מי מאיתנו לא היה עד לשיחה שבה נאמרו (או שאמר בעצמו) כדברים הבאים: "בימי הרב או מרן ראש הישיבה זלה"ה לא היו יכולים לקרות דברים כאלה, הוא לא היה מאפשר זאת". או להבדיל: "כשפלוני היה ראש ממשלה לא הייתה הפקרות כזאת". וכמעט תמיד מגיעה אז האמירה האלמותית המבטאת את גודל התסכול: "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה!" או, בניסוח דרמטי אחר – "משבר מנהיגות".
המושגים "מנהיג" או "מנהיגות" תופסים יותר ויותר מקום בשנים האחרונות, לא רק בשיח העולמי והישראלי אלא גם אצלינו במגזר החרדי. אנו שומעים השכם והערב על הצורך במנהיגות חזקה שתלכד את השורות בפני הקמים עלינו מבחוץ כמו גם בפני "המהרסים והמחריבים" מבפנים, מנהיגות שתעמוד ותשמור כחומה בפני השפעות זרות ודעות כוזבות ושאר פגעי הזמן והטכנולוגיה.
למרות או בגלל רוח הפרצים הליברלית הנושבת בחלקים הולכים וגדלים בעולם כולו, עדיין קיים בו קונצנזוס שלכל חברה אנושית נחוצה מנהיגות ורצוי שתהיה דומיננטית וחזקה ככל האפשר
כאמור, גם מחוץ למחננו מדברים על מנהיגות וחיזוק המשילות, בין במדינה ובין בכל המחנות הפוליטיים ובמגזרים והקהילות המיוצגות על ידיהם. למרות או בגלל רוח הפרצים הליברלית הנושבת בחלקים הולכים וגדלים בעולם כולו, עדיין קיים בו קונצנזוס שלכל חברה אנושית נחוצה מנהיגות ורצוי שתהיה דומיננטית וחזקה ככל האפשר. באופן מפתיע, כמיהה זו למנהיגות חזקה קיימת כיום גם בחוגים המזהים את עצמם "פרוגרסיביים", למרות שהדבר סותר לכאורה את המהות הליברלית, וניתן לזהות גם בהתנגדות העזה למנהיג כזה או אחר את החשיבות הרבה שמייחסים למנהיגות בקרב הציבורים השונים.
ככל שגובר ה"ביקוש" למנהיגות ומנהיגים "חזקים" וסוחפים, מתגברים גם האכזבה והתסכול כאשר אלה לא בנמצא או לחילופין מתברר שאינם עונים על הציפיות ואינם פותרים את בעיות הדור. אז, כאמור, אנו מוצאים את עצמינו ב"משבר מנהיגותי" (ובהתאם לכך במערכת בחירות חדשה).
הציטוט המפורסם שהבאנו לעיל, "בימים ההם אין מלך בישראל", מופיע בצורות שונות מספר פעמים בספר שופטים, והפך לביטוי מקובל לתיאור מצב של העדר יציבות או אפילו אנרכיה[1] וכאוס חברתי, המפריעים ואפילו מונעים מהקהילה והפרט לחיות חיים תקינים וכל שכן להתפתח ולבנות חברה בריאה ומתפקדת. לכאורה, יש כאן מקור תורני שניתן ללמוד ממנו רבות על הקשר בין מנהיגות לסדר חברתי ראוי. אולם, כדי להבין את משמעותו העמוקה יש צורך בלימוד מקיף ומעמיק של המקרא ודברי חז"ל העוסקים בתקופה זו בראשית תולדות עמנו. בחיי אומה, כמו בחיי אדם, ישנם שלבים שונים שבהם נדרשת מידה שונה של הדרכה והנהגה. התבוננות מקרוב בשלבים אלה תקרב אותנו להבנה של תפיסת היהדות אודות מנהיגות.
כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק
מקובל שמשה רבנו הוא המנהיג המכונן, המורה והמחנך הראשון של עם ישראל. הוא הוציא אותו ממצרים, הנהיג אותו במדבר, הוריד את התורה ממקורו השמיימי ונתנה לעם, האכיל אותו את המן והשקה אותו ים באר, ועוד ועוד. משה רבנו הוא המנהיג האולטימטיבי בכל הזמנים. אולם, הוא עצמו חושב אחרת.
ב"שירת האזינו" מתאר משה כך את יחסי הקב"ה עם ישראל : "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵ-ל נֵכָר". ופירש הרשב"ם :ה' לבדו הוציא ממצרים והוליך אותם לארץ ישראל. כן פירש האבן עזרא: ה' לבדו, כטעם "על פי ה' יחנו ויסעו" (במדבר ט, כג). ואין עם השם שותף.
התבטאות זו של משה היא אחת מיני רבות המייחסות את ההובלה וההנהגה של עם ישראל מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, מתן התורה וההליכה במדבר, עד ערב הכניסה לארץ ישראל, לקב"ה בעצמו. משה היה רק השליח, המתווך, איש הביניים או הסרסור – כפי שחז"ל מכנים זאת. הענווה היתרה שבה הצטיין מכל האדם אינה רק מתבטאת בכך שאמר דברים אלה, אלא היא הסיבה שהקב"ה הועיד והכין אותו לתפקיד החשוב בכל הזמנים. תכונותיו המתוארות בפסוקי התורה ובחז"ל אינם אופייניות למנהיג כריזמטי בסדר גודל היסטורי כזה. לפי המתואר, הרטוריקה שלו רחוקה הייתה מלהיות משובחת – הוא היה כבד פה. כל זה מראה לנו שלא בזכות כושר מנהיגותו הוציאנו ממצרים והוליכנו במדבר ונתן לנו את התורה.
עם כל זאת, משה מציג פן נוסף במנהיגותו המזכיר את דמות ההורה המגינה בעוז על בניו, לא רק מאויבים מחוץ אלא אפילו בפני חרון אפו של הקב"ה. הוא עושה זאת בקול רם וצלול ובאותו עוז וטוטאליות שהוא אומר גם את דבר ה' אל העם. הוא מחויב לגמרי לשני הצדדים. זוהי המנהיגות הנדרשת עבור עם שזה עתה נולד, העושה את צעדיו הראשונים בעולם.
דווקא מסירות טוטאלית זו שכה נחוצה לתפקידו כאומן הנושא את היונק כולה להזיק בשלב שעם ישראל "מתבגר", כאשר הוא הוא מגיע לשלב בו הוא צריך לרשת את הארץ ולבנות את חייו הנורמליים איש תחת גפנו ובקהילתו
אולם, דווקא מסירות טוטאלית זו שכה נחוצה לתפקידו כאומן הנושא את היונק[2] יכולה להזיק בשלב שעם ישראל "מתבגר", כאשר הוא הוא מגיע לשלב בו הוא צריך לרשת את הארץ ולבנות את חייו הנורמליים איש תחת גפנו ובקהילתו. כאן, כמו שנראה להלן, האומן כבר צריך להניח מידיו את היונק שבגר ולתת לו ללכת ולהתנהל בעצמו. סוג זה של הנהגה בשלב זה הוא אפוא בלתי אפשרי ואולי זה הסבר הכשל של משה בניסיון של מי מריבה. ההכאה על הסלע במקום הדיבור אליו מעידה על דרישה חד משמעית לקיים את דבר ה' ללא אפשרות עוררין. בארץ ישראל, כמו שנראה להלן, יש צורך בהנהגה אחרת שהדיבור מאפיין אותה הרבה יותר מההכאה.
יתרה מכך, היורש יהושע מתמנה לתפקיד רק אחרי שמשה הוא זה שמבקש מהקב"ה למנות לו יורש כדי שהעם לא יישאר "כצאן אשר אין להם רעה". הקב"ה נענה אומנם לבקשת משה אולם קשה הסלקא דעתך (ההנחה הראשונית) של משה, האם ייתכן שישאיר הקב"ה את עדתו כצאן אשר אין להם רועה? גם בקשתו של משה לא מתמלאת במלואה וכלשונה: משה ביקש איש (אחד) על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם (בעיקר למלחמה) והקב"ה ציווה שההוצאה וההכנסה תהיה על פי האורים והתומים והסנהדרין. הוא גם מורה למשה לא להאציל את כל כוחו וסמכותו על יהושע היורש – "ונתתה מהודך עליו" מפרש רש"י : "ולא כל הודך". ובמדרש נאמר: "וסמכת את ידך עליו – כמדליק נר מנר, ונתת מהודך – כמערה מכלי לכלי". נראה אפוא שהקב"ה רוצה מנהיג הרבה פחות דומיננטי, ולכן יהושע מתואר כפני הלבנה ביחס למשה רבינו שהוא כפני החמה.
יהושע אמנם מכניסם לארץ ומתחיל לכבשה ולחלקה, אך הוא לא משלים את הכיבוש. משימה זו הוא משאיר בידי השבטים, וגם הם לא משלימים את המלאכה למרות אזהרות משה בזמנו ויהושע אחריו על כך שהחיים לצד עמי הארץ יהיו להם לרועץ ולמוקש. השבטים מעדיפים לעסוק בהתבססות כלכלית, ואף מנצלים את נוכחות עממי הארץ לחזק התבססות זאת בצורה של גבית מס מהם. אחרי מות יהושע אין מינוי יורש רשמי אלא מתחילה תקופה שהמאפיין אותה כאמור הוא "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
השתלשלות אירועים זה מובילה למסקנה בלתי נמנעת: הנהגה מרכזית סמכותית דומיננטית, הנהגה הורית בעלת פיקוח הדוק, אינה נחוצה ואפילו אינה רצויה בעיני ה' עבור עם ישראל בתקופה שבה הוא בונה את חייו בארץ ישראל ומתחיל לנהל את עצמו בצורה עצמאית. זוהי "תקופת ההתבגרות" של עם ישראל , תקופת השופטים.
לֹֽא־אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם: ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם
תקופת השופטים מתאפיינת במעבר ממנהיגות ריכוזית של כלל העם לשלטון עצמי פרטיקולרי של השבטים.[3] אמנם המבנה החברתי מדיני רוחני השבטי היה קיים עוד במדבר (זקנים, נשיאים, שרי אלפים מאות ועשרות, שופטים ושוטרים, וכו'), אך המשימות והאתגרים הכלליים שכללו את בניית ועבודות המשכן, בניית מערכות ההוראה והמשפט, התמודדויות עם רעב וצמא, מלחמות, וכל האתגרים שהיציאה ממצרים והמסע במדבר הציבו בפני עם ישראל, כולם נוהלו על ידי סמכות מנהיגותית מרכזית אחת. אחרי מותו של יהושע סמכות זו נעלמה, והשבטים היו צריכים לעמוד בפני מרחב עצום של קבלת החלטות ואחריות בכל התחומים. משימות אלה כללו השלמת כיבוש הארץ והתמודדות עם העמים שישבו בה, התיישבות ובניית הנחלות, וכמובן גם ללמוד כיצד לחיות יחד בהרמוניה.
עם זאת, עם ישראל לא "נזרק" להתמודד עם כל האתגרים ללא הכנה וכלים המתאימים למשימות אלה. בדיוק לשם כך הוא קיבל את התורה ללמוד אותה במשך ארבעים שנה במדבר.[4] לא זו בלבד, אלא אפילו רוח הנבואה ששרתה על משה רבנו והזקנים ניתנה גם לעם עצמו. הרש"ר הירש בפירושו על התורה מצביע על הסיפור של אלדד ומידד שלא הצטרפו לשבעים הזקנים שנחה עליהם רוח הנבואה ושנקראו ונאספו אל אוהל מועד לייסד את מה שנקרא בהמשך הדורות מוסד "הסנהדרין". אלדד ומידד נשארו במחנה ואף על פי כן לא פסקו מלהתנבא.
מאידך, גם השגחתו המיוחדת והמחנכת ויחסית הדוקה של הקב"ה אינה נעלמת לגמרי מחיי השבטים. בפרק ב', מפסוק י' ועד סוף הפרק, מתומצת במספר פסוקים כל ספר שופטים. בפסוקים אלה מתואר "ריטואל" קבוע שחוזר על עצמו במשך כל תקופת השופטים (כמה מאות שנים) שמתחיל עם מותו של יהושע וכל בני דורו: העם חוטא, השם שולח אויבים שרודים בהם, כשכלים כל הקיצין קם שופט המושיע אותם, במותו העם חוזר לחטאיו, וחוזר חלילה.
תהליך זה חוזר על עצמו פעמים רבות ומטרתו לחנך את עם ישראל, מהפרט ועד העדה כולה, לנהוג בדרך התורה בלי כפיה או הוראה מלמעלה מכל הנהגה אנושית שהיא. הנהגת ה' כאן משמעותה הבנת העם בעצמו מה עליו לעשות ומה לא לעשות על פי התורה שניתנה לו וניסיון החיים (שמכוון משמים, כמובן) שהוא רוכש בתקופה זו.
המנהיגות האנושית אמנם לא נעלמת לגמרי אולם היא לובשת דמות אחרת – השופטים. התפקיד שהיא ממלאת עכשיו (כמו גם ההתערבות האלוקית) הרבה פחות דומיננטי. הרושם העולה מכל מהלך ספר שופטים הוא שהעמדת השופטים הייתה מעין "ברירת מחדל", מנהיגות אד-הוק לפתרון בעיות נקודתיות, פעולה הנעשית כשאין ברירה אחרת. גם כשעמד המנהיג השופט, תפקידו העיקרי הצטמצם בלהתריע על הפער בין המצופה מהעם לבין המצב בו הוא נמצא.
כאמור וכמקובל, ימי השופטים או "תקופת ההתבגרות" של עם ישראל לא עברו בצורה חלקה. נקודות הציון הטראומטיות הבולטות הם אירועי פסל מיכה ופילגש בגבעה, "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה". באירועים אלו נעברו בפרהסיה ובאופן מסיבי העבירות החמורות ביותר, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. התנהגות אנשי הבלייעל בגבע בנימין מזכירה בצורה בולטת את התנהגות אנשי סדום בזמנם כשהתארחו המלאכים בבית לוט. ואם נזכור שהייתה כאן גם מלחמת אחים שנהרגו בה עשרות אלפים מבני ישראל אז אפשר לכאורה להוסיף לרשימה גם שנאת חינם. אך האם זה אומר שתקופת השופטים הייתה כישלון לעומת תקופות אחרות? כפי שנראה, לא ממש.
שימה לנו מלך – מצווה או עבירה?
כאן מגיעה תקופת שמואל הנביא משבט לוי, שמלבד היותו שופט נחשב גם כרבם של הנביאים. מנהיגותו, למרות היותו שופט, הייתה דומיננטית במיוחד. חז"ל קובעים ששמואל היה שקול כנגד משה ואהרון גם יחד. גם הוא מתחיל לשפוט את העם בתקופת משבר טראומטית, אחרי שנהרס המרכז הרוחני בשילה ונשבה ארון האלוקים, והוא מתחיל להעלות את העם ברמתו הרוחנית: "ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמור אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד', הסירו את אלוהי הנכר מתוככם". הוא מוקדש כולו טוטלית לייעודו, הוא אינו יושב במקום אחד,[5] אלא טורח וסובב בכמה מקומות בארץ לשפוט את העם ללמדו ולהנהיגו. אולם הנהגתו אינה משעבדת. היא פועלת לתיקון מצבו הרוחני של העם.
כשהוא מזדקן הוא ממנה את בניו לשופטים, אך הם לא הולכים בדרכיו. הם יושבים במקום אחד בבאר שבע בקצה הארץ, ושם הם מייסדים מוסדות שיפוטיים שלא זו בלבד שמצריכים טרחה רבה להגיע לשם אלא גם השקעה כספית מצד הנשפטים כדי לקיים מוסדות אלו (כך לפי חז"ל). הבדל זה בין שיפוטו של שמואל לשיפוטם של בניו מזכה אותם לפי הכתוב בתיאור שלילי מאוד "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע וייקחו שחד ויטו משפט".[6]
בקשתם לכאורה נראית לגיטימית ואף מוצדקת, והנה תגובתו של שמואל היא "וירע הדבר בעיני שמואל". הקב"ה, מצידו, מגבה אותו ומוסיף: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם(!)".
בעקבות זאת מתקבצים זקני העם ומבקשים משמואל: "הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים".[7] כל מה שהם מבקשים הוא מלך שישפוט או ינהל אותם לא פחות טוב משמואל. בקשתם לכאורה נראית לגיטימית ואף מוצדקת,[8] והנה תגובתו של שמואל היא "וירע הדבר בעיני שמואל". הקב"ה, מצידו, מגבה אותו ומוסיף: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם(!)".[9]
בסופו של דבר הוא מורה לו לשמוע בקולם אולם מוסיף: "אַךְ כִּי־הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם". ושמואל אכן עושה כן:
וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.[10]
כל המפרשים מקשים על תגובת שמואל הנביא והגיבוי מצד הקב"ה. הרי זו מצווה מפורשת בתורה "שום תשים עליך מלך". חז"ל אף מגלים לנו ששלוש מצוות נצטוו בנ"י בהיכנסם לארץ: להמליך עליהם מלך, להכרית את זכר עמלק, ולבנות את בית הבחירה – ומשמע בגמרא שהראשונה היא על מנת להביא לשנייה והשלישית. בהמשך נרחיב בעניין זה ונביא את עיקרי התירוצים לקושייה זו.
כידוע, שמואל הנביא ממנה על פי בחירת ה' את המלך הראשון שאול שנכשל בייעוד הראשון של הכרתת ומחיית זרע וזכר עמלק. לכן הוא ממנה אחריו את דוד, שנלחם את מלחמות ישראל ומייצב את הממלכה שמגיעה לשיא פריחתה בזמן מלכות בנו שלמה, שבונה את בית המקדש. אולם, שעבוד העם אינו מסתיים גם לאחר בניין המקדש, המלוכה נהפכת לעריצות, ובימי רחבעם בן שלמה המלכות מתפצלת לשתיים. רוב השבטים בהנהגת ירבעם בן נבט מורדים ונפרדים משבט המלוכה יהודה, ומקימים את ממלכת ישראל שבירתה שומרון. ממלכת ישראל מתנתקת גם מהגורם המחבר את כל חלקי העם: עבודת המקדש. מאידך, גם מלכות בית דוד מתנתקת מרוב עם ישראל, וביחד שני חלקי האומה צועדים לקראת חורבן הבית הראשון.
גם חורבן הבית השני קורה כתוצאה (איטית אומנם) של מנהיגות החורגת מהתחום שהוגדר לה. בית חשמונאי שהיו כהנים נקטו צעד אקטיבי מבורך בראשיתו של המרד ביוונים והחזרת עטרה ליושנה אולם לקחו לעצמם שלא בצדק גם את המלוכה,[11] ובהמשך הביאו את הרומאים לארץ ישראל, דבר שגרר בסופו של דבר לחורבן הבית השני.
מ"איש הישר בעיניו יעשה" ועד "ועשית הטוב והישר בעיני ה'"
בהשוואה לתקופת השופטים ניתן לומר שעם ישראל תחת הנהגת המלכים (לפחות בתחילתה) הגיע להישגים גדולים יותר בתחומים שונים: יציבות מדינית, חברתית וכלכלית, וכמובן רוחנית – בית המקדש נבנה בזמנם. מלכות שלמה נחשבת לשיא בתולדות עם ישראל, אם כי המקרא עצמו וחז"ל מגלים לנו שדווקא באותה תקופה נזרעו זרעי הפורענות העתידה. כאמור לעיל, מאז אותו שיא שהיה בתחילת תקופת המלכים החלה ירידה כללית הן ביו אדם לחברו והן בין אדם למקום, עד שחורבן כללי הגיע לכל העם למרות ששתי הממלכות הונהגו עד הסוף על ידי מלכים.
אם נתבונן בתקופת השופטים במבט מעמיק יותר נראה שדווקא במעשה פילגש בגבעה התגלו צדדים חזקים בעם ישראל, ללא אזכור של מנהיגות כלשהי
מאידך, אם נתבונן בתקופת השופטים במבט מעמיק יותר נראה שדווקא במעשה פילגש בגבעה התגלו צדדים חזקים בעם ישראל, ללא אזכור של מנהיגות כלשהי. ההתלכדות הספונטנית של כל השבטים ללא הכוונה מגבוה בתגובה לעוול המשווע שבין אדם לחברו שנעשה על ידי חלק משבט בנימין. הדרישה "ונבערה רעה מישראל" מחד, וההתייעצות באורים ותומים מאידך, מעידים דווקא על חוזק וחוסן מוסרי פנימי. זאת לא הייתה פעם ראשונה שעם ישראל הגיב כך. בסוף ימי יהושע, כשבני גד וראובן וחצי שבט המנשה בנו מזבח גדול על הירדן, נקהלו עליהם כל בני ישראל לצבא, גם כאן שלא בהנהגת מנהיג, אם כי אחרי היוועצות כדין באורים ותומים, והפעם על חטא שבן אדם למקום (איסור הבמות). הם הוכיחו אותם: "מה המעל הזה אשר מעלתם באלוקי ישראל… בבנותכם לכם מזבח". התארגנויות ספונטניות אלה של הציבור, ללא הוראה מלמעלה, מראות על "התבגרות" מסוימת של עם ישראל, כלומר, התהליך החינוכי לשלטון עצמי הצליח בחלקו.
לעומת זאת, בספר מלכים מופיע המשפט "ויעשו הרע בעיני ה'" הרבה יותר פעמים מאשר בספר שופטים. שוב ושוב עם ישראל עבדו עבודה זרה, והנביאים וחז"ל מתארים בהרחבה גם את העוולות הנוראיות שבין אדם לחברו שנעשו באותה דווקא תחת הנהגת המלכים וכנראה גם בגללה.
ברוח דברים אלה אפשר וצריך להבין את תרעומת שמואל הנביא על בני ישראל בבקשם לשים עליהם מלך, שזהו סוג המנהיגות הטוטאלי והמשעבד ביותר שיכול להיות לאומה כלשהי, וזאת למרות שלכאורה התורה מצווה: "שום תשים עליך מלך". האברבנאל בפירושו על ספר שמואל[12] טוען שאין בכלל כזו מצווה חיובית בתורה, והיא נאמרה רק "כנגד תרעומתן של ישראל".[13] כמו בפרשת "יפת תואר",[14] שם דיברה התורה כנגד יצר הרע וברור שאין מצווה לקחת נכרית לאשה, כך רק אם בני ישראל בעצמם מבקשים מלך אזי התורה מגבילה ומסייגת את המלכתו ומלכותו, כמו שמשמע בפסוקים: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם".[15]
האברבנאל אף כופר בטענה של הכרחיות מציאות המלך בכל עם, כפי שגרסו היוונים הקדמונים (אריסטו שבעקבותיו הלך הרמב"ם), ומוכיח זאת מהניסיון המוצלח של ערי המדינה באיטליה בזמנו. על אחת כמה וכמה, לתפיסתו, שבעם ישראל השלטון עליו צריך להיות נתון לה' ותורתו ומינוי מלך סותר תפישה זו.
דוד בקינתו על מות שאול המלך הראשון פותח במשפט: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". יש כמה גרסאות בגמרא[16] מהו ספר הישר: הראשונה ספר בראשית כי מעשי האבות ישרים, השנייה משנה תורה כי כתוב שם "ועשית הטוב והישר בעיני ה'", והשלישית ספר שופטים, כי כתוב שם "איש הישר בעיניו יעשה". המפרשים מעירים ש"ספר הישר" משמעותו צריכה להיות חיובית ולכן גם "איש הישר בעיניו" חייב להתפרש במשמעות חיובית. התירוץ שם הוא שהייעוד של תקופת השופטים היה להביא את עם ישראל למצב בו "איש הישר בעיניו יעשה" יהיה זהה ל"ועשית הטוב והישר בעיני ה'".
***
דומני שבעת הזו, כשהתקבצנו מחדש על אדמתנו, מצבנו דומה לכאורה לתקופת השופטים. ההתרעמות של שמואל הנביא והקב"ה על העם שביקשו מלך היא גם ביקורת על הנטייה שלנו לחפש את המנהיג החזק ולתלות בו את פתרון הבעיות החברתיות שלנו, במקום שפעולות כאלה יצמחו מאיתנו, הציבור הרחב. עלינו לשאוף למצב שבו אנו מגיעים לבגרות, והישר בעינינו הוא הטוב והישר בעיני השם – גם בלי מנהיג שאימתו עלינו.
[1] אולם, כפי שנראה בהמשך המאמר, האנרכיה אינה בהכרח שלילית.
[2] במדבר פרק יא פסוק יב
[3]כבר בתחילת תקופת השופטים מבקשים בני ישראל מגדעון לאחר שהושיע אותם מהמדיינים שימשול עליהם, ותגובתו: "לֹֽא־אֶמְשֹׁ֤ל אֲנִי֙ בָּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִמְשֹׁ֥ל בְּנִ֖י בָּכֶ֑ם יְקֹוָ֖ק יִמְשֹׁ֥ל בָּכֶֽם" (שופטים פרק ח פסוק כג).
[4] מקביל לגיל החינוך באדם. ויש אומרים שגם תקופת ההתבגרות…
[5] דבר שאופייני למלכים כמו דוד שמלך בחברון ואח"כ בירושלים ואחריו כל מלכי בית דוד וכן מלכי ישראל שמלכו בשומרון.
[6] אם כי על פי חז"ל הם לא עשו זאת אלא רק מה שמתואר לעיל.
[7] שמואל א פרק ח
[8] וכך בגמרא סנהדרין כ"ב ע"ב שהזקנים ביניהם בקשו כהוגן
[9] שם
[10] שם
[11] וידועה דעת הרמב"ן שחטאו החשמונאים בלקיחת המלוכה, ועונשם שהושמדו כל בית חשמונאי
[12] אברבנאל פירוש על ספר שמואל א' פרק ח פסוקים ד-ו
[13] בבלי סנהדרין כ ע"ב
[14] דברים פרק כא : כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ:
[15] דברים יז יד-יז
[16] בבלי עבודה זרה כה ע"א
מאמר יפה מאוד!
יישר כח
הכותב מצביע על סתירה-לכאורה בין ליבלרליזם למשילות, אך כידוע המתח הזה חשוב שיישמר ושיתווך ע"ימערכת איזונים ובלמים המגבילה את הכוח השלטוני בשלטון דמוקרטי. אפשר לראות שדווקא הממשלה ה"שמרנית" ביותר בתולדות מדינת ישראל (עד כמה שאפשר לקרוא לטרללת הנכחית "שמרנות") , זאת שחרתה על דגלה "משילות", היא המופקרת ביותר. דוגמא לחוסר משילות – איך מתפרצים מפגינים וחברי קואליציה מטעם מפלגה נאו-כהאניסטית למחנות צבאיים במחאה על מעצר חיילים המתעללים מינית ופיזית בעצורים, מקרה שמזכיר בהיבטים הידועים את סיפור פילגש בגבעה. דוגמא נוספת – אסון מירון , שכפי שהראתה וועדת החקירה הממלכתית קשור להפקרות ממסדית וממשלתית, ושבאופן משעשע עד היום מערכת צ"ע לא טרחה להתייחס למסקנותיה ( כיוון שהוועדה הוקמה בתקופת בנט , הנחשב מסיבות מחנאיות לאוייב האומה בעיני החרדים, ואולי כדי לא להרגיז את הספונסרים). מדינת ישראל כיום היא כספינה הנשלטת ע"י רוח הפרצים של דקדנס וריקבון ללא רב חובל, והקואליציה הנכחית אכן עושה הרע בעיני השם
אני מציע לעיין בספר:
"אנרכיזם" יהודי דתי
(האם קדשה הדת היהודית את השלטון המדיני?)
עיון פנורמי בגלגולו של רעיון
מימי המקרא וחז"ל, דרך אברבנאל ועד העת החדשה
המחבר: פרופ' אמנון שפירא
הוצאת אוניברסיטת אריאל, בשומרון