הכותרת המיליטנטית בעיתון הארץ ״חרדים מודרניים, תמרדו. הקימו מפלגה״ גרמה לי להרהר על מקומה של ההתנגדות בהגדרת הזהות של מה שמכונה "החרדיות המודרנית". האם תפיסתה בתור תנועת נגד לחרדיות המקורית מציבה אותה בשורה אחת עם תנועות מחאה כמו הפמיניזם וילדי הפרחים, שצמחו על רקע מאבקי הכוחות בחברה והרצון להגדיר סדר חדש? במידה רבה, אכן ניתן לכנות את החרדיות המודרנית תגובה לסדר הישן שהכתיבה החרדיות הקלאסית. אולם האם אותה התנגדות בלתי נמנעת, שמקורה בצורך להרחיב ולמתוח את גבולות הגזרה, נעשתה לחלק מהותי מהזהות החרדית החדשה? כלומר, האם בטבורה של הגדרת העצמי קיים הבט של התנגדות, של לעומתיות, או מדובר בפרקטיקה שמטרתה לקדם תנועה מובחנת ועצמאית?
דוגמא מהספרות החרדית שמציגה את ההבט הלעומתי של החרדיות המודרנית אפשר למצוא בספר "שירה גאולה" מאת נועה ירון־דיין. הספר מתאר את מסעה של שירה, חרדית לשעבר, בחזרה אל הדת, מסע הכולל התנגדות למסגרות החרדיות המסורתיות, כגון המגבלות החברתיות והתרבותיות ומאבק למצוא את דרכה שלה. ההתנגדות של שירה מוצגת בתור מרכיב חיוני בצמיחתה האישית ובגילוי הזהות שלה. דוגמאות מעין אלו מציעות כי ההתנגדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות של החרדיות המודרנית המשתנה. עם זאת, אין זה אומר שזה כל מה שהיא.
שיח ביקורתי והתנגדותי הוא אולי מנוע חשוב ליצירת שינוי, אך עולם תוכן הנשען על מהות חיובית ולא רק על שלילה יכול להבטיח התפתחות בריאה ומתונה המוגנת מפני תהליכים של רדיקליזציה המאפיינים תרבויות נגד
בשורות הבאות אבקש לעסוק במוטיב ההתנגדות המאפיין את החרדיות המודרנית, המתבטא בגישה ביקורתית וביצירת חלופות לחרדיות הקלאסית. אתייחס למאפיינים של "תרבות נגד" בחרדיות הקלאסית בכלל ובחרדיות המודרנית בפרט, ואציע כי העמקה בנושא מחייבת התייחסות לזרמים השונים של החרדיות המודרנית – הפרגמטיים והאידאולוגים – כדי לבחון את מקומם ביחס לתרבות הנגד שהם אימצו בעצם בחירתם לחרוג מגבולות הקהילה.
אף שלא ניתן להתעלם לחלוטין מהצורך בהתנגדות, אני רוצה להניח שיש חשיבות מכרעת בטיפוח עולם תוכן עצמאי, עשיר ומעמיק, שאינו מבוסס רק על לעומתיות. שיח ביקורתי והתנגדותי הוא אולי מנוע חשוב ליצירת שינוי, אך עולם תוכן הנשען על מהות חיובית ולא רק על שלילה יכול להבטיח התפתחות בריאה ומתונה המוגנת מפני תהליכים של רדיקליזציה המאפיינים תרבויות נגד.
בקצרה, פחות להתנגד, פחות להתנצל, יותר לבסס. פחות לעומתיות, יותר חיבורים מיטיבים ומקדמים.
תרבות ״נגד״
לפני כמאה שנה אמר ג׳ון מיינארד קיינס, כלכלן ופילוסוף בריטי, כי ״החכמה הנושנה מלמדת אותנו שמועיל יותר למוניטין שלנו להיכשל באורח רגיל מלהצליח באופן שאינו מקובל״. כלומר, במבחן העלות־תועלת, מחיר הכישלון במרחב המקובל נמוך משל ההצלחה החורגת ממנו. הנחה זו עומדת בבסיס הדינמיקה המורכבת שמאפיינת את תרבות הנגד. המתנגדים מתמודדים עם המתח המתמיד שבין שני כוחות מנוגדים: מצד אחד הדחף להשתייך ולהיות חלק מהחברה, ומצד שני השאיפה לתיקון ושינוי של אותה חברה עצמה. מאסלו (פסיכולוג חברתי), שעסק בהגדרת מדרג הצרכים של האדם, ראה בשניהם צורך חיוני להתפתחות האנושית. אולם בעוד הצורך בהשתייכות נחשב בסיסי, הרצון לתקן (שנכנס תחת ההגדרה של מימוש עצמי) מוצג כדרג גבוה יותר היכול להתקיים רק אחרי שהושגו הצרכים הבסיסיים. כדי לתקן, צריך קודם כל להיות חלק.
כשאנחנו חושבים באופן ביקורתי על החברה והקהילה שלנו, גם אם מדובר בחשיבה פרגמטית שמטרה להקל את קיומנו בעולם, אנחנו בהכרח פועלים נגדה
לא כולם מוכנים לוותר בקלות, גם אם זמנית, על שייכות. תודעה של תיקון עולם סודקת את המעטפת החברתית החמימה והמיטיבה. כשאנחנו חושבים באופן ביקורתי על החברה והקהילה שלנו, גם אם מדובר בחשיבה פרגמטית שמטרה להקל את קיומנו בעולם, אנחנו בהכרח פועלים נגדה. כדי להתיר את המחשבה הביקורתית מכבלי התרבות השלטת, אנחנו נדרשים לגלות לשוליים. לוותר על שייכות. דוגמא טובה לכך היא סיפור "בגדי המלך החדשים", שם אנשי החצר והממלכה, שהיו חלק מהמערכת, לא העזו לומר את האמת מחשש לאבד את מעמדם. דוקא הילד הקטן, שעמד מחוץ למערכת החברתית המורכבת הזו ולא היה כבול לכללי המשחק שלה, העז לומר את האמת הפשוטה. אנשים שנמצאים בתוך מערכת מסוימת מתקשים לראות את הכשלים שלה, ואילו המבט מבחוץ מאפשר לזהותם ולפעול לתיקונם.
כשקבוצה מתנגדת לתרבות שממנה צמחה, נוצרת מעין מובלעת תרבותית בתוך הזרם המרכזי. קבוצה כזו מגדירה את עצמה קונטרה לתרבות הדומיננטית ומציעה אלטרנטיבה, תוך ערעור על המוסכמות. למעשה, תנועת התנגדות היא תת־תרבות המאמצת ערכים שונים, במידה מסוימת, משל התרבות ההגמונית, אך עדיין חולקת עמה בסיס עמוק משותף. תנועות התנגדות הניעו התפתחויות משמעותיות באמנות, בפילוסופיה ובתחומים רבים אחרים. לעתים דוקא המתח והכאב הם המצע לצמיחה והתחדשות.
באמנות אפשר למצוא לא מעט מובלעות של תת־תרבות שהתפתחו על רקע של התנגדות למציאות מוגדרת היטב. דוגמא לכך היא אדוארד מונק, שיצירתו "הצעקה" ספגה ביקורת חריפה בשל סגנונה האקספרסיבי החורג מהריאליזם המקובל. מה שנחשב אז לחריגה שערורייתית, הפך עם הזמן לפריצת דרך שהרחיבה את גבולות היצירה האמנותית. תהליך דומה התרחש גם בפילוסופיה. נקודת המוצא של קירקגור, שהניח את היסודות לפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היתה התנגדותו לתפיסה השלטת שהמשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. רעיונותיו השפיעו על תיאוריות מודרניות רבות, ביניהן הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל המדגישה את החיפוש אחר משמעות כמניע מרכזי בחיי האדם.
תנועת ילדי הפרחים היא דוגמא מורכבת בשיח על תנועות התנגדות תרבותיות. התנועה צמחה בשנות השישים כתגובה למדיניות האמריקאית השמרנית, והתאפיינה במחאה נגד מלחמת וייטנאם והקפיטליזם הצרכני, תוך דגש בערכים של שלום, אהבה חופשית ורוחניות. אולם יש מחלוקת לגבי הגדרתה כתנועת התנגדות טהורה. לטענת פרופ' בני בראון, ילדי הפרחים היו תנועה רדיקלית ולא תנועת נגד. במקום לאמץ ערכים חלופיים, הם לקחו ערכים אמריקאיים קיימים והביאו אותם לקיצוניות. התנועה דעכה בתחילת שנות השבעים, אולם השפעתה על התרבות המערבית נמשכת עד היום. יתרה מזו, עם הזמן הפך המרד נגד הממסד לחלק מתרבות המיינסטרים.
תרבות הנגד של החרדיות
מהי תנועת התנגדות? תנועת המגיעה למסה קריטית המסוגלת לחולל שינוי. בישראל, אפשר לראות במגזר החרדי את הסמן הימני של תרבות נגד. יש אירוניה מסוימת בשימוש במונח "סמן ימני" בהקשר של תרבות נגד, תופעה המזוהה בדרך כלל עם השמאל, והיא מדגישה את הייחודיות של החברה החרדית בישראל: מובלעת שמרנית המתנגדת לתרבות המקומית. הכלאה מרתקת וחסרת תקדים של תרבות המשלבת בין שמרנות לחתרנות.
לפי פרופ' בני בראון, ״חרדים זו תרבות נגד אמיתית: הם נגד חירות ונגד שוויון ונגד פריצת מסגרות. הם קונפורמיים כלפי פנים אבל נון־קונפורמיסטים כלפי התרבות ההגמונית. הם מעזים להעז.״[1] אף שהפרויקט החרדי יכול להתקיים רק במציאות דמוקרטית המאפשרת חירות רעיונית וחופש התאגדות, החרדים מעזים להתנגד לה. הם רואים אותה בעיניים מפוכחות וסבורים שלא מדובר ברעיון פוליטי מזוקק אלא במסגרת המעצבת סט ערכים שלם השולח זרועות תמנון לכל תחומי החיים. לפי דברי הרב שך באחד ממכתביו, הדמוקרטיה היא 'סרטן'.
ואכן, שורשי ההתנגדות החרדית לדמוקרטיה נעוצים בפער רעיוני עמוק. בעיני הציבור החרדי, הרואה בהלכה קודקס מחייב ובלעדי, רעיונות של חופש המחשבה נתפסים בלתי לגיטימיים מעיקרם. השקפות חילוניות המקדשות את האוטונומיה האישית, את האותנטיות ואת האינדיבידואליזם הקיצוני מאיימות על סמכותה הבלעדית של המסורת ושל הקהילה המחזיקה בה. המאבק נגד ערכים דמוקרטיים הוא אפוא מהלך הכרחי לשם הגנה מפני החילוניות שביקשה להחליף את כתונת הפסים במדי פועלים משוחררים.
ההתנגדות לדמוקרטיה כוללת לא רק טענות על השיטה ועל יישומה בפועל. לעניין השיטה עצמה, אין לחרדים אלטרנטיבה סדורה באשר לניהול מדינה מודרנית. בפן הרעיוני, היא כוללת בעיקר טענות קשות כלפי מחנה השמאל, הנושא את דגל הדמוקרטיה הערכית ומאיים יותר מכל על קיומה של קהילה יהודית המחויבת לתורה ומצוות. התנגדות זו לא נולדה בחלל ריק. רבות מהגזרות על הציבור החרדי צמחו מתוך הערוגה הרעיונית של מפלגות שמאל (כולל מרכז־שמאל כמו "יש עתיד"), שהדגישו ערכים אוניברסליים וליברליים המתנגשים עם אורח החיים החרדי. ערך השוויון עומד במרכז סוגיית הגיוס וההתנגדות לכל הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, הניסיון לכפות לימוד ליבה מבוסס על ערך האוטונומיה, וחרות הפרט עומדת ביסוד הניסיון לצמצם את נוכחות הדת בספרה הציבורית. כל אלו ועוד נתפסים ניסיון לפגוע בערכים המקודשים של היהדות.
הביקורת של החרדים על הדמוקרטיה היא חלק אינהרנטי מהשיטה שמחייבת אופוזיציה רעיונית המאפשרת לחשוף חולשות במערכת ולהעלות לדיון סוגיות הדורשות תיקון. החרדים הם הילד הקטן של "בגדי המלך החדשים" שאינו כפוף לכללי המשחק הדמוקרטי
בדרך זו, ובלי להתכוון לכך, החרדים המתנגדים לרעיון הדמוקרטי ממלאים תפקיד משמעותי ביישום הרעיון עצמו. לטענת בראון, הביקורת של החרדים על הדמוקרטיה היא חלק אינהרנטי מהשיטה שמחייבת אופוזיציה רעיונית המאפשרת לחשוף חולשות במערכת ולהעלות לדיון סוגיות הדורשות תיקון. החרדים הם הילד הקטן של "בגדי המלך החדשים" שאינו כפוף לכללי המשחק הדמוקרטי. הם אינם נמנעים מלהטיל ביקורת ולומר את האמת הפשוטה שלהם. למרות שהחרדים אינם פונים ישירות לציבור הכללי, הם רואים עצמם כמבקרים חברתיים המסירים את מסכת הצביעות מעל חברת הרוב.[2]
באופן הזה הצליחה החרדיות לבסס את עצמה כמובלעת תרבותית ייחודית. אפשר לראות בה מעין מדינה בתוך מדינה. יש לה מנגנוני כח ומרכזי שלטון אוטונומיים המעצבים את סדר היום. החברה כפופה ל"דעת תורה" המנהיגה קו ברור ומחייב. מודל זה, המזכיר במידה מסוימת את רעיון "שלטון הפילוסופים" של אפלטון, ממחיש את הייחודיות של התרבות החרדית כמערכת ערכית חלופית שטרם נראה כמותה: מערכת המנוהלת על ידי אנשי רוח שאינה כפופה לפוליטיקאים ולמוסדות השלטון.
החרדיות המודרנית
המציאות התחומה היטב והקונפורמיות הפנים מגזרית שימשה קטליזטור לצמיחתה של החרדיות המודרנית שביקשה לחולל שינוי. המוטיבציה המרכזית של החרדים המודרניים היתה לייצר התאמות המתכתבות עם המציאות המערבית וכן לתקן עיוותים מוסריים כמו עניין האפליה של המגזר הספרדי במוסדות החינוך והנחלת כלים ראויים ליציאה לעבודה.
תיקון ועדכון במערכת קונפורמיסטית דורשים גילויי התנגדות, ומכאן יש לשאול: האם החרדיות המודרנית, בדומה לחרדיות הקלאסית מול העולם המודרני, מתנהגת אף היא כתרבות נגד מול החרדיות הקלאסית? האם היא מיישמת את אותם עקרונות ההתנגדות כלפי תרבות האם כחלק מהזהות שלה? במילים אחרות: האם באימוץ המודרנה או חלקים מתוכה, הופכת החרדיות המודרנית לתרבות נגד לתרבות נגד, ושלילת השלילה של החרדיות הופכת לגישה חיובית המקבלת את המודרנה, על דרך האורתודוקסיה המודרנית?
יש להקדים כי החרדיות המודרנית אינה חדגונית. תהילה גאדו אבחנה שני זרמים שונים בקרב חברה זו, הנבדלים זה מזה בהבט המעשי ובהבט האידאולוגי. הזרם הראשון מאופיין בגישה פרגמטית, המונעת בעיקר משיקולי נוחות ורצון לשפר את איכות החיים. אפשר לקרוא לו "החרדיות הבורגנית". הזרם השני מונע מחזון רחב של תיקון עולם, מגלה מחויבות עמוקה למסגרת ההלכתית, ודוגל בחידוד ובחיזוק היסודות האידאולוגיים־דתיים של החרדיות תוך שילוב מושכל של כלים מודרניים.[3] ככלל, הפרגמטיים עוסקים פחות ברעיונות ודוגלים באידאולוגיה החרדית שעליה גדלו, אך בחציית הקווים עצמם יש ביקורת מרומזת על התפיסות המקובלות. לעומת זאת, הזרם האידאולוגי אינו חוסך בביקורת על החרדיות הקלאסית, למרות המחירים הכרוכים בעיסוק זה, ומנסה לזקק אידאולוגיה חדשה.
כך או כך, הביקורת מצד החרדיות המודרנית היא מציאות שקשה להתעלם ממנה. ביקורת זו יצרה אלטרנטיבות רבות למנגנונים המקובעים של החרדיות הקלאסית: מוסדות חינוך והשכלה גבוהה, קהילות חדשות, קידום תעסוקתי, במות ספרות והגות וכך הלאה. נדמה שביקורת זו כוללת שלושה מאפיינים של תרבות נגד:
1. בידול תרבותי וחברתי. להט ההתבדלות שאפיין את דור המייסדים החרדי דעך עם השנים, וקשה למצוא כיום את עומק המוטיבציה להתנתק מאורח חיים מודרני, על המחירים הכרוכים בכך. השאיפה בקרב חרדים רבים היא לנרמל את היחסים עם הישראליות, אם מתוך מצוקה חומרית ואם מתוך תחושת מחויבות כלפי החברה הכללית. בנסיונם לשלב את שני העולמות, החרדים המודרניים פיתחו תשתית המאפשרת שילוב מיטיב בין היטמעות להתבדלות, כולל קהילות עובדים (המספקות מעטפת רוחנית בדמות כוללים ו"ירחי כלה") לצד מכינות ומסלולי לימוד הנשענים על הטבות של אפליה מתקנת. הזרם האידאולוגי רואה בחיבור למציאות הישראלית חובה מוסרית והזדמנות למימוש עצמי; הזרם הפרגמטי מתייחס לכך באופן מעשי גרידא. הפרגמטיסטים ייטו להמנע מהשתייכות לקהילות החרדים העובדים כל עוד הדבר מתאפשר (כל עוד החיידרים מקבלים את ילדיהם והם נקראים לעלות לתורה בבית הכנסת השכונתי).
חשוב לזכור כי קריאת תיגר על מוקדי הכח ועל עקרונות היסוד של החרדיות הקלאסית מעוררת לעתים אי־נוחות, גם בקרב קוראי "צריך עיון" (ובמות דומות) האדוקים. הדבר נכון במיוחד ביחס ל'פרגמטיסטים', קבוצת הרוב בקרב החרדים המודרניים, המתנדנדים בין שני העולמות
2. רטוריקה של התנגדות. יש מידה של אירוניה בדיון על רטוריקת ההתנגדות בהקשר זה. פלטפורמות כמו "צריך עיון", שמעניקות לגיטימציה לערער על חלק מערכי היסוד של החרדיות הקלאסית, דוגמת ההימנעות משרות צבאי או לימודי ליבה, מטפחות במידה מסוימת רוח של מרד. הן מציעות קול אחר המבקש להגדיר מחדש את גבולות השיח החרדי ואת הנחות היסוד שלו. אולם חשוב לזכור כי קריאת תיגר על מוקדי הכח ועל עקרונות היסוד של החרדיות הקלאסית מעוררת לעתים אי נוחות, גם בקרב קוראי "צריך עיון" (ובמות דומות) האדוקים. הדבר נכון במיוחד ביחס ל'פרגמטיסטים', קבוצת הרוב בקרב החרדים המודרניים, המתנדנדים בין שני העולמות: מצד אחד הם שואפים לשמר את האידאולוגיה של החרדיות הקלאסית, מצד שני הם מעוניינים לאמץ אורח חיים מודרני המתכתב עם המציאות. דילמה זו מתחדדת כאשר מדובר בהחלטות מעשיות שמשפיעות על חיי היומיום, כמו בחירת מוסדות חינוך. כפי שסיפרה לי חברה שהתקשתה להחליט אם לשלוח את בנה לממ"ח: "רציתי לשדרג את איכות חיינו דרך הממ"ח, אבל לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר של התרחקות מקהילה שמקדשת ערכים שאני מאמינה בהם." הם נעים בין רצון לאמץ אלמנטים של פתיחות ושינוי, לבין רתיעה משרפת המועדון וויתור על אידאולוגיה שהם מאמינים בה לפחות באופן חלקי.
3. מובחנות ושמירה על גבולות. ארע שביטאתי את הערכתי לחרדים העובדים הזוהרים בחולצתם הלבנה בעמק הסיליקון התל אביבי, וקיבלתי תגובה מבחור בחולצה כחולה: ״ואני חושב שדוקא בחולצה הכחולה אני מקדש שם שמים, אני מוכיח שאפשר לשלב בין עולם המעשה לחיים המחויבים לתורה והלכה.״ האמירה הזו מדגישה את ההבדלים בין החרדיות הקלאסית לחרדיות המודרנית, המאופיינים גם בסמלים חיצוניים כמו קוד לבוש ועיתונות מובחנת. מובחנות זו חיונית לשמירה והגנה על ערכי הקהילה. החרדיות המודרנית מציעה אלטרנטיבה המאפשרת שמירה על עקרונות דתיים לצד פתיחות לעולם המודרני, באופן שאינו דורש התנתקות מוחלטת מהספרה המודרנית־ארצית ומאפשר להשאר חלק מהמרחב החרדי. רק לאחרונה שמעתי על משפחה שעזבה לדרום אמריקה מתוך רצון לעזוב את החרדיות הישראלית על שלל מורכבויותיה. תהיתי לעצמי אם אותם יורדים הכירו את האלטרנטיבה שמציעה החרדיות המודרנית.
אפשר לסכם ולומר שלשני הזרמים של החרדיות המודרנית מוטיב של התנגדות. אלא שאצל האידאולוגים ההתנגדות נמצאת במרכז השיח, אצל הפרגמטיים מדובר במס שולי. נדמה שדוקא את החלקים הפרגמטיים של החרדיות המודרנית נתקשה לאפיין בתור "תרבות נגד": אימוץ המודרנה מצדם הוא עניין מעשי; במישור הרעיוני התפיסה נותרה דומה לחרדיות הקלאסית. גם אצל האידאולוגים אימוץ המודרנה אינו שלם ויש ניסיון לשמור על גבולות מקובלים, גם אם טרם התברר מיקומם המדויק.
המלחמה על משאבים מוגבלים
מוזאפר שריף, עורך אחד המחקרים המפורסמים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, בחן איך תחרות על משאבים מוגבלים גרמה לעוינות בין קבוצות. שריף הדגים כיצד קל ליצור תחושת "אנחנו" מול "הם" במצב של תחרות על משאבים מוגבלים. בהמשך המחקר הוא ניסה להפחית את המתח באמצעות יצירת מטרות־על המשותפות לשתי הקבוצות, כמו תיקון אספקת מים משובשת. המטרות המשותפות הובילו לשיתוף פעולה ולירידה בעוינות, באופן שהוכיח כי יחסים בין קבוצות עוינות יכולים להשתפר על בסיס אינטרסים משותפים.
היחסים בין החרדיות הקלאסית למודרנית מתאפיינים במתח מובנה סביב משאבים משותפים, החל ממוסדות חינוך וכלה בשירותי קהילה. מתח זה הוביל את החרדיות המודרנית לאמץ עמדה של התנגדות כדי להגדיר את זהותה הייחודית. אולם השאלה שעולה שוב ושוב היא, האם ההתנגדות הזו הפכה מאסטרטגיה למאפיין מהותי?
החרדיות המודרנית אינה יכולה, ואף אינה צריכה, לנתק את עצמה לחלוטין מספינת האם של החרדיות הקלאסית. המטרה היא להציע אלטרנטיבה משמעותית מתוך דיאלוג ושיח של עלות מול תועלת
דוגמא לכך היא תלונה של אם על תקנון של מוסד חינוכי מודרני: "אם הם דורשים תקנון כמו בית יעקב, במה הם שונים מבית יעקב?" תגובה זו מעלה תהייה מטרידה: האם החרדיות המודרנית מגדירה את עצמה רק במונחים של שלילת החרדיות המסורתית, או יש לה חזון חיובי עצמאי?
התשובה טמונה בהבנה שהחרדיות המודרנית אינה יכולה, ואף אינה צריכה, לנתק את עצמה לחלוטין מספינת האם של החרדיות הקלאסית. המטרה היא להציע אלטרנטיבה משמעותית מתוך דיאלוג ושיח של עלות מול תועלת. ההתנגדות צריכה להשאר כלי אסטרטגי ליצירת מרחב ייחודי, אך לא להפוך לליבת הזהות. לקח חשוב שניתן ללמוד מתנועת ילדי הפרחים הוא כיצד תנועה שהתבססה על התנגדות גרידא איבדה בסופו של דבר את המצפן הערכי וקרסה לתוך החלל האידאולוגי. המטרה היא לא לשכתב מחדש את המניפסט החרדי אלא ליצור עותק מעודכן תוך שמירה על יסודות המקור.
***
האתגר המרכזי של האדם המודרני, כפי שלימד הרב סולובייצ'יק, הוא החיים המתקיימים בשני ממדים מקבילים: ממד הקיום הטבעי וממד הקיום ההלכתי. החרדי המודרני בישראל, הפרגמטי כמו גם האידאולוגי, מתמודד גם עם המתח שבין החרדיות הקלאסית למודרנית. המתח הכפול הזה הוא אתגר גדול וחסר תקדים שנוצר בשל היות החרדיות המודרנית מעין מובלעת של תרבות נגד המתקיימת בהקשר רחב יותר של תרבות נגד אחרת.
אין לי נוסחת פלא ליישב את המתח הכפול הזה. המפתח טמון בקידום אינטרסים משותפים עם החרדיות הקלאסית במקביל ליצירת אלטרנטיבה ערכית רחבה. אלטרנטיבה המדגישה בעיקר מה כן ופחות מה לא. יצירת עמוד שדרה ערכי תתאפשר ככל שנצמצם מניעים לעומתיים ונשקיע באידאולוגיה וערכים. אולי לא נוכל לממש את חזונו של הרב קוק, "הישן יתחדש והחדש יתקדש", היות שהחרדיות המודרנית כנראה לעולם לא תצליח ליצור שינוי מהותי במנגנונים הקלאסיים. אולם לפחות נוכל להבטיח שהחדש באמת יתקדש וישמש מענה יציב, ערכי ומשמעותי לאתגרים העומדים בפנינו.
[1] https://www.israelhayom.co.il/article/506793
[2] https://www.idi.org.il/media/17297/trembling-at-the-word-of-the-people.pdf?utm_source=chatgpt.com
[3] https://www.leshem-shinui.sites.tau.ac.il/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA
קרדיט תמונה: bigstock
אני מודה שלא קראתי את כל המאמר,אבל הבנתי במה מדובר על תרבות הנגד של החרדיות המודרנית , ובכן עד כמה שזו קיימת ,היא קיימת כתרבות נגד החרדיות האשכנזית הקלאסית ולא קיימת או פחות פחות קיימת בחרדיות הספרדית ,גם המושג והאבחנה המגדרית של חרדיות לא היתה קיימת בעדות המזרח או בקהל עדות הספרדים בחו"ל, וורק בארץ זו התפתחה וכללה גם את הספרדים מתוך אילוצים חברתיים ותהליכים פוליטיים.ומתוך כך המגמה וההשפעה של החרדיות האשכנזית הביאה את ההנהגה החרדית לידי עמדות קיצוניות.
מבחינתי השאלה האם זו תרבות נגד בתוך תרבות נגד אינה השאלה הנכונה. השאלה היותר חשובה היא איך התרבות הזו תשפיע על התרבות הותיקה יותר. מה יהיו השינויים שיצאו מזרם זה וישפיעו על היהדות החרדית כולה. ויש הרבה… בעוד דור השפעתם תהיה ניכרת ותשנה את פני החברה החרדית לתמיד. יש בזרמים החדשים תיקון לזרם הישן שכבר אינו נצרך כמו פעם ודרוש בו תיקון.
מה נקרא מודרני?
האם הטכנולוגיה היא הבעיה?
או אולי החיבור לתרבות שלא מבוססת על יהדות נטו
לע"ד אפשר להתייחס לטכנולוגיה כאל קרדום לחפור בו ועדיין לשמור על ריחוק תרבותי מכל מה שמשדר בתדר שונה מהמסורת.
יהודים עובדים תמיד היו וזו מחלוקת עתיקה בין ר' ישמעאל לר' שמעון כמובא בברכות.
עדיין אפשר לשמור על הלבוש והמנהגים שמאפיינים אותנו ובאמצעותם אנחנו מפרסמים את האמונה.
ולהתאמץ יותר לא להיות מושפעים מהרחוב הישראלי
או האופנה האירופאית או ה"תרבות" האמריקאית.
ניסיון קשה אך שכרו בצידו!
מקריאת הכותרת בלבד
-תיאור החרדיות הוותיקה כתרבות נגד.
כילד חרדי (מאוד!) לא חונכתי על זה.
היה נגד, כחלק מחינוך אדוק לערכים מסוימים. לא אבא שלי, לא אמא שלי ולא הרבנים (הליטאיים לגמרי) איתם גדלתי העלו על נס את הנגד. כן העלו על נס את מסורת ישראל, היותנו 'בני תורה' וכו…
לכן אני לא מזדהה גם כיום, שעשיתי תואר אקדמי וגם קצת שירות צבאי, עם התיאור.
מנסיוני, זה בעיקר מבט שהחילונים (פחות המסורתיים) מסקרים בו את החרדים.
לא הייתי מאמץ אותו בשתי ידיים.
מקווה שעזרתי.
שמע, לא יודע כמה תוכל לעזור לקוראים כאן אם תגיב מקריאת הכותרת בלבד. לשם כך נדרשת קצת יותר השקעה.
קיבלתי את עצתך וקראתי🙏
ובעיקר את החלק העוסק בהגדרת החרדיות הקלאסית כתרבות נגד. עמדתי נשארה, אני לא חושב שרב או איש ציבור חרדי קלאסי יסכימו עם אופן תיאור הדברים. אז זה בעצם לאמץ מבט של אחרים עלינו.
דווקא בנקודה שאתה מעלה נדמה שכל רבותינו רואים את החרדיות בתור 'תרבות נגד' – גם אם לא ישתמשו בביטוי. החרדיות היא 'תרבות נגד' נגד המודרנה, נגד הערכים הרעילים של הליברליזם, נגד התרבות ההרסנית של המערב. יש גם מי שנמצא מחוץ ליהדות החרדית שמצפים לבשורה מתוך אותה 'תרבות נגד'. לא חושב שיש בכך חידוש כלשהו.