש לחלוטין. אין בעולם משהו, או מישהו, שיגרום לפוליטיקאי לוותר לרגע על התככים הפוליטיים שלו לטובת הציבור. אם מוות אכזרי של ארבעים וחמישה אנשים לא עשה זאת, מה כן יכול? מה עוד צריך לקרות כדי שלמען השם מישהו פשוט יקבל אחריות? הכיצד אין די באסון כזה להרעיד חדרי לב של כל בן אנוש? אם עשרות קרבנות אינם גורמים לנבחרי הציבור שלנו להתנהל באחריות ולהעדיף את המקצועיות על פני שיקולים קטנוניים מהסוג הנמוך ביותר, איך אפשר לקוות שמשהו בפוליטיקה שלנו ישתנה? עוצמת החרפה בלתי נסבלת.

למרבה החרדה, ההתנערות מאחריות אינה נחלתם של הפוליטיקאים בלבד, אלא של כל זרועות השלטון. המשטרה נתפסת בקלונה פעם אחר פעם; מאכיפה בררנית וכשלי ניהול מבצעי, עבור דרך תעודים של מעצרים וולגריים תוך הפעלת כוח מול אוכלוסיות חלשות, ועד שוטרים המשקרים במצח נחושה וזוכים להגנת המערכת. יתכן שבחלק מן המקרים יש למשטרה הסבר המניח את הדעת. עם זאת, סביר מאד להניח שלפחות בחלקם פשוט אין. האם היא אי פעם הודתה בטעות ונשאה באחריות? חלילה.

הדבר נכון ביתר שאת בגזרת המערכת המשפטית. היא נטלה לעצמה את הסמכות להתוות מדיניות, אך אינה מרגישה כל אחריות להשלכות ההרסניות של אותה מדיניות. בית המשפט אינו חושב לרגע שיש לו אחריות לאבדן אמון הציבור בו, לכך שיש הסכמה ציבורית גורפת כמעט על צורך בשינוי במערכת המשפט, לקרע העמוק שנפער בעם בעקבות החלטותיו. נראה כי בעלי השררה כולם משוכנעים כי זכותם האלוקית להשתמש בכוחם כרצונם, אך אין תפקידם לקבל אחריות על התוצאות האומללות של מעשיהם. בית המשפט בשבתו כבג"ץ מתעקש להתנהל כפיל בחנות חרסינה, אך מסרב לשאת בכל אחריות לנזק שהוא מחולל.

האחריות מוטלת עלינו

התופעה הנלוזה של התנערות מאחריות היא מנת חלקם של כלל הפוליטיקאים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אך מה ביני ובן חמי? בציבור הכללי, פוליטיקאי המנסה להתנער מאחריות יתגלה בקלונו. סופו להיפלט מן המערכת. התקשורת תרד לחייו ותגרום לציבור הבוחרים להעניש אותו.

לעומת זאת, אצלנו אין מנגנון היכול להסיר פוליטיקאי משררתו. פריימריז? הס מלהזכיר. יש מי שיגידו שגם אין מפלגה אחרת להצביע לה. במחוזות מסוימים מלמדים כי עדיף פוליטיקאי מושחת מאנ"ש על פני אנשים יראים ושלמים האומרים הלל ביום העצמאות. החברים החרדים במליאה אינם צריכים לדאוג בשל ביקורת. הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור. מצביעי המפלגות החרדיות ימשיכו להצביע על פי צו הבייס, גם אם הפוליטיקאים ימשיכו לירוק בפרצופיהם.

זו קריאת השכמה להביט אל עצמנו פנימה. מה זה אומר עלינו כציבור אם איננו מצליחים לגרום לשלוחי הציבור לנהוג באחריות? מה זה מלמד על היחס שלנו לערכים היהודיים והתורניים שבהם אנו מתהדרים? כלום ניתן להישאר אדישים לנוכח פוליטיקאי המתעקש לדבוק בתדמית איש הטפלון? ביד הציבור נתון הכוח להציב לנציגיו גבולות ולוודא שאם הם עוברים אותם הם יוקעו על עמוד הקלון. כיצד יתכן שנבחרי הציבור החרדי לא חששו מהתגובה הציבורית לניסיון לטייח את העובדות ולהימלט מאחריות? אין זאת אלא שהם ידעו שאנחנו נמשיך לתת להם את הכוח לעשות זאת. האחריות מוטלת בראש ובראשונה עלינו.

תביעתם של הקרבנות הזועקים בקול אילם מופנית במידה ניכרת גם אלינו. גם אנו נתבעים לאחריות, אחריות של ציבור. מה עוד צריך לקרות כדי שנבוא לפוליטיקאי שמעל בתפקידו ונאמר לו: עד כאן?

בתקוה שנזכה לשוב לימים ש'כָּל מִי שֶׁעוסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר' אכן יעשו זאת 'בֶּאֱמוּנָה'. ומי יתן וכל אלו שגם כיום עושים מלאכתם נאמנה, כפי שרק בוחן כליות ולב מסוגל לאמת, יזכו ש'הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שכָרָם, וְיָסִיר מֵהֶם כָּל מַחֲלָה'.

תמונה: נרות נשמה במתחם האסון במירון, קרדיט: 10מטעמים, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons