יצחק טוניק ז"ל, דודו של אבי היקר שליט"א, היה מבקר המדינה השלישי של מדינת ישראל. בלשכתו תלויות היו שתי תמונות זו לצד זו – תמונתו של רבו הגדול רבי ירוחם ממיר זצ"ל, ותמונתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. כאשר שאלו אותו לפשר השידוך המוזר היה מצביע על תמונת של רב ירוחם ואומר: הוא גנב לי את העולם הזה, והוא – היה מצביע על תמונתו של בן גוריון – גנב לי את העולם הבא.
בסיפור זה נזכרתי לאחרונה כאשר התפרסם סרטון קצר של הרב יהושע איכנשטיין שליט"א, ראש ישיבת "יד אהרן", ובו הוא מתאר את "החרדים המודרנים" כמי שחיים בשני העולמות – בבית המדרש יש להם שלחן ערוך, אך מחוצה לו הם מבקשים לחיות את העולם הזה ככל האדם.
דבריו עוררו סערה. רבים נעלבו, רבים התקוממו, רבים ראו בדברים השחרה של מגזר שלם. אך האמת היא שהרב איכנשטיין שליט"א תיאר מציאות קיימת, שטוב יהיה שנביט בה נכוחה.
לאן פונה הפתח?
באחת משיחותי (הנדירות, יש לציין) עם הרב איכנשטיין שליט"א בנושא חיי חולין וחיי קודש, הוא ציטט רעיון מכונן ששמע מאבי שליט"א, שיש בו כדי להאיר את היחס הנכון לגביהם.
"הלשכות: בנויות בקודש ופתוחות לחול: תוכן חול … בנויות בחול ופתוחות לקודש: תוכן קודש" (מעשר שני פרק ג, משנה ח).
משנה זו מלמדת כי לשכה הבנויה במקום הקודש אך הפתח שלה פונה לכיוון החול היא חול, ולשכה הבנויה במקום חולין אך פתחה פונה אל מקום הקודש היא קודש. הלכה זו מעבירה מסר הנוגע גם לנו: אדם הנטוע בעולם של קודש אך מגמתו היא אל החולין – תוכו חול. לעומת זאת, אדם הנמצא בחול אך פונה אל הקודש הוא קודש.
שאלת חיי החולין שלנו אינה חיי החולין עצמם אלא מגמתם, מטרתם. השאלה היא לא היכן אני מונח – האם עובד או לומד, אלא מהי המטרה שלי, להיכן מכוון הפתח שלי. שאלה זו היא המכריעה אם האדם חי חיים של קודש או חי חיים של חול.
שאלת חיי החולין שלנו אינה חיי החולין עצמם אלא מגמתם, מטרתם. השאלה היא לא היכן אני מונח – האם עובד או לומד, אלא מהי המטרה שלי, להיכן מכוון הפתח שלי. שאלה זו היא המכריעה אם האדם חי חיים של קודש או חי חיים של חול.
נראה כי בדבריו על החרדים המודרנים, המשאירים את השלחן ערוך בבית המדרש ומבקשים לחיות כמו כולם, מתכוון הרב לאותם חלקים בציבור שגם לשכות הקודש שלהם פונות אל החולין, שמגמת פניהם היא אל העולם, ולא כדי להביא אליו את בשורת הקודש.
דיון זה אינו תיאורטי בלבד. הוא מבקש לזהות מגמות בתוך הציבור החרדי־מודרני, המנסה לעצב את עצמו כבעל אמירה ערכית ולא רק נגטיבית. דיוק מטרת העל שלנו כציבור היא קריטית להבנה מהן המשימות המוטלות על כתפינו ומהי הדרך להשיגן.
נראה כי הזרם המכונה היום "חרדי מודרני" הבא לבדל את עצמו מתוך או מבר מהחרדיות המסורתית הקלאסית המתאפיינת בסגירות וניתוק, נחלק לשני זרמים. תמר קציר במאמרה המשקולת של הפרויקט החרדי ישראלי, שהתפרסם על גבי במה זו מתייחסת להבדלים ביניהם:
ההיבט הראשון נוגע לחלוקה של הציבור החרדי המודרני לשני זרמים, "נהנתנים־פרקטיים" ו"אידאולוגיים". במאמרה "שני זרמיה של החרדיות המודרנית" מציינת תהילה גאדו כי "זרם אחד מבקש לקיים אורח חיים מודרני ופרקטי כדי לשפר את רמת החיים, והזרם השני הוא אידאולוגי, ועושה שימוש בכלים מודרניים למטרות אינטלקטואליות ודתיות… הזרם האידאולוגי קטן משמעותית מהזרם הנהנתני־פרקטי. כלומר, משפחה השולחת את ילדיה למסגרות בעלות אופי חרדי־ישראלי תמצא שם רוב מובהק של ילדי הזרם הנהנתני־פרקטי.
מדובר במשפחות "שפתיחותן למרחב החוץ־חרדי נעשית בעיקר למען העלאת רמת החיים שלהם ופיתוח חיי נוחות. הם שואפים להרוויח יותר כסף ולהשיג סיפוקים שלא מתאפשרים בגבולות הקהילה החרדית" (גאדו, שם). לרוב (וסליחה על ההכללה, אך היא נדרשת כדי לשרטט את התמונה), סגנון החיים הנפוץ של משפחות אלו הוא בורגני־מתירני. אשרטט בקווים גסים: טיסות תכופות לחו"ל, מתירנות טכנולוגית מגיל צעיר ונראות חיצונית מוקפדת, בפרט של נשי המשפחה, שאינה עומדת בסטנדרטי צניעות חרדיים קלאסיים.
לעומת זאת, המודרניים האידאולוגיים שואפים לרוב לסגנון חיים צנוע, בעל סממנים חיצוניים מאופקים. יציאתם מגבולות החשיבה החרדית הקלאסית מונעת מאידאולוגיה מנוסחת ומבוססת, בעלת עוגן יהודי עמוק שמגבה את עמדתם זו. הם ישאפו להעמקת החיבור של ילדיהם ליהדות, לקבלת אחריות על המרחב הישראלי ולהרחבת בית המדרש כלפי חוץ.
שני הזרמים החוברים להם יחד למען המטרה המשותפת של חיים חרדיים חדשים סותרים זה את זה. המניעים שלהם שונים, ואף אם הם משתפים פעולה, מגמת פניהם הפוכה.
שני הזרמים החוברים להם יחד למען המטרה המשותפת של חיים חרדיים חדשים סותרים זה את זה. המניעים שלהם שונים, ואף אם הם משתפים פעולה, מגמת פניהם הפוכה.
כאשר מצווה משה רבנו את בני ישראל במצות ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", מזדעק קרח: הלא כל העדה כולם קדושים! אנחנו אנשי קודש, הנמשכים אל הקודש, מדוע זקוקים אנו לפתיל תכלת? עם ישראל הוא טלית שכולה תכלת, עם שכל כולו השגה רוחנית נעלה.
חוברים אליו דתן ואבירם וצווחים גם הם: העיני האנשים ההם תנקר? האם אתה רוצה לעקור את עינינו מראות ברע? לטרוף את העולם אנחנו רוצים, להביט בלי מגבלה, להתבונן בכל המותר והאסור, לשזוף עינינו בכל מראה נחמד.
שתי טענות הפוכות אל מול אותה מצוה – הללו אינם רוצים להסתכל ואינם מבינים לשם מה ציצית, הללו רוצים להסתכל ואינם רוצים ציצית.
התנגשות מסוג זה חוויתי לאחרונה בדיון עם נשים המלמדות תורה, בסיומו של כנס שעסק בחיבור נשים אל המבוע התורני. בשיח על מטרת הלימוד עלה כי לדידן, לימוד תורה נשי שאין בו עיון טקסטואלי מעמיק או אמירה על יכולתן של נשים ללמוד כמו גברים הוא הקטנה של נשים ואפלייתן לרעה.
זוהי דוגמא קלאסית ללשכות הבנויות בקודש (תורה היא כולה קודש), אך פונה אל החול, אל אג'נדה המרחיקה את לומדי התורה מנותן התורה ומריבוי השלום שמביאה תורה לעולם.
תורה עם דרך ארץ
ובחזרה אל דודי הגדול שבסיפורו פתחתי. אותה תפיסה הרואה בעולמות החומר והרוח שני עולמות שאינם יכולים להלך יחד יש לה אחיזה אמיתית במציאות. לעומתה ניצבת אמירתו הלכתחילאית של הרש"ר הירש שהפכה להיות הסלוגן עבור המבקשים לשלב: תורה עם דרך ארץ. ילכו שניהם יחדו! דרישה זו מתחזקת פי כמה בדורנו, כאשר לאחר שנים רבות של חיים המנותקים מעולם המעשה חזרנו אל הארץ. ארץ הקודש מחייבת עמל וזריעה, נטיעה וחיבור אל הארציות. לא נוכל להשאיר את העיסוק בקומת הגוף לאחרים; עלינו לקבל אחריות על קומה זו ולרוממה, מתוך הכרה בקדושתה של הארץ. כדברי רבי שמלאי: "מפני מה נתאוה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל; אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי."
עם זאת, המחזיקים בגישת תורה עם דרך ארץ צריכים לשאול את עצמם בכנות: מי משרת את מי? האם העיסוק בדרך ארץ נועד להגדיל את אורה של תורה בעולם, או שמא תפקידה של התורה הוא לשדרג ולהעלות את איכות חיי שעה?
משל למה הדבר דומה, לסוס ורוכבו. הרוכב מוגבל עד מאד ללא הסוס, הן מצד הקצב והן מצד יכולות התמרון והטיפוס. אך אבוי לו לרוכב שהסוס שולט בו, מנער אותו מעליו, רומס אותו וממשיך לדהור שלוח רסן. בתור רוכבים על סוס הגשמיות נדרשת מאתנו הכרעה – באיזה עולם אנו רוצים לחיות? מה משרת את מי? מי הרוכב ומיהו הסוס?
יהודי מצווה להשתמש בכל מה שהותר לו בעולם הזה לצורך גילוי כבוד שמים. יהודי הוא לשכה הבנויה בחולין הגוף ובארציות העולם ופניה אל הקודש.
