עושר וכבוד: חובת התמיכה הכלכלית בלומדי תורה

בתקופה האחרונה שבה ונידונה שאלת התמיכה הכלכלית בלומדי תורה. לפי הפרסומים, הנציגים החרדים בקואליציה הנכנסת מבקשים להכפיל את תקציב לומדי התורה, דבר שמעורר כמובן רעש רב בתקשורת הכללית.

להלן אבקש לדון בשאלת התמיכה הכלכלית בלומדי התורה מנקודת מבט תורנית. לא אעסוק בשאלה האם ראוי ללומד לקבל שכר על לימוד תורה, סוגיה השייכת לפולמוס המפורסם על האיסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה. אניח כאן כי מותר להתפרנס מלימוד תורה, כפי שנהוג היום וכפי שנהגו ישראל מקדמת דנא. השאלה שארצה לעסוק בה היא האם יש חובה לציבור לתמוך בלומדי תורה. גם אם מניחים שמותר לאדם לקבל שכר על לימוד תורה, נותרת השאלה, מניין אמור להגיע שכר זה – האם מכל איש אשר ידבנו לבו או שמא ניתן להטיל זאת כמס כפוי על הציבור?

גם אם מניחים שמותר לאדם לקבל שכר על לימוד תורה, נותרת השאלה, מניין אמור להגיע שכר זה – האם מכל איש אשר ידבנו לבו או שמא ניתן להטיל זאת כמס כפוי על הציבור?

אין ספק כי ללא תמיכה חומרית, אנשים יתקשו לעסוק בתורה ברצינות. כך הורנו רבי שמעון בר יוחאי: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה… תורה מה תהא עליה" (גם אם לא נפסקה הלכה כמותו ביחס להנהגת הכלל, הניסיון האנושי מאשר את ההנחה העקרונית). ואכן, רבים מהמקורות העוסקים בתמיכה בלומדי תורה מניחים כי המוטיבציה המרכזית לכך היא להסיר מעל הלומדים עול דרך ארץ, כדי שיכולו לפנות את זמנם ומרצם לעסוק בתורה.[1] אולם, לא ברור אם הצורך לבדו מצדיק את הטלת התמיכה בלומדים בתור חובה על הציבור. לא מצאנו בהלכה שאדם מחויב לממן את קיום המצווה של חברו,[2] ובוודאי כאשר מדובר בהידור. אם חברך מעוניין לקנות אתרוג מהודר, אינך חייב לממן לו את ההוצאה. הדברים קל וחומר כאשר מדובר באותם אלו שנדבם לבם לעזוב את החשבונות הרבים שביקשו להם בני-אדם ולהקדיש את עצמם לתורה, כלשונו של הרמב"ם. אי אפשר להטיל חובה על הציבור לממן את נדבת הלב של אחדים.

אולם, קיים נימוק אחר לתמיכה בתלמידי חכמים, שאינו מתייחס לצורך של הלומדים במימון אלא לצורך של הציבור בהערכת לומדי תורה. אנו מוצאים בסיס תורני חזק לחייב את הציבור בהטבות כלכליות ללומדי תורה, והוא העיקרון של "כבוד חכמים". להלן אציג את עיקרון זה, ולאחר מכן אציע כיווני מחשבה ראשונים בשאלה האם ניתן להצדיק מבחינה תורנית את דרישת המפלגות החרדיות להשית על כלל הציבור את חובת החזקת הלומדים.

העובדה שהפוליטיקה שלנו מתנהלת בצורה מופקרת, כביכול כל נציג ציבור יכול לעשות ככל העולה על רוחו רק משום שיש לו כוח ביד, אינה ראויה. אנו אנשי תורה הנאמנים להלכה, וככאלה, ראוי לנו לשאוף לכוון את כל מעשינו, ובייחוד את אלו הציבוריים, במאזני הצדק של הוראות התורה וההלכה

חשוב לי לעורר את הדיון התורני לא בשל המסקנות המעשיות שלו. כפי שניתן להבין, כל עוד אין סמכות תורנית עליונה המקובלת על כלל הציבור, לא יהיה ניתן לגזור מדיון תורני מסקנות מעשיות. כל אחד יכול אולי לשאול את דעת הרב המוסכם עליו מה לעשות בחייו הפרטיים, אך לדאבוננו, אין לנו היום סמכות תורנית ציבורית שיכולה להטיל תקנות שכלל הציבור ישמע להם.

אולם, על אף שהדיון כולו יהיה להלכה ולא למעשה, חשוב לי לדון בסוגיית התמיכה בלומדי תורה מנקודת מבט תורנית. העובדה שהפוליטיקה שלנו מתנהלת בצורה מופקרת, כביכול כל נציג ציבור יכול לעשות ככל העולה על רוחו רק משום שיש לו כוח ביד, אינה ראויה. אנו אנשי תורה הנאמנים להלכה, וככאלה, ראוי לנו לשאוף לכוון את כל מעשינו, ובייחוד את אלו הציבוריים, במאזני הצדק של הוראות התורה וההלכה. הדיון להלן יהיה צעד ראשון בכיוון זה.

 

"כבוד חכמים" כעילה לזכויות כלכליות

אנו מוצאים בחז"ל זכויות כלכליות רבות המוענקות ללומדי תורה, חלקן נקבעו כחובה והשאר נאמרו כרשות לכל אשר ידבנו לבו. חכמים פטורים מתשלומי מיסים ביטחוניים,[3] זכאים לקדימה במכירת סחורותיהם ואף רשאים לרדת לאומנות חבריהם ולקבוע את חנותם בעיר אף שאינם מתושביה.[4] חכמים גם נפטרו מהחובה האזרחית למסור עדות משפטית,[5] ובחלק ממקרי השבת אבידה.[6] בהתבטאות חריפה במיוחד, הובא בירושלמי כי "כסות אשת חבר" עדיפה על "חיי עם הארץ".[7] פרט למימרה יחידנית זו, אנו מוצאים חובה להקדים תלמידי חכמים בחלוקת צדקה,[8] בתור בבתי הדין,[9] בפדיון שבויים[10] (אפילו ביותר מכדי דמיהן[11]). מלבד אלו שנקבעו כחובה, מימרות רבות משבחות את המסייעים כלכלית לתלמידי חכמים: עושים מלאכתו של החכם,[12] מטילים מלאי לתוך כיסו,[13] ומהנים במאכל ובמשתה ובשאר צרכים.[14] ככלל, פסק מהר"ם מרוטנבורג "עושין תקנה לצורבא מרבנן בכל ענין".[15]

הנימוק של "כבוד חכמים" מעביר את משקל החובה אל הציבור עצמו. הציבור מחויב לגלות כבוד לתלמידי החכמים, ללא תלות במידת ההזדקקות של האחרונים

לצד הצורך של הלומדים בתמיכה כספית, בבחינת "אם אין קמח אין תורה", ישנה סיבה נוספת לתמיכה בלומדי תורה, והיא כבוד חכמים. התמיכה בלומדי התורה היא גילוי ההערכה לתורה. המצווה והחובה לכבד חכמים אינה רק בגינוני כבוד כקימה בפניהם או הקדמתם לברכה ולעלייה לתורה אלא גם בתמיכה הכלכלית בהם. בניגוד לנימוק של "אם אין קמח אין תורה", ששם את כובד המשקל על הזדקקות הלומדים, הנימוק של "כבוד חכמים" מעביר את משקל החובה אל הציבור עצמו. הציבור מחויב לגלות כבוד לתלמידי החכמים, ללא תלות במידת ההזדקקות של האחרונים.

אכן, הנימוק של כבוד חכמים נשמע תדיר בהקשר הזכויות הכלכליות של חכמים. על זכות הקדימה של החכם בדין, כותב רש"י "בשביל כבוד תורתי".[16] בדומה לכך, את זכות החכם לעכב את שאר המוכרים עד שימכור את סחורתו, מנמק המאירי "לא מן הדין אלא לכבוד תורה".[17] על פטור תלמידי חכמים ממיסי ביטחון, סוגיה שעל גדריה נכתב לא מעט, כותב השרידי אש: "כל עניין פטור המסים הוא רק מצד כבוד התורה, וכל הדרשות שבאו בגמ' ב"ב אינן אלא אסמכתא בעלמא."[18]

ברוח זו מתבטא גם הרשב"ץ, בתשובתו הארוכה על ההיתר להתפרנס מלימוד תורה (בניגוד לדעת הרמב"ם). בפתח תשובתו הוא כותב מפורשות:

ואומר כי חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנות' כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניים ושינהגו בהם כבוד ושורש דבר זה יוצא לנו מן התור' ע"פ מדרש חכמים. [19]

הרשב"ץ כולל אפוא את שני הנימוקים שהזכרתי כאן לתמיכה בחכמים, את הצורך בקיום התורה, ואת חובת הכבוד של העם כלפי התורה ולומדיה.

עיקרון הכבוד לבדו אינו מספק לנו גדרים ברורים להטלת הדבר כחובה. את מי ניתן לחייב בכבוד ועד כמה? האם יש גבול למספר הנתמכים מדין לומדי תורה? האם זו חובה אישית או חובה ציבורית? להלן ארצה לעיין בחובת כבוד זו ולהבין מה טיבה, ולאור זאת מה גבולותיה. לא אענה על כל השאלות הנ"ל, אך אנסה לנתח בצורה מושכלת את ההיגיון העומד בבסיס הזיקה שבין זכויות כלכליות לכבוד חכמים, ולגזור מכך כמה מסקנות ראשוניות.

 

כבוד חכמים ינחלו

חז"ל מלמדים כי כבוד חכמים הוא חובה מן התורה, בעלת חשיבות מיוחדת. במספר מקומות מצוין כי "עשה דכבוד התורה" עדיף על מצוות עשה אחרת.[20] לא זו בלבד, אלא שמבזי החכמים ושונאיהם כונו אפיקורסים,[21] ומעשיהם נקבעו כסיבה לחורבן.[22]

מה עניינה של מצווה זו? הלא חכמים לא ראו את הכבוד בתור דבר שראוי לרדוף אותו, אדרבא, הם הללו את מידת הענווה והצניעות.[23] עניינה של חובת הכבוד עשויה להשפיע על גדריה. ואכן, בדברי הראשונים מצוינים כמה טעמים למצוות כבוד חכמים.

לפי דברי הרמ"ע מפאנו, הכבוד עוזר לבסס את סמכותם התורנית של החכמים. על ידי הנורמה הציבורית של הענקת כבוד מתבססת סמכות החכמים, והעם נשמע לפסיקותיהם בנושאים הלכתיים או משפטיים: "אפשר לומר דכבוד חכם אינו אלא מדין רבו דסתם חכם שצותה תורה עליו הוא כדי שתורה יבקשו מפיהו".[24] הפונקציה של כבוד חכמים היא "תורה יבקשו מפיהו", וזאת על ידי שהחכם מקבל מעמד סמכותי, בדומה לסמכות של מורה על תלמידיו. לפי גישה זו, החובה הציבורית לתת כבוד לחכמים דומה באופייה לחובת התלמידים לתת כבוד למורים.

ההצטרכות לבשר ודם אינה מוסיפה כבוד רב לאדם, וכאשר לומדי התורה הופכים להיות תלויים בכספי צדקה, יש בכך פחיתות כבור עבורם, ואין צריך לומר שסמכותם, הרבנית או הריבונית, עלולה להיפגע מכך. ואכן טענה זו מופיעה בפירוש בדברי רבי סעדיה גאון

נימוק דומה, אך רחב יותר, מופיע בדברי רבינו יונה ב"שערי תשובה".[25] הוא מקדיש לסוגיית כבוד חכמים שני סימנים, ומציע לחובה זו מספר טעמים. ההצעה הראשונה היא פיתוח של דברי הרמ"ע מפאנו: "בהתהדר החכמים ובתתם עליונים, דבריהם נשמעים, ויילוו עליהם העם כולו וידמו למועצותם". הטעם המרכזי לכבוד הוא שיהיו "דבריהם נשמעים". עם זאת, דומני כי יש הבדל משמעותי בין הרמ"ע לרבנו יונה. אצל הרמ"ע, תפקיד הכבוד היה "תורה יבקשו מפיהו". כלומר, הכבוד מבסס את הסמכות התורנית של החכם בתור מורה הוראה או דיין. לעומת זאת, בדברי רבנו יונה יש התייחסות למעמד הכללי של חכמים בחברה, בתור ראשי הקהל: "וילוו עליהם העם וידמו למועצתם". כלומר, לא מדובר רק בסמכות התורנית של חכמים אלא גם בזו הפוליטית. חכמים הם ראשי "המועצת", ולא רק מורי הוראה או אבות בית-דין.

הטעם השני שמציין רבנו יונה לחובת "כבוד חכמים" הוא שבכך הם הופכים מודל לחיקוי עבור העם כולו: "בראות בני אדם את כל כבודם, ילמדו לקח לנחול כבוד, ותרבה הדעת. כדי שירצו להדמות להם ותרבה החכמה בישראל". כלומר, לכבוד החכמים יש אפקט חינוכי. על ידי הכבוד, הציבור מראה מה מוערך בעיניו, ומעודד אנשים ללכת בדרכים מסוימות.

ההסבר האחרון והעיקרי של רבינו יונה הוא שהכבוד מגיע לחכמים מצד עצם מעלת התורה. לימוד התורה הוא מטרת וייעוד הבריאה, ולפיכך, הוא דבר שראוי לכבוד מצד עצמו. כלומר, הכבוד אינו משרת פונקציה חברתית אחרת, אלא הוא חובה עצמית. האינסטרומנטליות שבהסברים הקודמים אינה נוכחת כאן.[26] חובת הכבוד נכונה ללמדן המתבודד בחדר לימודו בדיוק כמו לחכם הנושא במשרה ציבורית. כבוד לומדי התורה הוא כבוד התורה, והתורה ראויה לכבוד מצד עצם מעלתה.

 

כבוד התורה – עד היכן?

ראינו אפוא שאחד הנימוקים המרכזיים להענקת הטבות כלכליות ללומדי תורה הוא כבוד חכמים, והצענו מספר טעמים אפשרים לחובת כבוד זו: א. ביסוס הסמכות התורנית של החכמים. ב. ביסוס מעמדם כראשי הקהל. ג. הפיכתם למודל לחיקוי. ד. הכבוד העצמי של התורה. כל אחד מטעמים אלו עשוי לגזור אופני פעולה שונים, שעלולים להיות סותרים. אולם קודם לבחינת ההבדלים בין הטעמים, ארצה לציין את המשותף ביניהם.

מה ראוי לעשות במקום שבו כפיית התמיכה בתלמידי חכמים אינה מביאה את העם לכבד אותם אלא דווקא מעוררת איבה וטינה כנגדם. האם במקרים אלו יש הצדקה להטיל את ההטבות הכלכליות בתור חובה או שמא אם הם יוצרים אפקט הפוך, הרי שלא ניתן להחיל כאן את הכלל של "כופין על המצוות"?

לפי כל הנימוקים הנזכרים, ההטבות הכלכליות הניתנות לחכמים צריכות להינתן באופן שמבטא כבוד והערכה אליהם. כלומר, ההטבה צריכה לרומם את מעמדם. לאור זאת, נימוק הכבוד הופך להיות חרב פיפיות, שיכול דווקא לאסור הישענות על כספי ציבור לשם לימוד התורה. ההצטרכות לבשר ודם אינה מוסיפה כבוד לאדם, וכאשר לומדי התורה הופכים להיות תלויים בכספי צדקה, יש בכך פחיתות כבור עבורם, ואין צריך לומר שסמכותם, הרבנית או הריבונית, עלולה להיפגע מכך. טענה זו מופיעה בפירוש בדברי רבי סעדיה גאון, שהתנגד לתמיכה בלומדי התורה מחמת ש"חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים".[27] הדים לבעיה זו אנו שומעים כבר במדרש, שהוצרכו להזהיר במיוחד: "אף על פי שאתה רואה את בני תורה עניים ומדולדלים הוי נוהג בם כבוד שהתורה נתונה לתוכו".[28]

בעיה זו יכולה להסביר מדוע ההטבות הכלכליות שהזכרתי לעיל הן כולם עקיפות: הקדמה במקח, פטור ממיסים וכיוצא באלו. בכל אלו, אין את האלמנט של ההזדקקות. החכמים אינם הופכים נזקקים למתנת היד של הציבור, אלא אדרבא, מקבלים קדימות כלכלית בהקשרים שונים. וכך ניתן לראות גם בדברי הראשונים שהבחינו בין תמיכה בדרך צדקה לתמיכה דרך כבוד.[29]

שיקול הכבוד מעלה שאלה נוספת: מה ראוי לעשות במקום שבו כפיית התמיכה בתלמידי חכמים אינה מביאה את העם לכבד אותם אלא דווקא מעוררת איבה וטינה כנגדם? האם במקרים אלו יש הצדקה להטיל את ההטבות הכלכליות בתור חובה או שמא אם הם יוצרים אפקט הפוך, הרי שלא ניתן להחיל כאן את הכלל של "כופין על המצוות"?[30] חשש זה משמעותי במיוחד לאור הטעמים המדגישים את הפונקציה הפוליטית של הכבוד. כל עוד הכפיה הכלכלית אינה מחזקת את סמכות החכמים אלא מייצרת אפקט הפוך, שבו העם אינם רוצים לשמוע לדבריהם, היא לכאורה לא לגיטמית ואף אסורה, מטעם "כבוד חכמים" גופו.[31]

 

האם חובת הכבוד היא לוקלית או כלל לאומית?

אם נכונים דברינו וחובת התמיכה בתלמידי חכמים היא מדין כבוד, יש לשאול האם זו חובה כלל-לאומית, או שהיא פנים-קהילתית. האם כל קהילה נדרשת לגלות את הערכתה לתורה על ידי תמיכה בלומדי התורה המקומיים שלה או שזו חובה כלל-לאומית, לחזק את הלומדים בעם ישראל?

השאלה שעולה כאן היא אודות טיב הכבוד. ברמה הקהילתית, הכבוד המוענק הוא אישי וספציפי. אילו עיריית מודיעין עילית הייתה מחליטה להעניק זכויות כלכליות מיוחדות ללומדי התורה בעיר, היה הדבר מבטא את כבוד הציבור המקומי ללימוד התורה. ברמה הלאומית, לעומת זאת, אפקט הכבוד נעדר. הציבור שכספו מממן את הלומדים אינו מכיר אותם. תמיכה ממיסי המדינה מבטאת כבוד ברמה הסמלית יותר: כבוד של המדינה לערך הכללי של לימוד תורה, בדומה לאופן שבו המדינה מקדישה מלגות ופרסים לצרכי רוח ותרבות שונים, שאותם היא מוקירה. ברור שיש בכך ערך חשוב שאין לזלזל בו. עם זאת, היקף התמיכה והאופנים שבהם היא ניתנת אמורים להשתנות לאור הביטויים השונים של הכבוד.

אני מוצא טעם לפגם בכך שאנשי ציבור ומובילי דעת קהל מתבטאים בצורה אלימה וולגרית בסוגיה נכבדה זו, וקוראים לבטל את דעת הציבור – משל תמיכה בלומדי תורה היא זכותם של החכמים ולא חובתם של הציבור

בהקשר המסוים שבו אנו עומדים, שבו לצערנו רוב העם איננו שומר תורה ומצוות ואיננו מציית לחכמים, עולה שאלה יסודית יותר: האם ניתן לתבוע את כבוד חכמים בתור חובה מיהודים שאינם שומרי מצוות, כאלה שאינם מכבדים את התורה והמצוות בחייהם הפרטיים ואינם רואים בתורה ובלימודה ערך (ובוודאי לא במידה דומה לאנשים שומרי מצוות)? שאלה זו דומה לשאלת האיבה, אך שונה ממנה מעט. היא שואלת האם ההכרה בכך שחכמים ראויים לכבוד היא תנאי מקדים לחובות הכלכליות של כבוד חכמים, או שהאדם מחויב בכבוד חכמים גם אם הוא עצמו מתכחש לכך.

***

כאמור למעלה, דיון זה אינו בא אלא לעורר תשומת לב להיבטים ההלכתיים של סוגיית הכבוד. בפועל, לצערנו הרב אין אף סמכות תורנית שדעתה מקובלת על כלל הציבור. לפיכך, גם אם פוסק הלכה אחד יכריע כך או אחרת, דעתו תהיה מקובלת רק על החוג המצומצם של שומעי לקחו.

עם זאת, מסקנה אחת שראוי לקחת מהדיון היא שכאשר מדברים על סוגיית התמיכה בלומדי תורה, צריכים להיות ערים לכך שהנושא המוטל על המאזנים הוא כבודם של החכמים. לאור זאת, אני מוצא טעם לפגם בכך שאנשי ציבור ומובילי דעת קהל מתבטאים בצורה אלימה וולגרית בסוגיה נכבדה זו, וקוראים לבטל את דעת הציבור – משל תמיכה בלומדי תורה היא זכותם של החכמים ולא חובתם של הציבור.

בדיון בסוגיה משמעותית זו עלינו לזכור תמיד כי התמיכה בלומדי תורה אינה זכות טבעית של הלומדים, אלא היא חובה המוטלת על הציבור. ככזו, עלינו לדון בסוגייה בכובד ראש, ולהיות זהירים מאד שלא תצא חלילה תקלה מתחת ידינו.

 

---

[1] כבר בגמרא בבבא בתרא (כב ע"א) התפרש טעם לאחת מזכויות חכמים שהובאו בסמוך: "מאי טעמא כיון דרבנן נינהו אתו לטרדו מגירסייהו". רוח זו עולה ממקורות רבים: ים של שלמה, חולין פ”ג סי’ ט. חפץ ה', מסכת ברכות דף ח עמ' א. שו"ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יז ועוד רבים. גם במסגרות אקטואליות ניתן לשמוע קול זה, ראו למשל בקונטרס 'גדול הנהנה מיגיע כפו' של הרב חיים אמסלם, ניסן תשע"ב, עמ' 16. או במוסף "שבת קודש" של "יתד נאמן" מערב פסח תשס"ח, שהוקדש לנושא האברכות. הובאו שם דברי הסטייפלר, הרב ארלנגר, והרב שטיינמן, שעוררו על הצורך להחזיק לומדי תורה, שללא כך, לא יהיה קיום לתורה בישראל.

[2] וכמו שכתב החתם סופר בנוגע לשאלה האם מותר להפקיע לולב מאדם כדי שהציבור כולו יוכל לקיים מצוות ד' מינים: "לצאת מצות ה' בממון חברו, זה לא עלה על דעת מעולם, וכן לא עלה על דעת שאם באמת המצוה באה בעבירה שיהיה חילוק בין רבים ליחיד, זה לא שמענו" (שו"ת, קובץ תשובות סימן ז'). גביית מס מהציבור לצורך לימוד תורה אינה שונה, והיא אף גרועה מכך, כאמור, כיוון שאין חובה על האדם להיבטל מפרנסתו לצורך לימוד תורה.

[3] בבא בתרא ז ע"ב – ח ע"א.

[4] בבא בתרא כב ע"א.

[5] שבועות ל ע"ב, וראו שם גם מא ע"ב.

[6] בבא מציעא ל ע"א, וראו שם בשיטה מקובצת בשם הריטב"א. אמנם דעת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה יא יג) שאין זה נוגע לחכם אלא לכל אדם מכובד.

[7] "ר' יהושע בן לוי בשם ר' אנטיגנס כסות אשת חבר וחיי עם הארץ כסות אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ מפני כבודו של חבר" תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת הוריות פרק ג. והובא ביתה יוסף (יורה דעה, סוף סימן רנא). קשה להפריז, כמדומני, בעוצמת הקושי שבהלכה זו, וראו גם בש"ך שם.

[8] הוריות פרק שלישי משנה ח'. וראו גם כאן.

[9] נדרים סב ע"א.

[10] ראו במשנה בהוריות (הערה 8).

[11] המקור הראשון לכך הוא בספר חסידים (מהדורת ויסטינצקי) סימן תתתתקמח. וראו: אליעזר בשן 'מעמדם המיוחד של תלמידי-חכמים לגבי פדיונם משבי: הלכה ומציאות'. בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן, מדעי היהדות ומדעי הרוח תשכ"ח, 238-262. יעקב ישראל יובל 'חכמים בדורם' מאגנס תשמ"ט, 398-428.

[12] שבת קיד ע"א.

[13] פסחים נג ע"ב.

[14] סנהדרין צב ע"א, דרך ארץ זוטא פרק ז בגרסת הגר"א.

[15] שו"ת( דפוס לבוב) סימן עח. רובן של הזכויות שהבאתי כאן נכתבו כבר בתלמוד, ומיעוטן בראשונים בולטים. מלבדן אציין שבמדרשים ישנן שיטות נוספות, ראו למשל במדרש (תנחומא ראה יח: ובילקוט שמעוני רמז תתצג) על מעשר כספים שנתקן עבור לומדי התורה. ישנם עוד זכויות שכתבו ראשונים כמו הריטב"א (קידושין יח ע"א ד"ה וקשיא לן) על הבדל בפירעון לבן שהורתו שלא בקדושה לצורבא מדרבנן דדחיק ליה שעתא. וגם אצל האחרונים אנו רואים שהוסיפו והתירו לתרום לחכמים יותר מחומש מהנכסים, ראו: אהבת חסד, חלק שני פרק כ. שו"ת דברי מלכיאל, חלק א סימן קב. וגם בדבריו של ר"מ שטרנבוך בחיבורו אמונה ותורה, הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב.

[16] לעיל הערה 8.

[17] לעיל הערה 4.

[18] חלק א' ס' קלח

[19] התשובה המלאה מתפרסת היא על ששה סימנים, תשב"ץ ח"א סימנים קמב-קמח.

[20] כתובות קו א ושבועות ל ב.

[21] על משמעות אפיקורס כמזלזל בחכמים דווקא ולא כבעל השקפה אפיקוראית, ראו "הרב הנזיר על מהות העולם הבא" דב שוורץ, טללי אורות, תשנ"ז עמ' 195-196.

[22] ראו אנציקלופדיה תלמודית ערך כבוד חכמים, ציונים 70-83.

[23] על הסתירה בין חיוב הענווה לכבוד, עיינו: לואיס, ולפני כבוד ענווה. מאגנס, תשע"ג. עמ'214-251.

[24] שו"ת סימן עא

[25] שערי תשובה חלק שלישי סימן קמז – קמח. ומשם גם המבואות דלהלן.

[26] הבחנה קרובה ראו "על שתי דמויות של תלמיד חכם – הרב עבור הקהילה או הקהילה עבור הרב", מיכאל אברהם. בתוך" רבנות: האתגר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011.

[27] אמונות ודעות מאמר י פרק יא, וראו גם בדברי המהר"ל בדרך חיים לאבות פ"א מ"י.

[28] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל:

[29] ראו ים של שלמה, חולין פרק ג סימן ט.

[30] ישראל י' לוין  הציע שחלק מאיבת עמי הארץ  לחכמים, שלהם אנו מוצאים מקורות בחז"ל, נבעה מן הזכויות המיוחדות שהוענקו להם או שדרשו לעצמם. זאת לאור סיפור מכונן שהתרחש בטבריה, בו נדרשו עם הארץ לשלם את מס הכלילא (מס ההכתרה, שעד המאה השלישית נהיה להיטל קבוע) למלכות, והואשמו כי פורענות זו באה מחמתם, "שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ". ראו בבא בתרא ח ע"א, ובספרו של לוין "מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד: היבטים היסטוריים" בן צבי, 1985. אם נכונים דבריו, הרי שחז"ל לא חששו לאיבת עמי הארץ, והעניקו הטבות כלכליות לחכמים על אפם וחמתם.

[31] ניסים ליאון טען כי למוסדות תורניים מזרחיים יש ייתרון על עמיתיהם האשכנזיים בעורף נוסף של תמיכה חומרית. לדבריו, לימוד התורה ביהדות הספרדית ממומן בין השאר מתרומות קהילות מסורתיות (נסים לאון, לשאלת תכליתה של חברת הלומדים החרדית: מבט ממזרח, מתוך: "מנהיגים והנהגה בראשית המדינה" – כנס במכון בן-גוריון לחקר ישראל, 11–12 בינואר 2010). אם נכונים דבריו, יתכן לומר כי יש בכך ביטוי להבדלים בכבוד לומדי התורה בעיני הציבור. הציבור המסורתי רוחש כבוד ללומדי תורה והמימון הכספי הוא ביטוי לכך. זאת לעומת הציבור האשכנזי. ראוי גם לציין כי יתכן שהדבר נובע מהמעמד השונה של חכמי התורה ביהדות הספרדית ובזו האשכנזי. בעולם האשכנזי, כבוד התורה מתבטא בסמכות הפוליטית של החכמים, ברוח דברי רבנו יונה. בעולם הספרדי, כבוד התורה מתבטא בסמכות התורנית, ברוח דברי הרמ"ע מפאנו. אפשר שגם הבדל זה גורם לנכונות הציבור העממי לגלות כבוד לחכמים. בימינו, הציבור המסורתי מוכן לכבד את החכמים בתור דמויות תורניות אך הוא אינו מוכן להכיר בסמכות הפוליטית שלהם.

Photo By shlomi kakon, Pikiwiki Israel, CC BY 2.5