צריך עיון > סדר שני > שמרנות ושינוי > החרדיות המודרנית: תרבות-נגד בתוך תרבות-נגד?

החרדיות המודרנית: תרבות-נגד בתוך תרבות-נגד?

גם אם החרדיות המודרנית אינה תרבות נגד מזוקקת, עדיין מדובר בתרבות שקמה מתוך מוטיבציה של התנגדות ורצון לתקן בתוך מציאות מוגדרת היטב. כיצד הדבר משליך על אתגריה של חברה זו?

ה' שבט תשפ"ה

הכותרת המיליטנטית בעיתון הארץ: ״חרדים מודרניים, תמרדו. הקימו מפלגה״, גרמה לי להרהר על מקומה של ההתנגדות בהגדרת הזהות של מה שמכונה 'החרדיות המודרנית'. האם תפיסתה בתור תנועת נגד לחרדיות המקורית מציבה אותה בשורה אחת עם תנועות מחאה כמו הפמיניזם וילדי הפרחים, שצמחו על רקע מאבקי הכוחות בחברה והרצון להגדיר סדר חדש? במידה רבה, אכן ניתן לכנות את החרדיות המודרנית תגובה לסדר הישן שהכתיבה החרדיות הקלאסית. אולם, האם אותה התנגדות בלתי נמנעת, שמקורה בצורך להרחיב ולמתוח את גבולות הגזרה, הפכה להיות חלק מהותי מהזהות החרדית-חדשה? כלומר, האם בטבורה של הגדרת העצמי קיים היבט של התנגדות, לעומתיות, או שמדובר בפרקטיקה שמטרתה לקדם תנועה מובחנת ועצמאית מזו של החרדיות המסורתית?

דוגמה מהספרות החרדית שמציגה את ההיבט הלעומתי של החרדיות המודרנית אפשר למצוא בספר "שירה גאולה" מאת נועה ירון-דיין. הספר מתאר את מסעה של שירה, חרדית לשעבר, בחזרה אל הדת, מסע שכולל התנגדות למסגרות החרדיות המסורתיות, כגון המגבלות החברתיות והתרבותיות ומאבק למצוא את דרכה שלה. ההתנגדות של שירה מוצגת בתור מרכיב חיוני בצמיחתה האישית ובגילוי הזהות שלה. דוגמה זו ואחרות מציעות כי ההתנגדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות של החרדיות המודרנית-משתנה. עם זאת, אין זה אומר שזה כל מה שהיא.

שיח ביקורתי והתנגדותי הוא אולי מנוע חשוב ליצירת שינוי, אך עולם תוכן הנשען על מהות חיובית ולא רק על שלילה יכול להבטיח התפתחות בריאה ומתונה המוגנת מפני תהליכים של רדיקליזציה המאפיינים תרבויות נגד

בשורות הבאות אבקש לעסוק במוטיב ההתנגדות המאפיין את החרדיות המודרנית, המתבטא בגישה ביקורתית וביצירת חלופות לחרדיות הקלאסית. אתייחס למאפיינים של 'תרבות נגד' בחרדיות הקלאסית בכלל ובחרדיות המודרנית בפרט, ואציע כי העמקה בנושא מחייבת התייחסות לזרמים השונים של החרדיות המודרנית – הפרגמטיים והאידאולוגים –  כדי לבחון את מקומם ביחס לתרבות הנגד שהם אימצו בעצם בחירתם לחרוג מגבולות הקהילה.

למרות שלא ניתן להתעלם לחלוטין מהצורך בהתנגדות, אני רוצה להניח שיש חשיבות מכרעת בטיפוח עולם תוכן עצמאי, עשיר ומעמיק, שאינו מבוסס רק על לעומתיות. שיח ביקורתי והתנגדותי הוא אולי מנוע חשוב ליצירת שינוי, אך עולם תוכן הנשען על מהות חיובית ולא רק על שלילה יכול להבטיח התפתחות בריאה ומתונה המוגנת מפני תהליכים של רדיקליזציה המאפיינים תרבויות נגד.

בקצרה, פחות להתנגד, פחות להתנצל, יותר לבסס. פחות לעומתיות, יותר חיבורים מיטיבים ומקדמים.

 

תרבות ״נגד״

לפני כמאה שנה אמר ג׳ון מיינארד קיינס, כלכלן ופילוסוף בריטי, כי ״החוכמה הנושנה מלמדת אותנו שמועיל יותר למוניטין שלנו להיכשל באורח רגיל מאשר להצליח באופן שאינו מקובל״. כלומר, במבחן העלות תועלת, מחיר הכישלון במרחב המקובל נמוך מזה של ההצלחה החורגת ממנו. הנחה זו עומדת בבסיס הדינמיקה המורכבת שמאפיינת את תרבות הנגד. המתנגדים מתמודדים עם המתח המתמיד שבין שני כוחות מנוגדים: מצד אחד הדחף להשתייך ולהיות חלק מהחברה, ומצד שני השאיפה לתיקון ושינוי של אותה חברה עצמה. מאסלו (פסיכולוג חברתי), שעסק בהגדרת מדרג הצרכים של האדם, ראה בשניהם צורך חיוני להתפתחות האנושית. אולם, בעוד שהצורך בהשתייכות נתפס בתור צורך בסיסי, הרצון לתקן (שנכנס תחת ההגדרה של מימוש עצמי) מוצג כמעלה גבוהה יותר שיכולה להתקיים רק אחרי שהושגו הצרכים הבסיסיים. כדי לתקן, צריך קודם כל להיות חלק.

כשאנחנו חושבים באופן ביקורתי על החברה והקהילה שלנו, גם אם מדובר בחשיבה פרגמטית שמטרה להקל על קיומנו בעולם, אנחנו בהכרח פועלים נגדה

לא כולם מוכנים לוותר בקלות, גם אם זמנית, על שייכות. תודעה של תיקון עולם סודקת את המעטפת החברתית החמימה והמיטיבה. כשאנחנו חושבים באופן ביקורתי על החברה והקהילה שלנו, גם אם מדובר בחשיבה פרגמטית שמטרה להקל על קיומנו בעולם, אנחנו בהכרח פועלים נגדה. כדי להתיר את המחשבה הביקורתית מכבלי התרבות השלטת, אנחנו נדרשים לגלות לשוליים. לוותר על שייכות. דוגמה טובה לכך היא סיפור "בגדי המלך החדשים", שם אנשי החצר והממלכה, שהיו חלק מהמערכת, לא העזו לומר את האמת מחשש לאבד את מעמדם. דווקא הילד הקטן, שעמד מחוץ למערכת החברתית המורכבת הזו ולא היה כבול לכללי המשחק שלה, היה היחיד שהעז לומר את האמת הפשוטה. אנשים שנמצאים בתוך מערכת מסוימת מתקשים לראות את הכשלים שלה, בעוד שדווקא המבט מבחוץ מאפשר לזהות ולפעול נגד לתיקונם של פגמי החברה.

כשקבוצה מתנגדת לתרבות שממנה צמחה, נוצרת מעין מובלעת תרבותית בתוך הזרם המרכזי. קבוצה כזו מגדירה את עצמה בתור קונטרה לתרבות הדומיננטית ומציעה אלטרנטיבה, תוך ערעור על המוסכמות הקיימות. למעשה, תנועת התנגדות היא תת-תרבות המאמצת ערכים שונים, במידה מסוימת, מאלה של התרבות ההגמונית, אך עדיין חולקת עמה בסיס עמוק משותף. תנועות התנגדות הניעו התפתחויות משמעותיות באמנות, בפילוסופיה ובתחומים רבים אחרים. לעתים, דווקא המתח והכאב הם המצע הדרוש לצמיחה והתחדשות.

באמנות, אפשר למצוא לא מעט מובלעות של תת-תרבות שהתפתחו על רקע של התנגדות למציאות מוגדרת היטב. דוגמה לכך היא אדוארד מונק, שיצירתו "הצעקה" ספגה ביקורת חריפה בשל סגנונה האקספרסיבי החורג מהריאליזם המקובל. מה שנחשב אז לחריגה שערורייתית, הפך עם הזמן לפריצת דרך שהרחיבה את גבולות היצירה האמנותית. תהליך דומה התרחש גם בפילוסופיה. נקודת המוצא של קירקגור, שהניח את היסודות לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הייתה התנגדותו לתפיסה השלטת לפיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. רעיונותיו השפיעו על תיאוריות מודרניות רבות, ביניהן הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל המדגישה את החיפוש אחר משמעות כמניע מרכזי בחיי האדם.

תנועת ילדי הפרחים מהווה דוגמה מורכבת בשיח על תנועות התנגדות תרבותיות. התנועה, שצמחה בשנות השישים כתגובה למדיניות האמריקאית השמרנית, התאפיינה במחאה נגד מלחמת וייטנאם והקפיטליזם הצרכני, תוך דגש על ערכים של שלום, אהבה חופשית ורוחניות. אולם, קיימת מחלוקת לגבי הגדרתה כתנועת התנגדות טהורה. פרופ' בני בראון, למשל, מציע פרספקטיבה שונה: לטענתו, ילדי הפרחים פעלו יותר כתנועה רדיקלית מאשר כתנועת נגד. במקום לאמץ ערכים חלופיים לחלוטין, הם לקחו ערכים אמריקאיים קיימים והביאו אותם לקיצוניות. למרות דעיכתה בתחילת שנות השבעים, השפעת התנועה על התרבות המערבית נמשכת עד היום. יתרה מזו, עם הזמן הפך המרד נגד הממסד לחלק מתרבות המיינסטרים.

 

תרבות הנגד של החרדיות

מהי תנועת התנגדות? תנועת התנגדות תיחשב לכזו רק כאשר היא מגיעה למסה קריטית המסוגלת לחולל שינוי. בישראל, אפשר לראות במגזר החרדי את הסמן הימני של תרבות נגד. יש אירוניה מסוימת בשימוש במונח 'סמן ימני' בהקשר של תרבות נגד, תופעה המזוהה בדרך כלל עם השמאל, והיא מדגישה את הייחודיות של החברה החרדית בישראל: מובלעת שמרנית המתנגדת לתרבות המקומית. הכלאה מרתקת וחסרת תקדים של תרבות המשלבת בין שמרנות לחתרנות.

לפי פרופ' בני בראון, ״חרדים זו תרבות נגד אמיתית: הם נגד חירות ונגד שוויון ונגד פריצת מסגרות. הם קונפורמיים כלפי פנים אבל נון-קונפורמיסטים כלפי התרבות ההגמונית. הם מעזים להעז״.[1] למרות שהפרויקט החרדי יכול להתקיים רק במציאות דמוקרטית שמאפשרת חירות רעיונית וחופש התאגדות, החרדים מעזים להתנגד לה. הם רואים אותה בעיניים מפוכחות וסבורים שלא מדובר ברעיון פוליטי מזוקק אלא במסגרת המעצבת סט ערכים שלם ששולח זרועות תמנון לכל תחומי החיים. לפי דברי הרב שך באחד ממכתביו, הדמוקריה היא כמו "סרטן".

ואכן, שורשי ההתנגדות החרדית לדמוקרטיה נעוצים בפער רעיוני עמוק. בעיני הציבור החרדי, הרואה בהלכה קודקס מחייב (ובלעדי), רעיונות כגון חופש המחשבה נתפסים בלתי לגיטימיים מעיקרם. השקפות חילוניות המקדשות את האוטונומיה האישית, את האותנטיות ואת האינדיבידואליזם הקיצוני מאיימות על סמכותה הבלעדית של המסורת ושל הקהילה המחזיקה בה. המאבק נגד ערכים דמוקרטיים הוא אפוא מהלך הכרחי לשם הגנה מפני החילוניות שביקשה להחליף את כתונת הפסים במדי פועלים משוחררים.

ההתנגדות לדמוקרטיה כוללת לא רק טענות על השיטה ועל יישומה בפועל. לעניין השיטה עצמה, אין לחרדים אלטרנטיבה סדורה באשר לניהול מדינה מודרנית. בפן הרעיוני, היא כוללת בעיקר טענות קשות כלפי מחנה השמאל, הנושא את דגל הדמוקרטיה הערכית ומאיים יותר מכל על קיומה של קהילה יהודית המחויבת לתורה ומצוות. התנגדות זו לא נולדה בחלל ריק. רבות מהגזירות שנגעו לציבור החרדי צמחו מתוך הערוגה הרעיונית של מפלגות שמאל (כולל 'מרכז-שמאל' כמו 'יש עתיד'), שהדגישו ערכים אוניברסליים וליברליים המתנגשים עם האורח החיים החרדי. לדוגמה, ערך השוויון עומד במרכז סוגיית הגיוס וההתנגדות לכל הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, הניסיון לכפות לימוד ליבה מבוסס על ערך האוטונומיה, וחירות הפרט עומדת ביסוד הניסיון לצמצם את נוכחות הדת בספרה הציבורית. כל אלו, ועוד נתפסים, כניסיון לפגוע בערכים המקודשים של היהדות החרדית.

הביקורת החרדית לדמוקרטיה היא חלק אינהרנטי מהשיטה שמחייבת אופוזיציה רעיונית המאפשרת לחשוף חולשות במערכת ולהעלות לדיון סוגיות הדורשות תיקון. החרדים הם הילד הקטן בשל 'בגדי המלך החדשים' שאינו כפוף לכללי המשחק הדמוקרטי

בדרך זו, ובלי להתכוון לכך, החרדים המתנגדים לרעיון הדמוקרטי ממלאים תפקיד משמעותי ביישום הרעיון עצמו. לטענת בראון, הביקורת החרדית לדמוקרטיה היא חלק אינהרנטי מהשיטה שמחייבת אופוזיציה רעיונית המאפשרת לחשוף חולשות במערכת ולהעלות לדיון סוגיות הדורשות תיקון. החרדים הם הילד הקטן בשל 'בגדי המלך החדשים' שאינו כפוף לכללי המשחק הדמוקרטי. הם אינם נמנעים מלהטיל ביקורת ולומר את האמת הפשוטה שלהם. למרות שהחרדים אינם פונים ישירות לציבור הכללי, הם רואים עצמם כמבקרים חברתיים המסירים את מסכת הצביעות מעל חברת הרוב.[2]

באופן הזה, הצליחה החרדיות לבסס את עצמה כמובלעת תרבותית ייחודית. אפשר לראות בה מעין מדינה בתוך מדינה. יש לה מנגנוני כח ומרכזי שלטון אוטונומיים המעצבים את סדר היום. החברה כפופה ל'דעת תורה' המנהיגה קו מאוד ברור ומחייב. מודל זה, המזכיר במידה מסוימת את רעיון 'שלטון הפילוסופים' של אפלטון, ממחיש את הייחודיות של התרבות החרדית כמערכת ערכית חלופית שטרם נראה כמותה: מערכת המנוהלת על ידי אנשי רוח שאינה כפופה לפוליטיקאים ומוסדות השלטון.

 

החרדיות המודרנית

המציאות התחומה היטב והקונפורמיות הפנים מגזרית שימשה קטליזטור לצמיחתה של החרדיות המודרנית שביקשה לחולל שינוי. המוטיבציה המרכזית של החרדים המודרניים הייתה לייצר התאמות המתכתבות עם המציאות המערבית וכן לתקן עיוותים מוסריים כמו עניין האפליה של המגזר הספרדי במוסדות החינוך והנחלת כלים ראויים ליציאה לעבודה.

תיקון ועדכון במערכת קונפורמיסטית דורשים גילויי התנגדות, ומכאן יש לשאול: אם החרדיות המודרנית, בדומה לחרדיות הקלאסית מול העולם המודרני, מתנהגת אף היא כתרבות נגד מול החרדיות הקלאסית? האם היא מיישמת את אותם עקרונות התנגדותיים כלפי תרבות האם כחלק מהזהות שלה, אלא שתרבות האם מתחלפת מהעולם המודרני לחרדיות עצמה? במילים אחרות: האם באימוץ המודרנה או חלקים מתוכה, הופכת החרדיות המודנית לתרבות נגד לתרבות נגד, כאשר שלילת השלילה של החרדיות הופכת לגישה חיובית המקבלת את המודרנה, על דרך האורתודוקסיה המודרנית?

יש להקדים כי החרדיות המודרנית אינה חדגונית. תהילה גאדו אבחנה שני זרמים שונים בקרב חברה זו, הנבדלים זה מזה בהיבט המעשי ובהיבט האידאולוגי. הזרם הראשון מאופיין בגישה פרגמטית, המונעת בעיקר משיקולי נוחות ורצון לשפר את איכות החיים. אפשר לקרוא לו 'החרדיות הבורגנית'. מנגד, הזרם השני מונע מחזון רחב של תיקון עולם, מגלה מחויבות עמוקה למסגרת ההלכתית, ודוגל בחידוד וחיזוק היסודות האידיאולוגיים-דתיים של החרדיות, תוך שילוב מושכל של כלים מודרניים.[3] ככלל, הפרגמטיים עוסקים פחות ברעיונות ודוגלים באידאולוגיה החרדית שעליה גדלו, אך בחציית הקווים עצמם יש ביקורת מרומזת על התפיסות המקובלות. לעומתם, הזרם האידאולוגי אינו חוסך בביקורת על החרדיות הקלאסית, למרות המחירים הכרוכים בעיסוק זה, ומנסה לזקק אידיאולוגיה חדשה.

כך או כך, הביקורת מצד החרדיות המודרנית היא מציאות שקשה להתעלם ממנה. ביקורת זו יצרה אלטרנטיבות רבות למנגנונים המקובעים של החרדיות הקלאסית: מוסדות חינוך והשכלה גבוהה, קהילות חדשות, קידום תעסוקתי, במות ספרות והגות, וכך הלאה. נדמה שביקורת זו כוללת שלושה מאפיינים של תרבות נגד:

1. בידול תרבותי וחברתי. להט ההתבדלות שאפיין את דור המייסדים החרדי דעך עם השנים, וקשה למצוא כיום את עומק המוטיבציה להתנתק מאורח חיים מודרני, על המחירים הכרוכים בכך. השאיפה בקרב חרדים רבים היא לנרמל את היחסים עם הישראליות, אם מתוך מצוקה חומרית ואם מתוך תחושת מחויבות כלפי החברה הכללית. בניסיונם לשלב בין שני העולמות, החרדים המודרניים פיתחו תשתית המאפשרת שילוב מיטיב בין היטמעות להתבדלות, כולל קהילות עובדים (המספקות מעטפת רוחנית בדמות כוללים ו'ירחי כלה') לצד מכינות ומסלולי לימוד הנשענים גם על הטבות של אפליה מתקנת. בעוד הזרם האידיאולוגי רואה בחיבור למציאות הישראלית הזדמנות למימוש עצמי וחובה מוסרית לתרום למדינה, הזרם הפרגמטי מתייחס לכך באופן מעשי גרידא. הפרגמטיסטים יטו להימנע מהשתייכות לקהילות החרדים העובדים כל עוד הדבר מתאפשר (כל עוד החיידרים מקבלים את ילדיהם והם נקראים לעלות לתורה בבית הכנסת השכונתי).

חשוב לזכור כי קריאת תיגר על מוקדי הכוח ועל עקרונות היסוד של החרדיות הקלאסית מעוררת לעיתים אי-נוחות, גם בקרב קוראי "צריך עיון" (ובמות דומות) האדוקים. הדבר נכון במיוחד ביחס ל'פרגמטיסטים', קבוצת הרוב בקרב החרדים המודרניים, המתנדנדים בין שני העולמות

2. רטוריקה של התנגדות. יש מידה של אירוניה בדיון על רטוריקת ההתנגדות בהקשר זה. פלטפורמות כמו "צריך עיון", שמעניקות לגיטימציה לערער על חלק מערכי היסוד של החרדיות הקלאסית, דוגמת ההימנעות משירות צבאי או לימודי ליבה, מטפחות במידה מסוימת רוח של מרד. הן מציעות קול אחר המבקש להגדיר מחדש את גבולות השיח החרדי ואת הנחות היסוד שלו. אולם, חשוב לזכור כי קריאת תיגר על מוקדי הכוח ועל עקרונות היסוד של החרדיות הקלאסית מעוררת לעיתים אי-נוחות, גם בקרב קוראי "צריך עיון" (ובמות דומות) האדוקים. הדבר נכון במיוחד ביחס ל'פרגמטיסטים', קבוצת הרוב בקרב החרדים המודרניים, המתנדנדים בין שני העולמות: מצד אחד, הם שואפים לשמר את האידאולוגיה של החרדיות הקלאסית, אך מצד השני הם מעוניינים לאמץ אורח חיים מודרני המתכתב עם המציאות. דילמה זו מתחדדת כאשר מדובר בהחלטות מעשיות שמשפיעות על חיי היומיום, כמו בחירת מוסדות חינוך. כפי שסיפרה לי חברה שהתקשתה להחליט האם לשלוח את בנה לממ"ח: "רציתי לשדרג את איכות חיינו דרך הממ"ח, אבל לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר של התרחקות מקהילה שמקדשת ערכים שאני מאמינה בהם". מחד, רצון לאמץ אלמנטים של פתיחות ושינוי, ומאידך רתיעה משריפת המועדון וויתור על אידאולוגיה שהם מאמינים בה לפחות באופן חלקי.

3. מובחנות ושמירה על גבולות. כשדיברתי בעבר על הערכתי לחרדים העובדים הזוהרים בחולצתם הלבנה בעמק הסיליקון התל אביבי, ענה לי בחור בחולצה כחולה: ״ואני חושב שדווקא עם החולצה הכחולה אני מקדש שם שמיים בכך שאני מוכיח שאפשר לשלב בין עולם המעשה לחיים המחויבים לתורה והלכה״. האמירה הזו מדגישה את ההבדלים בין החרדיות הקלאסית לחרדיות המודרנית, שביניהם ניצבים גם סמלים חיצוניים כמו קוד לבוש, עיתונות מובחנת ואמצעים נוספים שנועדו להדגיש את ההבדלים בין הקבוצות. מובחנות זו חיונת למען שמירה והגנה על ערכי הקהילה. החרדיות המודרנית, שנשארת חלק מהמרחב החרדי, מציעה אלטרנטיבה המאפשרת שמירה על עקרונות דתיים לצד פתיחות לעולם המודרני, באופן שאינו דורש התנתקות מוחלטת מהספרה המודרנית-ארצית. רק לאחרונה שמעתי על משפחה שעזבה לדרום אמריקה מתוך רצון לעזוב את החרדיות הישראלית, על שלל מורכבויותיה. תהיתי לעצמי: האם אותם יורדים הכירו את האלטרנטיבה שמציעה החרדיות המודרנית? האם צריך להרחיק לכת עד דרום אמריקה?

אפשר לסכם ולומר שלשני הזרמים של החרדיות המודרנית מוטיב של התנגדות. אלא שבעוד שאצל האידאולוגים ההתנגדות נמצאת במרכז השיח, אצל הפרגמטיים מדובר במס שולי. נדמה שדווקא את החלקים הפרגמטיים של החרדיות המודרנית נתקשה לאפיין בתור 'תרבות נגד': אימוץ המודרנה מצדם נעשה בתור עניין מעשי, כאשר במישור הרעיוני התפיסה נותרה דומה לחרדיות הקלאסית. גם אצל האידיאולוגים, אימוץ המודרנה אינו שלם ויש ניסיון לשמור על גבולות מקובלים, גם אם טרם התברר מיקומם המדויק.

 

המלחמה על משאבים מוגבלים

מוזאפר שריף, שערך את אחד המחקרים המפורסמים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, בחן את האופן שבו תחרות על משאבים מוגבלים גרמה לעוינות בין קבוצות. שריף הדגים כיצד קל ליצור תחושת "אנחנו" מול "הם", כאשר תחרות על משאבים מוגבלים מגבירה את הקונפליקט. בהמשך, הוא ניסה להפחית את המתח באמצעות יצירת מטרות-על המשותפות לשתי הקבוצות, כמו תיקון אספקת מים משובשת. המטרות המשותפות הובילו לשיתוף פעולה ולירידה בעוינות, באופן שהוכיח כי יחסים בין קבוצות עוינות יכולים להשתפר על בסיס אינטרסים משותפים.

היחסים בין החרדיות הקלאסית והמודרנית מתאפיינים במתח מובנה סביב משאבים משותפים, החל ממוסדות חינוך וכלה בשירותי קהילה. מתח זה הוביל את החרדיות המודרנית לאמץ עמדה של התנגדות כדי להגדיר את זהותה הייחודית. אולם, השאלה שעולה שוב ושוב היא: האם ההתנגדות הזו הפכה מאסטרטגיה למאפיין מהותי?

החרדיות המודרנית אינה יכולה, ואף אינה צריכה, לנתק את עצמה לחלוטין מספינת האם של החרדיות הקלאסית. המטרה היא להציע אלטרנטיבה משמעותית מתוך דיאלוג ושיח של עלות מול תועלת

דוגמה לכך עלתה בשיחה עם חברה שהתלוננה על תקנון מוסד חינוכי מודרני: "אם הם דורשים תקנון כמו בית יעקב, במה הם שונים מבית יעקב?" תגובה זו מעלה תהייה מטרידה: האם החרדיות המודרנית מגדירה את עצמה רק במונחים של שלילת החרדיות המסורתית, או שיש לה חזון חיובי עצמאי?

התשובה טמונה בהבנה שהחרדיות המודרנית אינה יכולה, ואף אינה צריכה, לנתק את עצמה לחלוטין מספינת האם של החרדיות הקלאסית. המטרה היא להציע אלטרנטיבה משמעותית מתוך דיאלוג ושיח של עלות מול תועלת. ההתנגדות צריכה להישאר כלי אסטרטגי ליצירת מרחב ייחודי, אך לא להפוך לליבת הזהות. לקח חשוב שניתן ללמוד מתנועת ילדי הפרחים הוא כיצד תנועה שהתבססה על התנגדות גרידא איבדה בסופו של דבר את המצפן הערכי וקרסה תחת משקל החלל האידיאולוגי שנפער. המטרה היא לא לשכתב מחדש את המניפסט החרדי אלא ליצור עותק מעודכן תוך שמירה על יסודות המקור.

***

האתגר המרכזי של האדם המודרני, כפי שלימד הרב סולובייצ'יק, הוא החיים המתקיימים בשני ממדים מקבילים: ממד הקיום הטבעי וממד הקיום ההלכתי. החרדי המודרני בישראל, הפרגמטי כמו גם האידיאולוגי, מתמודד בנוסף על אותו קונפליקט גם עם המתח שבין החרדיות הקלאסית למודרנית. המתח הכפול הזה הוא אתגר גדול וחסר תקדים שנוצר בשל היות החרדיות המודרנית מעין מובלעת של תרבות נגד המתקיימת בהקשר רחב יותר של תרבות נגד אחרת.

אין לי נוסחת פלא ליישב את המתח הכפול הזה. אך אני מציעה שהמפתח טמון בקידום אינטרסים משותפים עם החרדיות הקלאסית במקביל ליצירת אלטרנטיבה ערכית רחבה. אלטרנטיבה המדגישה בעיקר "מה כן" ופחות "מה לא". יצירת עמוד שידרה ערכי תתאפשר ככל שנצמצם מניעים לעומתיים ונשקיע באידאולוגיה וערכים. אולי לא נוכל לממש את חזונו של הרב קוק, לפיו "הישן יתחדש והחדש יתקדש", היות שהחרדיות המודרנית כנראה לעולם לא תצליח ליצור שינוי מהותי במנגנונים הקלאסיים. אולם, לפחות נוכל להבטיח שהחדש באמת יתקדש, ויהווה מענה יציב, ערכי ומשמעותי לאתגרים שעומדים בפנינו.


[1] https://www.israelhayom.co.il/article/506793

[2] https://www.idi.org.il/media/17297/trembling-at-the-word-of-the-people.pdf?utm_source=chatgpt.com

[3] https://www.leshem-shinui.sites.tau.ac.il/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA

 

קרדיט תמונה: bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל