ילדה עומדת מול חלון ראווה שבו מוצגת שמלה יפה. "אמא!" היא אומרת בהתלהבות, "תראי איזו שמלה יפה!" אמא מעיפה מבט ומפטירה: "לא חמודה, זו שמלה אדומה. אדום הוא לא צנוע, ובכלל, השמלה הזאת קצרה. חמודה שלי," אמא מחבקת, "זו שמלה לא יפה בכלל." נשיקה ותם הענין.
הילדה נותנת יד לאמא ומרכינה מבט. בלבה צומחת תובנה: "מה שאני חושבת או מרגישה שהוא יפה – לא בהכרח נכון." ולכן "אני כנראה לא יודעת מה נחשב יפה."
הילדה רכונת המבט מסיקה כי הקול הפנימי שלה טועה, ולכן, היא מבינה, במקום להקשיב לקולות שעולים בתוכה, כדאי לשאול את אמא או את הגננת מה נכון, ובהמשך את החברה, את המורה, או דמויות נוספות היודעות את אשר הן מדברות. אילו השלכות יהיו לכך בהמשך?
אותנטיות מול אידיאל
רובנו פגשנו בתופעה זו עוד בשחר ילדותנו, ובזירות חיים רבות. ילד אומר שהוא שבע ונענה: "אתה עדיין לא. תסיים את הצלחת." ילד נופל ומקבל מכה: "תפסיק לבכות, זה לא כואב." ילדה נעלבת כי אמרו לה משהו מכאיב: "מה? בכלל לא מעליב." ועוד על זו הדרך.
תופעה זו מתקיימת גם במרחבי החול, אולם היא מתחזקת ומתעצמת בהקשרים דתיים. העולם היהודי מכוון אותנו להתקדמות, לעלייה ולצמיחה בכל שטחי החיים. אחרי ארוחה בשרית לא נאכל חלבי; מול כאב העלבון אנו נדרשים לדון לכף זכות ולהימנע מלשון הרע; ולא משנה כמה תציק לנו פיסת עור סוררת, לא נתלוש אותה בשבת.
היהדות, בהיותה מערכת חוקים והוראות המלמדים כיצד יש להגשים את רצון ה' בעולם, דורשת מאתנו להציב את האידיאל מול עינינו באופן תמידי. וכך, בכל מקרה שאנו פוגשים, אנו מזהים מיד את הקול הרציונלי, את קול ההלכה, את קול ה' המבקש מאתנו לעשות את הדבר הנכון, הראוי, ההלכתי.
אותה אם אשר עמדה מול חלון הראווה עם בתה הקטנה, הדפה למעשה את הקול האותנטי שהשמיעה הילדה, בשם הקול האידאלי שהאם רוצה שהיא תפנים, קול ההלכה האוסר ללבוש שמלה אדומה וקצרה. דוגמא זו מבטאת תופעה שבלי משים אנו גולשים אליה, והיא טשטוש הקול האותנטי עד כדי מחיקתו. לעתים הפער כה גדול עד שנדמה לנו כי קול האידיאל הוא קולנו אנו.
ההדרגתיות הנדרשת בעבודת ה'
בהיותי נערת תיכון, למדנו את הביטויים של תנועות המוסר השונות כפי שיושמו ופותחו על ידי תלמידי ר' ישראל סלנטר. זכורני כי אחד המאפיינים ששבו וחזרו בכל שיטות המוסר שעליהן למדנו אי אז (קלם, נובהרדוק, סלבודקא), היה העיקרון "לא לקפוץ דרגות בעבודת ה'". הישיבות השונות התבדלו מאד בגישותיהן, אבל כולן סברו שאנו נדרשים להתקדם בצורה מבוקרת ומדורגת.
כבר אז, כנערה צעירה, הרגשתי שאיני מבינה לעומק את הכוונה הטמונה בעיקרון מכונן זה. מה המשמעות של קפיצת דרגה בעבודה ה'? בכל שנות נעורי נותר עיקרון זה בגדר תעלומה. רק היום, עשרים שנה מאוחר יותר, אני זוכה להבין משהו ממנו.
המשנה באבות נוקטת מטבע לשון מעניינת: "הוא היה אומר." מעבר לפשט שאותו תנא היה אומר מהי ההנהגה הרצויה בעיניו, עולה ההבנה כי אין מדובר בשיעור שנשא התנא לאחרים מהפה ולחוץ, כי אם הוא עצמו, בהנהגתו, היה סמל ודוגמא למידה הטובה שמיוחסת לו. עצם קיומו והנהגתו של התנא לימדו את הרבים כיצד לנהוג, מבלי שאמר אף לו מילה אחת.
אצל אותם תנאים לא היה פער בין הקול האותנטי לבין קול האידיאל בסוגיה שביקשו ללמד. עבודה עצמית, ככל הנראה במודל נכון, היא זו שעשתה את האדם עצמו, את התנא, לנשא את האידיאל הנכסף. המידה הטובה שנרכשה בהדרגתיות היתה לחלק מ"הכוחות הכהים" שעליהם דיבר ר' ישראל סלנטר. הכוונה לאותם חלקים הנסתרים בנפש האדם, החלקים הכבושים שאיננו נדרשים להפעיל מאמץ או מחשבה כדי לתת להם ביטוי.
לצורך הדוגמא נביט על חתן צעיר המתארח אצל משפחת כלתו. החתן יעשה מאמץ וישתדל להקפיד על נימוסי השולחן. אולם ככל הנראה הוא יידרש להפעיל מודעות מסוימת כדי להגיע לרמת ביצוע נאותה, אם יש פער בין ההתנהגות האותנטית שלו (האופן שהוא רגיל לאכול בשגרה), לבין "האדם האידאלי" שהוא מבקש להציג מול משפחת כלתו (אדם מתורבת בעל נימוסי שולחן).
לעומת זאת, אנשי מלוכה אשר חונכו מגיל אפס לגינוני אצולה לא יידרשו להפעיל מודעות ושימת לב רבה בעת ישיבתם ליד השולחן. סביר להניח שההתנהגות האותנטית שלהם סביב השולחן דומה עד זהה לאידיאל הרצוי בעיניהם.
בהיותנו יהודים אשר מבקשים לצמוח ולהתקדם בעבודת ה', אנו שוקדים על צמצום הפער שבין המקום הנוכחי שלנו לבין האדם האידאלי, עובד ה' שאנו מבקשים להיות.
בהיותנו יהודים אשר מבקשים לצמוח ולהתקדם בעבודת ה', אנו שוקדים על צמצום הפער בין המקום הנוכחי שלנו לבין האדם האידיאלי, עובד ה' שאנו מבקשים להיות.
אולם למרבה הפלא, רוב העת אנו עסוקים באידיאל (לימוד הלכה, לימוד מוסר ולימוד באופן כללי) או מתעסקים בפער (המרחק בין מי שאנו לבין המקום שאליו אנו שואפים, באמצעות תכניות עבודה להתקדמות ולצמיחה), וכמעט איננו עסוקים בזיהוי, בהכרה ובמתן תוקף למקום האותנטי, הנוכחי, שאנו נמצאים בו נכון להיום.
בהקשר זה חשוב כבר כעת להבהיר, כי המונח "אותנטיות" במאמר זה מבקש לכוון לנאמנות לקול הפנימי מבלי להזדקק לביקורת שכלית רציונלית או הלכתית.
חזרה בתשובה
באלול האחרון השתתפתי בכנס תשובה שבו דיברה הגב' חנה שפיגל, ושם היא שיתפה ברעיון נפלא שמסביר את חשיבות ההכרה דוקא במקום האותנטי. וכך אמרה (מובא בתרגום חופשי):
אנו רגילים לחשוב שהתשובה דורשת מאתנו להתגבר על עצמנו, להילחם בעצמנו, לנצח את היצר. שיעורי מוסר רבים האריכו להסביר כמה חוטאים אנו וכמה עלינו להיטיב ולתקן את מעשינו. אולם יש עוד בחינה של תשובה, ואולי היא מתאימה יותר לדורנו אנו, והיא אינה מבקשת מאתנו לצמצם את עצמנו או להילחם במי שאנו, אלא למצוא את נקודת האור שבתוכנו, ולהביא עוד ממנה לעולם.
אם נתבונן בפירוש המילולי של המושג חזרה בתשובה, נראה שהביטוי אינו מדבר על תנועה של מלחמה או דיכוי, כי אם במונחים של חזרה, של שיבה. זוהי למעשה קריאה (כפולה!) לשוב פנימה, לנהל משא ומתן עם המקום הנוכחי שלי היום. לא רק עם האידיאל, לא רק עם הנשגב והרצוי. זוהי קריאה לכל אדם עובד ה' להישיר מבט פנימה. להביט בלי ביקורת, בעין אוהבת וחומלת על מי שאני היום, על מכאובי ועל חסרונותי. להעז להישיר מבט לילדה הקטנה שבתוכי, שאולי במסתרים מעזה לחשוב כי שמלה אדומה היא יפה.
כשאנו יוצאים לדרך, חובה עלינו לדעת מהו היעד שלנו. אולם לא פחות, ואולי אף יותר, חשוב שנדע את נקודת המיקום שלנו, מבלי להתכחש אליה או לייפות את המציאות
כשאנו יוצאים לדרך, חובה עלינו לדעת מהו היעד שלנו. אולם לא פחות, ואולי אף יותר, חשוב שנדע את נקודת המיקום שלנו, מבלי להתכחש אליה או לייפות את המציאות. כדי להצליח להתקדם, עלינו להכיר במיקום הנוכחי שלנו. אם בטעות אנו סוברים שאנו במקום אחר, אולי גבוה ונעלה יותר, לעולם לא נצליח לצמצם את הפער להיות במקום שהאידאל הוא האותנטי שלנו.
זו אולי כוונת בעלי המוסר בדברם על הדרגתיות בעבודת ה'. לא רק עיסוק באידיאל, בנשגב, ב"אדם הראוי" שאנו מבקשים להיות. לא רק ציון יעד במפת הדרכים ושיטות פעולה. הצעד הראשון בעבודת ה' הוא הסכמה להישיר מבט למיקום הנוכחי, למי שאני כיום. מבלי ליפות ומבלי לזייף. ילדה קטנה החושבת ששמלה אדומה היא יפה.
כדי לגדול באמת, עלינו להסכים להישיר מבט להתנגדות ולכאבים שעולים, להסכים לנמיכות הרוח ולשפלות הגוף, להבין שהקב"ה ברא אותנו כך, אנושיים, בעלי כוחות עצומים (והרי צלם א־לוה טמון בנו) אבל גם בעלי מגרעות.
ניתן לצמוח רק בהתמקמות כנה, בהכרה ובהסכמה (וגם בחמלה) למיקום הנוכחי שלנו באופן אמיתי ומדויק. הכרה של החוזקות שלנו, אבל גם של החסרים. זיהוי פנימי עדין של נקודת המוצא על חוזקותיו ועל חולשותיו. חיבור פנימה, בהסכמה לשמוע את הקול האותנטי, מבלי לשפוט אותו, מבלי להילחם בו ומבלי לנצח או לדכא אותו. הכרה כנה ופשוטה היא הצעד הראשון בעלייה בהר ה'.
בהקשר זה יש להזכיר את "תסמונת המתחזה" המאפיינת אנשים בעלי הישגים גבוהים. הם מפקפקים בתרומתם האישית להישגים אלו וחוששים כל העת שמא יום אחד יתגלו במערומיהם. כמה אנשים מסתובבים בינינו בתחושת חרדה שמא תיחָשף האותנטיות שלהם, המקום הטבעי, הכהה, הלא מתאמץ, אשר לא תמיד עולה בקנה אחד עם התמונה הקטלוגית הנכספת של "האדם הראוי"?
הסכמה לחלקיות ולחיסרון יש בה בשורה. קבלה של נקודת המוצא אף אם אינה זוהרת וקולה קול ענות חלושה, יש בה חוסן. שהרי תנועת הנפש המתחברת אל הקיים, מאפשרת חשיפה ומגע של חלקי השבורים והלא פוטוגניים עם העולם, כנקודת מוצא לעבודה אמיתית על עצמי.
הסכמה לחלקיות ולחיסרון יש בה בשורה. קבלה של נקודת המוצא אף אם אינה זוהרת וקולה קול ענות חלושה, יש בה חוסן. שהרי תנועת הנפש המתחברת אל הקיים מאפשרת חשיפה ומגע של חלקי השבורים והלא פוטוגניים עם העולם, כנקודת מוצא לעבודה אמיתית על עצמי.
ההדרגתיות שבעבודה
הבה ניקח כמשל אשה המתקשה להתפלל שחרית. מתקשה להקפיד על תפילה כסדרה, ונאבקת לכוון במילות התפילה. אותה אשה שומעת שיעורים, יודעת ומבינה את חשיבות התפילה ומשכך אף מצויה בתרעומת על עצמה שאינה מתפללת כראוי. דא עקא, עבודת התפילה קשה עבורה מאד. והיא מוצאת את עצמה מפספסת תפילות, מעגלת פינות, לא מצליחה לממש את האידיאל שלה.
הלכה למעשה יש פער בין המקום האותנטי שלה (קושי להקפיד על תפילה) לבין המקום האידאלי שלה (תפילה בכוונה באופן סדיר).
אם תהיה אותה אשה עסוקה רק באידיאל, בשאיפה, היא עשויה לאלץ את עצמה בכל יום להתפלל באמצעות סנקציות או תגמולים. בסופו של דבר היא תתעייף, ותלקה את עצמה על שאינה עובדת ה' כראוי.
בשורות אלו אני מבקשת להציע דרך פעולה למי שהתמקדות באידאל או בפער בינם לבינו אינה מקדמת אותו.
עבודה הדרגתית דורשת קודם כל ענווה והסכמה להתבונן במראה, להרכין ראש ולהכיר בפער שבין האידיאל (תפילת שחרית במלואה בכוונה) לבין המקום האותנטי שלי (חוסר חיבור, חוסר קביעות). הזיהוי הזה, הראשוני, של נקודת המוצא ונקודת היעד, יכול להוליד את ההדרגתיות הזו, שעליה דיברו בעלי המוסר.
איך נראית צמיחה הדרגתית? אם קשה כל כך בתפילת שחרית, הדרישה להקפיד על תפילה בשגרה ("האדם הראוי") הרי היא קפיצת מדרגה גדולה מדי שסופה ריסוק. בשלב ההכרה יש להישיר מבט אל המצב הקיים, ולבחון מתוך המיקום הנוכחי איזה צעד אנו מסוגלים לעשות מתוך שמחה וחיבור, ולא מתוך מאבק של מלחמה. לצורך הדוגמא, להחליט להקפיד להתפלל חלקים בתפילה ולא תפילה שלמה.
נכון, באופן זה המרחק בין המקום האותנטי לאידיאל נשאר גדול, אבל בעבודה פנימית אין דרכי קיצור. דוקא עלייה אטית, צעד צעד, בקשב מתמיד למיקום הנוכחי, נושאת את בשורת הצמיחה.
הגדוּלה שבשהות
את תנועת הנפש הזו, המבקשת לתת תוקף להווה, לקיים, בלי לעסוק רק בחתירה אל הנכסף, ניתן ללמוד מהווית שבת קודש.
בששת ימי המעשה האדם נדרש לפעול, להתקדם, להתמקד במה שטרם הושג ולפעול להשגתו. אולם משבאה השבת אנו נדרשים לעצור, לשהות, להתענג, להתחבר למצב הקיים בנוכחות מלאה. יתרה מכך, אנו נדרשים להיות בבחינה של כאילו כל מלאכתנו עשויה. להסכים למציאות העכשווית מבלי להתנגד לה ומבלי להתווכח אתה.
בבירור נקודת המוצא נדרשת נקיות מלאה וזהירות מפני זיוף או ערבוב בין המקום שאנו עומדים בו לבין המקום שאליו אנו שואפים.
היהדות דורשת מאתנו התקדמות מתמדת. לימוד, עשייה וצמיחה עקבית בעבודת האלוקים. כדי להצליח במסע החיים, עלינו לאמץ מפת דרכים. חשוב לסמן בה את נקודת היעד (האידיאל שאנו חותרים אליו), וכן לבחור את ה"מסלול" האפקטיבי: את נתיב הפעולה המביא בחשבון מהו כלי התחבורה המתאים לנו (המוטיבציה) וכן את תנאי הדרך (רמת הקושי מול האתגר). אולם לא פחות מכך, יש לזהות בכנות את נקודת המוצא. בבירור נקודת המוצא נדרשת נקיות מלאה וזהירות מפני זיוף או ערבוב בין המקום שאנו עומדים בו לבין המקום שאליו אנו שואפים.
זיהוי כן של נקודת ההתחלה מאפשר עלייה מדורגת שסופה חיבור עמוק. האידיאל הופך בהדרגה לקול פנימי ואותנטי. לשם כך עלינו להסכים לשחרר את הריצוי והכניעה לתכתיבים חיצוניים ולדבוק בעבודת בירור עקבית. להישיר מבט פנימה ולשמע את קולו האמיתי של הלב באשר הוא שם.
קרדיט תמונה: bigstock
מאמר נהדר רבקי, בקצב הלב, בקשב ללב. איזו עבודת תשובה עמוקה ורכה ומקרבת.
המאמר מערב נושאים אלו באלו, ואינו מתרכז באחד. הנושא של דיכוי הקול הפנימי, האותנטי כפי שמכונה אותו הכותבת, לטובת הוראות שניתנות מאחרים הוא לא יותר מאינדוקטרינציה. האם לבישת שמלה אדומה מנוגדת להלכה? כלל לא. לכן, מדובר פה על אילוץ הנפש הפנימית לאמץ הנהגות שמוכתבות ממקור חיצוני. על העניין של חזרה בתשובה שעורבב עם הדרגתיות לא אעיר, כי איני מבין את הכוונה לעירבוביה זו כלל
עירוב נושאים אלו באלו הוא לפעמים כלי הכרתי תודעתי נפלא.
הכותבת במאמר זה מזהה יפה את הצורך בקיומו של מרחב זיהוי פנימי של כל אדם שלתוכו הוא צריך להדהד את הקולות החיצוניים מבעד לכלי קליטה אישיים פעילים שיאפשרו להם איזרוח נכון והולם, ש'יתיישבו'. האינסטינקט של שלילת החוויה האישית (כמו במשל השמלה) מעודד בטווח הארוך קליטה של מערכות חוקים מבלי 'פילוט' וקיצוע שלהם אל המידות של הנפש. כאן נולדים קונפליקטים.
וכן, אם חזרה בתשובה היא פיתוח הכרתי מבפנים, מגרעין הנשמה – אל פני השטח, רובד החוויות והמעשים החיצוניים שלנו – אז זה חייב להיות בכנות ביושר ובקצב של הנפש. הדרגתיות היא חובה.