האם יהודי יכול לראות יהודי אחר פצוע, אבל, כורע תחת העומס או עומד תחת מתקפה, ולומר: אשתתף בתשלום החשמל בחדר המדרגות, אבל לא בהגנה על הבית?
בעיני זו השאלה שצריכה לעמוד במרכז כל דיון על החרדים, המדינה והציונות הדתית. לא שאלת מקור הסמכות של המדינה, לא האי־נוחות הסוציולוגית של חיים חרדיים תחת ממשלה או הוויה חילונית, ואפילו לא מתח אידאולוגי שבין תורה לציונות.
השאלה פשוטה יותר ועמוקה יותר והיא מופנית לכל אחד ואחד באופן אישי וקהילתי: מה תובעת מאתנו ערבות הדדית יהודית, במיוחד כאשר יהודים אחרים מדממים?
*
קראתי את המאמר "החרדים, המדינה והציונות הדתית", מאת אליהו לוי – ולא יכולתי להישאר אדיש.
הכותב אינו נמנע מביקורת גלויה וסמויה על המתרחש במגזר החרדי. גם אני, במאמר שפרסמתי מעל במה זו, צפיתי פיצוץ פנימי כואב בחברה החרדית. מי שעוקב אחר המגמות העולמיות יודע שגם באירופה מתחילה להתגבש מגמת התנגדות למי שחי בתוך החברה אך אינו מקבל עליו את האתוס האזרחי שלה. גם זה, מן הסתם, ישמש זרז. הכשלונות הרציפים של העסקונה החרדית וחצרות הרבנים בחקיקת חוקים מגזריים מספרים סיפור שכדאי להקשיב לו.
ובכל זאת, ברמה העקרונית, אני סבור שהמאמר מנרמל תפיסה פסולה. יתרה מזאת: הכותב איננו מודה בהנחת יסוד קריטית העומדת מאחורי התפיסה שהוא מבקש להסביר.
גבולות משל ועד הבית
המאמר מציג תפיסה של "שותפות של ועד הבית" המתבססת על גישת החזון איש. אלא שתפיסה זו איננה מוסרית כאשר המשימה המשותפת איננה רק חלוקת הוצאות על ניקיון, גינה וזיפות הגג. זה מזכיר את הקערה הממשלתית של גולדקנופף, שכאילו מתמלאת מאליה. אלא שחז"ל כבר לימדו ש"אין הבור מתמלא מחולייתו".
להתעלם ממשימת ההגנה על הבית עצמו דומה להורים שיאמרו שהם מטפלים בילדיהם ברמה של ועד בית. עובדה פשוטה היא שכאשר ילד חולה וצריך תרופה, לא די בכך שההורים שילמו את ועד הבית. השקפה כזו ביחס לקיום היהודי בארץ ישראל היא עיוות מוסרי.
מה לגבי המשטרה שמגנה על הבית, ובלעדיה אין בית? מה לגבי המלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו? ומה לגבי הרכוש המשותף שמחוץ לכותלי הבית, אך משרת ומקיים אותו?
חז"ל למדונו כי שלושה שותפים הם באדם: אביו, אמו והקב"ה. וכך גם ביחס לעם: רמת השותפות והערבות ההדדית איננה נתונה לבחירה אישית.
הכעס והבוז כלפי המגזר החרדי מקורם בציפיה. ציפיה דוקא ממי שלמד ויודע. הגר השליכה את הילד תחת אחד השיחים. זו התנהגות שאינה יהודית. מה כן יהדות? מלאך ה' כבר הורה לה: כִּי שָׁמַע אֱ־לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.
זו האמירה החינוכית והערכית של התורה.
להיות מתלמידיו של אברהם אבינו פירושו להיות רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. בחורבן נאמר: בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵינִים בַּמִּדְבָּר. במילים פשוטות: יהדות תובעת ערבות.
הצורך בעקביות
ועד הבית איננו אמור לדאוג לרפואה של השכן. לכן, לפי גישת ועד הבית, המדינה גם איננה אמורה לממן מעונות, לימוד תורה, ביטוח בריאות, דיור או ארנונה, הבטחת הכנסה או ביטוח לאומי. ועד בית פירושו שכל אחד לעצמו, וביחד מממנים רק הוצאות משותפות בסיסיות.
המאמר מציג את החרדים כבני ערובה הנלחצים בין התנגדותם לסמכות המדינה לבין רצונם לחיות בארץ, ומקריבים לשם כך. אינני קונה את תודעת המסכנות הזו.
המאמר מציג את החרדים כבני ערובה הנלחצים בין התנגדותם לסמכות המדינה לבין רצונם לחיות בארץ, ומקריבים לשם כך. אינני קונה את תודעת המסכנות הזו. בסופו של דבר, מקום מגורים הוא בחירה חופשית. מעבר לכך, קביעת האידיאל של חיים בארץ ישראל נשמעת משונה מאד כאשר היא מגיעה ממי שרבותיהם הטיפו שאסור "לעלות כחומה", בשם שלוש השבועות, ולאחר מכן באים ונהנים מכך שאחרים כן עלו בחומה.
אבל גם אם נניח שאדם איננו רואה במדינה הכרח או חיוב גמור, אינני סבור שהמצוה של "עזרת ישראל מיד צר" פירושה מדינת ישראל דוקא. "ישראל" כאן פירושו העם שלנו. ממילא, הכעס על המגזר החרדי איננו נוגע למדינה לעצמה. הוא נוגע ליציאה מן הכלל, ובשעות הקשות ביותר שלנו.
כדאי לשים לב לכך שמגילת רות ממהרת להספיד את אלימלך, מחלון וכליון. הם יורדים מבימת ההיסטוריה, ומפנים אותה למי שאומרת בלי תנאי "עמך עמי וא־להיך א־להי".
הכחשת המדינה או הכחשת היהודים?
הכותב מבקש לגלות לנו "מידע פנים": לימוד תורה, כך הוא אומר, איננו באמת דוחה עזרת ישראל מיד צר. הטענה של החרדים בעניין זה היא רק מן השפה ולחוץ. שקר. הסיבה האמיתית לדבריו היא שהחרדים אינם מקבלים את המדינה, משום שסמכותה נובעת ממקור חילוני.
אבל זו תליית תניא בדלא תניא. אם אדם איננו מקבל את המדינה, האם הדבר מתיר לו לוותר על עזרת ישראל מיד צר? האם אי־קבלת המדינה היא מצוה גדולה יותר מלימוד תורה, שכאמור גם הוא איננו דוחה עזרת ישראל מיד צר? האם אין כאן עיוות שמכעיס כל מי שלמד מעט תורה?
הכותב מתכוון לברך, אבל בעיני הטיעון דוקא מקלקל.
מי שחי בחברה החרדית איננו יכול שלא לראות כיצד ערכי הערבות וההתנדבות נשחקים. ואינני מדבר על בחורים המשתעממים בישיבה ומחפשים אקשן בהצלה או בזק"א – גם הם ברוכים יהיו. אני מדבר על משהו עמוק בהרבה.
אינני מצליח להבין כיצד אפשר לראות יהודי אחר נרצח, פצוע, כורע תחת עומס, ולומר: לא נבקר פצועים בבתי חולים. לא נלך להלוויות. לא ננחם אבלים. לא נצטרף לעזרת ישראל מיד צר. רק נשתתף בוועד הבית.
זה איננו רק חוסר ערבות. זו בגידה במידותיו של הקב"ה, כפי שאומרת הגמרא במסכת סוטה:
"מאי דכתיב 'אחרי ה' א־להיכם תלכו', וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' א־להיך אש אוכלה הוא'? אלא הילך אחר מידותיו של הקב”ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה’ א־להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך א־להים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב 'ויקבור אותו בגי', אף אתה קבור מתים."
לא הפשטה. לא אידיאולוגיה. לא תיאוריה חוקתית סטרילית. יהודי מבקר חולים. יהודי מנחם אבלים. יהודי קובר מתים. יהודי שומע את זעקת אחיו ואיננו עומד מנגד. זאת התורה אשר שם משה והיא איננה ועד בית.
לכן נראה לי שהמצב בשטח חמור בהרבה מכפי שהמאמר מציג.
חבר הכנסת יעקב אשר אמר לאחרונה לאברי גלעד: "אנחנו רק רוצים סובלנות, כמו שאתם סובלנים כלפי הערבים." אמירה זו חושפת רובד עמוק. משמעותה היא שהחרדים אינם מבקשים להיות חלק מן הרוב היהודי, אלא מיעוט נפרד שיש להכיל אותו.
חבר הכנסת יעקב אשר אמר לאחרונה לאברי גלעד: "אנחנו רק רוצים סובלנות, כמו שאתם סובלנים כלפי הערבים." אמירה זו חושפת רובד עמוק. משמעותה היא שהחרדים אינם מבקשים להיות חלק מן הרוב היהודי, אלא מיעוט נפרד שיש להכיל אותו. התוצאה המעשית של תפיסה זו היא שמבחינתו, מגזרים יהודיים אחרים מטופלים כאילו הם עומדים מחוץ למעגל המלא של אחווה וברית.
זה לב העניין. אין כאן רק תיאוריה על המדינה. יש כאן תיאוריה על עם ישראל.
לא מדובר בכך שהחרדים אינם מוכנים להיות אזרחים תחת ממשלה שמקור סמכותה חילוני. חרדים בכל העולם חיים תחת ממשלות שאינן יהודיות ומשלמים להן מסים אפילו שהפסוק "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן" מתפרש ברש"י, בעקבות אונקלוס, על העלאת מסים לעובדי עבודה זרה. לפי ההיגיון שהוצג במאמרו, מקור סמכות חילוני היה אמור להיות עדיף בהרבה.
הבעיה נמצאת במקום אחר. יותר מדי אנשים מתעלמים ממה שכתב החזון איש בהלכות שחיטה על תינוקות שנשבו. יהודים שאינם חרדים מקבלים יחס של מומרים שאין חובה להצילם מיד צר, שאין צורך לבקר את חוליהם, שאין חובה לנחם את אבליהם ושאין צורך להגיע להלוויותיהם.
טענת העומק המשתמעת מן המאמר היא שהציבור החרדי איננו רואה די הצורך את הישראלים החיים לצדו בין הים לירדן כאחים. הם מטופלים כאילו אינם נכנסים במלוא המובן בגדר "אחיך" – וזה כולל גם את הציונות הדתית. הנחת יסוד זו, בין אם היא נאמרת בפירוש ובין אם לא, מאפשרת להתחמק מחובת עזרת ישראל מיד צר.
אבל בליל הסדר אנחנו אומרים שהרשע האמיתי הוא מי שהוציא את עצמו מן הכלל, ובכך כפר בעיקר. כך גם מי שכופר במידותיו של הקב”ה ובברית ערבות מואב.
מעבר לכך, אי אפשר שלא להעיר על סכנה רחבה יותר הטמונה בגישה שהמאמר מציג. הגמרא קובעת שאסור לשקר משום "למדו לשונם דבר שקר", אפילו כאשר הדבר נעשה למטרה טובה. ויש לשאול מדוע: הרי הקב”ה שינה מפני השלום, וגם בסוגיית הגמרא לכאורה מדובר בשלום בית בין איש לאשתו.
התשובה היא ששם לא היה מדובר בשינוי חד־פעמי. זו הפכה להיות שיטה.
כאשר משקרים, או אפילו 'נאלצים לשקר' באופן קבוע, המידות נשחתות. החברה הופכת לחברה שקרנית. הוא הדין להתחמקות שיטתית. כאשר חברה מתמקצעת בניצול פרצות לשוניות, בניסוחים מחוכמים, ובשימוש מתוחכם בלשון חוקים ותקנות, ההרגל איננו נשאר טכני. הוא נכנס לנפש ואוטם את הלב.
כאשר משקרים, או אפילו 'נאלצים לשקר' באופן קבוע, המידות נשחתות. החברה הופכת לחברה שקרנית.
הגמרא הזהירה מ"למדו לשונם דבר שקר" כי זה מסוג הדברים שפשוט קורים. לא בהכרח מתוך כוונה רעה. לא בזדון. לאט לאט, כמעט בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. נוצרת חברה שלמה שתוכה אינו כברה.
נקודה זו כמובן איננה לב הדיון, אבל היא קשורה אליו. חברה שמתרגלת להסביר מדוע אחריות איננה חלה עליה, תגלה בסוף שהאחריות נחלשה גם במקומות שאף אחד לא תכנן. השאלה כבר איננה רק משפטית. היא נעשית מוסרית וקיומית.
הלכות גלות
בסופו של דבר, המאמר מבלבל בין ההלכה כפי שהתפתחה בגלות – בתנאים־לא־תנאים שבהם עם ישראל שרד, או שרובו לא שרד, מי מתוך התבוללות ומי בגלל אנטישמיות רצחנית – לבין מה שהתורה והנביאים כיוונו אליו מלכתחילה.
ללא ספק, הגמרא חיונית להבנתנו את ההלכה. אבל מתוך ברירה טבעית של עיסוק במה שהיה רלוונטי למעשה, חלקים גדולים מן ההלכה שהתפתחה במשך הדורות אינם מכוונים ישירות למציאות של מדינה יהודית ריבונית. לומר שהמדינה נשענת על מקור סמכות חילוני רק משום שלא מצאת מקור לכך בש”ך או במשנה ברורה – זו טענה אווילית.
הטור הביא את דיני המחנה היוצא למלחמה שלושה ימים לפני השבת, והבית יוסף תמה מדוע הביא הלכה שאיננה נוהגת בזמנם. ברוך ה’ שאנו זכינו למציאות אחרת. מציאות שדורשת מאתנו לדובב שפתי ישנים.
לכן חשוב להבין: אנו נמצאים בשלבים הראשונים של פיתוח הלכה שהיא תורת חיים; הלכה המבוססת על אדני תורה שבכתב ושבעל פה, אך מדברת אל מציאות של ריבונות ישראלית. ריבונות זו דומה במובנים מסוימים לשלטון המלכים בסוף בית שני, שלא תמיד היו חסידי עליון, בלשון המעטה. ואף על פי כן הרמב"ם כתב בהלכות חנוכה שאלו ימי הלל ושמחה, משום ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". לצד זה אנו שואפים לימי דוד המלך. ימי שירה, אחוות לוחמים, וצדקה ומשפט (ירושלמי ברכות ב, א).
כדי לעמוד באתגרי הדור הזה, ובאתגרי מאות השנים הבאות, חייבים לחשוב בכלים מחודשים ולשוב ללמוד תחומים שבצוק העתים הוזנחו. אין זה זר לתורה. רבן יוחנן בן זכאי קבע לאחר החורבן שתקיעת שופר בשבת תתקיים בכל מקום שיש בו בית דין ולא רק במקדש. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה בהנחה ש"עת לעשות לה’ הפרו תורתך". הרא"ש הסביר שבזמננו מצות כתיבת ספר תורה איננה מתקיימת בכתיבת ספר תורה שיישאר בארון הקודש, אלא בכתיבת ספרי לימוד ופרשנות.
הנקודה איננה שההלכה מתכופפת בפני כל רוח היסטורית. חלילה. הנקודה היא שמנהיגות של תורה ידעה תמיד לזהות מתי המציאות היהודית השתנתה ויש צורך לנסח את הדברים מחדש כדי שימשיכו להיות בבחינת תורת חיים.
הנקודה איננה שההלכה מתכופפת בפני כל רוח היסטורית. חלילה. הנקודה היא שמנהיגות של תורה ידעה תמיד לזהות מתי המציאות היהודית השתנתה ויש צורך לנסח את הדברים מחדש כדי שימשיכו להיות בבחינת תורת חיים. לגעת במהות, לוותר על הצורה המעשית שהדברים לבשו בתקופה קודמת, ולעצב מחדש בהתאם למקום ולזמן.
כיום, לאחר שהתחולל במציאות החיים היהודיים שינוי אדיר ובלתי ניתן להכחשה, עלינו להמשיך לפתח את ההשקפה, את האמונה ואת הגישה הרלוונטית לשאלה "מה ה' א־להיך שואל מעמך". ובלשונה של אשת מנוח: לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כׇּל אֵלֶּה.
אני יודע שזהו שינוי רדיקלי בגישה החרדית. אבל בעיני זו בדיוק הסיבה שלא נכתב אף ספר חרדי משמעותי באמת מאז החזון איש. כך קורה כאשר שוב ושוב כותבים מנקודת מבט שכבר איננה מדברת די הצורך אל המציאות. ודוקא מי שלומד תורה ברצינות עלול להוביל אותו.
הערת סיום של אופטימיות
לסיכום, אני אופטימי. אני מאמין בדור החרדי הצעיר.
בניגוד לסיום המאמר של אליהו לוי, אינני חושב שהדבר תלוי בציונות הדתית. הדבר תלוי בדור צעיר יותר של חרדים, שיהיה מחובר יותר למציאות. המציאות מנצחת אידאולוגיה. אנשים אינם מוכנים עוד להמשיך לזרוק אבן לבור שממנו הם שותים.
אפשר להתפלסף מפה ועד הירח על השאלה העקרונית אם סמכות המדינה מתנגשת בסמכות הדת, ואם זו בעיה דתית או לא. בפועל, כולם מרגישים שהמדינה היא קרש קפיצה לקיום היהודי הדתי. לכן שאלת הסמכות התיאורטית איננה שאלה קיומית.
החשש התיאורטי להביע אמון במדינה 'חילונית' מוזר במיוחד כאשר במובן המטאפיזי סמכות המדינה איננה חילונית אלא מה שעם ישראל בחר. ובכל מקום ואתר, הציבור החרדי משחק בפועל לפי הכללים שהמציאות מכתיבה. וכן, המדינה נעשית מסורתית ולאומית יותר. זהו יתרון ולא פגם. חוסר הכרת הטוב כלפי משלם המסים הישראלי, לצד החיזור אחר האליטה החרדית האמידה באמריקה, יוצרים דיסוננס גדול מכדי שהחרדי הצעיר הממוצע החי פה בארץ יוכל לשאת לאורך זמן.
השאלה העומדת בפני הדור החרדי הצעיר איננה אם להיות פחות חרדי. השאלה היא אם להשיב לעצמנו נאמנות חרדית עמוקה יותר לתורה: לאחווה, להכרת הטוב, לאחריות, ולברית החיה של עם ישראל. האם נרצה להישאר מיעוט נסבל העומד מחוץ לנטל המשותף ותובע הכלה, או שנרצה להיות חלק מן הרוב היהודי במדינה היהודית? לא על ידי נטישת התורה, אלא על ידי מתן אפשרות לתורה לדבר שוב בקולה המלא של הערבות ההדדית.
זו הבחירה. כבר אי אפשר להתחמק ממנה.
יישר כח. מילים כדורבנות.
תודה רבה לכותב המאמר\תגובה על תשומת הלב לפרט מאד חשוב במאמר.
והוא השוואת המדינה הציונית לסוג של ועד בית, כביכול בשם החזון אי"ש.
ובכן, לא מצאתי שום מקור מוסמך לאמירה כזו בשמו, תיאור זה נאמר ע"י הרב אברהם רביץ בזמנו ובאמת, לא רלוונטי להיום וגם אז הוא היה לא מדויק כלל.
מה שכן שמעתי בשם החזו"א, שבעת שביקר את הרב עמרם בלוי בכלא, אמר לו "אתה בכלא קטן ואנו בכלא גדול".
ז"א שמדינה זו יותר נראתה לחזו"א ככלא מאשר כ "ועד בית".
ובמציאות של ימינו אין יותר מדויק מתיאור זה.
המדינה, לא רק שלא מגינה עלינו כמדינה, אע"פ שא"א להכחיש כוונה כזו של הרבה מאלו שמתגייסים להגנתה, ואני כלל לא מזלזל בה, אלא שהיא רק גורמת לנו סכנות מהסביבה, ובזמן האחרון גם רודפת אותנו ע"כ שאיננו מתגייסים לשגעונות המתחדשים של מנהיגיה, המונעים משאיפות ארציות אימפריאליסטית שאין להן שום קשר למלחמת מצווה או "עזרת ישראל מיד צר" – הם בעצמם מתחזקים ומייצרים את אותו צר הצורר אותנו לצערנו הרב.
התיאור של ועד בית הוא ניסיון להצדיק את עצם ההשתתפות בשלטונם שנאסר ע"י גד"י בעדה החרדית ובחלק גדול ביהדות העולמית.
איסור זה מוסבר בדקדוק רב ע"י אדמו"ר מסאטמר ולא זכה לתגובה הולמת.
ועד בית לא נלחם באמונה של אלפי שנים ולא גונב את הזהות האמיתית של מאמיניה.
לא מחנך את ילדיו לכפירה בעיקר.
ולא נלחם מלחמות ע"ח הסבל של האוכלוסייה שעליה הוא מתיימר להגן.
אכן תיאור כושל ביותר.
הסיבה לגישה זו היא ההצלחה של העסקה בין האגודה לציונים, בו האחרונים קיבלו לגיטימציה כביכול בשם האמונה ולכן הראשונים זכו לשקט, פטורים ותקציבים.
זה היה לא יותר מפתיל השהיה שהתפוצץ כבר לפני יותר מעשור עם פקיעת חוק טל.
כעת השקר נגמר וכבר אין תיאורים חדשים מוצלחים אלא רק הצעות חוק חסרות משמעות מעשית כמו "יסוד לימוד התורה".
אני צריך כזה חוק? מבחינתי הוא קיים כבר ממעמד הר סיני!
מה זה נותן תכל'ס? רק עוד כותרת לח"כ ולקואליציה הנאבקת על הישרדותה.
ואם יצליחו לעצור את המעצרים, אז מקסימום קיבלנו עוד פתיל השהיה קצר…
יש פיתרון אחד ויחיד, וזה להכריז על ניתוק והקמת אוטונומיה חרדית. החילונים ישמחו שלא יצטרכו 'לבזבז' עלינו כסף. וכך יניחו לנו לחיות לפי אמונתינו. לא מדובשך ולא מעוקצך
עד כמה שנדמה לי שהבנתי מדברי רבותינו ובראשם אדמו"ר מסאטמר, זה גם בעיה עם ג השבועות.
בינתיים העצה המעשית שאני מכיר היא לחזור למטרה שלשמה הוקמה אגודת ישראל, והיא:
ייצוג נפרד של היהדות הנאמנה והפרדתה מהרעיון הציוני שממשיך לחלל ש"ש ולגרום שנאה וסכנות ליהודים בכל העולם.
אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו בראש ובראשונה לגלות נאמנות לבורא ולתורתו והוא יעזור לנו לצאת מהפלונטר הציוני ובכלל אולי גם מהגלות.
מעניין המשפט המוזר בפני עצמו: "החשש התיאורטי להביע אמון במדינה "חילונית" מוזר במיוחד כאשר במובן המטאפיזי סמכות המדינה איננה חילונית אלא זה מה שעם ישראל בחר"
אם אני מבין נכון, הטענה היא שבגלל ש"עם ישראל" בחר במדינה "חילונית" (קריא: דמוקרטיה ליברלית) אז היא "במובן המטאפיזי" לא "חילונית" ?!? מה זה בכלל אומר ? לא יודע (אם יש מאחורי המשפט הזה לפחות איזה "הסבר" תאולוגי עסיסי אז חבל שלא הובא כאן). מה שברור שגם הגישה של הכותב לעיל מבכרת מטאפיזיקה משיחית על הגיון, בדיוק כמו גישת לוי שאותה הוא כביכול מבקר.
כמו כן רק לציין שאיזנברג הוא לפי ויקיפידיה , תקנו אותי אם אני טועה, מיוזמי "הקרן ההומניטרית לעזה" – אותו מיזם טראמפיסטי\ביביסטי כושל – פיאסקו שגרם לנזק בינלאומי עצום לישראל. אי אפשר להבין מאמר כזה בלי רקע והקשר