בימי מלחמה, כאשר עם ישראל נתון באיום מתמשך ואויביו מבקשים את נפשו, טבעי ומתבקש שיעלו קולות חיזוק על כוחה של תפילה. אכן, קשה להפריז בחשיבות התפילה. היא מזכירה לאדם את מקומו, משיבה אותו אל עמדת הענווה, מפקיעה אותו מן האשליה שכוחו ועוצם ידו הם מקור ישועתו, ומזכירה לו שהוא תלוי בבוראו בכל עת ובכל שעה.
ככל שיגדל כוחו של האדם, וככל שיתעצמו אמצעיו הטכנולוגיים והצבאיים, כך גוברת גם הסכנה שישכח את תלותו בקב"ה. מול סכנה זו, הקריאה להרבות בתפילה ולהתפלל עמוק יותר, נשבר יותר, היא קריאה נכונה וראויה. כך קרא לאחרונה הרב משה הלל הירש, בדברים שהתפרסמו בתקשורת.
ואולם דוקא משום כך יש מקום להיזהר מניסוח שעלול להרחיק את התפילה ממקומה הנכון. הצגת התפילה כתחליף למעשה האנושי, או התייחסות למערכות ההגנה (היירוט, האימון, התכנון והלחימה) כחסרות ערך – אין לכך אחיזה לא במקורות חז"ל, לא בדברי הראשונים ולא בעמדה התורנית הבסיסית כלפי החיים הארציים.[1]
***
הטעות אינה בעצם ההדגשה שהכל מאת ה'. זו אמת פשוטה, כפי שהנחילו לנו רבותינו, ובפרט הרמב"ן בדבריו הידועים. הטעות היא בהנחה שכדי לייחס את הישועה להקב"ה יש צורך להמעיט בערכם של האמצעים לה. כאילו אם נאמר שמערכת ההגנה האווירית מצילה חיים, תיפגם אמונתנו. כאילו אם נודה שחיילים, טייסים, מהנדסים ומפתחי מערכות נשק יש להם חלק ממשי בהצלת ישראל, נשכח כי "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". והרי אדרבה: זוהי גופא עבודת האמונה – לראות את יד ה' בתוך האמצעים ולא מחוצה להם; להכיר שהקב"ה פועל בעולם דרך כוחות, תבונה, משמעת, גבורה ומעשה אנושי, ולא רק במקום שכל אלה נעדרים.
חז"ל ניסחו את היחס הזה באופן מדויק וברור. במסכת נידה (ע, ב), לשאלת אנשי אלכסנדריה "מה יעשה אדם ויתעשר" – ועל זה הדרך בעניינים נוספים של "דרך ארץ" – משיב רבי יהושע: "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה." כשמקשים עליו "הרבה עשו כן ולא הועילו?" הוא מוסיף "אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו". והגמרא מסכמת: "דהא בלא הא לא סגי." אין זה בלא זה.
זוהי לא הערת אגב, אלא אמירה יסודית על מבנה החיים היהודיים. לא רק בפרנסה אלא גם בחכמה ובבנים מורים חז"ל על שילוב של דרך ארץ ותפילה, של השתדלות ובקשת רחמים, של פעולה אנושית ושל פניה כלפי שמיא. האדם נדרש לעשות, ולאחר מכן – וביתר דיוק, תוך כדי – להתפלל. אין התפילה באה לבטל את המעשה, ואין המעשה בא לייתר את התפילה. שניהם יחד מרכיבים את צורת החיים הראויה.
הפסוק אינו מבקש לעקור את הסיבתיות האנושית אלא למסגר אותה. הוא אינו מכחיש את כוחו של האדם אלא משיב אותו למקורו. האדם עושה, מתכנן, יוזם, פועל, מתאמץ, נאבק, ולעתים גם מצליח – מפני שהקב"ה נתן לו כח, דעת, תבונה והזדמנות.
מכאן מתחדדת הבעיה בתפיסה שהשתדלות היא לכל היותר מס שצריך לשלם. בוודאי, יש במסורת ישראל גם קו כזה. הרמח"ל, בעקבות דברי חז"ל ש"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה", תיאר את ההשתדלות כמעין קנס אנושי כללי: לא מפני שהיא פועלת באמת, אלא מפני שכך נגזר על האדם לאחר החטא. אך דומה שככל שמהלך זה מוקצן, כך הוא קשה יותר לעיכול, לא רק מצד השכל הפשוט אלא גם מצד ההלכה והניסיון. איש אינו חי כך באמת. אין אדם שבוחר מקצוע בלי לשקול את אפשרויות הפרנסה. אין משפחה שמצבה הכלכלי מתערער ואינה מחפשת דרכים להוסיף הכנסה. אין רופא שמבקש לרפא חולה על ידי ביטחון בלבד, ואין אדם רעב הרואה בחיפוש מזון ויתור על אמונה.
הר"ן בדרשותיו מעניק לנו קריאה פשוטה ונאמנה לדברי הכתוב כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל – לא שהקב"ה עושה במקומך את החיל, אלא שהוא נותן לך את הכח לעשותו. זהו יסוד ברזל. הפסוק אינו מבקש לעקור את הסיבתיות האנושית אלא למסגר אותה. הוא אינו מכחיש את כוחו של האדם אלא משיב אותו למקורו. האדם עושה, מתכנן, יוזם, פועל, מתאמץ, נאבק, ולעתים גם מצליח – מפני שהקב"ה נתן לו כח, דעת, תבונה והזדמנות.
במילים אחרות: האמונה אינה דורשת מאתנו להכחיש את המוחשי, אלא להעמיק אותו. לא לומר שהחייל אינו נלחם באמת וכי לחימתו אינו משפיעה, אלא להבין מי נתן לו את כוחו; לא לומר שהרופא אינו מרפא, אלא לדעת מי שם חכמה בלבו; לא לומר שהמערכת אינה מיירטת, אלא להודות למי שאִפשר לאדם להגיע לידע וליכולת לבנותה. אם ייחוס הכל להקב"ה מחייב אותי לומר שהאמצעים אינם פועלים, הרי שאיבדתי לא רק את העולם אלא גם את הקב"ה הפועל בתוכו.
***
דבריו החריפים של הרמב"ם בפירוש המשנה (פסחים ד, ט) מחדדים את הנקודה. הרמב"ם דוחה בבוז את ההבנה ששימוש בספר רפואות מבטא חיסרון בביטחון. לשיטתו, מי שאומר כן אינו אלא שוטה. כשם שאין אדם נמנע מאכילה בטענה שהקב"ה הוא הזן והמפרנס, כך אין אדם נמנע מרפואה בטענה שהקב"ה הוא הרופא כל בשר. אכילה ורפואה הן האמצעים שהקב"ה טבע בעולם לשם קיומו ורפואתו של האדם. לא להיעזר בהן בשם האמונה אינו ביטחון אלא הבל.
קשה להעלות על הדעת ניסוח ברור מזה ליחס הראוי שבין אמונה לבין טבע. ומכאן הדרך קצרה מאד אל סוגיית הביטחון. אם באשר לרעב אין לומר "לא הלחם משביע אלא הקב"ה", במובן המבטל את תפקידו של הלחם, ואם באשר למחלה אין לומר "לא התרופה מרפאת אלא הקב"ה", במובן המרוקן את פעולתה של הרפואה – קל וחומר שאין לומר על המלחמה ועל אמצעי ההגנה: לא הם מצילים, אלא התפילה. ודאי שהתפילה הכרחית. ודאי שהקב"ה הוא המציל. אך הישועה באה באמצעים שהוא חנן אותנו. מי שמבקש לגדוע את החיבור הזה, יוצר מרחב דתי המתקשה לשאת באחריות ממשית לעולם.
ודאי שהתפילה הכרחית. ודאי שהקב"ה הוא המציל. אך הישועה באה באמצעים שהוא חנן אותנו. מי שמבקש לגדוע את החיבור הזה, סופו שהוא יוצר עולם דתי המתקשה לשאת באחריות ממשית לעולם.
הדבר בולט במיוחד כאשר אנו עוברים מן המישור העיוני אל לשון ההלכה: תחום שהדברים הופכים פשוטים בתכלית. הרמב"ם פוסק בהלכות שבת (ב, כג): "ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת." ולא זו בלבד, אלא גם "מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם". הלכה זו מבטאת עמדה יסודית פשוטה וברורה: כשהחיים בסכנה, אין היהודי מסתפק בתפילה. הוא נוטל נשק, יוצא, מחלל שבת, מציל בפועל. לא כוויתור על שמים, אלא כקיום רצון שמים.
בדיוק בנקודה זו מתברר עד כמה אין המעשה האנושי בביטחון הלאומי עניין צדדי או נסבל בדיעבד, אלא חלק מעצם עבודת ה'. מדינת ישראל נדרשת להגן על אזרחיה. הצבא נדרש להיות חזק, מקצועי, ערוך ומאומן. אמצעי מיגון נדרשים להיות מפותחים ומדויקים. חברה בריאה נדרשת לכבד את מי שנושאים על גבם את עול ההגנה והלחימה. וכל אלה אינם רק "דרך הטבע" במובן המנוגד לאמונה, אלא חלק מדרך התורה.
ואכן, התורה עצמה אינה מסתפקת בציווי להילחם. היא מעניקה למלחמה מסגרת דתית: קדושת המחנה, האיסור לפחד מתוך ידיעה כִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם, והחובה לראות את הקרב עצמו כחלק ממערכה דתית ומוסרית. הרמב"ם ניסח זאת במילים ידועות: "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה." לא לפני הכניסה לקשרי המלחמה ולא במקומה, אלא מאחר שייכנס. האדם נכנס אל קשרי המלחמה, ומתוך כך הוא נשען על הקב"ה. זוהי תמונת העולם השלמה: פעולה גמורה מצד האדם, ותלות גמורה בה' בעת ובעונה אחת.
***
נדמה אפוא כי הבעיה איננה בעצם הקריאה לחיזוק התפילה, אלא באופן שהיא עלולה להתנסח. יש אכן סכנה רוחנית גדולה בהסתמכות מופרזת על אמצעים. חברה המתרגלת לראות בטכנולוגיה חזות הכל עלולה לשכוח את השבריריות האנושית, את גבולות הכח ואת העובדה שאין לאדם שליטה מלאה על גורלו. דוקא בימים של הצלחה צבאית, של יירוטים מדויקים, של הישגים מודיעיניים ומבצעיים, יש צורך עמוק בהכרת הטוב, בענווה ובתפילה.
אך מול סכנה זו קיימת סכנה נגדית, ולעתים חריפה לא פחות: הרגל נפשי וציבורי להמעיט בערכה של האחריות האנושית. תפיסה זו אינה רק שגיאה עיונית; היא גם חינוך לפסיביות. היא עלולה לטפח חברה המתקשה להוקיר את העושים במלאכה, המזלזלת בעולם המעשה, החושדת בנשיאת אחריות, ולעתים אף רואה במי שנכנס לשאת בעול הביטחון מי שהתרחק כביכול מן השמירה האלוקית. במקום דתיות בוגרת, המסוגלת לשלב קודש וחול, היא יוצרת דתיות התלויה בהכחשת החול כדי להגן על הקודש.
אין היהדות קוראת לאדם להתכחש לכלים שבידו, אלא להשתמש בהם באמונה. לא לבטוח בהם כאילו היו א־לוהים, אך גם לא לזלזל בהם כאילו היו הבל. להשתמש בהם בידיעה שהם עצמם מתנת שמים.
אין זו עומק דרכה של תורה. התורה אינה חוששת מן העולם. היא מבקשת לקדשו. היא אינה נסוגה מן המעשה האנושי, אלא מבקשת ליישר אותו, לרומם אותו, לחברו אל שורשו. גם בתחום הכלכלה, גם בתחום הרפואה, וגם בתחום המלחמה – אין היהדות קוראת לאדם להתכחש לכלים שבידו, אלא להשתמש בהם באמונה. לא לבטוח בהם כאילו היו א־לוהים, אך גם לא לזלזל בהם כאילו היו הבל. להשתמש בהם בידיעה שהם עצמם מתנת שמים.
כיפת ברזל איננה תחליף לתפילה. אבל גם תפילה איננה תחליף לכיפת ברזל. האחת בלא האחרת אינה מספקת. זוהי בדיוק לשון הגמרא: "הא בלא הא לא סגי." העם היהודי זקוק הן לבתי כנסיות והן לבסיסי צבא, הן להכרה כי ה' איש מלחמה והן למוכנות להילחם את מלחמותיו. לא מפני שאנחנו מאמינים פחות, אלא מפני שאנחנו מאמינים יותר – עד כדי כך שאיננו זקוקים להכחשת המציאות כדי לייחס את כולה למי שאמר והיה העולם.
על כן, בשעת מלחמה, התביעה הנכונה אינה לבחור בין תפילה לבין השתדלות, אלא לחזור אל הסדר היהודי הנכון: להרבות בתפילה, ולהרבות בהשתדלות: לבקש רחמים ממי שהמלחמה שלו, ולבנות את הכוח שבאמצעותו הוא מציל. עלינו הישמר מן האשליה של "כוחי ועוצם ידי", אך גם מן האשליה ההפוכה, ששום כוח אנושי אינו פועל באמת.
הקב"ה מציל את ישראל, "מצילנו מידם". פעמים שהוא עושה זאת בדרכים נסתרות, פעמים בדרכים גלויות, אך כמעט תמיד בערוץ אנושי – ידי בני אדם. האמונה אינה מחייבת לומר שהידיים הללו אינן עושות דבר. היא מחייבת לדעת מי נתן להן את כוחן.
[1] להרחבה לדיון על המתח בין השתדלות לבין השגחה, עיין במאמרי כאן.
תמונה: Bigstock
אחד המאמרים החשובים ביותר שקראתי
חשוב, תודה
כלוחם בצבא הגנה לישראל חשוב לי להרחיב את הההסתכלות, אומר, שגם בבנין הקומה האנושית רוחנית של האדם, יש חלק ענק בבבנין הגבורה והקומה המעשית, בפעולות שניזונות מהאידיאלים.
מאמר מופלא, ישר כוח
המאמר נהדר.
ומבלבל.
אולי זה מה שחזק בו.
משהו בי רוצה לדעת שהכותב אינו נגוע ב'מודרניות', שהוא מקבל מרבנים מוכרים בציבור החרדי.
הפכתי לחשדנית אפילו כלפי המחשבה של עצמי, מאז שחזרתי בתשובה וגידלתי ילדים חרדים בעיר חרדית.
מצער לשמוע שמאמר כה ברור ומנומק יוצר אצלך בלבול…
גם אם נניח כמאמרך שאת חוששת שאולי הרב פפר נגוע ב"מודרניות", כבר אמר הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים שיש לקבל את האמת ממי שאמרה ולא משנה מה שיוכו, שהרי אם משהו הוא אמת, זה משנה אם רב ליטאי, או חסידי או דתי לאומי או אפילו גוי אמר אותו?
הרי הדבר הוא אמת…
ויותר עצוב לשמוע שאפילו על דעותיך את חשדנית, אומנם בדיקה עצמית של אמיתות דעותיך היא דבר מבורך אך נשמע שזה הגיע כבר לרמה של פחד מפני דעה עצמאית, שזה כבר אסון בעיניי
ומי מבטיח או מאשר שזו אכן האמת?
המגיבים באתר? בג"ץ? הרבנות הראשית? הבד"ץ השונים?
מה שאותה מגיבה כתבה זה שיא האמת.
כאשר נשמעות דעות סותרות מכל כיוון אפשרי, איך אפשר להחליט מה נכון?
ועוד יותר כאשר חלק מהצדדים מפעילים לחצים גדולים על האוכלוסייה בכל מיני אמצעים.
המגיבה מציגה את האמת הכואבת והיא ממש לא היחידה, אלא שפשוט יש לה את האומץ להגיד את מה שבליבה.
אולם, מניסיון אני יכול להגיד שמי שבאמת מחפש את האמת ומוכן לקבל אותה, בסוף מוצא.
ואידך זיל גמור
קיץ בריא לכולם וחזרה לשגרה מבורכת שבע"ה תחזיק מעמד
המאמר נוגע באיזון הדק שבין אמונה והשתדלות, שהוא נידון עתיק וייחודי, שכן היהדות דוגלת באמונה אבסולוטיות מחד ובחובת ההשתדלות והמאמץ מאידך.
למעשה אלו לא יסודות מנוגדים אלא כ"א הוא חלק במערכת הכללים עם גבולות ברורים, שכשלומדים אותם לעומק אזי אין שום בלבול, אך מטבע הדברים ישנן קצת מחלוקות בעניין וגם קצת ערבוב מושגים.
למעשה, שורש הכל הוא "אנכי ה' אלקיך".
הוא המציל, המפרנס והמרפא.
התוה"ק מגלה לנו את החלק שלנו בעניין והוא:
1. לא לעשות מעשים שמרחיקים את ההשפעה וההשגחה כמו חטאים ומעשי כפירה
2. להתפלל ולהפנים שהכל ברצונו, ויש לזה כמה נפק"מ שמחזקות אותנו אך גם מגבילות אותנו בהשתדלות.
לפעמים אנחנו מוותרים על טובות שכביכול אמורות להגיע כשיש איסור בדבר.
לפעמים גם מותר לנו לוותר כשאין איסור אלא ירידה ברמה הרוחנית.
אני משקיעים משאבים כאשר התועלת היא לא גשמית וסומכים ע"כ שהקב"ה ימלא את החסר לעושי רצונו, כמו בנתינת מעשרות למשל.
וכך אנחנו מיישמים את האמונה והביטחון יחד עם ההשתדלות.
3. רפואה – אע"פ שהקב"ה הוא רופא כל בשר, התוה"ק מגלה לנו שניתנה הרשות לרופא לרפא כש"כ "ורפא ירפא" ומכאן גם חובת ההשתדלות בנושא רפואה.
4. גם בנושא פרנסה כתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה" – מכאן שיש מצווה לעשות.
בנושא זה דנו במסכת ברכות רשב"י ור' ישמעאל.
כאשר ר"י סבר שיש מצווה לכתחילה להכניס דרך ארץ עם עיסוק כש"כ בתורה "ואספת דגנך תירושך ויצהרך" ורשב"י הציג את הסכנה של רפיון רוחני וסחף גשמי.
הגמרא מסיקה שהדרך של רשב"י נועדה ליחידים ולא לכלל בשלב זה.
5. בנושא מלחמות – הדברים הרבה יותר מורכבים כאשר לא ניתן להשליך כלל ממקרה אחד לשני ובטח שלא למצב של היום.
כמובן שתקופת השופטים ובית ראשון כלל לא יכולה לשמש דוגמה להיום.
כי אין לנו לא מלך ולא סנהדרין ולא נבואה.
בגדול, ישנן דוגמאות גם מתקופות יותר מאוחרות של מלחמות גשמיות של הצלת נפשות וגם הצלת האמונה כמו במקרה של מלחמות החשמונאים.
אך אין שום ראיה לכך שצריך לכתחילה להקים צבא ומדינה ובטח כאשר אלו בעצמם גורמים לכל הסכנות – ההיפך הוא הנכון.
בנושא כמו הגאולה המובטחת אסור לנו כלל להתערב ולהגיד שיש חובת השתדלות אלא שיש איסור מפורש לנסות לקבץ את ע"י ביד חזקה וכש"כ לסכן את כלל ישראל במלחמות.
אין לדמות התגוננות ספונטנית למערכה מתוכננת ומחושבת מראש שבחוצפתה מצהירה שהיא זו שתגאל אותנו מהגלות, בטח שלא זו ההשתדלות שרנו מצווים, אלא כפירה של ממש באחד מי"ג עיקרים.
וכש"כ כשרואים בחוש שלא מגיע שום ביטחון אלא רק יותר צרות ושנאה.
אסיים במשל נאה מתוך הסה"ק "ויואל משה" על אחד שאירח בביתו איש אשר באישון לילה הצית את אסמו ולפני שמישהו הרגיש בדבר, העיר את כולם כדי לכבות את השריפה, כך שכולם חשבו אותו למציל.
כך אותה תפיסה שמציגה את עצמה כמצילה, היא זו שהדליקה את מדורת השנאה הנוכחית כפי שכבר הצגתי בתגובות קודמות.
זהו קיצור הדברים- להרחבה אפשר לעיין בספר הנ"ל אשר דן בסוגייה זו באריכות רבה על כל היבטיה.
"אין זו עומק דרכה של תורה. התורה אינה חוששת מן העולם. היא מבקשת לקדשו. היא אינה נסוגה מן המעשה האנושי, אלא מבקשת ליישר אותו, לרומם אותו, לחברו אל שורשו. גם בתחום הכלכלה, גם בתחום הרפואה, וגם בתחום המלחמה – אין היהדות קוראת לאדם להתכחש לכלים שבידו, אלא להשתמש בהם באמונה. לא לבטוח בהם כאילו היו א-להים, אך גם לא לזלזל בהם כאילו היו הבל. להשתמש בהם כמי שיודע שהם עצמם מתנת שמים."
כתב אישום מתומצת היטב כנגד העולם החרדי (בעיקר בארץ ישראל)
יש שאומרים שמהות הציונות והיהדות הלא-דתית היא : 1) דחיית מהפסיקה הרבנית, ו 2) קבלת אחריות אישית על תוצאות המעשים – בניגוד לאמונה בניסיות כמה שמכתיב את המציאות.
ה"חידוש" במאמר כאן, הוא לא כל כך חידוש, כי זו בעצם הדוגמה (dogma) החרדלי"ת המקובלת בכל דרשה בבית הכנסת בשבת, שנותנת מקום מסויים גם לאחריות האישית לצד האמונה בסיוע אלהי.
ועדיין גם כאן, אלהים נוכח בכל, ברמה כזו ש, כמו שראינו, כל פעולה התקפית ישראלית – גם כזו שלא מונעת ממחשבה יתרה, וגם אם אינה מוסרית ולא מועילה צבאית, מוגדרת כחלק מתהליך ניסי.
כך שהייתי אומר שכן, יש במאמר, במידה כלשהי, אימוץ של תפיסת האחריות האישית שביסוד הציונות, אבל באופן עמוק ופנימי תפיסת העולם של הכותב עדיין שרויה באופן תת-מודע בעומק העולם הניסי המטאפיסי שבו אחריות אישית נוכחת רק ברמה מסויימת.
ועוד משהו: כתוב כאן "ודאי שהתפילה הכרחית. ודאי שהקב"ה הוא המציל". המילה "ודאי" לא נכונה מנקודת מבט אמונית – הרי דווקא מאמינים נוטים לאמר שאמונה אינה וודאות. זו אפילו לא אמונה באלהים אלא אמונה בוודאות של קיומו, שזה משהו אחר לגמרי (ורק לציין שאישית, אני לא מאמין ולא אטאיסט, שלא יובן מכך שאני מנסה למשוך לכאן או לכאן).