בעיצומם של מהומות ומאבקים בין המשטרה לבין תושבים בעיר בני ברק צייץ יועץ התקשורת ירח טוקר כמה משפטים קצרים, והסעיר את הרשתות החברתיות:
מי שאלים – הוא לא חרדי, הוא איש אלים. מי שזורק אבן – הוא לא חרדי, הוא איש מסוכן. מי ששובר ומזיק לאחר – הוא לא חרדי, הוא עבריין. מי שמקלל את רעהו – הוא לא חרדי, הוא חסר תרבות. מי שמחלל את השם – הוא לא חרדי.
טיעון זה הזכיר לי את הסיפור המפורסם על שני יהודים בעיירה שניהלו ביניהם ויכוח עז בנוגע למחלוקת בין שני רבנים ידועים. תוך כדי הוויכוח הטיח אחד מהם בעזות האשמה חמורה באחד הרבנים, והגדיל לעשות ואף כינה אותו בשם משפחתו ללא שום תואר רבני. בן שיחו הזדעזע ומיהר למחות בו על ביזוי תלמידי חכמים, "איך אתה מעז להתבטא כך על רב ת"ח?" צעק. "איני מתבטא כנגד רב ת"ח חלילה!" השיב לו חברו על אתר, "אני טוען שהוא לא רב!"
במבט ראשון, מדובר בלא יותר מתעלול מילולי של אפולוגטיקה גרועה. אלא שלמעשה, מאחורי התירוץ הזה מסתתרת גם תפיסת עולם. ההיגיון שעומד מאחורי הטיעון הוא שאם אנו מתנערים מבחינה אידאולוגית מאלימות ואף מחנכים להתנהגות הפוכה, אנו נפטרים מאחריות על התנהגות פסולה בתוך הקהילה שלנו
טיעון מפולפל זה אמנם נשמע יהודי מאד, אבל מסתבר שהוא מוכר גם לחכמי האומות. הפילוסוף האנגלי אנתוני פלו כינה טיעון זה: "אף סקוטי אמתי" (No true Scotsman), על שם הדוגמא הפרדיגמטית של השימוש בטיעון. זה הולך בערך כך: אליסטייר ואנאבל, זוג סקוטי שורשי, יושבים לקפה של בוקר ומנהלים ביניהם דיון מלומד; אנאבל מאשימה את אליסטייר שהוא אינו מתייחס אליה, ראשו תקוע בתוך העיתון והוא אפילו אינו רואה אותה. אליסטייר משיב להגנתו כי "כל סקוטי קורא עיתון עם הקפה שלו בבוקר". אלא שאנאבל אינה נשארת חייבת, ומשיבה: "לא נכון, אבא שלי סקוטי והוא אינו קורא עיתון כשהוא שותה קפה." כאן שולף אליסטייר את הקלף המנצח: "כן, אבל אף סקוטי אמתי אינו שותה את הקפה שלו בלי עיתון." פלו טבע את המונח הזה כדי לאפיין משפחה שלמה של תירוצים, שבמקום להתמודד עם הקושיה, מצמצים את גבולות הטענה כך שהיא תחול רק על המקרה שמתאים להם.
לצערנו, אנו מכירים את הרטוריקה הזאת היטב מבית. אם מתפרסם סיפור על אדם חרדי שהתנהג שלא כשורה, אנו ממהרים לומר "חרדי אמתי לא היה עושה דבר כזה בחיים. אם הוא באמת נהג כך, אז הוא אינו חרדי!"
במבט ראשון, מדובר בלא יותר מתעלול מילולי ואפולוגטיקה גרועה. אלא שלמעשה, מאחורי התירוץ הזה מסתתרת גם תפיסת עולם. ההיגיון שעומד מאחורי הטיעון הוא שאם אנו מתנערים מבחינה אידאולוגית מאלימות ואף מחנכים להתנהגות הפוכה, אנו נפטרים מאחריות על התנהגות פסולה בתוך הקהילה שלנו. ברם, בהלך מחשבה זה טמונה בעיה עמוקה הרבה יותר מהכשל הלוגי של פלו. מדובר בתפיסה מעוותת של אחריות, המצמצת את חלותה רק לתוצרים המוצלחים של המערכת. החינוך החרדי אומר בעצם: אם אתה מכניס את הילד שלך למערכת החינוך שלנו, אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הילד. אלא שבאותיות הקטנות של טופס האחריות מופיע דיסקליימר קטן: "אלא אם כן הוא מפסיק להיות חרדי." משל למה הדבר דומה, לביטוח על רכב, שמבטח את כל המקרים, פרט למקרה שבו הרכב עושה תאונה. אנחנו לוקחים אחריות על כל הילדים שלנו, אבל רק כל עוד לא מתרחשת תאונה והם נשארים "חרדיים אמתיים".
מיהו חרדי? חוזה של ערכים משותפים
שלא יובן לא נכון. אני סבור שיש חשיבות עליונה בהצהרה כי מי שמתנהג בניגוד להלכה מפסיק להיות חרדי, וההלכה בוודאי אוסרת השחתת רכוש ציבורי וגרימת צער ונזק לאחר. הצהרה זו מלמדת מה הם הערכים של החברה, ויש בה אלמנט של הוקעה כלפי מעשים לא רצויים. לקהילה החרדית אין בית סוהר לשים בתוכו את מי שנוהג באלימות או גונב או עושה כל דבר אחר שאינו עולה בקנה אחד עם מצוות התורה, והדרך העיקרית שלה להוקיע מעשים פסולים היא לומר שמי שעושה אותם אינו ראוי להיחשב חלק מהקהילה.
בכך מלמדת היהדות החרדית שהיא אינה חברה שבטית המחפה על כל בני השבט, ללא קשר לערכים ולהתנהגות שלהם, אלא התאגדות על בסיס ערכי. הערכים שלנו הם כל מה שטוב וראוי על פי התורה. יהודים שומרי תורה ומצוות אמונים על זהירות בכבודו ובממונו של אדם אחר. דין פרוטה כדין מאה
בכך מלמדת היהדות החרדית שהיא אינה חברה שבטית המחפה על כל בני השבט, ללא קשר לערכים ולהתנהגות שלהם, אלא התאגדות על בסיס ערכי. הערכים שלנו הם כל מה שטוב וראוי על פי התורה. יהודים שומרי תורה ומצוות אמונים על זהירות בכבודו ובממונו של אדם אחר. דין פרוטה כדין מאה. אונאת דברים, לשון הרע ורכילות, הלבנת פנים – אסורים עלינו. איננו עוצרים רק בשורת הדין – לפנים משורת הדין הפך אצלנו לנורמה. בנינו ובנותינו מתחנכים במוסדות הלימוד על ערכים כמו "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" ו"מה הוא רחום אף אתה רחום". הנוער החרדי גדל על ערכים של התחשבות באחר, נתינה, חסד ומסירות נפש למען הזולת. ההשתייכות לקהילה החרדית דורשת אימוץ של ערכים אלו, ומי שרומס אותם, אינו זכאי להיכלל בקהילה. אדם שאינו נוהג בהתאם לערכי היסוד של הקהילה, מפקיע את עצמו ממנה.
משל למה הדבר דומה? לרופא הנדרש לקבל על עצמו את "שבועת היפוקרטס", עקרונות האתיקה הרפואית המקובלת בקהיליית הרופאים, כדי להיכלל בקהילת הרופאים. אם לאחר קבלת הרשיון לעסוק ברפואה ינהג אותו אדם בניגוד לאתיקה המקובלת, נאמר שהוא "אינו ראוי להיות רופא" ונשלול ממנו את רשיונו. כך נוהגת גם הקהילה החרדית. היא מפקיעה את הזכות להיחשב חרדי ממי שאינו נוהג בהתאם לכללי האתיקה המקובלים בה.
כלומר, ההגדרה שלנו כקבוצה סובבת סביב ערכים משותפים. אנחנו חרדים כי אנו "חרדים לדבר השם", ומבחינה זו, כל מי שחרד לדבר השם הוא חרדי. ובאותה נשימה, מי שאינו חרד לדבר השם, אינו חרדי.
כמה פשוט.
מכאן קל מאד להגיע לטענה שהוזכרה בתחילת הדברים. אנו, הציבור החרדי, אמונים על חסד, הרבה חסד. אנו מוקפים אנשים נהדרים שמוכנים לתת את החולצה שלעורם ואת ארוחתם האחרונה עבור זולתם. אנו עדים לאברכים שמתקשים לסגור את החודש אך נותנים ממיטב כספם עבור נערים צעירים שאין ידם משגת לקנות לעצמם בגדים. כל הקהילה כולה צועקת חסד ונתינה והקרבה למען הזולת. אנו מחנכים את ילדינו לאהוב ולמחול ולא להרים יד. אפילו מלבין פני חברו הרי הוא כרוצח. ברור אם כן שאדם אלים אינו יכול להיות משלנו. בן תורה אלים? הרי זה אוקסימורון!
מיהו חרדי? ברית של מאמץ משותף
אלא שאידאולוגיה לחוד ומציאות לחוד.
במציאות, הקהילה החרדית אינה מועדון יוקרתי בעל תנאי קבלה נוקשים וגם אינה התאגדות "הבונים החופשיים". הקהילה החרדית היא מקום שאליו נולדים, ללא כל בחירה או מבחן קבלה. הקהילה צומחת בעולם הממשי ורוב חבריה נולדו בתוכה ולא הצטרפו אליה על בסיס חוזה קבלה מפורט. אנו נזקקים זה לזה, חיים זה לצד זה, קשורים בקשרי דם או היסטוריה, ומשתפים פעולה למען החיים המשותפים שלנו.
האחריות של הקהילה לחבריה דומה יותר לאחריות של הורים לילדיהם, ולא לאחריות של מנהל מועדון יוקרתי לאיכות החברים בו. אדם שנולד לקהילה מסוימת נותר קשור בה בקשר גורלי שהוא לא בחר בו, והקהילה, בהיותה ערש הולדתו, אחראית לו. היא אינה יכולה להתנער מאחריות זו
הבסיס הממשי של הקהילה אינו נוגע כמעט לערכים המוצהרים שלה או לאידאולוגיה המשותפת. כאן רק המציאות מדברת. במציאות, אדם שנולד למשפחה חרדית הוא חלק ממנה לטוב ולמוטב, עד שהוא לא יוציא את עצמנו ממנה במופגן, או ינודה בפומבי. אין דרך להתנער אוטומטית מחבר קהילה, גם אם הפעולות שלו נוגדות את ערכיה באופן עמוק. הוא חלק ממשי מהקהילה. את המציאות הזאת לא ניתן לבטל על ידי הצהרות. כאן לא עוזרת ההכרזה האידאולוגית ש"אנו כך וכך, ולכן ההוא, שאינו כך, אינו חלק מאתנו".
הקשר הקהילתי מהסוג הזה מחייב אחריות עמוקה בהרבה על גורלם של החברים בקהילה. לא מדובר בקהילת הרופאים שיכולה לשלול את הרשיון ממי שאינו מתנהג לפי כלליה, אלא במשפחה אחת גדולה, שאינה יכולה לסלק את הילד מהבית כאשר הוא אינו מקשיב למוסר אביו ולתורת אמו. האחריות של הקהילה לחבריה דומה יותר לאחריות של הורים לילדיהם, ולא לאחריות של מנהל מועדון יוקרתי לאיכות החברים בו. אדם שנולד לקהילה מסוימת נותר קשור בה בקשר גורלי שהוא לא בחר בו, והקהילה, בהיותה ערש הולדתו, אחראית לו. היא אינה יכולה להתנער מאחריות זו.
יתרה מזו, הקהילה, בהיותה בית הגידול של האדם, מחזיקה ביכולת לעצב אותו ולחנכו ולהשפיע על מעשיו. השפעה פוטנציאלית זו גוזרת אחריות של הקהילה על התוצרים שלה. הקהילה היא המפעל המייצר את האנשים, ולא חנות הבוטיק הבוחרת את המוצרים. לכן היא אחראית לכך שהמוצרים יצאו ללא פגמים, ואין לה הפריבילגיה להחזיר את הסחורה הפגומה אל היצרן. כשמישהו מהחברה מקדיח תבשילו ברבים, מעשיו חוזרים אל הקהילה כולה ומטיחים בה: "ראי גידולים שגידלת!"
הערכים של הקהילה החרדית אינם אפוא חוזה קבלה למועדון חברתי יוקרתי, אלא ברית של מאמץ משותף למען יישומם בחיים הממשיים.
להיות יהודי שומר תורה ומצוות משמעו התמודדות יומיומית. האתגרים הם אינסופיים. החל מחינוך הילדים ומציאת סביבה מתאימה לקיום אורח חיים "למעלה למשכיל" ועד האתגרים האישיים הקטנים ביותר שאורח חיים זה מעלה. הקהילה החרדית אינה מועדון שאליו נכנסים כל הצדיקים שעברו את בית המשפט לענייני חרדיות, אלא סדנת היזע שבה נפגשים כל האנשים שמנסים, שרוצים לחיות חיים מסוג מסוים, ושמתמודדים עם האתגרים שאורח חיים זה מזמן. כאשר אנו נכשלים במאמצינו, עלינו לערוך חשבון נפש, ולא לפטור את עצמנו באמירה: "הוא לא חרדי."
לא בשם הא-ל
למרות האמור, דומני שיש ערך בהתנערות מאנשים בקהילה שעשו מעשים לא ראויים. אלא שצריך להבחין בין התנערות להתנערות. אם ההתנערות אומרת כי האדם הזה אינו קשור אלינו, הרי שמדובר בכיסוי הדם ובבריחה מאחריות. אולם, אם ההתנערות מבקשת להוקיע את המעשה ולבלום את ההכתמה של הקהילה בעקבות מעשה של אדם שפעל בשמה, הרי שמדובר באקט ראוי ואף נחוץ, כפי שהתורה מלמדת אותנו בפרשת עגלה ערופה. במילים אחרות, אסור לנו להתנער מהקשר של האדם שסרח אל הקהילה החרדית, אבל אנו חייבים להתנער מהקשר בין הפעולה שהוא עשה ל"חרדיות".
אסור לנו לומר "הם לא חרדים". עלינו לפשפש במעשינו ולראות האם אנחנו יכולים לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. עלינו לשאול את עצמנו האם פעלנו ככל יכולתנו לעשות את הישר בעיני ה' או נותר משהו שהיינו יכולים לעשות ולא עשינו. רק אז נוכל לרחוץ בניקיון כפינו, ולבער את הדם הנקי מקרבנו
למשל, אם אדם הלך ופעל בשם היהדות ורצח מישהו, מיד נזדעק ונאמר שאמנם הוא פעל בשם היהדות, אבל היהדות אינה מעודדת רצח מכל סוג שהוא ולכן אין לייחס את פעולותיו ליהדות. עם זאת, התנערות זו אינה פוטרת אותנו מחשבון נפש, כיצד יצא אדם זה מתוך הקהילה שלנו, מתוך מערכת החינוך שלנו, מתוך האווירה וההשפעה של האטמוספרה הקהילתית שיצרנו.
פרשת עגלה ערופה, המצווה על שחיטת העגלה בנחל ותפילת הזקנים היא דוגמא נפלאה של נשיאה באחריות. הלא מדובר בגופה שנמצאה בסמוך לעיר, שאיש אינו יודע להצביע על הקשר שלה לעיר. "לא נודע מי הכהו." הקשר היחיד הוא הקרבה לעיר במדידה של מרחק. וכי בגלל שהגופה נמצאת מוטלת בסמיכות לעיר, מטיל הדבר אחריות על בני העיר? הלא הדבר הקל ביותר לומר הוא: "לא יכול להיות שיצא רוצח מהעיר שלנו!" שהרי אם הוא רוצח, הוא ודאי לא משלנו. אולם, התורה רואה בגישה זו כיסוי של הדם, התנערות מעוול שמתרחש בתחום שלך ועצימת עיניים פושעת. התורה מלמדת שהאחריות נובעת מהמציאות הממשית הקיימת. אתה קרוב, משמע אתה יכול להשפיע, משמע עליך מוטלת האחריות.
מסיבה זו, אם קורה משהו רע בגבולנו, איננו יכולים להתנער ולהגיד, הוא לא שייך אלינו. זקנינו ומנהיגינו, אלו ש"על פיהם יהיה כל דין וכל נגע", צריכים לרדת אל הנחל ולזעוק ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" – אנחנו עשינו כל מה שיכולנו כדי לבער את הנגע, אבל למרות זאת הוא קרה. ורק אז, כאשר הם מבהירים כי הם הפעילו את כל ההשתדלות האפשרית על מנת לעשות את "הישר בעיני ה'", "ונכפר להם הדם".
קשה לנו, בני קהילה המבוססת על ערכים נעלים של נתינה והקרבה למען הזולת, לקבל שמעשים העומדים בסתירה מוחלטת לכך מיוחסים לנו, ונכון גם שאנו חשים ריחוק נפשי ושאט נפש מאנשים הפועלים בדרכים נלוזות שהן ההיפך מכל מה שאנו מאמינים בו. עם כל זאת אסור לנו לומר "הם לא חרדים", אלא עלינו לפשפש במעשינו ולראות האם אנחנו יכולים לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. עלינו לשאול את עצמנו האם פעלנו ככל יכולתנו לעשות את הישר בעיני ה' או נותר משהו שהיינו יכולים לעשות ולא עשינו. רק אז נוכל לרחוץ בניקיון כפינו, ולבער את הדם הנקי מקרבנו.
תמונה: bigstock
דברי חכמים כדרבונות! (קוהלת י"ב). נמאס לי לשמוע (מחברים, ממתפללים בביהכ"נ, משכנים) את הטיעון "הם לא חרדים". כי המשמעות היא שאינספור האלימים בפונוביז', בגור, בסדיגורא, בפלג, בסאטמר, ובמא"ש;
וכמו-כן מפיצי מגיפה, סוטים ופדופילים, עוקצים ומועלים – הם בעצם חילונים מחופשים, שאנחנו לא קשורים אליהם כלל! כלומר, החברה החרדית כל-כולה מושלמת לחלוטין ולמהדרין, כל העבריינים דלעיל הם בעצם חילוניים…
יש כאן נקודה איני יודע אם להאריך או לקצר נפתח באמרה ששמעתי מאימי ע"ה פעם המשוגעים אמרו שהם משיח ואמרו תהילים כל היום היום המשוגעים רוצחים במילים פשוטות המשוגעים הם הראי של החברה, ולגופו של עניין כל הקיצונים והעבריינים למיניהם לא פועלים בחלל ריק עם מרגישים שיש להם הסכמה שבשתיקה מהציבור שסביבם עובדה אף אחד לא יעז למשל להיכנס עם סיגריה בשבת לשום בית כנסת חרדי [אלא אם כן אולי הוא אמור לתרום מיליארד דולר] מדוע מפני שהוא מבין שהחברה החרדית לא תסכים עם זה לעומת זאת פשעים אחרים [לגופו של עניין ניקח את הפדופיליה] בשכונה שלנו היה פדופיל מושחת ואני החלטתי להסגיר אותו למשטרה חד משמעית שיירקב בכלא אמר לי יפיוף חרדי אם זה היה הבן שלך גם הייתה מסגיר אותו כמובן שעניתי לו אם הוא היה עושה את זה לבן שלך היית שותק, המסקנה היא שבחונטה הפייק חרדית יש הסכמה שבשתיקה לפשעים האלו יש בזה מין שמור לי ואשמור לך זה נכון שכל הפשעים האלו הם נגד התורה אבל היום חרדי הוא לא בהכרח מי שחי לפי חוקי התורה זה קופת חולים לכל דבר [מי אמר אנוסים]
ראשית יפה. נהנתי לקרוא. קצר ולעניין.
שנית, העניין חוזר לתפיסה של חרדיות נורמטיבית. אולם השאלה האם זה נכון לעומת שאר מאפייני החרדיות. בנוסף אדם יכול לחטוא ולעשות תשובה. וכאן נשאלת השאלה האם יש קשר בין החינוך וההתנהלות שלו והתנהלות הקהל סביבו למעשה. האם יש משהו שקידם או הזמין את המעשה הפסול. וכאן אתה אומר שזה כמו עגלה ערופה ואנו לא יכולים להתנער. (והעניין מתחבר להסבר שאתה אוהב לגבי מדוע חשוב לחבוש שטריימל ביום חם)…
אולם אחד שיראה בחרדיות גם היבט דתי אתני תרבותי לא יזדקק לפלפול הזה, שהרי הוא יוכל להצביע ישר על תרבות השטעטעל החרדית המעודדת אלימות בתחומים מסוימים וכן חוסר חינוך לאזרחות ושמירה על החוק.
נראה לי שאחת הבעיות בחברה החרדית היא מחסור של תרבות פנאי. בחברה הלא חרדית, כשאין לימודים הנער יכול להעסיק את עצמו בשלל אפשרויות, ולכן יש לו פחות עניין להשתולל ברחוב.
בחברה החרדית נער שלא לומד הוא פשוט משועמם. אין סרטים, אין אינטרנט ואפילו ספרי חולין אסור לו לקרוא. הבידור הכמעט היחיד שנותר הוא לצאת להפגנות.
בחברה החרדית לא אמור להיות פנאי, ולכן אין תרבות פנאי. אין מושג כזה של יהודי שלא יכול ללמוד אלא אם כן הוא אוטיסט או מפגר. מישהו מחייב אותו ללמוד בעיון? הוא יכול ללמוד ספרי מוסר מנוקדים, ספרי הלכה מנוקדים, משניות עם פירוש קל, וכן הלאה. הוא יכול אפילו לקרוא ביוגרפיות של צדיקים. לא חסר מה ללמוד. חסר חינוך שכל יהודי חייב ללמוד תורה, ולא חייב להיות למדן ישיבתי. מי שכותב כך, כנראה אינו חרדי אלא חילוני או דתי לאומי, שם התורה לא תופסת מקום.
ובענין ההפגנות: רק לחילונים מותר להפגין בבלפור? רק לדלי"ם מותר להפגין נגד המשטרה על מותו של אהוביה סנדק? נכון שהציבור החרדי נחשב במדינה הציונית כסוג ב, אבל גם לו יש דברים שהם בציפור נפשו
באמת? הציבור החרדי כולו צריך לשאת באחריות למעשים של העבריינים שפרשו ממנו?? אתה עושה אנלוגיה בין מספר משלים על מקרים בהם לאדם יש יכולת לשנות את המצב הלקוי אך מעדיף להצמד למנטרה משוללת הקשר לסיטואציה ולא לגופם של דברים, כאן זה לא הסיפור. כאן אין לך יכולת להשפיע על הנער שלא מעוניין להיות חלק מהציבור שלך (בתקווה שאתה אכן חרדי). אני מסכים שצריך לטפל בנוער נושר וחובה עלינו לקרב אותם לעשות ככל שביכולתנו להחזיר אותם בתשובה (מיד אחרי שהם ישבו בכלא על מה שהם עשו) אבל עכשיו הם לא חרדים הם אולי נולדו בבית חרדי אבל בגיל צעיר בחרו ברע! יכול להיות שהיו להם נסיבות חיים קשות אבל את זה השופט יכול לקבוע בצירף חו"ד של עו"ס. זה לא פוטר אותם מאחריות אישית על מעשיהם. ההתקרבנות שלך והרצון למצוא חן בעיני לא ברור מי, מעבירה אותך על דעתך! בדברך אתה נותן לגיטימציה למעשי העברינות של הנוער המסוכן הזה. צריך לטפל בו בכל הכח. להוקיע אותם מהציבור מכיון שברגע שאתה מכיל את ההתנהגות הזאת וזורק את האחריות על כלל הציבור אתה שותף לפשע. במקסימום אפשר לשתף באחריות את הוריהם שכשלו בחינוך ילדיהם. ולא. זה לא אומר שלא צריך להשקיע משאבים בטיפול בנוער הנושר. הן משאבי אכיפה והרתעה והן משאבי קירוב ומידיעה אני אומר שמושקעים משאבים רבים לנושא. די לנחיתות!!!
מי שבוחר לצאת מהציבור שלא יבקש מהציבור לקחת אחריות על מעשיו הפליליים.
פרשת עגלה ערופה היא בדיוק הדוגמא המתאיה מכיוון ששם לא נמצא הרוצח ואין את מי להעניש ולכן עורפים את העגלה, ברגע שידוע מי הרוצח, לא משליכים את האחריות על העיר ממנה יצא הרוצח אלא מענישים אותו נפש תחת נפש. אז כשמספר נעירים שופכים את דמו של הציבור הם צריכים להיענש על כך לפחות בעבודות שירות למען הקהילה (אולי הנתינה תלמד אותם אחריות אישית וציבורית) ואנו בגלל שאנו רחמנים בני רחמנים וערבים לכל כלל ישראל (לא רק לנוער הזה אלא גם לנוער בתל אביב כי כולנו יהודים) נשקיע בבם ונקרב אותם.
לישראל, זה אמנם לא פוטר את הבחור מאחריות אבל גם לא פוטר את הציבור מאחריות ברגע שהוא נולד בבית חרדי ולמד במוסדות חרדים הוא מוגדר חרדי [לפחות במובן המגזרי של המושג] אחד השטויות שאנשי חינוך מרשים לעצמם לזרוק בחור מהישיבה או לחילופין בחורה מהסמינר זה הטיפשות הזאת שתפוח רקוב מרקיב את כל הארגז א' בן אדם אינו תפוח ב' תפוח אתה יכול לזרוק לפח בן אדם אם אתה זורק אותו מהישיבה הוא לא מתאדה אתה בעתיד אם הוא לא ימצא את עצמו במסגרת אחרת יותר טובה תסבול ממנו פי 1000000 זה לשון הגמרא סנהדרין ק"ז ע"ב
יהושע בן פרחיה מאי היא כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן אזל יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מיני ירושלים עיר הקדש ליכי אלכסנדריה של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא אמר כמה יפה אכסניא זו אמר ליה רבי עיניה טרוטות אמר ליה רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה אתא לקמיה כמה זימנין אמר ליה קבלן לא הוי קא משגח ביה יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע אתא לקמיה סבר לקבולי אחוי ליה בידיה הוא סבר מידחא דחי לי אזל זקף לבינתא והשתחוה לה אמר ליה הדר בך אמר ליה כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמר מר ישו כישף והסית והדיח את ישראל. בקיצור עם ישראל סובל 2021 שנים על זה שזרקו בחור מהישיבה ברגע שזרקת בחור זה אמנם לא פוטר אותו אבל זה גם לא פוטר אותך ואתה נושא באחריות אבל זה לא רק לזרוק לפעמים זה בחור שחלם להתקבל לישיבה יוקרתית ועמד במחבחנים ובגלל כל מיני דילים מושחתים עם מנהלי חדרים ומשגיחי ישיבות קטנות מושחתים שגיהינום כלה והם אינם כלים הוא יצא לתרבות רעה הם נושאים באחריות ועוד אלף דברים אחרים ועל עגלה ערופה זה לשון הגמרא יומא כ"ג ע"א
מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ארבע אמות מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה מביאה עגלה ערופה ועוד לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי הכהו אלא כדי להרבות בבכיה
https://ch10.co.il/news/652963
לכל הבורחים מאחריות עם האש ששרפה את האוטובוס ישרפו את כולכם בגיהינום
א- מנין לך להגדיר אותם כ'גיהינום כלה והם אינם כלים' יש לך מקור לזה?
ב- אולי בבקשה תפסק את כתיבתך!
לפאפגיו זה לשון ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מ"ג, וחרה אף ה' בכם, שומע אני שהם כלים מן העולם תלמוד לומר ועצר את השמים מיני פורעניות הם כלים וכן הוא אומר +דברים לב כג+ חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים
מיהו חרדי השאלה היותר כללית היא מהו חרדיות והתשובה לכך היא ברוטו יהדות נטו תרבות דהיינו הייסוד החרדי מבוסס על תרבות ולכך אדם המנהיג את עצמו על ידי התפיסה התרבותית החרדית הוא האדם המוגדר כחרדי ומעשיו אינם מבדילים אותו מהגדרת החרדיות מחמת הניתוק להקשר החוקי ,האדם המתבונן יבין כי קיים ניתוק מוחלט בין גדרי החוק ביהדות לבין התרבות היהודית חרדית ודוגמאות לרוב, ומתוך כך כאשר אנו מוצאים את היהודי החרדי המקבל עליו את כללי הנימוס [התרבות] החרדיים ועושה מעשה שאיננו מוסרי בהסתכלות מוסרית [ולא חוקית ] אנו כחברה צריכים לבדוק בציציותינו במה התפיסה המוסרית תרבותית נכשלה בהעברת המסר הבסיסי
על פי חילוק הנאמר לעיל אכן לא שייך להטיף מוסר באזרח האינדיבידואלי על מעשיו משום שהשאלה היא שאלה חברתית כוללנית ולא שאלה של שכר ועונש
לצערי הרב חרדי מה שמוגדר בסלנג הישראלי זה סקטור עם כל מיני נורמות שהוא יצר לעצמו שלא בדיוק תואמים את ההלכה ובפרוש גם אנטי אנושיים איך אומר הרב אורי זוהר אני לא חרדי אני חילוני שומר מצוות חרדיות היום בסלנג זה בכלל לא יראת שמיים זה יראת המה יגידו
הרבה נכתב על כך שצריך לעשות חשבון נפש ולהוקיע את העשבים השוטים. אך בהיעדר דוגמא ספציפית אין לזה שום כוח לשנות.
אפשר להתחיל לדוגמא מהרב ליצמן, נבחר של אותו הציבור, שהחליט לנצל את כוחו הפוליטי על מנת למנוע את הסגרתה של מלכה לייפר הפדופילית לאוסטרליה.
ראוי בהקשר הזה גם לבקר את הרב קנייבסקי ובני משפחתו שבהצהרותיהם גררו פגיעה בחרדים עצמם ובכל המדינה בעקבות ההחלטות האומללות שביצעו.
אבל… האם מותר לבקר כאלה גדולים בתורה? כאן העוקץ. ואם אותם אי אפשר לבקר, מדוע שנפנה את תשומת ליבנו לעבר העבירות ה"קטנות", רב קטן שקורא להתעלם מהוראות המשטרה ומהנחיות משרד הבריאות, רב שמשתתף בפולסא דינורא לראש ממשלה ומוציא דין מוסר לאותו ראש הממשלה. רבנים שמעודדים טיפולי המרה, משפחות לגרש בנים שהתגייסו לצה"ל או יצאו בשאלה, ועד להתעללות בילדים פיסית ומינית…
הלך הרוח הכללי שמשתקף מגבוה הוא שאין להפריע.
לצופה מהצד, אין חסינות לאף אחד המחויבות שלנו היא לתורת אלוקים לא לאף גודול זה לשון יורה דעה סימן רמ"ג סעיף ג', ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבצבור. אין הבדל בין מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ולא תעמוד על דם רעך ועוד רשימה ארוכה של מצוות שמקיימים בשמירת ההנחיות, לשאר מצוות התורה בפירוש אין אף אדם שהוא חסין מביקורת
איני מבין את כוונתך, הרי לא יתכן שאתה מתכוון שהיה צריך לעשות הפוך מליצמן והרי זה הדין התורני שאסור להסגיר. אז אנא ממך תבאר את כוונתך?
לפאפאגיו, מי אמר שאסור להסגיר רוצחת הדבר הזה הוא רצח לכל דבר, בגלל כל מיני סיבות איני יכול לפרט באתר את שמו של אחד מגדולי פוסקי הדור לפני 98 שנה כשדנו את יוליוס ואטל רוזנברג [שם יהודי] למוות בכסא חשמלי בארצות הברית על העברת סודות של אטום לרוסים היו עסקנים שניסו לפעול לבקש חנינה אצל ממשלת ארצות הברית הפוסק הזה אמר שעל פי דין מגיע להם עונש מוות רק אין לנו סנהדרין שיכולים לדון אותם זה לא מתיר לנו להרוג אותם אבל אסור לנו למנוע מהמלכות להרוג אותם היא למעשה רצחה נפשית את הבנות האלו עדיין לא ידונו אותה לעונש מוות לא יזיק לה לשבת קצת בכלא ולו כדי להרתיע אחרים שלא שותקים במצבים כאלו ואין כאן שום רחמנות
מעניין מאד
אבל למעשה מה אנחנו יכולים לעשות בדועבד כדי ש"ניכפר לנו " מה שנעשה ?
בס"ד
הכתבה במאמר אכן מנוסחת יפה ובטוב טעם. אבל לדעתי עיקר חסר מן הספר, והוא: אין מושג כזה: "החברה החרדית". אומרים בשם הגר"א, שבשמיים יתבעו את פורק העול הגדול ביותר גם למה לא למד מעשה בראשית ומעשה מרכבה אם הוא בר הכי. לצערנו, נוצר מצב של פורקי עול תורה ומצוות (ללא אשמתם), ושל שומרי תורה ומצוות. ההגדרה של החרדים כמגזר היא החלטה שרירותית של החילונים, שאינה נכונה הן מבחינה הלכתית, הן מבחינה אתית (מוסרית). היא חלק מהאפליה השיטתית נגד ציבור שומרי התורה. בארצות דמוקרטיות אמיתיות אסור לכנות אדם על פי דתו (מוסלמי, קתולי, וכדומה). כאן נעשה מעשה נפשע של מגזריות דתית. אדם הינו או שומר תורה ומצוות או לא. אם הוא שומר תורה ומזיק לאדם אחר הוא עבריין בדיוק כמו שאם חילל שבת (וכנ"ל פורק עול תורה). ההתבצרות הכיתתית הזאת נגזרה עלינו, ואנחנו כנראה חפצים בה. אבל האמת היא שמי שבציבור שומרי התורה מתנהג לא בהתאם אכן צריך למחות בו. ואם אינו נענה למחאה, אז יש דינים מפורשים בשו"ע מה עושים איתו. לכן עלינו לדעת שאם מתבצעים מעשים בינינו נגד התורה, אז התשובה אינה: "הוא אינו חרדי", אלא הוא: "הוא עובר על דיני התורה".
לבן משה, כל הכבוד לך חבל שרוב הכותבים כאן לא מפנימים את המסר הזה