שיר מתנגן מהפלאפון.
ירוחם יושב אצלי במרפסת, מבט חודר בפלאפון, בראש נטוי ככה. הריכוז שלו הופך את האוויר למכושף. השיר נגמר.
ירוחם נושם ומתרפה. מעביר אלי את תשומת הלב שלו.
"נו," אני שואל, "אתה מרוצה?"
הוא מניד בראשו לאט. "זה לא ייאמן," הוא אומר. "הטכנאי קימפרס את הכל."
"מה הכוונה קימפרס?" אני שואל.
הוא מסתכל עלי.
המבט שלו נוקב אותך. יש בו מיקוד אבל גם פיזור. תום וחום, אבל גם להבה קטנה, עליזה וזדונית.
אנחנו אוכלים מהעוגה, האקליפטוס ממלמל לעצמו, ירושלים ממשיכה לעשות את מה שהיא עושה.
"אני אגיד לך איך הוא הגיע אלי," הוא אומר לאט, ומצביע על הפלאפון, וגם לא מסביר מה זה קימפרס. "לא הטכנאי, הזמר. הבחור המתוק הזה עושה מוזיקה יהודית פופ מיינסטרים שאני לא מצוי בה. הוא כותב שירים מדהים, אבל הוא אמן שצריך גם חיבוק. הוא עבר אצל מפיק ענק, אחד הגדולים ביותר, והוא כיבה אותו לגמרי. ואז הוא בא אלי."
הוא שוב עושה את הקטע שלו שעובר בין מיקוד לפיזור, כמו נמר גדול שהפסיק להתעניין בך.
"נו, ומה אתה נתת לו?"
"אני חושב שמפיק מוזיקלי הוא שמונים אחוז דמות אב ועשרים אחוז מוזיקה. אני לא שם בשביל מוזיקה. אני שם כדי לקחת בן אדם וללכת אתו תהליך, ולשמור עליו, ולדאוג לו."
אני ממצמץ. ירוחם כפרה עליך, מה הסיפור. מישהו בא אליך, רוצה שתעשה עבודה. הנה תראה, יש לי פה צבע, מתוק מתוק, עושה את העבודה, הוא לא תומך בי רוחנית. בא, עובד, קפה, הולך. מי שמך? מי אתה, צדיק?"
פשוט / לא נשאר לי מילים / לספר סיפורים / חלומות / מאלף הלילות.
כלום / לא נשאר בי כאב / הגשם בא ושטף את הכל / מאלף הלילות.
שמים / רחוצים ושחורים / בתוך הלב יש מקום / לזכרונות מתוקים.
לא נשאר / עננים / רק אלפי כוכבים / מאירים את הלילה / שבא אחרי חיפושים / באלף הלילות.
(מתוך השיר "אלף הלילות", אלבום הבכורה של ירוחם)
מסלול ירוחם
שאלה מצוינת, מי הוא ירוחם. שאלתי את עצמי בזמן ששמעתי את המיני־אלבום שלו שיצא השנה. לא הבנתי. לא הבנתי מה אני חווה. המוזיקה שלו מזיזה אותך, שורטת בעדינות, מטרידה את המתיקות העצלה שהתרגלנו בה בשמיעת "מוזיקה חסידית", מה שזה לא אומר.
אם תצאו לריצה עם המוזיקה של ירוחם, תגלו שאתם עוצרים לשבת על הספסל ולהקשיב. תעצרו את הרכב בתחנת הדלק, תתקרבו במטבח אל הרמקול. ותלכו בתוך ההקשבה לאיזה מקום, לאיזה מצב נפשי שדורש אתכם, שדורש מכם תשובה וחשיבה: מה בין מה שאתם שומעים אל עצמכם, עכשו, פעם, לאן אתם הולכים.
הוא בן שלושים וחמש, נשוי ואב לילד. נולד בבית וגן, משפחה חרדית מיינסטרימית, מסלול שפרוש קדימה, ברור ומזמין, רק בלי הפתעות בבקשה. אבל המסלול הזה לא היה של הילד החולמני, קורא האנציקלופדיות, המתבונן, שירוחם היה.
המסלול שלו כלל ישיבות שונות, מסעות בין גאולה ליפו, חודשים של טיולים בג'ונגלים של מכסיקו, מקוה כל יום בלונדון, וגיטרות, הרבה מוזיקה ומחשבה. חזור לארץ, חתונה, וילד שבא סוף סוף. רבי נחמן, עבודה עם בני נוער בסיכון, ועוד רוק, עוד שירים שנכתבים, באלף הלילות.
אלבום בהפקה של התותחים הכי רציניים ברוק הישראלי (לא חשוב שמות, רן אלמליח וחיים שמש), הופיע ומופיע תחת כל פסטיבל רענן, וגם מפיק מוזיקלי בעצמו, עסוק עד מעל הראש וצפונה.
אז מי זה האיש הזה שיושב פה, נראה כמו גיסך הצדיק שלמד בוולפסון, אבל בעיניו בוערת אש, בדיסטורשן שאוחז את הבפנוכו שלך.
שוב עוד פעם / שוב עוד פעם /
שוב אל ארץ נשמתך,
שוב אל מי שאתה / שוב למה שאתה,
שוב למקום שבו אתה,
היוולד מחדש שוב ושוב.
(מתוך השיר "שוב לארץ נשמתך", תרגום של ירוחם ושמחה ספינדל למילים של רבי שלמה קרליבך)
"אני מפיק טיפולי," הוא אומר. "אמן שבא לעשות מוזיקה מקבל הלם שלא תאמין. הרבה מדי פעמים הטכנאים ובעלי המקצוע הם טכניים לגמרי. הם בדרך כלל לא רוצים ליצור קשר, באים להוציא כמה שפחות אנרגיה וללכת. הם פונקציה. מי שבא אלי להפקה, אני מגלה אותו, מספר לו על הטוב שבו, מנסה להעצים אותו, נמצא שם בשבילו."
"משהו קצת מוזר לי," אני אומר לו. "השיאים של היצירה באים מחולשה, ממאבק. אם תתקן אותם, זה יהיה משעמם, לבן, פרווה."
הוא נאנח. "הלוואי שהייתי יכול לתת להם שלוה. הם נשארים במקום שלהם. הם לא יכלו לעשות את זה לבד. זה לא היה קורה בלי הליווי הזה. אני עוזר להם רק לפוגג קצת את הפחד. הלוואי שהייתי בבחינות של התיקון. אם אני מלווה אותך כאמן, אני אתך, בתוך החושך של הלילה. אני נותן לך יד. לא הדלקתי את האור. אני אתך ביער העבות. הכרתי את הלילות האלו, אני מכיר את הדרך קדימה, אבל לגמרי לא מדליק פרוז'קטורים. שני אחים ביער.
"כשאני חוזר מיום באולפן, אחרי 14 שעות עבודה מאומצות, אשתי אומרת לי שאני מואר. אפילו שהיתה ביקורת על הנגנים, והערתי להם, והם לא אהבו את זה, אבל זה חלק מההליכה בחושך. אני שם, והתהליך הזה יוצר דברים טובים."
הוא מוציא את הגיטרה שלי מהקייס ומוציא ממנה נפלאות, באגביות.
"תסביר לי את הרוק, ירוחם. זו מוזיקה של בני חם (אני עושה קול של משגיח), מוזיקה פראית של הרחוב. זה שורט, מטלטל. איך אתה מסביר את המוזיקה הזאת למי שגדל על מוזיקה חסידית, או על מוזיקה יהודית, שבאה ללטף, לתווך אהבה. אתה יודע, מוזיקה לכל המשפחה."
שוב הוא עושה את הקטע הזה של לצאת מחולמנות לריכוז צולב ולא לענות לי על השאלה.
"אני בכלל לא מתעניין במוזיקה," הוא אומר. "יש לי חברים שאני אוהב ומעריך, שהמרכז שלהם הוא אהבת השיר, המוזיקה, הלחן והיופי. מה שתופס אותם הוא המוזיקה הטהורה, אנשים בעלי חוש מוזיקלי, מסיטרא דניגונא. אני בכלל לא שם.
אני אגיד לך את האמת. מוזיקה לא מעניינת אותי. הנעימה לא תופסת אותי. אני מחפש ביטוי והבעה. זה יכול לתפוס אותי בסאונד, בכתיבה, באופן שהבנאדם מתלבש, בבמה, בסידור שלה, בקדחתנות של האנשים שמסדרים את הבמה, איך שהכלים ממתינים כשרוח שורה עליהם לפני שמתחילים, כשהעשן מתפזר, הגיטרה ששוכבת שמה על המגבר."
אני ממצמץ. "אתה מתכוון שאתה לא אוהב מוזיקה?"
"אני מדבר," הוא אומר, "על סוד הניגון, על הנפש שמבקשת את הצלילים הנעימים. אני לא שם. אני גם אוהב, אבל זה לא מה שמעניין אותי. המוזיקה אצלי זה כמו צינור חמצן. אני מחפש בקדחתנות לשמוע את הסנר המדוסטרט הזה, את תפקיד התופים הזה, את ההרמוניה בין התפקידים. את הסאונד גיטרה המדליק שפעם שמעתי. אני בכלל לא זוכר את המילים. אני מחפש את המילה שתדליק אותי, לא את משמעות המשפט. אני אוהב את האקורד הדיסוננטי. זה שונה מהותית ממי שמחפש את היופי והנעימות."
אני מנסה לעכל.
"אני עושה רוק כדי שיקרה משהו"
"עד גיל עשרים ושבע הלחנתי רק איזה שלושה שירים, ואז הייתי בטיפול אצל ישי שלח, מפקד טייסת לשעבר, שבעצתו התחלתי לעשות שעת יצירה, רק אתה בחדר סגור עם הפסנתר. ואז בחורף אחד יצאו לי עשרים שירים. אצלי זה לא נופל מהשמים. אני מרחיק את השיפוטיות, ומכוון לעשות את השליחות שלי.
השירים מתחילים מסאונד תופים, מרצף אקורדים שיש בו דיסוננס. הכל מבוסס על קרעכץ, או צרימה שתופסת אותי, שממשיך את הדבר הבא. יותר ממקום ששורט לך את האוזניים, ומוציא איזשהו רגע."
"תדבר על האלבום שלך קצת."
"רן אלמליח יכל לבחור כל מיני שירים שלי. יש לי שירים מתוקים, מלודיים. יש לי חיבור למנגינות נעימות. אבל רן בא ובחר את השירים שתפסו אותו. למשל 'שוב לארץ נשמתך'. זה לכאורה קאבר על בסיס שלמה קרליבך. אבל הוא התעקש. היה שם משהו שתפס אותו, מהמקום המסורתי של הרוק שהוא נמצא בו.
היו עוד מהלכים. לקחנו בהתחלה טכנאי מיקס, נחשב אחד הטובים בארץ, עשה מיקסים ללהקות הכי גדולות בעולם. הוא שלח לי עבודה, וממש נשברתי מזה. זה דיכא אותי. הכל יצא מפונפן ונקי. הוא לא הבין את הכוונה. זה לא היה מכוון רגשית.
אז הגענו לאייל דפנה, והרגשתי שהוא מבין מה השיר בא לעשות. הוא הביא מיקס פשוט, בציוד פשוט, באווירה כאילו אגבית, אבל זה היה כל כך מדויק ומכוון. לכן זה נשמע כמו סיפור שממוקד בתחושה, במקום בטכניקות מפוארות או בציוד אנלוגי יוקרתי."
"תסביר לי יותר. תן דוגמה שקרתה רק במיקס."
"למשל, בין גאולה ליפו. התפקיד שחיים עושה בפזמון, כשחיים ניגן אותו, הוא היה נשמע אגרסיבי, כמעט מטאל. אמרתי "עוד פעם חיים עם האיירון מיידן שלו" הייתי בטוח שרן יפסול אותו. וכשאייל הגיע למיקס, הוא שם אותו במקום מדויק מאוד, זה מה שהיה צריך להיות שם.
גם התופים, והדרך שזה מנוגן משוחרר, המיקס שם את זה במקום מדויק שמתחבר לכוונה. עבדנו עם רן בצורה שמקדשת את האינטואיציה. זה נעוץ בפילוסופיה שלו.
הקלטנו את האלבום בדרך המסורתית ביותר: עושים סקיצה בסיסית, מתבררים התפקידים, המבנה, אקורדים, סולם, מהירות, ואז הולכים לחדר חזרות, ומתחילים לנגן בחבורה, בלייב. בלי תחושת שליטה. הכל קורה באוויר. מה יאמר לנו שזה יקרה? שום דבר, על פי התחושה. עושים שתיים־שלוש חזרות, וישר נכנסים לאולפן.
תוך כדי התברר לגיטריסט, חיים, שהתפקידים שלו שונים לגמרי. אנחנו אפילו לא מקליטים את החזרה. באיזה לחץ הייתי! רן אמר לי: 'אם התפקיד יהיה טוב, אני אזכור אותו. אם אני לא אזכור, זה לא היה טוב.' מאד אינטואיטיבי, מחפש ללכוד רוח, נשמה, אש. מאד לא תעשייתי. להתמקד בתדר רגשי, בלהכניס נשמה."
אני עושה לנו עוד תה. הגיטרה ביד שלו מסיחה את דעתי.
"אבל תן לי הוראות הפעלה. איך מישהו שבא מ'קול פליי' ומניגוני מירון אמור להקשיב לאלבום. תן לי את המדריך המלא, תעשה לי טיול."
"אני זוכר את השיר הראשון ששמעתי של מטאליקה, Enter Sandman, שגרם לי להקשיב ללהקה הזאת. את התחושה שיש בגוף שמשהו זז. שאתה צריך לבחור בין תנועות נפש.
הסיבה העיקרית שלא מתחברים לרוק היא שלא גדלנו על זה. אני לא עושה רוק כי יש לי מצוה לעשות רוק. אני עושה את זה כדי שיקרה משהו, שיהיה קול של מעמד הר סיני, שיעיף אותי, תביא משהו שיגרום לי לרעוד. לא משהו מפויס ורך, זה חלש לי.
אני לא עושה רוק כי יש לי מצוה לעשות רוק. אני עושה את זה כדי שיקרה משהו, שיהיה קול של מעמד הר סיני, שיעיף אותי, תביא משהו שיגרום לי לרעוד. לא משהו מפויס ורך, זה חלש לי.
לא בחרתי בז'אנר הזה כי הוא קדוש לי. יכול להיות שזה ישתנה באלבום הבא. עיקר הכוונה שזה לא יהיה סתם, שלא סתם נשמע שיר. כשיש מגבר של שלושים וחמישה קילו שעושה אקורד וכל החדר זז, משהו קורה. משהו בנשמה זז."
"איך אתה מחלק בין מוזיקה 'טובה' ו'לא טובה' בכל מובן?"
"החלוקה שלי בסוגי מוזיקה היא בין מוזיקה שבאה לעשות עלינו סיבוב, לוקחים איזה פסוק, מנגינה שלא קשורה. זה כל כך מזלזל בנשמה, עזוב את זה שזה זלזול בלקוחות. אם זה זול וקצר מועד, זה בא לעשות עלינו מניפולציה. זה מבזה את המושג מוזיקה ואת הנשמות שלנו.
המוזיקה שאני מחשיב מכבדת את הנשמה. בין אם זה לא יהיה לך של הלל פלאי ובין אם זה מטאליקה, אנחנו באים לעשות משהו אמיתי. לא סתם.
אני זוכר את הרגע שראיתי את דייויד גילמור עושה סולו בפעם הראשונה. פתאום הבנתי שהבנאדם מתמסר בכל לב ובכל נפש לסולו הזה, ברגע הזה. זה הדבר שהכי חשוב לו בחיים עכשו. זה בא מנימי לבו ותהומות נפשו, זה הדבר הכי חשוב שהוא יכתוב.
בן בג בג וכאלה, זה לעשות חושך מאור. כשאתה שומע אמנים שבאים מהלב, אין בזה שום זולות, זה דבר רציני מאד. גם בחור ישיבה יכול להתחבר לרצינות ולטוטאליות של פינק־פלויד ורדיוהד. ואין בזה סתירה או תנועה שבאה ממקום נמוך.
יש פראות נמוכה. אבל יש פראות של 'אני רוצה לחיות. אני רוצה להרגיש את החיים בעוצמה'. הם לא באים להתפרע ולפרוק עול. הם רוצים לחיות.
אני זוכר שהייתי בהופעה של אהוד בנאי באמפי שוני. הוא עלה לבמה בחולצה פרחונית ומגפוני בלנדסטון בצבע קאמל, באיזשהו 'יאללה, בוא נעשה שטויות'. אמרתי את זה למפיק שלו, שהייתי איתו בהרבה בקשר באותה תקופה, זה הרגיש לי ממקום של זלזול. הוא אמר לי: 'לא, לא, זה מדויק מאד ומכוון. הוא בא לתת חופש.' לא כל פראות היא פריקת עול. לא כל חיוך הוא 'בואו לעשות שטויות'. זה לא היה ככה, זה ממד של חירות, שהוא קדוש ויקר."
"אולי לא צריך מילים"
בערב אחד, בתל אביב, ימינה שמאלה, למעלה למטה, ירוחם השיק את האלבום בהופעה. חדר לא גדול, בערך בגודל מוסך. מלא מלא עשן, וירוחם עלה עם הלהקה שלו. הוא עם הריכוז החולמני, חולצה לבנה, ציציות, המתופף עם קוקו, הגיטריסט כיפה שחורה גדולה.
ומאז אני לא זוכר כלום, דוקטור. לקח לי זמן. הגוף היה נעול, כי אני לא רגיל ככה, לצרוך מוזיקה בעמידה, עם אנשים זרים. אחרי שני שירים התחלתי להיכנס למוד תפילה, למשהו סחוף, מתמקד.
השירים עצמם היו רוק ישראלי, אבל האווירה מכונסת, ממוקדת, רגשית, דורשת ממך לכווץ את הגבות או להרפות אותן לגמרי. הדיסוננס החריף דורש את תשומת לבך. דיסוננס בין הרוק שמטלטל אותך, לשירים רכים, עדינים, כמעט מתוקים, שירוחם מוציא.
בין ההרגלים, של לשמוע שיר כי הוא "יפה", ללשמוע שיר כי הוא דורש אותך, מעיר אותך. אני לא שמעתי דבר כזה מעולם. גם החברים שבאו אתי וניסו בחוץ להגדיר מה זה היה, התקשינו למצוא מילים.
"אולי לא צריך מילים. אולי הדיסטורשן מספיק."
"לאן עכשו?" אני שואל אותו. "באלבום הבא אתה מתכוון להתקרב עוד קצת למרכז, לתת איזה סינגל לרדיו שיפתח את הדלתות הגדולות, או אתה נשאר במחתרת של המוסכים?"
הוא קם, מחזיר את הגיטרה לקייס, ומהבהב חיוך עליז וזדוני.
"כן, יש באלבום הזה איזה שוקולד מריר," הוא אומר. "אולי צריך עוד קצת סוכר באלבום הבא. גישה קצת יותר רכה לעיבוד."
ירוחם נסע. ואני הפעלתי את האלבום שלו שוב.
קרדיט תמונת שער: דייב שחר
אפשר דרייב לשירים שלו אין אותם באתרוג (פליז. רוצים להכיר)