צריך עיון > סדר שני > "מפורש ושום שכל": בחינה ביקורתית של לימוד פשוטו של מקרא

"מפורש ושום שכל": בחינה ביקורתית של לימוד פשוטו של מקרא

-
הרב נתנאל אדיר לומד ועורך ספרים

לימוד פשוטו של מקרא הפך בשנים האחרונות לתופעה רווחת בקרב העילית התורנית. האם מדובר רק בגילוי מחדש של אוצרות תוכן חדשים או שמא נמהלת כאן גם הנהייה אחר אופנה שיש בה טעם של חידוש? בחינה ביקורתית של תופעה זו מגלה בה מידה של אהבת החדשנות, שאולי קורצת לרבים, אך אינה מביאה בהכרח ללימוד המכוון לאמיתה של תורה .

ג' חשוון תש"פ
 

בשנים האחרונות, מתפתחת בעולם התורני מגמה של לימוד פשוטו של מקרא. כך מוצאים אנו כתב עת חדש המוקדש לנושא, מדור באסופות תורניות שונות, בתי מדרש ללימוד תנ"ך והתארגנויות שונות לעיסוק בתחום. גם מעל במה זו נכתבו כמה מאמרים על התופעה, ואף הוקדש חודש לנושא. עם זאת, העיסוק בנושא – מעל במה זו, ובכלל, עד כמה שידוע לי – בחן את התופעה ברמה של "בדיעבד". כלומר, הדגש היה באפיון התופעה בתור עובדה קיימת, לצד הצדקת קיומה. מה שהיה חסר במידה רבה מהדיון הוא השאלה מדוע: מדוע להתחיל ללמוד פשוטו של מקרא? גם אם ניתן למצוא ללימוד זה הצדקה בדיעבד, עדיין יש מקום לשאול מה המניע, או המניעים, המביאים אדם להתחיל ללמוד פשוטו של מקרא.

במאמר זה אבקש לתהות על אודות הגורמים המניעים רבים ללמוד פשוטו של מקרא. מוקד ההתבוננות שלי יהיה המניעים האישיים של הלומדים, ולא של החברה בכללותה. אין כוונתי להקיף את כל המניעים האפשריים, וגם לא לסקור את התפתחות בית מדרש זה. כידוע, לימוד פשוטו של מקרא אינו דבר חדש, ויש לו הופעות שונות מזמן חכמינו ועד עתה. מאמר זה אינו מתיימר לערוך בירור היסטורי או חברתי של הנושא, אלא לחקור חקירה אישית, פנימית, את המניעים המביאים את הלומד הפרטי ללמוד בדרך פשוטו של מקרא.

אינני כותב כאדם העומד מבחוץ. אני רואה עצמי בשר מבשרה של התנועה. עברתי בצעירותי תהליך של היכרות עם סגנון הלימוד הזה. […] כתיבת מאמר זה, המתאפיין במבט ביקורתי על התופעה, היא למעשה שיקוף של תהליך פנימי שעברתי עם עצמי

אוסיף גילוי נאות. אינני כותב כאדם העומד מבחוץ. אני רואה עצמי בשר מבשרה של התנועה. עברתי בצעירותי תהליך של היכרות עם סגנון הלימוד הזה, ובמשך שנים ארוכות עמלתי, ועודני עמל, על סוגיות שונות בתורה ובנ"ך בדרך לימוד של פשוטו של מקרא. כתיבת מאמר זה, המתאפיין במבט ביקורתי על התופעה, היא למעשה שיקוף של תהליך פנימי שעברתי עם עצמי. במהלך השנים עלו בי מחשבות על אודות הלהט הגורם לי ולאחרים להגות דווקא בחלק זה של התורה, והן הביאו אותי להתבונן במה שהזין אותו. מחשבות אלו שינו אצלי את צורת הלימוד ואת הגישה לפשוטו של מקרא, וכן את המקום שהוא תפס אצלי ביחס לשאר חלקי התורה.

חשוב לי להקדים ולומר: אין בכוונתי חלילה להחליש או לערער את המפעל היקר של לימוד וחידוש בפשוטו של מקרא. אדרבה, המפעל יקר וחשוב לי, ואני מאמין בכל מאודי שיש בו ערך ותועלת. עם זאת, דווקא בגלל האמון והאהבה למפעל, בירור המניעים חשוב וראוי לו ביותר, שכן רק כך הוא יוכל לעמוד בטהרתו ולהצליח. מטרתי בביקורת להלן היא לעורר מחשבה על המניעים ללימוד פשוטו של מקרא, מתוך הבנה שבחינה של תופעות חדשות צריכה לכלול לא רק ביקורת או הצדקה, אלא גם בירור של המניעים העומדים מאחורי הדברים.

 

מדוע ללמוד פשוטו של מקרא?

לימוד פשוטו של מקרא הוא ביסודו לימוד תורה. כמו בכל לימוד תורה, ניתן לומר כי המניע ללימוד הוא הרצון לקיים את מצוות הבורא ולהידבק בו ובדרכיו. נכון שלעתים מגיע הלימוד מכל מיני מניעים "שלא לשמה" – כבוד, כסף, מעמד – אבל מטרתו הראשית, האידאלית, היא קיום מצות תלמוד תורה והידבקות בדבר ה'.

עם זאת, נראה שיש להסתפק בהסבר זה דווקא כאשר האדם עוסק בלימוד המקובל מדורי דורות. במקרה הזה, ברור שהאדם בא ללמוד תורה, וצורת הלימוד היא פשוט לפתוח את הגמרא ולהתחיל ללמוד. האדם בא בלימודו לקיים מצוה כפי שנמסרה לו. כמו בכל המצוות, ייתכן שיעשה את מעשיו בטוהר הלב וייתכן שתהיינה לו גם כוונות אחרות, אך ביסוד המעשה מונחת כוונת מצוה. מנגד, לימוד פשוטו של מקרא נתפס בעיני הלומד עצמו בתור חלק "חדש" של לימוד התורה. בבחירה לגשת ללימוד זה יש משום מעשה עצמאי, אישי, הנתון לבחירתו של כל לומד. הלומד מייצר בבחירה שלו את הייחודיות של "מעשה מצוה" זה. הוא לא ניגש ללמוד תורה סתם; יש לו "לשם יחוד" מיוחד – "לשם יחוד מצות לימוד פשוטו של מקרא". יש אפוא לשאול: מה מניע את האדם דווקא ללימוד זה?

יש שיטענו: התנ"ך הוא הרי מקור האמונה ויסודות הדת. התנ"ך הוא הבסיס, ועל כן, לצד או אף לפני עיסוק בהוויות דאביי ורבא, מוטלת על כל יהודי חובה ללמדו. אך נראה שאין די בהסבר זה. יהודים החזיקו במשך דורות ארוכים באמונתם גם ללא לימוד פשוטו של מקרא. בדברי חכמים אנו אף מוצאים עצות אחרות על מנת להכיר את מי שאמר והיה העולם, שאינן כרוכות בלימוד תנ"ך כפשוטו – לימוד אגדה, הידבקות בחכמים (ספרי דברים, פרשת עקב אות מט), ולימוד תורה באופן כללי. יש גם מגוון ספרים העוסקים ביסודות הדת, שמקובל ללמדם בישיבות: ספרי הרמח"ל, ספרי הראשונים כמו הכוזרי וחובת הלבבות, ועוד. יתרה מזו, גם אם חיזוק האמונה מצווה אותנו על לימוד תנ"ך, מניין שיש ללמדו דווקא בדרך של פשוטו של מקרא? מה רע בדרכים המסורתיות יותר של לימוד חומש עם רש"י או פרשת השבוע עם פירושי הראשונים? האם דברי האגדה ופירושי הראשונים מונעים מאתנו את אורה של האמונה העולה מהתורה?

אין כוונתי לערער בזאת על חשיבות לימוד המקרא. כמבואר בגמרא ובפוסקי ההלכה, כל אדם חייב להקדיש חלק מזמנו ללימוד מקרא. עם זאת, לימוד פשוטו של מקרא אינו הדרך הכבושה לידיעת יסודי האמונה

אין כוונתי לערער בזאת על חשיבות לימוד המקרא. כמבואר בגמרא ובפוסקי ההלכה, כל אדם חייב להקדיש חלק מזמנו ללימוד מקרא (שלחן ערוך, יורה דעה, סי' רמו, סעיף ד). עם זאת, לימוד פשוטו של מקרא אינו הדרך הכבושה לידיעת יסודי האמונה. טענה זו נתחדשה בבתי המדרש של ימינו, ונראה שאין בה די להסביר את הצבת פשוטו של מקרא בתור תחום לימוד העומד לעצמו.

דעה אחרת גורסת כי אין בדבר כל חידוש. מדובר בסך הכל בהליכה בעקבי רבותינו הראשונים. אולם, לא ברור כי הפשטנים שבין הראשונים כתבו את פירושיהם מתוך השקפה שיש מעלה בלימוד פשוטו של מקרא "לשמו". האבן עזרא מדגיש בהקדמתו, ולכל אורך פירושו, את גנות הדרך הקראית, ואומר בפירוש כי הוא בא להראות את דרך הפשט האמתית כדי להוציא מדרכם המעוותת של הקראים. בדומה לכך, ברשב"ם מצוי הביטוי "לתשובת המינים" בכמה מקומות, דבר העשוי להורות על כוונתו בכתיבת פירושו. גם אמירתו הידועה על כך שסבו, רש"י, הודה כי לו היה פנאי בידו היה כותב פירוש חדש לתורה על דרך הפשט, "לפי הפשטות המתחדשים בכל יום" (בראשית לז, א), מורה על התמודדות עם בעיה – צורך לענות תשובה לאותן "פשטות המתחדשים בכל יום".[1] לצד זאת, בפירושו הוא מעמיד את הפירושים ההלכתיים של חז"ל במרכז לימוד המקרא (ראו למשל בפירוש על בראשית א, א וגם בפרשת וישב שם, ניכרת הדגשתו שלימוד הפשט אצל חכמים הגיע רק אחרי לימוד כל הש"ס), וכך עושה גם האבן עזרא בהקדמתו.

כללו של דבר: כתיבת פירושים אלו היתה מונעת במידה רבה ממטרות פולמוסיות, ולא מכוונה להנחיל את העיסוק בפשוטו של מקרא לרבבות בית ישראל. ביחס לרמב"ן, די בהתבוננות קצרה בהקדמתו כדי להבין עד כמה התפיסה הקבלית של התורה היא יסוד משנתו. הוא אף מצהיר כי כתיבת פירושו היא "כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות" – תפיסה רחוקה מאד מיומרתם של חוגים עכשוויים ללימוד פשוטו של מקרא, כך להתרשמותי, להגיע לשורשי התורה באמצעות לימוד הפשט. הוא רואה בתורה "אש שחורה על גבי אש לבנה" – לימוד הפשט אינו אלא רפרוף שטחי על פניה.

נדמה שהלהט המיוחד לפשוטו של מקרא בדורנו מעורב גם במניעים אחרים מאלו של רבותינו הראשונים – מניעים שחלקם אינם מכוונים לאמתה של תורה. אציין עם זאת שגם בלימוד זה, קיימת ללא ספק הבטחת חכמינו "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אולם, הבטחה זו אינה פוטרת את האדם מחשבון נפש פנימי בנוגע לכוונותיו ולמניעיו, על מנת להעלות את לימודו לדרגה של "לשמה".

להלן אבקש להצביע על מאפיין מרכזי בלימוד פשוטו של מקרא, ולבקר מתוך כך מניעים שונים ללימוד זה.

 

לימוד פשוטו של מקרא: כר לחידוש אישי

אחד ההבדלים המרכזיים בין לימוד פשוטו של מקרא ללימוד שאר חלקי התורה הוא הפתח לחידוש אישי: יש בו הרבה יותר מקום לחידושיו של הלומד. תכונה זו מצויה כבר בלימוד פשוטו של מקרא אצל רבותינו הראשונים. הם כותבים בכמה מקומות כי חז"ל עסקו בדרש הכתוב, והפשט כמעט ולא מצוי בדבריהם. לכן, על הרוצה לפרש את פשוטו של המקרא לבחון את המקראות בעצמו. הלומד משתמש אפוא בכלים שהוא עצמו מפתח, ומתוכם הוא "חושף" את הפירוש הפשוט של הכתובים. כל לומד והוגה בדברי רבותינו הראשונים יחזה נכוחה שרבותינו סללו בכוחות עצמם דרכים בלימוד הפשט וחידשו מתוך כך פירושים, תוך כדי מחלוקות עמוקות ביניהם.

להתרשמותי, הלהט לעסוק בפשוטו של מקרא מזין את עצמו ברצון לסלול דרכים חדשות. רצון זה יכול להיות חיובי, ולהביא ליצירה פורה בתחומים שונים של לימוד.[2] אולם, המיוחד כאן, בלימוד פשוטו של מקרא, הוא שאין בו ה"איזונים ובלמים" שיש במקצועות אחרים של התורה. באחרים קיימת דרך לימוד מקובלת, "תקדימים" פרשניים בצורה של ספרי האחרונים וכדומה; ואילו בפשוטו של מקרא ישנה האפשרות להציע פרשנות המתיישבת עם פשוטי המקראות, "ממש כמו הקדמונים".

לא זו בלבד ששיטת לימוד פשוטו של מקרא היא יצירתית ומביאה לידי חידושים משמעותיים, אלא שבעצם הבחירה לעסוק בו יש חידוש ורענון

לא זו בלבד ששיטת לימוד פשוטו של מקרא היא יצירתית ומביאה לידי חידושים משמעותיים, אלא שבעצם הבחירה לעסוק בו יש חידוש ורענון. מדובר בתחום חדש יחסית בקרב ציבור בני התורה, ומטבע הדברים הרצון לעסוק בתחום בארשת פנים של חדשנות הוא גדול. העולם כולו מדרבן היום לחדשנות, ובלימוד פשוטו של מקרא מקבל הלומד משהו מרוח העדכון והעכשוויות המנשבת בעולם.

למרות הריגוש שבחידוש, עצם הרצון לחידוש אישי אינו בהכרח חיובי. בפסוק נאמר כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב). בקשת החידוש לשם החידוש היא הרצון להתגלות הלב, ואינה בקשת החכמה או דבר ה'. החכם עסוק בהקשבה ובלמידה; הוא עסוק בהתבוננות, ולא רק בחיפוש אחר חדות היצירה. אם יעלה לו דבר חידוש בלימודו, הוא בוודאי ישמח בו, אבל מטרתו בלימודו אינה לייצר חידושים אלא להבין את דבר ה'. כן, גם אם הקב"ה שמח בחידושי תורה, השאלה היא אם הוא שמח גם בהלך רוח המואס בישנות ורוצה דווקא בחדשות. אדרבה, חכמים הדגישו את מעלתו של "השומע בישן", ואמרו שהוא שישמע בחדש (ברכות מ, א). מי שרצונו בשמיעה, ולא רק בחידוש, מקשיב דווקא לישן, ורק מתוך כך הוא מצליח לשמוע בחדש.

אם כן, גם אם יש חשיבות בלימוד פשוטו של מקרא (ואני סבור שיש בו חשיבות), וגם אם הדרך לברר את פשוטו של מקרא היא אכן היצירה העצמית, הרי שיש לתת את הדעת על המניע לכך. יש להיזהר שלא למלא את הלב בחשק החידוש כשלעצמו. חשק זה נובע ממניעים אנוכיים ולא מהרצון להגיע לאמתה של תורה. ראוי לעסוק בתורה בראש ובראשונה מתוך הקשבה לדברי חכמי הדורות; אם מתוך כך יצא לאדם דבר חידוש בדרך לימודו, אזי יזכה ל"עלץ לבי בה'".[3]

 

חידוש לעצלנים

בעיה נוספת בלימוד פשוטו של מקרא, שהיא תוצר של הרצון לחידוש, היא החובבנות המשתלטת על התחום. האפשרות ליצור בפשוטו של מקרא היא קלה למדי. על הלומד לבחון את הפרשה העומדת מולו, לצד כמה פסוקים נוספים, ומיד יוכל לחרוץ "מהו הפשט". דרך זו שונה מאד מדרך הלימוד הקלאסית בש"ס ופוסקים, שבה עומד האדם מול נתונים רבים – דינים שונים, הבחנות דקות, דעות הראשונים, שיטות הפוסקים ועוד. על המחדש בתחום זה לבדוק נתונים רבים ולעמוד במבחן רחב. להתרשמותי, בחידוש בתחום פשוטו של מקרא עלול להתערב לעתים משהו מן העצלות: ניתן ליצור בו יצירה יפה ו"חדשה" ללא הרבה עמל ובדיקה.

לימוד פשוטו של מקרא אינו חייב להיראות כך. יש מקום ללימוד יסודי מאד של המקראות, כגון בדיקת דעת חז"ל בכל רוחב המקורות בעניין פשט הכתוב, סקירה של דעות המפרשים, בירור מעמיק של חוקי לשון התורה, חקירה של משמעותן המדויקת של מילותיה, וכך הלאה. ברוח זו שמעתי את הרב אוריה ענבל משתמש בביטוי "ראשונים ואחרונים" ביחס למפרשי המקרא, יתכן כי כוונתו בכך היא לכוון את ציבור לומדי המקרא אל צורת לימוד רחבה ומבוררת יותר, הדומה ללימוד ש"ס ופוסקים. עם זאת, נדמה שהמצב הנתון רחוק מזה. יש חילוק גדול בין שיטת הלימוד של העוסקים בפשוטו של מקרא לבין הלומדים הקלאסיים. הראשונים מחדשים פעמים רבות מדעתם, ללא בדיקה מעמיקה, ואילו האחרונים מתאבקים באבק רגלי רבותינו, ויגעים ליישב את דבריהם בדקדוק רב.

בתור לימוד זכות על הגישה החופשית של העוסקים בפשוטו של מקרא, אעיר כי לעתים קרובות מונע העיסוק הרב במפרשים את הלומד מלומר משהו משמעותי וליצור יצירה של ממש

בתור לימוד זכות על הגישה החופשית של העוסקים בפשוטו של מקרא, אעיר כי לעתים קרובות מונע העיסוק הרב במפרשים את הלומד מלומר משהו משמעותי וליצור יצירה של ממש. אפשר לראות כי יוצרים גדולים בהיסטוריה התורנית, דוגמת הגר"א והגר"ח מבריסק, נטלו חירות יחסית מעיסוק נוקדני בבירור משנתם של אחרים, וחתרו להגיע אל שורש הדברים בכוחות עצמם. ייתכן שלו היו יגעים בבירור משאם ומתנם של הקודמים להם, לא היו מגיעים לתובנות שהגיעו אליהן. יש גם להוסיף ולומר שלכל דור יש חלק בתורה, מקום שהניחו לו להתגדר בו. בדורנו, שזכה לחיות בארץ הקודש, דבר זה נכון במיוחד. מעבר לכך שאווירת הארץ מחכימה, עצם הזכות והחידוש בלימוד בארץ עשויים להביא לגילויים חדשים בתורה.

עם כל זאת, עלינו לבחון את עצמנו: אם המניע שלנו הוא חיפוש האמת, והפנייה אל פשוטו של מקרא נובעת מתוך תחושה שיש לנו משהו לומר שטרם נאמר לפנינו, הרי שמדובר במגמה חיובית. אולם, אם מה שיש כאן הוא רצון בחידוש ובריחה לסיפוק קל ומידי, הרי שמדובר במגמה של למידה וחידוש ללא עמל וללא בדיקה, ולא בבירור של "מה ה' א-להיך שואל מעמך". יש כאן תרבות נערים החפצים בחידוש ובלימוד קליל ובלתי מעמיק.

 

הרצון להתחבר לעולם אחר

בעיה נוספת שעלולה להתגלע מהרצון השטחי בחידוש היא היווצרות תשוקה למפגש עם עולם אחר, עולם עתיק, שונה מזה שאנו מכירים.

על מייסדי מדינת ישראל ידוע שעסקו במקרא (יש סדרת ספרים בשם "בית עקד מקרא", שבה מתועדים חידושיהם של בן גוריון וחבריו במבחר סוגיות מקראיות). המניע שלהם לכך היה לכאורה מציאת זהות יהודית חלופית לזהות המסורתית, התואמת יותר את האידאולוגיה הציונית. התנ"ך שימש עבורם מכשיר להתחבר לעולם עתיק, עולם של ריבונות יהודית שהתאים יותר לרוחם מעולמם של חז"ל, תוך דילוג על אלפי שנים של יהדות (מהתנ"ך לפלמ"ח, כלשון המליצה).

להתרשמותי, מניע זה מופיע בצורה שונה במקצת גם בעולם הדתי לאומי. הוא מחפש להיאחז בעולם המקראי המתגלה לו מקריאת הכתובים, כדי להוסיף נופך "צברי" חדש לזהות שלו. כמובן, ציבור זה אינו מוותר על המסורת ועל אלפי שנות היצירה יהודית – אך לצד זאת, העיסוק בתנ"ך מסייע לו לבדל את עצמו משרשרת הדורות ולהגדיר את עצמו בריה חדשה: יהודי ארצישראלי.

מניע זה הוא בעייתי. הרצון בזהות תנ"כית כלשהי מלווה לעתים קרובות במאיסת המסורה המקובלת. יש בו הרכבה של הרצון ללמוד תורה ולהיות אדם שומר מצוות ומסורת מחד גיסא, ותשוקה מעורפלת לעשות זאת באופן "טבעי" יותר מאידך גיסא – אופן שלא מודגשים בו פרטי המצוות וכל סעיף קטן הלכתי, אלא בעיקר "הרוח", "הכיוון", "הרעיון". בניסוח מחמיא יותר, יש כאן בקשה של פשטות וארציות, של כוחות חיים רעננים ובועטים.

עצם הרצון בתורה חיה יותר הוא חיובי. עם זאת, החלום הרומנטי על אודות עולם שבו דקדוק ההלכה אינו נחוץ, הוא כמובן חלום מסוכן. מאד. יתרה מזו, עצם הלימוד בתור מכשיר לבריחה ולהפלגה לעולם רומנטי ורחוק, עולם של שמלות וכאפיות וחמורים וגמלים, מלכים, ממלכות ומלחמות, הוא שגוי ומזיק. תכלית הלימוד היא לדעת רצון ה' על מנת לעשותו ולקיימו. זוהי גם הדרך היחידה לתקן את הדרוש תיקון ולצקת חיים בלימודנו ובעשייתנו.

 

לחשוף את "האמת" שמעבר לדברי חז"ל

גוון נוסף המסתתר לעתים בלימוד פשוטו של מקרא הוא "חשיפת הלוט מעל האמת". ישנה איזו בת-קול דקה המרחפת בבתי המדרש ללימוד פשוטו של מקרא, הלוחשת שהלומדים בה הם (כביכול) כנים ואמתיים יותר מלומדי התורה המסורתיים. רש"י וחז"ל הציגו את התורה ואת אנשיה בצורה מסוימת, והנה אנו באים וחושפים מבט "אמתי" יותר, בלי "באבע מעשיות". כמובן שאין מישהו שיאמר את הדברים בפה מלא ובסגנון בוטה, אך ישנה אווירה בבתי מדרש אלה שהנה, הגענו סוף סוף ללימוד תנ"ך אמתי; כך הם פני הדברים, וכך צריכים לראותם.

ברור שהמקום הזה בנפש הוא גובל במה שנקרא "מכחיש מגידיה": זלזול פנימי בחכמים ובצורה שהם מציגים את אנשי התורה, ובכלל תחושה פנימית שיש צורך בחשיפת ה"אמת" המוסתרת מאתנו על ידי מוסרי התורה

מבלי להיכנס לשאלת המשמעות האמתית של מדרשי חכמים, ברור שהמקום הזה בנפש גובל במה שנקרא "מכחיש מגידיה" (רמב"ם הלכות תשובה, ג, ח): זלזול פנימי בחכמים ובצורה שהם מציגים את אנשי התורה, ובכלל תחושה פנימית שיש צורך בחשיפת ה"אמת" המוסתרת מאתנו על ידי מוסרי התורה. אמנם רבים מהלומדים פשוטו של מקרא משתמשים פעמים רבות במדרשי חז"ל, אבל הדבר נעשה לא פעם רק כהוכחה לפירוש זה או אחר, ולא בתור התמסרות ואמון כן בזה שחכמים מוסרים לנו תמונה שלמה וראויה.

חשש זה, שלימוד פשוטו של מקרא מגיע ממריבה פנימית ורגשית עם חז"ל ופירושיהם הוא חשש חמור. עלינו לבדוק היטב בעצמנו שאיננו נגועים בו, ולעודד את הלומדים לחתור לשלום פנימי עם דברי חכמים. על הלומד פשוטו של מקרא להיות חדור באמון וחמוש בהרגשה שפירושי חכמינו לתורה אינם פחותים בחשיבותם מהתמונה שנגלית בפשוטו של מקרא, ו"אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי".

לבסוף, חשוב לציין שהמניעים הפסולים שביקרתי במאמר זה יכולים בהחלט לפקוד גם את לומדי מקצועות התורה האחרים, אלא שלהתרשמותי הם נפוצים במיוחד בעיסוק בלימוד פשוטו של מקרא.

***

במאמר זה לקחתי על עצמי תפקיד קשה: בחינת מניעים. אין אדם יודע את שבלב חברו, ואיני יכול אלא לנסות לבחון את מניעי הפרטיים. מעבר לכך, הנסתרות לה' אלוקינו. המחשבות שפרשתי לעיל הן, כאמור, תוצאה של התבוננות ושל בחינה עצמית, בתור אדם העוסק שנים רבות בלימוד פשוטו של מקרא. ראיתי לנכון להעלותן על הכתב ולפרסמן, מפני שאני סבור כי יש תועלת בשיתוף מחשבות אלו. הן יכולות לשמש תמרור אזהרה לכל אדם הניגש לעסוק בפשוטו של מקרא, קריאה לחשבון נפש למגמת לימוד פשוטו של מקרא כולה.

בסופו של דבר, המניע נבחן דרך התוצר. השאלה החשובה באמת אינה שאלת המניע, שאותו רק בוחן כליות ולב יכול לדעת, אלא שאלת התוצר: מה יוצא מלימוד זה.

אולם, אם המניע הוא לימוד תורה לשמה – ידיעת דבר ה' והידבקות בו – הרי  שנקבל פירושים וחידושים המחוברים לתורת הדורות, ואינם אלא הרחבה וחידוד שלה

אם המניע של הלימוד הוא חידוש לשם החידוש, הרי שנמצא פירושים רבים שאין בהם תועלת מלבד חידושם. אין בהם חיזוק לתורה וליראת שמים או ליבון של דבר ה', וכל עניינם הוא לומר משהו בעל ניחוח בלתי מוכר. אם המניע של הלומד הוא ההתחככות בעולם אחר, הרי שהתוצר של לימוד זה יהיה פירושים הנאמרים בשפה שונה, אחרת מן השפה ה"ישיבתית", והנאה מעצם העיסוק בתרבות אחרת, עתיקה. אולם, אם המניע הוא לימוד תורה לשמה – ידיעת דבר ה' והידבקות בו – הרי  שנקבל פירושים וחידושים המחוברים לתורת הדורות, ואינם אלא הרחבה וחידוד שלה. בעיני הלומד לשמה, התורה שבעל פה אינה חשובה פחות להבנת רצון ה' מפשוטו של מקרא, גם אם חדות החידוש מכוחה פחותה.

אם האדם "טרוד לדעת סודה" של תורה (כדברי רש"י שבת פח, ב, ד"ה "למימינים בה"), וכדרך הראשונים מנסה להבין את הפסוקים מתוך עצמם, נפלא הדבר. לומד זה טרוד לדעת מה יוצא מתוך הכתוב: מהו באמת דבר ה', כיצד הוא מתגלה בתורה, ומה ניתן ללמוד מכך? אולם, כל עוד הלומד אינו טרוד בכך, עליו לחשוד שמא אין הוא על דרך המלך של לימוד פשוטו של מקרא, אלא נסחף במניעים פגומים.

תקוותי שמאמר זה ישפיע על הקוראים, ויעורר את לב המעיינים לבחון את מניעיהם. תקוותי שלימוד פשוטו של מקרא יחדל מלהיות סצנה עצמאית ויהפוך לחלק מהמארג השלם של לימוד התורה. טבעה של כל תנועה שהיא מופיעה בהתפרצות ובעצמאות, כדי לבצר לעצמה מקום; אך בהמשך הזמן עליה להצטרף לאותה שלשלת של לימוד תורה לדורותיו, להיות בשר מבשרו של בית המדרש הוותיק של עם ישראל. זהו תפקידנו: לשמוע את דבר ה' באופן שנמסר לנו דרך שלשלת הדורות, ולהוסיף עליו את חלקנו. זוהי הצורה המיועדת והמתאימה ביותר לקומתנו התורנית והרוחנית; לא נוכל לדלג עליה או להפריד בין הדבקים של חלקי התורה.

מתוך חוויית עצמי, אני יודע שלימוד פשוטו של מקרא יכול להעניק ללומדיו חיים ועומק בתורה ובעבודת ה'. בכוחו להחיות את תמונת המקראות הכללית, וכן את הדמויות, את הדינים, ואת המסרים – להיות תורת חיים ותורת אמת כפי שהיתה בפי רבותינו. הקיום החיצוני ו"הטכני" לעתים של מצוות התורה יתעשר מלימוד המצוה במקורה, המלמד על מהות המצוה ועל צורתה הפנימית. אכן, הפשט הוא חלק מחלקי התורה, חלק שיש לו כללים ודרכים משלו, ויש לעמול על בירורו ועל העמדתו בשלמות. אך שומה על כל העמל בפשוטו של מקרא לשים לנגד עיניו את המטרה, והיא השמיעה לדבר ה' שאחד הוא, החיבור לתורת ישראל בכל רבדיה, והחתירה למצוא חיבורים – בין הפשט לדרש, בין הלכה לגמרא ומקרא, בין החידושים לבין הפירושים הקיימים – תוך רצון להשכנת שלום והרמוניה בין חלקי התורה, ותוך השתוקקות לדעת ולהתחבר לדבר ה' – שהוא "הלכה ואגדה" (שבת קלח, ב).

אם אחריות כזו תהיה מוטלת על הלומדים והעוסקים בפשוטו של מקרא, מובטח לנו שמשנת פשוטו של מקרא שבדורנו תזדקק ותתברר, תקבל צורה אחראית ומקצועית, תהיה מחוברת ומקושרת לאוהלי התורה, ותעניק תרומה משמעותית להחייאתו ולהעמקתו של לימוד התורה הקדושה המסורה לנו מדור לדור.

 


[1] ראו על זה כאן.

[2] הבעת דעה על תחום החידוש בתורה בהקשר של מסירתה הוא נושא נרחב, שאיני רוצה לעסוק בו כאן. המתח בין חידוש לקבלה מצוי בנאמר על רבי אליעזר. מצד אחד נאמר עליו שאמר דברים שלא שמעתן אוזן מהר סיני, ומצד שני – שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. ידוע מה שפירשו בזה, שמתוך הקשבתו המדוקדקת לרבותיו, עלה בידו להבחין בדברים שאיש לא שמע לפניו. כלומר, החדשנות הגיעה דווקא מתוך השתוקקות לקבלה מרבית. כן, יש הדגשה בחז"ל על ערך הקבלה והמסורת, ועל כך שכל התורה ניתנה מסיני – ולצד זאת הם מלמדים כי בכוחו של הלומד לחדש ולמצוא בתוך המקובל משמעות חדשה, כמאמרם שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. במאמר זה ברצוני לדבר על העולם הפנימי של האדם, ועל המניעים שלו ללימוד.

[3] יש להעיר הערה כללית לגבי חידושי תורה, כתיבתם והפצתם. גדולי תורה רבים המליצו על כתיבת חידושי תורה, אולם בכל הנוגע לדחף להפצתם, הדבר יכול לנבוע ממה שמכונה "נרקיסיזם", רצון להאדרת העצמי בפני אחרים, וכנזכר על "התגלות לבו". בעיה זו מופיעה בחריפותה בתחום פשוטו של מקרא, שם הכותב והמחדש הוא היוצר, ואין לו חסמים הנהוגים בתחומים אחרים, אולם היא קיימת במידה מסוימת גם בשאר תחומים. דומני כי ראוי לאדם לפרסם רק דברים שהוא חושב שתהיה בהם תועלת לכלל הציבור.

16 תגובות על “"מפורש ושום שכל": בחינה ביקורתית של לימוד פשוטו של מקרא

  • לומדים פשט כי הוא העיקר. אין מקרא יוצא מידי פשוטו…

  • אני חושב בשביל להבין את התופעה עלינו להתבונן בהיסטוריה.
    אחד מעיקרי התנועה הרופורמיסטית בנצרות שמיסודה של לותר היה sola scriptura, דהיינו כתבי הקודש לבדם. הרעיון שבזמנו הושפע מתנועת הרנסנס הוא שבכדי להתחדש עלינו לשוב אל המקורות ולהבינם בצורתם האותנטיות ללא המשקע הרב שנוסף להם במשך ההיסטוריה.
    כיום רבים מבני החרדים מחפשים איך להתחדש, להיות חלק מהקדמה, להיות בני תרבות עכשווית, ועם זאת להישאר חלק מהמסורת היהודית החרדית. אחד מן האמצעים לכך הוא כאמור מתן פרשנות עכשווית אקטואלית, שמדברת אל בני הדור, ועם זאת אותנטית.

    • מה שכתבת באמת מתכתב עם מה שכתבתי על חיפוש זהות חדשה. אבל אני רוצה להסתייג מההשוואה לתהליך הנוצרי ההוא, כאן מעורבים גורמים של קדושה, הביאה לארץ, אווירת הארץ, הקוממיות האישית, וכמובן זה מוביל לחפש מקורות לזהות שהשתנתה. אני לא חושב שזה רק "מחפשים איך להתחדש, להיות חלק מהקדמה, להיות בני תרבות עכשווית", עובדה שרבים מהלומדים הללו ממש לא מתחדשים ומתקדמים.

  • לא אכנס לניתוח נפשי, ערכי וחברתי שהניעו את כותב המאמר לכתוב מאמר ניתוח על נפשם ומניעיהם של המעיינים בפשוטו של מקרא, אבל אסתפק בהערה שלפני שמנתחים מניעים של הזולת ראוי שאדם יציג את מניעיו האמתיים בעצמו שמתוכם בחר להטיל רפש ולמצוא פסול במעייני פשוטו של מקרא.
    אני לתומי חשבתי שאם אלך בדרכם הברורה של:
    תרגום אונקלוס (שרש"י כותב עליו פעמיים בש"ס שהוא ניתן מסיני)
    רבי סעדיה גאון
    אבן עזרא
    רמב"ן
    רשב"ם
    רבי יוסף בכור שור
    רד"ק
    בעל המצודות
    חזקוני
    בעל הטורים השלם
    ספורנו
    אברבנאל
    רש"ר הירש
    הנצי"ב
    מהר"ל מפראג – במקומות רבים מספור היוצא למרבה הפלא נגד לימוד רש"י כברירת המחדל
    הגאון מווילנא – עיין הקדמתו לפרשת משפטים בספר אדרת אליהו
    רש"י בפירושו על נביאים וכתובים – ואף במקומות רבים מספור בפירושו לתורה
    בעל ספר ראש הגבעה (ר' פנחס מפלאצק) שכותב הדרכה מדוייקת ללימוד במקרא שקיבל מפי הגר"א

    הרי שאחשב ליהודי כשר שאין להטיל דופי במניעיו או בטוהר כוונתו.
    ק"ו בן בנו של ק"ו שחז"ל בעצמם לא רק שלא מנעו את לימוד פשוטו של מקרא אלא אף אמרו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג; יבמות יא; פסיקתא זוטרתא בראשית א, כז; שם, בראשית לה, ח; שם, בראשית מא, ב; שם, בראשית מט, ד; ועוד מקומות רבים בפסיקתא). מי שבקי בפירוש הפסוקים במדרשי ההלכה (ספרא, ספרי ומכילתא) יגלה שתמי אחד מהתנאים או האמוראים יביעו דעה של פשוטו של מקרא.
    ומעל הכל מי שלא לומד את המקרא כפשוטו אינו יכול להבין כלל את החידוש שחז"ל מוסיפים ומגלים בדרשתם!!!
    מי שחושב שהדרשה היא פירוש המקרא אינו מבין את המנגנון הפנימי שהוביל את החכמים לדרוש את מה שדרשו ואינו מבין על מה הם חולקים ביניהם.
    מי שלמד ש"עין תחת עין" הכוונה ממון, כשהוא למד פרשת משפטים לא יכול להבין את המהלך בתלמוד בבא קמא פרק החובל שדן בעיניין באריכות עצומה (תוך שהוא מעלה שוב ושוב את האופציה של עין תחת עין ממש).

    הראשונים השקיעו את מיטב שנות חייהם לכתוב פירושים פשוטים על התנ"ך לא בכדי, הם לא ראו זאת כדיעבד אלא כלכתחילה שבלכתחילה, כבסיס ההכרות עם הטקסט הא-לוהי שנמסר לעם ישראל. הבנת הנקרא הבסיסית של המקרא היא מה כתוב בלשון בני אדם, מבחינה דיקדוקית, תחבירית והגיונית. ללא הבנה פשוטה זו אין אפשרות להתחיל וללמוד תורה כפי שלמדו אותה התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים.
    דברי הבלע הפסוודו פסיכולוגיים שהטיל הכותב בלומדים ראויים להתנצלות לא מהלומדים אלא מכל רבותינו בכל הדורות, תלמידי חכמים שמסרו נפשם ופירשו לנו את התורה לאורכה ולרוחבה בפשטות ובעמקות.

    • הייתי מנסח את זה בצורה כזו.
      אין חולק על כך שלימוד פשוטו של מקרא הוא חלק מחלקי התורה, ויעידו על כך מאות ספרי ראשונים ואחרונים שנכתבו על חלק זה, ואין ספק שמצוה גדולה לעסוק בזה והוא אחד מחלקי התורה והיהדות.
      הבעיה היא רושם שקיבל הכותב (ולא ניתוח פסיכולוגי, גם לי יש תחושה כזו) של אנשים הרוכבים על הגל – מתוך עצם העובדה שהמחקר בפשוטו של מקרא הוא חדשני, והגבולות שלו אינם ברורים לכולם, ומתודת הלימוד שלה גם כן איננה ברורה לכולם, הדבר הזה גורם לחוש הביקורת להתקהות. ואז מגיעים אנשים עם המוטיבציות המתוארות לעיל, נכנסים לתחום זה ומבלבלים את הציבור.
      היו דברים מעולם בדורות הקודמים בתחום הזה, ולכן אין זה מופקע ששוב בעיות אלו יחזרו על עצמם.
      ולכן עיקר הקריאה איננה ח"ו נגד לימוד פשוטו של מקרא – שהיא כאמור אחד מחלקי התורה הקדושה, אלא היא קריאה שהלימוד יתבצע על פי הדרך המסורה בידינו מחכמי הדורות, ועל פי ההקדמות והתובנות הנחוצות שהם לימדו אותנו ובכך נזכה לרכוש חלק תורה זה ולסנן את כל אלו שהינם פסוודו פשוטו של מקרא.
      קריאה זו גם כן איננה חדשה וידועים דברי הצל"ח בברכות כ"ח.
      עלינו לשמור על עצמנו שתחום זה לא יהפך לפסוודו ובכך יהפך לסם המוות, וכפי שבאמת כך אירע בדורות קודמים.

    • כותב המאמר עשה חשבון נפש אמיץ ונוקב בעיקר עם עצמו, התגובה שלך מעידה שלא למדת את המאמר שלו לפי פשוטו…

    • לדוד, נראה שזהו השם האמיתי שלך, אני מתנצל על החצי השני של תגובתי. לא שמתי לב שיש שם מלא בתגובה שלך, ולגופו של ענין, מהתגובה שלך עלתה תחושה של התקפה אישית על הכותב, כאשר אדם מפרסם מאמר לא אנונימי מן הראוי שלא לתקוף אותו ברמה האישית באנונימיות. מאחר והתגובה שלך לא אנונימית אזי אני כאן הפוסל במומו פוסל וסליחה.

  • ראשית כל יישר כח על כתיבת המאמר על נושא כה חשוב.

    בראשית הערותי אומר כי כותב המאמר לא הגדיר בדיוק למה הוא מתכוון ב"פשוטו של מקרא" – מתוכן דבריו עולה כי כוונתו לפירושי המילים ממש (ודלא כהגדרתו של רש"י שהגדרתו רחבה מכך ואכמ"ל). על סמך הנחה זו אתייחסת לשאר המאמר.

    1. כותב המאמר מניח כי "לימוד פשוטו של מקרא נתפס בעיני הלומד עצמו בתור חלק "חדש" של לימוד התורה". ומניח שלימוד פשוטו של מקרא הוא לא חלק מה"לימוד המקובל מדורי דורות" בנוסף הוא מנסה לצייר תמונה כי " יהודים החזיקו במשך דורות ארוכים באמונתם גם ללא לימוד פשוטו של מקרא" – מנין נלקחה הנחה זו? בקיצור, ההנחה שלימוד פשוטו של מקרא אינה חלק ממסורת הלימוד היהודית הינה הנחה שגויה שאין הדעת סובלתה. החל מחז"ל שקראו לדבריהם "דרש" היוצא מעומקו של מקרא וככלל מקשיים בפשט המקרא שהיה נהיר להם, ממשיך ברס"ג, אבן עזרא, רשב"ם, המצודות ועוד כהנה וכהנה – לימוד פשטו של מקרא הוא בהחלט חלק מהלימוד המקובל מדורי דורות. המקום היחיד שבו הוא לא מקובל הוא בישיבות החרדיות.

    2. כותב המאמר כותב כי "קיים גם מגוון ספרים העוסקים ביסודות הדת" ותוהה מדוע אנשים בוחרים לחזור לספר הספרים. התהיה עצמה אומרת דרשני. אין ספר שמגיע לשיפולי גלימתו של התנ"ך מבחינת עומק החדירה לטבע האנושי, ההסטורי וההתמודדות עם רוח האדם, עוצמת הגילוי שבו, השפעתו ועיצובו את דמות היהודי והמוסר היהודי. מה בכלל המקום לשאלה מדוע אנשים חוזרים לספר הכי גדול שהיהודים נושאים עמם? אתמהה.

    3. בפסקה "הרצון להתחבר לעולם אחר מזה המסורתי" – טוען המחבר כי החיבור של הציבור לומד התנ"ך "מסייע לו לבדל את עצמו משרשרת הדורות ולהגדיר את עצמו בריה חדשה: יהודי ארצישראלי", אכן שאיפה נאה ליהודים שעברו מחיי קהילות חזרה לחיי אומה בדומה לחיים המתוארים בתנ"ך. אך מכאן הוא קופץ לאזהרה כי "החלום הרומנטי אודות עולם שבו דקדוק ההלכה אינו נחוץ הוא כמובן חלום מסוכן". זה אכן חלום מסוכן, אך ללימוד התנ"ך לענ"ד אין קשר, ואם יש, הוא זניח לעניין זה. ככל הידוע לי, השואפים להסיר עול דקדוקי הלכה מעליהם מסירים בלא קשר לאם לומדים תנ"ך אם לאו. הנחת היסוד של המחבר כי לימוד התנ"ך הוא :"הפלגה לעולם רומנטי ורחוק, עולם של שמלות וכאפיות וחמורים וגמלים, מלכים, ממלכות ומלחמות" מראה על הנחת יסוד בעייתית מאוד: התנ"ך הוא כלל וכלל לא עולם רחוק ורומנטי, הקוראו ככזה פשוט לא יודע לקרוא. התנ"ך הוא אחד הספרים היותר ריאליסטים: החיים בו ממשיים מאוד, השופטים והמלכים, האסונות, הכל נוחח ורלוונטי ומתקשר כל כך לחיים. הרבה יותר מאשר דיונים מופשטים בעקרונות משפטיים כ"צווי דינים ודומיהם" – הררי פלפולים לעיתים הם הפלגה לעולם מופשט ורחוק, עולם של מונחים ודקדוקים, דיוקים והשוואות. וכבר זעק על כך הגאון ר' יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל) מפראג בספרו נתיבות עולם, נתיב התורה.

    4. אני מצטרף בחום לקריאת המחבר לבחינת המניעים ללימוד ולהצבת התכלית אל מול עיני הלומד. מי ייתן ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה.

    • 1. אני לא מסכים עם מה שכתבת. הראיות שלך לקיומו של רצף לימוד פשוטו של מקרא בכל הדורות אינו נכון. אנשים למדו את כל מפרשי התורה, אבל ללא הגדרה של "פשוטו של מקרא". זה שנכתבו ספרים במטרה להגן על היהדות לא מלמד שהתקיים בית מדרש פעיל שכזה. אנשים קראו ולמדו הכל, אבל לא נראה לי שהיה קיים לימוד מובחן שכזה.
      ההתעוררות לזה התחילה בזמן ההשכלה, שאז באמת גדולי ישראל הסתייגו מלימוד תנ"ך בכלל.
      בענין הזה יש התחדשות אולי בישיבות שאינן חרדיות, אבל אין זה כלל המשך של משהו שהיה קיים לפני כן. רצף הסטורי הוא לא משהו שמוכח מספרים שנכתבו למטרות כאלה ואחרות אלא מאנשים ממשיים שעסקו בזה, וזה היה קיים רק מתקופת ההשכלה בצורה מובחנת.
      2. אם אנשים בוחרים לחזור דווקא לספר זה ובהדגשה, צריך לחשוב למה. ואם הם טוענים שמטרתם היא יסודות האמונה וקרבת ה' גרידא, הבאתי מחז"ל שיש מקורות אחרים להתקרבות.
      ראוי לנו לשאוב את הכלים להתקרבות אל הבורא דרך המסורת שנמסרה לנו ולא מדעתינו, וזה מתוך דברי חז"ל הקדושים, שבכמה מקומות דווקא הסתייגו מלימוד מקרא בהדגשה.
      אבל אני בהחלט מסכים שהסיבה שלך היא סיבה טובה ללמוד גם מקרא, ולא צריך סיבות ללמוד מקרא. הסיבות נאמרו ביחס להדגשה ולבחירה הדווקאית בו מכל הלימודים.
      3. רציתי להבהיר- ברור שלימוד התנ"ך יכול להיות מחובר ומשמעותי להווה. לא על זה טענתי.
      לא חשבתי שהלימוד עלול להניע ויתור על עולם ההלכה.
      אני מדבר בהרגשת הלב. בהרגשת הלב העיסוק בתנ"ך מעמיד מודל אחר של יהודי. לא גלותי, וכמו שהארכת בדברי התנגדות לשיטת הפלפול וכו' להבנתך. אני מבין שזו בעיה, זה דילוג וקפיצה מעל היהודי של הגמרא, של התלמוד וההעמקה והצווי דינים.
      למרות שהתכנים לבסוף הם אכן רלוונטיים, אבל הכל אפשרי לומר היות ואין חומר כמו שפירטתי, והרעיונות הם פלסטיים וחלקלקים, ולא תמיד מתיישבים עם עולם התלמוד וההלכה. ולו מבחינה השקפתית.
      ראשית אני ממליץ לך לערוך הכרות יותר מעמיקה עם שיטת ה"צווי דינים" שתיארת, שמבהירה ומלמדת על מהות הדינים שאני ואתה מקיימים כל יום. ובכלל זה לימוד התלמוד ועומק התורה שבעל פה [במיוחד עם התיווך של הרב סולובייצ'יק מאמריקה, נכדו של הגר"ח זצ"ל].
      לימוד התנ"ך מוביל אותנו לדמויות רחוקות מעולמינו ומהלך רוחינו. אני יכול להבין שיש רצון לעיתים לברוח מהווי הצר של תרבות זמננו, אבל לא זו הדרך להתמודד.
      [אגב, המהר"ל לא התנגד לשיטת ה"צווי דינים" שלא היתה קיימת רשמית בימיו, אלא לשיטת הפלפול. יש הבדל עצום ביניהם, ואפשר להחכים על כך אפילו ברשת].

      לסיום אודה לך על המשא ומתן, אקווה שהדברים הובנו יותר.
      בהצלחה

  • בבקשה כמה סיבות:
    1. אחרי שבישיבה הרגילו אותנו ללמוד גמרא בגישה ביקורתית, לנתח כל משפט והוה אמינא מגיעים לנושאי אגדה ואמונה ופתאום אין לנו שום כלי איך ללמוד ומה להבין. רמת לימוד "מחשבת ישראל" בישיבות כמעט ברמה של גן ילדים ופתאום אחרי 20 -50 שנה מכניסתו לישיבה עומד ה"בן תורה" ואין לו מושג לא בתנך ולא ביסודות האמונה היהודית וזה גורם לו לרצות להבין את הדברים בשיטה שמכיר "חקירה ודרישה" ומתחיל מה "תנך"
    2. ההרגשה היא שמרוב אלגוריה הנשמעת מפי דרשנים ו"מגידים" ומרוב וורטים אבדה לנו ההבנה הנכונה מה באמת מתכוון הכתוב.
    3. אין לבן ישיבה ידיעה מגובשת לגבי יסודות היהדות, מה זה עולם הבא? (גמרא עם סטנדר???) מה קורה עם נשמת האדם לאחר שמת? מה זה "טוב"? האם יש לקבלה יסוד בכתובים? אז מחפשים בתורה בלי פרשנויות

  • שלום לכולם
    תודה לכותב המאמר ותודה למגיבים,
    כמי שהקים וניהל כ 6 שנים (עד לאחרונה) שיעור שבועי בתנך אני חייב להודות – כולכם צודקים !!
    למרות שכותב המאמר לא ביסס מספיק את דבריו, הוא מתאר מניעים אמיתיים אצל רבים מהלומדים !! כל נקודה שהזכיר הכותב נכונה בהחלט לגבי רבים מהלומדים לא מדובר בתחושה אישית גרידא אלא מתוך היכרות כאמור עם רבים שמתעסקים בלימוד הנ"ל.

    צודקים כל המגיבים ( !!) לגבי המניעים / הנימוקים החיוביים של לימוד התנ"ך כפשוטו אלו מניעים שאני שומע לרוב מהחברים שמשתתפים בקבוצות לימוד שכאלה..

    כיום לאחר ששמעתי את רוב מניין ובניין של הרבנים/המרצים החרדים שעוסקים בנושא אני חייב להודות שאני מבולבל לגבי האם זה נכון בכלל, ומה הם הגבולות לפירוש העצמי שכל כך התאהבתי בו מכל הסיבות הנ"ל העניין מורכב ביותר,
    לדעתי מי שלא רואה את בעיית המדרון החלקלק שהתייחס אליה הכותב – אינו כנה,

    העניין הזה מעסיק רבות את הציבור הדתי הלאומי רק לאחרונה הסוגיה עלתה על סדר היום שם,
    דוגמא למורכבות של העניין – כשאני שומע את המושג " דור בינה" על דור המדבר קשה לי לכבד את זה, כי מה לעשות זה לא מה שעולה מהקריאה הלוך וחזור בכל החומשים.. אבל מצד שני האם חז"ל לא ראו את מה שאני רואה ? הם לא ידעו לקרוא ? וכו… וכאן אני נתקע בסוג של מבוי סתום ללא יכולת לצאת ממנו,
    ברור לי שאי אפשר להסתמך רק על הכתוב כפשוטו כי רבים הפעמים שהעניין לא מובן בכלל או חלקית מתוך הכתוב ורב הנסתר על הנגלה ואני חייב להעזר בהשלמה של חז"ל ותורה שבע"פ, זאת אומרת שבסוף אנחנו נזקקים לחזל בשביל להבין את הפשט, אז מה הטעם א"כ לנסות לפרש באופן עצמאי כאשר אני לא באמת עצמאי.. ועוד ועוד קשיים ולבטים.. כתבתי הרבה אבל לא התחלתי למצות את העניין
    לסיכום כיום אני נוטה יותר לגישה השמרנית הישיבתית שלומדת את התנ"ך רק או בעיקר דרך הפרשנים שעל הדף אבל מלא בספיקות לגבי "מקור הסמכות" ומי ערב לי שפירוש פלוני הוא נכון וכו…

  • שתי נקודות ילצורך בלימוד פשט טוב (בשים לב לדברי הרשב"ם על הראשונים שמחמח חסידותם למדו רק הקשור להלכה ולר פשוטו של מקרא) ועוד שתי הערות
    א. יש שאלות המטילות צל על החומש, לדוגמה השאלה המפורסמת של קוצר הזמן בין מעשה יהודה ותמר לירידה למצרים שבמסגרתו נולדו כמה דורות והדבר לא יתכן. אבל כדאי לראות איך קאסוטו פתר את השאלה בצורה אלגנטית עם הוכחות. זהו לימוד פשט, ממש פשט, אבל בצורה עמוקה מאוד.
    ב. כידוע סנהדרין יכולים לחלוק על דברי סנהדרין קודמת בפירוש דיני התורה בדבר שאינו תקנה גם אם אינם גדולים מקודמיהם בחכמה ובמנין (רמב"ם ממרים). היות וכל סמכות הגמ' כיום הינה מהנימוק שהיא סנהדרין אחרונה (כס"מ* ועוד) אזי כאשר תוקם סנהדרין חדשה היא תוכל לחלוק על הגמרא. מה יהיו השיקולים שלה? מן הסתם דקדוק בלשון הכתוב וכוונתו. ולשם כך יש צורך בפשט ברמה גבוהה.
    ג. וכבר כתב הרמב"ם במו"נ : "אמרנו: אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו במקצת העתים הפנוים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים"
    ד. אבל מסופקני אם מה שקוראים כיום פשוטו של מקרא הוא מה שהרשב"ם, אבע"ז והרמב"ם התכוונו. לגוגמה עיינו ברשימה שהביא אחד המגיבים שכללה ביחד את רשב"ם עם המהר"ל…

  • הכותב טוען טענה שאין לה ביסוס, והיא שמפרשי הפשט כגון אב"ע רשב"ם ואף רש"י ראו צורך לכתוב את הפירוש כדי להתמודד עם הקראים או המינים וכדו', ועוד פירש כך את דברי רש"י לרשב"ם שיש צורך לפרש פשטות המתחדשים בכל יום, כי בכל יום יש צורך להתמודד עם טענות חדשות של אפיקורסיות,
    מלבד שזהו טיעון מופרך שאין לו בסיס, שהרי רוב רובו של הפירוש אין לו דבר וחצי דבר עם פולמוס נגד קראים או מינים, וברור שדברי רש"י על פשט שמתחדש כל יום הוא מפני שמתגלים דברים חדשים במשך הדורות אם לפרשן ואם ע"י המציאות,
    בכלל לומר שכל מטרתם של הראשונים בכתיבתם בפשוטו של מקרא הוא בדיעבד סוג של תגובה למינים והקראים זה לגמד את היצירה העצומה שלהם, ונסיון להכניסה למסגרת של קונטרסים של מחזירי בתשובה למיניהם.

  • התוודעתי רק עתה לכל העניין
    אינני יודע אם נוגע או לא
    בפרשת משפטים בדיני השומרים
    התורה מחלקת בין כסף או כלים אם נגנבו שהשומרים נשבעים ונפטרים
    ובין חמור או שור שעל גנבה השומר משלם
    לפי חז"ל ההבדל הוא בין שומר חנם לשכר,
    לפי פשוטו של מקרא ההבדל הוא בין בעלי חיים לסתם מיטלטלין
    שמעתי שיש תלמוד תורה בירושלים שמסביר לפי פשוטו של מקרא
    [וכנראה מוסיפים שהלכה למעשה הדין הוא כך]
    רגילים לומר שיש ריבוי רבדים במקרא,
    לפשוטו של מקרא אברהם הכין רק שור אחד
    לעשות אותו, ובן הבקר אשר עשה
    לחז"ל שחט שלושה שוורים רק בשביל לשונם [כמובן רק באותו יום, לא כל אורח זכה לזה, אבל זה נושא אחר]
    אנו לומדים שברובד הפשט היה עגל אחד (בן בקר רך וטוב, ויש בו די והותר מטעמים גם לשלושים אורחים]
    ובדרך הדרש היו שלושה, שני הלימודים זה לצד זה.
    אני אישית לא הבחנתי בתופעה
    מלבד תלמודי תורה מסוימים,
    ואולי גם החומשים שנותניפ 'פשוטו של מקרא' 'פשוטו של רש"י'
    ושוב עליי לעיין עוד במאמר כדי שאוכל להגיב להסכים או לא להסכים או עד כמה להסכים

    • בקשר לשומרים – גם אני נטיתי לפרש פעם כדבריך, עד שהתבוננתי וראיתי בפרשת "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" שנאמר בה בהמשך "על שור על חמור על שה" וכו'.
      ואם אתה רוצה ללמוד את הדברים כפשוטם השטחי בלבד – לא תוכל לתרץ "עירוב פרשיות כתיב כאן" (כפי שנפסק להלכה) ותישאר בקושיא.

      אפשר לומר שבשניהם התורה דיברה "בהווה", שבדרך כלל על כסף או כלים שומרים בחינם ועל בהמות בשכר, וזוהי דוגמא ל"אין מקרא יוצא מדי פשוטו" בלי לסתור את ההלכה.

  • הקיצור, הבלבול מרובה על הנחת דעותינו.

    כל המלחמה של אלה שבניהם נשארו בדרך התורה, ואלה שלא. נשאר אצלינו תקוע ואין מנוס.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל