הטענה המרכזית במאמרו החשוב של אליהו לוי, החרדים, המדינה והציונות הדתית, היא שהחרדים מתרחקים ממדינת ישראל מפני שהמדינה היא חילונית. המדינה, כך נטען, מתנהלת לפי תפיסת טוב זרה לתורה; מקור הסמכות שלה הוא ערכים חילוניים, ולא רצון ה'. החרדים בנאמנותם לתורה אינם יכולים אפוא לקבל את סמכות המדינה במובנה המלא. השתתפותם הפוליטית מוגבלת ומתגוננת: לא אזרחות, אלא מעין שותפות של ועד בית, שתפקידה להגן על עולם התורה מפני התערבות חיצונית.
יש אמת בתיאור הזה. הרטוריקה החרדית דיברה כך במשך שנים רבות. המדינה חילונית; אנחנו נאמנים לתורה. המדינה נשענת על אוטונומיה אנושית; אנחנו נשענים על רצון ה'. אנו אזרחים של היהדות ההיסטורית, שחיה בתוך מסגרת של ברית עם הקב"ה. איננו יכולים להיות אזרחים מלאים של מדינת ישראל.
אולם הסבר זה איננו משכנע, ואינו יכול לתת פשר עמוק לעמדה של החרדים. כפי שאבאר בהמשך, נדמה שהבעיה שלנו אינה המדינה החילונית אלא המרחב החילוני. זו העמדה העקרונית, וכאן גם צריך לחול השינוי הגדול.
נגד המדינה החילונית?
אילו הבעיה היתה עצם ההשתתפות במדינה חילונית, החיים החרדיים מחוץ לישראל היו נראים אחרת לגמרי. חרדים בארצות הברית, בבריטניה, בבלגיה, בקנדה ובמקומות נוספים משתתפים ברצון במדינות שמקור סמכותן בוודאי אינו התורה, ואף מגלים מידה לא מעטה של פטריוטיות. לחרדים באמריקה אין בעיה עקרונית לשיר את ההמנון האמריקאי ולציין את חג ההודיה, גם אם בפועל רבים אינם עושים זאת. הם אינם חווים את דגל הכוכבים והפסים כאיום תיאולוגי כפי שהם חווים את דגל ישראל.
תשובה עמוקה יותר היא שהציונות, ולאחר מכן מדינת ישראל, העניקו לגיטימציה לצורה חדשה של יהדות: יהדות לאומית, גם כשהיא ריקה מתוכן דתי. כך ניסח את הדברים הרב אוריאל צימר, שפעל בשנותיה הראשונות של המדינה, בחוברתו משנת 1959 נגד הציונות. הסכנה לא היתה רק בכך שהציונות היתה חילונית. הסכנה היתה בכך שהציונות הגדירה מחדש את היהדות עצמה. היא הכריזה שאפשר להיות יהודי לאומי טוב גם מחוץ לברית עם הקב"ה. היא העניקה מעמד יהודי למי שיהדותם מתבטאת בשפה, בארץ, בצבא, בתרבות ובעם, אך לא בתורה ובמצוות.
אין לזלזל בטענה הזו. בהחלט ניתן היה לראות את הציונות כמרוקנת את היהדות מתוכנה הדתי ומחליפה אותו בתוכן לאומי. לציבור הנאמן היה קשה להצטרף לתנועה כזו, ובצדק. הציונות לא ביקשה רק שיתוף פעולה פוליטי; היא הציעה הסבר חדש לשאלה מה פירוש להיות יהודי. ההתנגדות של החרדים לפרויקט הזה היתה רצינית, עקרונית, ובמובנים רבים מוצדקת.
אבל ישראל איננה עוד תנועה. ישראל היא מדינה. אפשר לדחות תנועה בשל אידאולוגיה פסולה. לעומת זאת, מדינה היא מסגרת של חיים משותפים. תנועה דורשת הזדהות עם עקרונותיה. מדינה מציבה שאלה אחרת: האם נקבל אחריות על המציאות הציבורית שבתוכה אנו חיים?
יתרה מזו, הציונות היתה חלק מתהליך החילון שעבר העם היהודי במאות ה־19 וה־20. המדינה הובילה תהליך הפוך. החילוניות המיליטנטית של ראשית הציונות היא כיום, במידה רבה, שריד מן העבר. אמנם בית המשפט העליון עודנו מעוז של ערכים ליברליים, ולעתים הוא עומד בחזית המאבק החילוני־ליברלי. אבל בית המשפט אינו המדינה כולה. הכנסת אינה חילונית מיליטנטית. הממשלה אינה חילונית מיליטנטית. הצבא הולך ומתמלא בחיילים, במפקדים, בסמלים, בשפה ובמוטיבציה דתיים מסורתיים. התרבות הציבורית בישראל מסורתית יותר, לאומית יותר, ופתוחה למשמעות דתית הרבה יותר ממה שמייסדי הציונות החילונית היו מעלים בדעתם.
במובנים רבים, ישראל מייצגת כיום מאבק על הטוב והצודק מול הפירוק המוסרי העמוק המתחולל ברוב חלקי המערב. דוקא בישראל הזהות היהודית חזקה ביותר. יהודים ישראלים מחוברים ליהדות הרבה יותר מרוב היהודים שמחוץ לישראל. ישראל הצמיחה את מרכזי התורה הגדולים ביותר בתולדות ישראל. גם בתפוצות, יהודים המזדהים עם ישראל נוטים הרבה יותר לשמור על זהות יהודית, והרבה פחות להיעלם בתוך התבוללות, נישואי תערובת או ניכור מוחלט ליהדות.
האם במציאות כזו יש היגיון להמשיך להתנגד לישראל בשל חילוניותה?
אם יש בעיה בנוגע לבית המשפט, הרי שראוי ונחוץ להילחם בכך. אם יש בעיה בנוגע לאליטות הליברליות, הרי שיש לבנות אלטרנטיבות. אם יש בעיה בצבא, אזי יש לעשות כל השתדלות לעצב אותו כהלכה, כפי שעושה הציונות הדתית בעשורים האחרונים. ואם יש בעיה בשל התרבות הציבורית, הרי שיש לעשות כל מאמץ להשפיע עליה. כיצד ההסתלקות מן הזירה מסייעת לעניינם של היהודים?
השאלה מתחדדת כאשר נזכרים בחילופי המכתבים הידועים מן התקופה שלפני הקמת המדינה בין הרב יצחק הרצוג זצ"ל לבין רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. הרב הרצוג, המזוהה עם הציונות הדתית ולימים הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל, ביקש לקדם מדינה המתנהלת על פי ההלכה. רבי חיים עוזר, גדול הדור של יהדות אירופה דאז, טען אחרת. הוא לא דרש הקמה מידית של מדינת הלכה, אלא סבר (בהישען על דעת הר"ן בדרשותיו) שיש להמשיך את שיטת המשפט הקיימת, שתפקדה היטב בעשורים האחרונים.[1]
כלומר, דוקא הרב החרדי התנגד לדרישה לייסוד סדר משפטי יהודי חדש.
אפשר להבין זאת כענווה אפיסטמולוגית. לא היתה לנו מדינה יהודית במשך אלפיים שנה. לא היתה בידינו מסורת חיה כיצד לנהל מדינה ריבונית מודרנית על פי ההלכה. לא היה ברור כיצד מחוקקים, כיצד שופטים, כיצד מסדירים מסחר, כיצד מנהלים צבא, כיצד מפעילים רשויות מקומיות, כיצד מאזנים בין זכויות הפרט לבין צרכי הציבור, כיצד מתייחסים לאזרחים שאינם יהודים, וכיצד מתרגמים את עולם התורה העצום למנגנונים המעשיים של מדינה מודרנית. יתכן, כך אולי חשב רבי חיים עוזר, שאין להעמיד פנים שאנו יודעים יותר ממה שאנו יודעים.
אילו החרדים היו מנהלים את המדינה, האם אכן היו מנהלים אותה אחרת? האם היו מחוקקים ענישה פלילית על חילול שבת? האם היו אוסרים מכירת מזון שאינו כשר? האם היו הופכים את מערכת המשפט למערכת של בתי הדין ופוטרים את המזיק מדין גרמא בנזיקין?
לענווה הזו יש משמעות מרחיקת לכת. היא מעלה את השאלה: אילו החרדים היו מנהלים את המדינה, האם אכן היו מנהלים אותה אחרת? האם היו גוזרים בחוק ענישה פלילית על חילול שבת? האם היו אוסרים מכירת מזון שאינו כשר? האם היו הופכים את מערכת המשפט למערכת של בתי הדין ופוטרים את המזיק מדין גרמא בנזיקין? האם היו משנים מן היסוד את הצבא, את הרשויות המקומיות, את השרות הציבורי, את הכלכלה, את המשטרה? האם היו מקימים מלכות הלכתית מלאה?
אין כל ראיה לכך. המפלגות החרדיות לא ביקשו לעשות זאת וההנהגה החרדית לא הציגה כל מגמה או כוונה למדינה כזו. החברה החרדית לא חינכה את עצמה לאחריות פוליטית בקנה מידה כזה. עד היום נותר הפער בעינו: הציונות הדתית מעורבת במדינה היהודית; החרדים נותרים במידה רבה מחוצה לה, נעדרי כוונות כלפיה.
משום כך, טענת לוי שנוכחותם של חרדים מאיימת על הציונות הדתית בכך שהיא חושפת את הסתירה שבין דת לציונות נראית לי מוגזמת, בלשון המעטה. אם החרדים אינם מציעים חלופה ממשית – והם בהחלט אינם מציעים – מה בדיוק אינו יהודי במדינת ישראל הנוכחית? בית המשפט העליון מוביל את המאבק הליברלי, אמת. אבל לפחות הציונות הדתית נלחמת בו, ואת זאת אי אפשר לומר על החרדים.
השתתפתי פעם בפאנל טלוויזיוני בהנחיית יגאל גואטה, לצד כמה דמויות חרדיות נוספות. עלתה לדיון סוגיית הרפורמה המשפטית. אחד המשתתפים, אפולוגטיקן חרדי מוכר, הסביר את העמדה החרדית בבהירות ראויה לציון: מובן שאנחנו נגד בית המשפט, ומובן שאנחנו בעד הרפורמה המשפטית. אבל לא נצא להפגין על כך. אנחנו מפגינים רק על עניינים חרדיים פנימיים; שאחרים יטפלו בבית המשפט.
המשפט הזה גילה יותר מכפי שהתכוון. הבעיה אינה שלחרדים יש תיאוריה מתחרה של המדינה היהודית. הבעיה היא שהמדינה היהודית אינה באמת הזירה שלהם.
מהי הזירה שלנו?
השאלה המרכזית אינה: מהו מקור סמכותה של המדינה? השאלה המרכזית היא: מהי הזירה שלנו? מהי הזירה של עם ישראל? היכן עלינו להשקיע את כוחותינו, את משאבינו, את כשרונותינו, את הדמיון המוסרי שלנו?
התשובה החרדית עוצבה לאורך אלפיים שנות גלות. מקורה בבקשתו של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס: "תן לי יבנה וחכמיה." לאחר החורבן, כאשר אבדה הריבונות והחיים הפוליטיים של העם היהודי קרסו, הישרדות התורה היתה תלויה בנסיגה אל בית המדרש. יבנה היתה לתיבה. עם ישראל יחיה לא באמצעות חרב, לא באמצעות מדינאות וריבונות, אלא באמצעות מסירת התורה. העולם שבחוץ היה סערה וחורבן; בפנים היו ארבע אמות של הלכה.
ההישג הגלותי הזה הוא אחד הנסים הגדולים בתולדות האדם. אין עם אחר שהצליח להפוך אסון פוליטי לצורת חיים כה ממושמעת, יצירתית ועמידה. היהדות החרדית בנתה את ביתה על יסודותיו של הנס הגדול: היא בנתה ציוויליזציה סביב בית המדרש, סביב לימוד התורה, סביב הפרדה ממושמעת מעולם שהוכיח שוב ושוב שהוא עוין ומסוכן.
הגלות הארוכה הזיזה את שדה הקרב של החיים היהודיים. מלחמה, מלכות, אחריות פוליטית וריבונות ציבורית לא היו עוד בהישג יד. המאבק הגדול בין טוב לרע הועתק פנימה: אל מלחמת היצר, אל הקרב על הנפש, אל המאבק על קדושה בתוך היחיד והקהילה. גבורת הלוחם הפכה לגבורתו של הכובש את יצרו. שדה הקרב הפך לבית המדרש. קו החזית האמיתי הפך לנפש הממושמעת. זה היה תנאי ההישרדות היהודית.
כיום ההישג הזה הפך לקושי. בית המדרש, שנועד לשמר את החיים היהודיים, היה למגדיר הבלעדי של הזירה שהחיים היהודיים נחשבים ממשיים. מאמר מערכת ב”יתד נאמן” ניסח זאת פעם בעוצמה חריגה:
לבן תורה, כמו גם מי שנאלץ לעזוב את ספסלי בית המדרש אך חבל שייכותו טרם נותק, לא יכולה להיות שייכות לעולם החיצון. לבן תורה, אין בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. בן תורה אינו יכול להיות מי שמביא אל תוך השקפת עולמו הבית־מדרשית את רוחות העוועים הנושבות מלבר. בן תורה הוא זה שנוטל עמו את בית המדרש גם את החוץ. מי שנושא עמו את חומות המבצר המגונן, שמכסה את שדה הראייה ומונע את הרעייה בשדות זרים.
הקטע הזה אינו מתייחס רק לתלמידי ישיבה אשר תורתם אומנותם. באיור שנלווה למאמר נראה אברך היוצא מן הכולל אל "העולם הגדול" – פשוטו כמשמעו, הוא צועד על פני גלובוס שלם מהדק אל פניו מסכת אב"כ מתקופת מלחמת המפרץ ועוטה כיסוי ניילון הרמטי. בידו רשימת "סידורים הכרחיים ודחופים", שהרי אלמלא הדחיפות לשם מה יצא?
המסר היה ברור. זירת חייו של האדם החרדי, גם של מי שתורתו אינה אומנותו המלאה, היא בית המדרש בלבד. מחוץ לכתליו אין אוויר לנשימה. זהו מקום שמחוץ לתחום המושב. חיים אינם יכולים לפרוח שם. בהעדר חיים, אין שם גם תורה והלכה.
"ארבע אמות של הלכה" מצטמצמות אפוא לארבע אמות של חיים בבית המדרש. כמובן, גם בבית המדרש צריך לאכול, ולכן יש הלכות סעודה, ממון, התנהלות יומיומית וסידורי קהילה. אבל אין בבית המדרש מקום ממשי לשאלות הגדולות של החברה האנושית ושל מדינת ישראל. שאלות אלו שייכות לעולם שבחוץ – מחוץ לתיבת נח של הישיבה. ושם הרי אי אפשר לחיות.
בהקשר זה ממשיך מאמר המערכת ומביא את עמדתו של הרב מבריסק ביחס לשאלה מה תעשה החברה החרדית אם תהפוך לרוב. תשובתו היתה:
אף אם אני עצמי אהיה שר הפנים ואף אם מרן הגר"י אברמסקי יכהן כשר הביטחון, כיון שמדובר בשאלה הרת גורל והכרעה על יציאה למלחמות – וזו שאלה של פיקוח נפש, ואין לנו ש"ך וט"ז בסוגיה זו, הרי שלא נוכל לנהל את המדינה ולקבל את האחריות.
לפי תפיסה זו, גם אם העולם שבחוץ יהפוך להיות שלנו מכוח היותנו רוב, הוא עדיין לא יהיה "שלנו". אין לנו רשות לקחת אחריות על עניינים המצויים מחוץ למסורת ההלכתית הצרה; מעצם הגדרתם, הם זרים ומנוכרים.
מכאן יש להסיק שהסוגיה המרכזית אינה המדינה החילונית. הסוגיה היא המרחב החילוני. לא חילוני במובן אנטי־דתי, ולא במובן של בית המשפט העליון, ליברליזם או כבוד האדם וחירותו. חילוני במובן עמוק ובסיסי יותר: מרחב החיים שמחוץ לקירות המקודשים של בית המדרש. מרחב של פוליטיקה, כלכלה, ביטחון, ספרות, חקלאות, מנהל ציבורי, מוסר ציבורי, תרבות לאומית, אסטרטגיה, טכנולוגיה וחברה אזרחית. מרחב העולם הזה.
זהו המרחב שהחברה החרדית אינה מכירה – לפי הרטוריקה הרשמית – ואינה מעוניינת להכיר.
אזרחי ישראל או אזרחי ארץ ישראל?
ההבחנה הזו מסבירה גם דפוס לשוני מוכר. רבים בציונות הדתית מדברים בטבעיות על "ישראל", ואילו בציבור החרדי מדברים על "ארץ ישראל". ההבדל אינו רק סגנוני. "ישראל" היא מדינה, ובה מוסדות, אזרחים, זכויות, חובות, סמלים, מערכת משפט, פרלמנט, צבא, משטרה ותרבות ציבורית. "ארץ ישראל" היא הארץ הקדושה, מקום התורה והמצוות, המרחב שבו יהודים חיים תחת ריבונותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
כמובן, שני הביטויים נכונים. ישראל היא ארץ ישראל, וארץ ישראל איננה קדושה מופשטת המנותקת מן היהודים החיים בה. אבל ההבדל הלשוני מצביע על הבדל תודעתי. האדם החרדי יכול בהחלט להיות אזרח של ארץ ישראל, אך הוא אינו מוכן להיות אזרח של ישראל – לא במובן המלא. הוא אוהב את הארץ, אך נרתע מן המדינה. הוא חש שייכות עמוקה לקדושת המקום, אך לא למנגנוני הריבונות המאפשרים את החיים היהודיים באותו מקום.
זו סתירה שאפשר להתנהל בתוכה כאשר מדובר במיעוט החי בשוליים. אי אפשר לקיים אותה כאשר מדובר בציבור גדל והולך, הנהנה מזכויות האזרחות, שולח נציגים לכנסת, משפיע על תקציבים, מעצב נורמות ציבוריות וקובע במידה גוברת את עתיד המדינה. אזרחות איננה רק חבילת זכויות. היא גם מבנה של חובה, נאמנות, הכרת הטוב ואחריות.
החברה החרדית אינה חסרת רגש לאומי יהודי. רחוק מכך, היא קשורה בעומק לעמיות יהודית, לרציפות יהודית, לייחודיות יהודית ולייעוד יהודי. הבעיה היא שהרגש הזה טרם תורגם לאחריות כלפי מוסדות המדינה היהודית. הוא נותר קשור לארץ ישראל כמקום קדוש, אך מהסס מול ישראל בתור מסגרת ממשית שבאמצעותה החיים היהודיים במקום הזה מוגנים, מתנהלים ומתקיימים.
מדוע אם כן החרדים נמצאים בכנסת? אם זו אינה הזירה שלנו, מה אנו עושים שם? ל"יתד נאמן" פתרונות: אנחנו לא באמת שם. אנחנו שם רק כדי לשרת את בית המדרש.
מדוע אם כן החרדים נמצאים בכנסת? אם זו אינה הזירה שלנו, מה אנו עושים שם? ל"יתד נאמן" פתרונות: אנחנו לא באמת שם. אנחנו שם רק כדי לשרת את בית המדרש. כך הדברים נוסחו בהזדמנויות רבות על ידי עורך העיתון ישראל פרידמן:
גם הליכה במסגרת מפלגה חרדית זקוקה לעמוד ענן ועמוד אש של עיני העדה. גם צעד זה הנו כפוי, והוא נעשה אך ורק בהוראת מרנן ורבנן כדי להגן על חומות היהדות, כדי להציל מהארי, מהדוב ומן הברדלס, נאלצו גדולי הדורות לגזול את החנית מיד המצרי ולתפקד גם בזירה הזו. אבל כל זה הותר רק כאשר הדבר מתבצע תחת מטרייתם של גדולי הדור שליט"א. לא בגלל שאנחנו חלק מתוך המשחק הפוליטי. בפירוש לא! בגלל ככל אשר יורוך!
הנקודה ברורה. העיסוק הפוליטי איננו ביטוי לאחריות כלפי המרחב הציבורי. הוא מבצע חילוץ למען בית המדרש. אנחנו לא אזרחים השותפים במדינה, אלא שלוחי המבצר היוצאים מעבר לחומה כדי להשיג אספקה ולהדוף איומים. זו תפיסת עולם קוהרנטית מאד. היא גם בלתי מספקת בעליל לרגע הנוכחי.
הפרוזדור והבית
רבי יעקב מלמד בפרקי אבות שהעולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא. הרטוריקה החרדית עושה את האמרה הזו ליסוד היסודות. העולם הזה חולף וארעי, ולכן אינו ראוי להשקעה משמעותית. פעם קראתי במוסף שבת של "יתד נאמן" מאמר על המסר של מצות סוכה. בניגוד למסר הפשוט של הסוכה – שעלינו לשלב ביטחון בה' עם העשייה הארצית המודגשת בתקופת האסיף – הכתבה הדגישה עיקרון אחר: שכל ענייני העולם הזה ריקים מערך. החיים עצמם הם סוכה: זמניים ורעועים. הם אינם ראויים להשקעה.
גישה זו מתאימה לארצות הגולה, שבהן העולם אכן אינו שלנו. לא כדאי לבנות ארמונות במדבר, וכמו כן אין לנו להשקיע בגשם וברוח במבנים הפוליטיים של פולין, רוסיה, גרמניה או ספרד. אנחנו עושים את מה שצריך כדי לשרוד, ואת חיינו האמיתיים אנו יוצקים אל התורה, התפילה, המצוות, המשפחה והקהילה. כל השאר הוא פרוזדור.
אך ארץ ישראל איננה רק פרוזדור, וריבונות יהודית איננה רק פרוזדור. הצבא המגן על חיי יהודים אינו רק פרוזדור, וכך לא הכלכלה המקיימת משפחות יהודיות. בתי המשפט הקובעים צדק בין יהודים, הרשויות המקומיות הבונות ערים יהודיות, בתי הספר המעצבים ילדים יהודים, בתי החולים המרפאים גופים יהודיים, המדיניות הקובעת מלחמה ושלום – כל אלו אינם הסחות דעת מן התורה. הם הזירה שבה התורה נדרשת לדבר.
התורה לא ניתנה רק כדי להסדיר מטבחים כשרים, עירובין, טהרת המשפחה והנהגות פנימיות של בית המדרש. היא ניתנה לאומה ולמען משימה לאומית. היא מדברת על ארץ, מלחמה, משפט, מלכות, חקלאות, חובות, צדקה, עבודה, רכוש, ענישה, קדושה ציבורית ועיצוב מוסרי של חברה. בגלות, חלק גדול מן העולם הזה הושעה. ארבע אמות של הלכה שמרו עלינו כאשר מלכינו ושרינו היו בין הגויים. אבל צמצומה של התורה תחת תנאי הגלות אינו יכול להיעשות להגדרתה הסופית.
התורה היא תורת חיים. היא חייבת לדבר אל מלוא החיים היהודיים. והחיים היהודיים היום כוללים ריבונות.
מן המדבר אל הארץ
הדימוי הטוב ביותר לגישה החרדית הוא עם ישראל במדבר. במדבר לא משקיעים, במדבר שורדים. המדבר הוא ממשי, אבל הוא אינו היעד. הוא אינו מקום לחקלאות, למלכות, לבתי דין, לאחריות ציבורית או לחיים לאומיים. הוא מקום שבין הגולה לבין הארץ.
בתודעה החרדית, הגלות היא מדבר בין העמים, כלשון הפסוק ביחזקאל. וכיוון שאנו עדיין בגלות, הרי שאין במה להשקיע.
אבל משהו השתנה. בלי להיכנס להגדרת התקופה באופן מדויק, להתעלם מן השינוי הזה פירושו לחזור על חטא המרגלים: הסירוב להיכנס אל המציאות הארצית הקוראת לנו להיות חלק ממנה.
המרגלים והעם שחטאו לא היו חילונים או חומרניים. הם היו עם גדול ונפלא שחשש מפני הדרישות החריגות של הכניסה לארץ. במדבר החיים היו רוחניים, מוגנים, ניסיים. בארץ יהיה צורך לחרוש, לזרוע, להילחם, לבנות, למשול, לשפוט, ולקבל אחריות על החומריות העיקשת של הקיום הלאומי. הם לא כפרו בה'. הם כפרו באפשרות של ניווט מוצלח בתוך מציאות סבוכה של ארץ, צבא, כלכלה ומדינה. כלשון הפסוק בתהלים, הם לא בטחו בה', ולכן הם מאסו בארץ חמדה.
וזו הסכנה העומדת לפתחנו.
ארבעים שנה נדרשו לנו להפנים את שליחותנו לאחר יציאת מצרים. כפי שאומר משה בסוף אותן ארבעים שנה: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. יש דברים שאורכים זמן. בסופו של דבר, לא היינו מסוגלים להיכנס לארץ מיד. נדרשו ארבעים שנה וחילופו של דור שלם. גם עבור היהדות החרדית בת ימינו, תהליך הכניסה לארץ אורך זמן. אולם נדמה שארבעים השנים שלנו תמו.
הבניין האדיר של היהדות החרדית הוקם בעשרות שנים של מסירות, משמעת, רצינות רוחנית ודבקות יוצאת דופן בתורה ובחיי הברית. הוא שיקם עולמות שנחרבו באירופה, יצר ישיבות, כוללים, קהילות, משפחות ומערכות חסד ותרבות של יראת כבוד עמוקה לתורה. אסור לנו לזלזל בהישג הזה. אסור לנו לדמיין שאחריות למדינה תצמח מתוך נטישתו.
ומנגד, עלינו לקחת אותו אתנו אל המרחב הגדול יותר של החיים היהודיים.
עלינו לצאת מן התיבה. עלינו להפסיק להתייחס למרחב הציבורי של המדינה היהודית כאל שטח זר. עלינו להפסיק להעמיד פנים ששאלות של ביטחון, ריבונות, כלכלה, משפט, תרבות ציבורית ואחריות לאומית שייכות למישהו אחר. אין מישהו אחר. אלו שאלות יהודיות מפני שיהודים חיים כאן. אלו שאלות של תורה מפני שהתורה היא תורת חיים. אלו שאלות חרדיות מפני שהחרדים הם חלק מעם ישראל, בארץ ישראל, תחת ריבונות יהודית.
במשך דורות נדדנו בגלות, ואכן, העולם היה פרוזדור. לא היה לנו היכן להשקיע. שרדנו באמצעות ההתכנסות לתוך יבנה וחכמיה ונשאנו את בית המדרש על גבנו – שכן לא היתה מדינה יהודית שבה יוכל למצוא ביטוי ציבורי.
אך אם להשתמש בביטוי הספרותי של אלבר לונדר, "היהודי הנודד הגיע". כדאי שישים לב, ומוקדם ככל היותר.
[1] עי' תחיקה לישראל, כרך ב, עמ' 771; המכתב המקורי מובא בהערת שוליים של העורך שם.
מאמר מקיף ומרתק
ישר כח על המחשבה המקורית נטולת השפעות זרות בנות הזמן
הרב הרצוג לא היה דתי לאומי, הוא היה הקים את ועד הישיבות בארץ ועמד הראשו. הוא דגם של חרדיות שנמחקה מספרי ההיסטוריוגרפיה
מאמר חשוב בהתוויית דרך חדשה – לא קידוש החול של הרב קוק, לא הצלת החומר של הרב ריינס, ולא פרישות חסרת תוחלת של החרדים. מתאים לרעיונות של הרב סולובייצ'יק אבל בסגנון שונה.
אפשר רק לקוות שהדרך הזו מייצגת לא רק את הכותב עצמו. ואותי. שיהיה לנו בהצלחה.
שנייה, אז אנחנו חולקים על רבי יעקב מפרקי אבות? הדברים נאמרו ביחס לגלות בלבד? מניח שהכותב אכן יסבור שדעת שאר התנאים אינה כן.
בכל אופן, זה לוז המאמר. כדאי לשים לב.
אם בעתיד ניתן יהיה לבנות מערכת AI אחת שתוטמע בה מחוייבות כה עמוקה לחרדיות משיחית כמו של הכותב, אז בטח יופיעו ברשת מליארד מאמרים עם תמונות AI של גברים חרדיים נעדרי הבעה בתאורה אפלולית חומה כזו כמו בתמונה כאן, שצופים למרחב קיטש אוטופי כלשהו, או נערי רמבו עם פאות ורובה שיורה לייזר כלפי משהו (ערבי שקיים בחלק של התמונה שלא רואים), שבכולם כתוב בדיוק אותו דבר כמו כאן. השאלה רק מי יקרא את זה?
אני באמת לא חושב שהרעיונות כאן מעניינים – הם כמו תמונת AI, והם גם לועסים את עצמם לדעת בכל מאמר באיזו וריאציה שקולה. ולא אמרתי שבמאמרים של כותבים דוגמתיים בעיתון הארץ זה טוב יותר.
אני חושב שהבעיה היא שאווטפוט ההלכתי\אמוני, כמו כל אווטפוט אידאולוגי דוגמתי אחר, כשהוא מנותק מהקשר תרבותי היסטורי רחב, מליברליזם ופלורליזם, מלוגיקה ממש, כשהוא מכוון מטרה באופן כה אובסיסיבי, הוא פשוט לא ממש מעניין – אמנם זה כתוב מצויין אבל מצ`עמם.
לא ראוי לצטט ככה דברים חסרי שחר של הרב מבריסק. ברור שאילו היה חי כיום הוא לא היה כותב אותם, זה גובל על לשון הרע.
משום מה ואיני מבין כיצד קבעתם שכל מי שנראה כצורבא מדרבנן עוטה מגבעת וחליפה שחורה ולא חשוב באיזה ישיבה הוא לומד אשכנזית או ספרדית ,אם הוא העדה הספרדית או האשכנזית, לשיטתכם הוא נמנה עם ההשקפה החרדית האשכנזית, זאת מניין לכם? למרבה הצער אכן כאשר רבנים ספרדים שהתחנכו על האסכולה החרדית האשכנזית אימצו את ההשקפה החרדית האשכנזית ביחס למדינה,לצבא ,לעבודה, ומי שנתן לכך ביטוי היה הרב יזדי שקילל את הרמטכ"ל בעצרת הספרדית נגד גיוס בני הישיבות, ואף אחד לא קם ומחה על דבריו בו במקום, אז מה הפלא שנערים מנוערים תוקפים רבנים אחרים שלא מתיישרים לפח הקו שלהם.
באחד ממאמריו, מתאר הרב יעקב ב. פרידמן את הסצנה הבאה: הוא נוסע במונית שירות, לצידו מרביץ תורה חשוב שהוגה בספריו, לפתע עולה מתוך הרדיו שיחה רחוקה מאוד מעולם הספר. בעל כלבייה של מאתיים כלבים, מבכה לשדרן על צו סגירה שהוצא לכלבייה שלו. "להיכן יילכו מאתיים כלבים" קונן בקול. המרביץ-תורה התכווץ בכסאו באי-נוחות. "נו", הפטיר בעגמימות, "א מאדנע דאגות" (דאגות משונות).
הרב פרידמן מספר: "אמרתי לו, בעולמו של הקב"ה יש פה-ושם גם כלבים, מישהו צריך לדאוג להם, לא?". המרביץ-תורה ההוא הביט בו כאילו היה בעל הכלבייה.
החרדים, הסביר הרב פרידמן, חיים במדינה אך משקיפים על צרכיה מהצד. תובעים תשתיות אך אינם מכנים לקחת אחריות על בעיות ותקלות.
וזו נקודה חשובה שהכותב כאן מאיר. אי אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו. להיות מעורב עמוק בעניני המדינה, אך בלי ליטול אחריות על תקלותיה.
ב"ה רואים התקדמות
צ"ע כבר לא מגייס את התנ"ך וחגי ישראל למטרותיו, אלא מציע את הסחורה שאולי תצליח יותר.
ובכן, לא הרי הגלות בחו"ל לגלות בא"י.
ודווקא בגלל שמדובר בא"י, עלינו לגלות יותר אכפתיות ממנה, מייצוג האמונה שלנו בעולם ובעיקר מבני עמינו.
הבעיה שאנחנו חושבים שיש לכך רק פלטפורמה אחת שקראה לעצמה מדינת ישראל.
למדינה זו אין שום זיקה לאמונה האמיתית באופן רשמי, אין ולא יהיה בספר החוקים שלה שום אזכור לאמונה בסיסית ולמחויבות כלפי הבורא.
גם אותו חוק שניסו להעביר כעת לא מחייב כלום כפי שאמר רה"מ "אין בו שום דבר מעבר".
וזו המהות של אותו גוש שחלק גדול מהציבור שלנו תולה בו תקוות גדולות – שום דבר מעבר להצהרות.
נכון שהם לא נלחמים בגלוי נגד האמונה ומבחינה מסוימת זה יתרון, אך עדיין לא מספיק כדי שיוכלו להגיד שהם מייצגי היהדות!
אז אין לנו שום הכרח לפעול במסגרת כזו מבחינה אידיאולוגית והחיוב לשמור ממנה מרחק גדול יותר מאשר בחו"ל ודווקא בגלל הקירבה לאחינו שחלקם טועים וחלקם מטעים.
לאו דווקא בקשרים שאין בהם חיבור רעיוני ומבוססים על תן וקח.
ולאו דווקא במעשים או דיבורים שאינם מביאים תועלת ואולי רק פוגעים.
אך בוודאי בדברים שיש בהם השתתפות אקטיבית ביישום הרעיון הציוני כמו ישיבה בבית הנבחרים ושרות בצבא.
נכון שאין ש"כ ות"ז על ניהול מדינה, אך התוה"ק לא פסחה על הנושא כלל וגם הרמב"ם כתב ביד החזקה הלכה למעשה.
זה כלל לא עניין של חוסר יכולת אלא סירוב עקרוני לקחת חלק כלשהו במפעל שהוקם בניגוד גמור לרצוננו, ולא עוד אלא שכאשר גדולי ישראל בא"י ניסו להגן על חיי הקהילה מול מנהיגי העם הערבי דאז, דאגו הציונים לחסל את השליחים, וכעת הם מתלוננים על חוסר שת"פ.
אנחנו לא שוכחים גם מהסיבה שאיננו רואים שום חרטה, אלא להיפך, רק פותחים עוד ועוד חזיתות ומכניסים את ע"י בכל העולם לסכנות עצומות.
הפרדוקס בהתערבות כזו בהחלטות מדיניות במציאות כזו מתואר היטב במאמר
מחד- צריך להכניס עוד ועוד יהדות למדינה
מאידך- חה"כ מכולם לא ביקשו לחוקק חוקים דתיים
אז מה כן?
האם זו שיטת "תפוס כפי יכולתך"?
איך בדיוק אפשר להשפיע באמצעות חקיקה על אמונה של אנשים?
אפילו באיראן זה כבר מקרטע…
בדיוק כפי שא"א להשפיע ע"י חקיקה ואכיפה על מוטיבציה צבאית.
הזירה האמיתית היא התקשורת והחינוך – שם מעצבים את התודעה.
ולכן זה חסר כל סיכוי לחנך לערכים לא דתיים אצל מי שהדת אצלו היא העיקר.
מה שמפריע לי- כפי ציינתי קודם, הוא בקצרה: ניתוקו של הכותב מהמציאות ההיסטורית\תרבותית\כללית לטובת אטוס דוגמתי שסוגר על הקורא – מה שהופך את קריאת הטקסט מתהליך של גילוי ומחשבה ביקורתית שממנה ניתן להגיע למסקנות מורכבות לשיעמומון דוגמתי .
ואבהיר את עצמי כי זה היה מאוד באוויר:
המחבר כותב: "לאחר החורבן, כאשר אבדה הריבונות והחיים הפוליטיים של העם היהודי קרסו", כלומר מבחינתו ריבונות יהודית קדם-מודרנית היא נקודת הייחוס הנורמטיבית בבחינת "חדש ימנו כקדם". בהתאם הוא מתאר את החורבן כאירוע שקטע את ה"נורמליות" של הריבונות היהודית.
אבל אפשר לטעון את ההפך: המסורת הרבנית עצמה נולדה מתוך הכישלון במימוש הריבונות היהודית בסוף ימי בית שני – במיוחד בימי הממלכה החשמונאית, שנחרבה לאחר מסעות כיבוש ברוטליים כושלים ומלחמות אזרחים עקובות מדם.
גם כישלון המרד הגדול על רקע הקנאות, וגם כשלון המודל הקנאי של בר כוכבא בתמיכת רבי עקיבא, היוו מודל שלילי.
ולכן השאלה היא לאיזה מודל ייחוס הכותב חותר ? אם לא למודל החשמונאי אז למודל דויד המלך שמבחינה היסטורית ידוע עליו מעט מאוד ? אולי למודל אוטופי שהוא מעוניין לבנות ללא שמץ של ניסיון היסטורי לאן הוא יוליך ?
אממה: במאמר הזה הוא מביע תמיכה ב"רפורמה המשפטית" עליה השלום (*) – כלומר בנסיון להחריב את המודל הדמוקרטי הליברלי הציוני, לטובת חזון משיחי שמתבטא בעולם המושגים אנטי-רציונלי כמו ה"תקופה של נס" – בהתייחסות לאסון הבטחוני\חברתי\מדיני החמור ביותר מאז ראשית המדינה. הוא גם תומך בממשלה שכוללת רכיבית כהניסטיים קנאיים. כלומר הוא חותר בדיוק לאותו מודל קנאי שאותו ככל הנראה **דחתה** היהדות שצמחה לאחר החורבן. לכן הוא במידה רבה סותר את עצמו לדעתי.
ואז הוא גם מייחס באופן שגוי את החרדיות לאותה יהדות פוסט-חורבן כי כתוב כאן ש"התשובה החרדית עוצבה לאורך אלפיים שנות גלות. מקורה בבקשתו של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס" – אבל זה לא נכון היסטורית, החרדיות היא תנועה מודרנית שעוצבה במאה ה19 על רקע אתגרים שונים לחלוטין, כך שהניסיון לקשר בינה לבין רבי יוחנן בן זכאי סביר שגורמת לו להתפך בקברו והיא גם אנכרוניסטית.
* "אמנם בית המשפט העליון עודנו מעוז של ערכים ליברליים" … "אם יש בעיה בנוגע לאליטות הליברליות, הרי שיש לבנות אלטרנטיבות"
בסדר 2, התגובה שלך לא מובנת. בכלל. וזה מלמד משהו עליך.
הכותב בא לומר טענה פשוטה, והוא אומר אותה בטוב טעם: החרדיות אינה מחשיבה (מספיק) את המרחב הארצי ואינה משקיעה בו, וחשוב שהם ישנה פאסה ויתחילו להשקיע בארץ. זהו בגדול.
הוא מציין שהחרדים היו בעד הרפורמה המשפטית, אך לא היו מוכנים לפעול לקיומה. הוא כלל לא מציין את *דעתו האישית*, הוא פשוט מדגים את העיקרון: אם אתם רוצים רפורמה, אז תפעלו למענה. ההיפך גם יהיה נכון, "אם אתם נגד הרפורמה אז תפעלו נגדה", אבל מה לעשות שהחרדים היו בעד.
כנ"ל הסיפור של ר' יוחנן בן זכאי. הכותב פשוט מציין את "התשובה החרדית", שהיא מבוססת על "תנו לי יבנה וחכמיה" – זו לא תשובת הכותב, זה פשוט מה שכל חרדי מצוי יגיד לך.
"בסדר", זה ברור שאתה מגיע מבחוץ, ולכן אין טענה אם אתה מתבלבל. אבל בתגובות שלך כאן אתה בכוונה מעוות את דברי הכותב כדי לתמוך באג'נדה הרל"בית++ שלך. אתה לא נראה אדם טיפש, תצרף לכך קצת יושר ובע"ה תזכה לראות טוב.
לא אתייחס לטענות האד-הומינום – רקע אישי \ רל"ב – זה מגוחך. לעניין עצמו:
ממה נפשך ? אם הכותב לא הביע את דעתו בעניין כה קריטי כמו "הרפורמה" – איך הוא יכול להטיף לחרדים אחרים לנקוט עמדה פרו-אקטיבית ולא לשבת על הגדר – הרי זו בדיוק הפואנטה שלו ? לקחת אחריות. ואם כן הביע אז מה דעתו ?
תשובה: הכותב הביע תמיכה ב "רפורמה המשפטית" בעבר וכעורך צ"ע – והביא רק כותבים תומכים. את זה קל להראות באופן עובדתי אם יש צורך – אני יכול לשלוח לינקים לדבריו.
למגיב "בסדר"/"בסדר 2",
קראתי בעיון את שתי תגובותיך, ועדיין נדמה לי שאתה מתווכח בעיקר עם השקפת עולמו של הכותב, ולא עם הטענה המרכזית של המאמר.
למיטב הבנתי, הטענה של המאמר פשוטה למדי: במשך אלפיים שנות גלות היהדות החרדית פיתחה מודל של ריכוז החיים סביב בית המדרש, משום שלא הייתה ריבונות יהודית. כעת, לאחר שיש מדינה יהודית, יש מקום לשאול האם נכון להמשיך לראות את כל תחומי המדינה – ביטחון, משפט, כלכלה, חברה וממשל – כ"לא הזירה שלנו", או שיש לפתח אחריות תורנית גם כלפיהם. זו ליבת המאמר.
רוב הביקורת שלך אינה עוסקת בשאלה הזאת.
למשל, אתה כותב שהמחבר חותר למודל חשמונאי או משיחי. אבל המאמר עצמו אומר כמעט את ההפך: הוא מדגיש שאין בידינו מודל הלכתי מוכן למדינה מודרנית, ומביא דווקא את עמדתו של רבי חיים עוזר, שסבר שאין למהר להחליף את מערכת המשפט הקיימת משום שאין לנו מסורת מעשית מספקת לניהול מדינה מודרנית. קשה לראות בכך קריאה לקנאות או לשחזור הממלכה החשמונאית.
גם הטענה שהמחבר "מביע תמיכה ברפורמה המשפטית" אינה מפריכה את טענתו. במאמר הרפורמה מובאת כדוגמה לכך שהחרדים תומכים לעיתים בשינויים במדינה, אך אינם רואים את קידומם כחלק מאחריותם הציבורית. אפשר להסכים עם הדוגמה ואפשר לחלוק עליה, אבל היא איננה הטענה המרכזית של המאמר.
באופן דומה, אתה כותב שהחרדיות היא תנועה מודרנית מן המאה ה־19. זה נכון מבחינה סוציולוגית. אבל המאמר אינו טוען שרבן יוחנן בן זכאי היה "חרדי". הוא טוען שהתודעה שהתפתחה לאחר החורבן – של העברת מרכז הכובד מן הריבונות אל בית המדרש – היא התשתית שעליה נשענה היהדות הגלותית, וממנה התפתחה גם החרדיות. אפשר לחלוק על הקשר הזה, אבל זו אינה הטענה שאתה מייחס לו.
בסופו של דבר, נדמה לי שהייתה חסרה בתגובתך התמודדות עם השאלה המרכזית שהמאמר מציב: האם, לאחר קיומה של מדינה יהודית, נכון להמשיך לראות את המרחב הציבורי כולו כתחום שמחוץ לאחריותו של עולם התורה, או שיש מקום להרחיב את מושג האחריות התורנית גם אליו?
זו השאלה שהמאמר מנסה לברר, ולדעתי דווקא עליה היה מעניין לשמוע את תשובתך.
תודה על תגובך המפורטת והמושכלת,
> "האם, לאחר קיומה של מדינה יהודית, נכון להמשיך לראות את המרחב הציבורי כולו כתחום שמחוץ לאחריותו של עולם התורה"
לא הבנתי איך אפשר "להמשיך לראות" את מה שמעולם לא התקיים והאם זו שיטה הומאופטית, כי דווקא יש איסור תחב"צ בשבת, כפיית נישואין\גירושין לפי ההלכה, גרעינים-טורדניים שהמדינה שופכת עליהם כסף, ההתנחלויות כמימוש אידאל דתי משיחי, הדרת נשים, מלחמות דת תחת המסגור "תקופה של נס", חינוך פונדמנטליסטי במימון המדינה, וכו.
האם הטענה היא שיש שאלה האם כפייה דתית היא או כן לא "מחוץ לאחריותו של עולם התורה"?
ומה זה "עולם התורה" – ממסד רבני פונדמטליסטי גזעני ומושחת ? מועצות של ישישים מנותקים ?
לא הבנתי גם מי קבע מי אחראי, על מה, ולמה – אלהים ? סמורטריק ?
>"במאמר הרפורמה מובאת כדוגמה"
זה הרבה יותר מדוגמא, "הרפורמה" היא אבן הראשה של החזון הלאומי של המחנה שאליו הכותב משתייך לגבי עתיד ישראל. תראי כמה דם רע זרם בנסיון הסזיפי להעביר אותה (וגם זה לא בהצלחה מספקת), כמה נזק זה גרם, ללמדך כמה ה"רפורמה" חשובה לאותו מחנה.
בהתאם, השאלה ששאלתי היא האם הגישה הפוליטית של הכותב (תמיכה ב"רפורמה משפטית", בקואליציה שכוללת את הכהניסטים, בססמאות ה"תקופה של נס", וכולי) מסתדרת עם מסורת חז"ל שהוא מדבר בשמה- כמסורת ממנה צמחה החרדיות כביכול.
סיפור בקשת בן זכאי חשוב כאן כי הוא מרמז אולי איך חז"ל תפסו מתינות ופרגמטיזם פוליטי בהשוואה לקנאות – כחלק מחזון "לאומי"\דתי שהם התוו (אנקדוטה: הסיפור מופיע גם בסרט אגדת חורבן- אם לא ראית מומלץ. שם הבקשה, עד כמה שזכור לי, היא מטיטוס ולא מאספסיינוס).
> "במשך אלפיים שנות גלות היהדות החרדית פיתחה מודל של ריכוז החיים סביב בית המדרש, משום שלא הייתה ריבונות יהודית. כעת, לאחר שיש מדינה יהודית, יש מקום לשאול …"
גם זה אולי לא מדוייק כי המודל של חז"ל היה של דת\עם ללא **מקדש** (לא ללא "ריבונות יהודית"). הרי ברוב ימי בית שני לא היתה ריבונות מדינית יהודית ממילא.
אפשר לאמר שכביכול עשו מקדש-מעט מחוסר ברירה – אבל זה הסבר טכני (וצריך גם לבדוק אם זאת טענה נכונה היסטורית – לדוגמא אם איני טועה התקיימו בתי כנסת כבר מאות שנים לפני החורבן). באופן מהותי השאלה היא מה המשמעות של דת ללא מקדש והקרבת קורבנות – במובן מוסרי ותודעתי – איך זה שינה את התרבות והמנטליות של המאמינים ואת המסורת שלהם. איך דחיית הקנאות לטובת מתינות דתית ופרגמטיזם השפיעה על המסורת. אולי זאת רוח המסורת שמתכתבת עם ההווה במידה כלשהי.
> "הוא טוען שהתודעה שהתפתחה לאחר החורבן – של העברת מרכז הכובד מן הריבונות אל בית המדרש – היא התשתית שעליה נשענה היהדות הגלותית, וממנה התפתחה גם החרדיות"
אפשר לאמר אולי ההיפך: ש"התשובה החרדית" קטעה את המסורות הקדומות, והיא תשובה רדיקלית.
לדוגמא: התנועה החרדית שינתה את המבנה הקהילתי-מוסדי המקובל לפניה, הובילה נטיות בדלניות שלא היו קיימות קודם, החמרות הלכתית קיצוניות, צייתנות להנהגה, וכולי. היו לגישה הפוליטית המנותקת החרדית גם השלכות מחרידות במלה"ע – זה לא ממש סיפור הצלחה. בעניין הבדלנות לעומת האינטגרציה – אני לא הסטוריון אבל זה נושא מרתק – עולם שלם שאפשר להסתכל עליו בזוויות שונות (לדוגמא השפעות התרבות הלא יהודית העמוקות על האמנות והמוזיקה בעולם היהודי, הפילוסופיה היוונית בספרות יהודית וכולי, הכלכלה והמסחר, וכולי).
בסדר היקר, עשיתי חיפוש גוגל פשוט (ושמא פספסתי משהו), אבל מצאתי בסך הכל מאמר אחד (!!) בכל אתר 'צריך עיון' (מניח שיש כאן איזה אלפיים מאמרים, טורים, וכדומה) שעוסק ברפורמה המשפטית. מאמר אחד. אתה ברצינות טוען שזה נושא מרכזי ומשאת נפשם של ערכי צ"ע, והם הקדישו לו מאמר אחד?
שוב, אולי פספסתי. אשמח להבהרה.
חווה, תודה על התגובה!
את יכולה לבדוק מאמר צ"ע מינואר 2023 "כוח או ערכים: מה לוז מאבק הרשויות?" מאת הרב פפר – יש שם תמיכה עקרונית ב"רפורמה" חוקתית\תקשורתית\אקדמית (בפרט בהקשר של התייחסות לרבנות הראשית ובית הדין הרבני שלה כגוף "דמוקרטי" לטעמו ולכן ככזה שאין לבג"ץ זכות להפעיל עליו ביקורת שיפוטית לדעתו).
יש גם כמה וכמה מאמרים של אליהו לוי בהם הוא לרוב מביע תמיכה חזקה ברפורמה, לפחות בתחילת הדרך. הרוח הזו מנשבת גם במאמריו האחרונים של לוי כאן- לתחושתי מאמרים רדיקליים תקיפים ומאיימים – אינני יכול לשים אצבע בדיוק – לא חקרתי לעומק כל מילה – זו התרשמותי.
מעבר לכך – כמעט דום שתיקה בצ"ע בעניין איזו התייחסות ביקורתית להתנהלות הממשלה – הכותב הוא אם איני טועה העורך.
מכל מקום, האם זה נראה לך סביר שלא תהיה התייחסות מהותית רחבה לנושא כה קרטי כמו ה"רפורמה" לאורך שנים באתר שמתמקד בהקשר בין פוליטיקה לחברה ודת ?
זה כמו עניין עזה – האם יתכן שכותבים שאמורים לדבר על מוסר חברתי לא יתייחסו למלחמה שהתמשכה שנים, רובה בדישדוש, שבה נהרגו כ"כ הרבה אזרחים כולל אלפי ילדים ותינוקות מהצד השני ? אני מבין ומסכים שהאוייב משתמש בהם כנשק ושהמציאות מורכבת מאוד- אני לא יפה נפש – ועדיין זה נראה לך סביר שאין כל דיון מוסרי בגבולות הלחימה – מתי זו הגנה ומתי לא ?
רק לציין שהמאמר הזה אינו "חולק" על מאמרו של אליהו לוי, אלא רק "מוסיף" עליו: החרדים אינם מתנגדים למדינה החילונית, אלא למרחב החילוני – כך כמובן שהמדינה החילונית היא אחד הביטויים של המרחב החילוני. ודו"ק.