כבר בשלב מוקדם מאד בביסוסו של מפעל ההלכה התלמודי התעורר הצורך להתייחס לנושא המחלוקות וריבוי הדעות ביהדות ולמצב ש"נעשית התורה כשתי תורות". בתלמוד עצמו, התשובה הקצרה שנוסחה לכך מעניקה סיבה אך לא פתרון: "רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן."
כלומר, המחלוקת היא תוצר של כשל אנושי, של תלמידים שלא היו מצוינים דיים בלמידת ההלכה מרבותיהם והעברתה אל הדור הבא. אילו היו משימים דעתם בקשב רב אל דעת רבותיהם והיו "משמשים כל צרכן", אזי המשבר הזה בעולמה של ההלכה היה נחסך.
יש עוד כמה התייחסויות במאמרי חז"ל המנסות לגשר על הפער בהרמטיקה של המסירה הנוצר מחמת המחלוקת. אחת המפורסמות בהן היא אמרת התלמוד בעירובין (יג, ב): אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. אף כאן מופיעה קביעה אשר מלבד הכרה בבעיה, אינה פותרת מאומה. התלמוד בעצם מספר לנו כי המציאות הנתפסת בעינינו בעיה איננה באמת בעיה, וכי אין דופי בחלק מהדעות ואין ליקוי באמינותן, משום ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים." (רש"י בכתובות נז, א מסייג את הקביעה וכותב שהיא תקפה למחלוקת בסברא בלבד.)
ואכן, רבים מהוגי הדעות הראשונים דנו באופן הפירוש לסוגיה עמומה זו. הריטב"א לדוגמא מסביר כי כוונת דברי חז"ל "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" היא שהקב"ה הראה למשה בסיני מ"ט פנים להיתר ומ"ט פנים לאיסור, והורה לו כי תינתן הרשות לחכמי כל דור להכריע על פי דעתם. בדבריו הוא מצד אחד מגבה כל דעה הלכתית אפשרית ומעגן אותה במקור בעל תוקף אלוקי, ומצד שני הוא גורם לכך שעמדת 'דברי אלוקים' מאבדת את משמעותה: הרי לא יתכן שההשגחה עצמה תחזיק בו־זמנית בדעות סותרות.
בספר הקבלה להראב"ד מוצע לבעיה הזו הפתרון הבא: "שלא נחלקו רבותינו ז"ל לעולם בעיקר המצוה אלא בתולדותיה, ששמעו עיקרה מרבותם ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שמשו כל צרכן. כיוצא בו, לא נחלקו אם מדליקים נר שבת אם לא. על מה נחלקו? במה מדליקין ובמה אין מדליקין." פרופ' משה הלברטל מכנה גישה זו "הגישה המשחזרת". ההתגלות שהיתה למשה מאת הא־ל היתה שלמה וכוללת את כל פרטי ההלכה, והמחלוקת נוצרה כאשר התלמידים לא דייקו דיים בקבלת פרטי ההלכות והעברתן.
הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מכנה עמדה זו "דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ואינו מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה והכל בטל". כלומר, לדעתו הלכות שנאמרו למשה מסיני לא יכולות להיות בסיס למחלוקת, ולפיכך הוא מציע כי מציאות המחלוקת בהלכה קיימת רק בהלכות שלא נאמרו למשה בסיני, אלא ב"דינים שנלמדו בהלכת המידות". רק לגביהם יש אפשרות של מחלוקת.
על ניצחון ונצחיות
הבחנה נוספת – הבחנה שאמנם כבר נאמרה, אך אכתוב אותה במילותי – תסייע למצוא פשר דבר. לדעתי, יש למצוא את המפתח לשאלת המחלוקות בסיפור התלמודי הנודע בכינויו "תנורו של עכנאי". וזו לשון התלמוד:
וְזֶה הוּא תַּנּוּר שֶׁל עַכְנַאי. מַאי עַכְנַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁהִקִּיפוּ[הוּ] דְּבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ, וְטִמְּאוּהוּ. תָּנָא: בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כׇּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא קִיבְּלוּ הֵימֶנּוּ.
אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ. חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם.
חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – כּוֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ. הִטּוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִיפּוֹל. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה, אַתֶּם מָה טִיבְכֶם? לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְלֹא זָקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִין.
חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ. יָצָאתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מָה לָכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם.
עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא!״ מַאי ״לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי בַּתּוֹרָה ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עָבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חָיֵיךְ וְאָמַר, ״נִצְּחוּנִי בָּנַי! נִצְּחוּנִי בָּנַי!״ (בבא מציעא נט, ב).
לצורך הדיון אתמקד בחלקו האחרון של המעשה, כשרבי אליעזר מגייס לעזרתו את הבת קול מן השמים. היא אכן נענית לצדד בעד דעתו, ובכל זאת חכמים אינם משגיחים בה, מחמת הפסוק "לא בשמים היא". דבר זה כשלעצמו דורש ביאור רב: איך ניתן להתעלם מדעתו של הא־ל מחמת דרשה? הלא מטרת הוויכוח ההלכתי היא לחתור לדעתו של נותן התורה, ולכאורה זהו הפרמטר היחיד שאמור להכריע כל מחלוקת.
אלא שהחכמים החולקים על רבי אלעזר מציגים נקודת מבט הטומנת בחובה חידוש מרחיק לכת בתפיסת המושג 'מחלוקת'. הם לא מתייחסים בכלל לרמזים השמימיים ולמופתים הנדירים שרבי אלעזר מגייס כדי לאשש את טענתו, אלא טוענים כי אין בכך משום הכרעה של המחלוקת. לדידם, על המחלוקת להיות מנוהלת בכללי ההיגיון הסביר, מתוך מחויבות מקסימלית לטקסט שבו מתגלעת המחלוקת. אין דרך אחרת להכריע את השאלה מלבד זו.
החכמים מראים בהתנהלותם כי כל מגמתם בפסיקת ההלכה היא לפרש על פי כללי מידות הדרש וההיגיון האנושי הסביר את מצוות התורה כפי שהן ניבטות מתוך הטקסט הכתוב. עליהם לפענח את מה שטמון בו, לאו דוקא את מה שהתכוון לו מחולל הטקסט.
להבנתם, זה בעצם מה שהתחדש בנתינת התורה מאת הא־ל לעם ישראל; הוא הסיר את ה'בעלות' שלו על התורה ומסר אותה לעם ישראל. הביטוי העילאי למסירה הזו הוא שעם ישראל, דרך חכמיו דורשי התורה, אינו נצרך עוד להתחשב בכוונתו של הקב"ה בכתבו את התורה, אלא אך ורק לוודא את דיוק הלימוד ופסיקת ההלכה בדרך הנכונה.
בכך ניתן אפוא להבין את המענה האלוקי לדברי החכמים, התמוה אף יותר: "נצחוני בני, נצחוני בני". מה פשר הניצחון המוזכר כאן? וכי התחולל כאן קרב בין הקב"ה לחכמים שבסופו הם ניצחו?
אלא נראה כי הניצחון המוזכר כאן עניינו הנצחה. הנצחה של תורת ישראל ושימורה לעד שלא תישכח מפי זרעו. מאחר שעם ישראל אכן תופס את עצמו בעלים על התורה, הוא יתאמץ בכל מאודו לא לאבד אותה, לא לנטוש אותה ולא לסטות מציוויה.
כאשר הקב"ה נוכח לראות את העקשנות של חכמים בפרשנותם ובפסיקתם, הוא יודע שקבלת התורה הושלמה בהצלחה. העם שקיבל אותה אכן רואה את עצמו מחויב ונאמן לאוצר שניתן בידיו. הדבר מבטיח כי התורה תשרוד לנצח.
יתכן שלמשמעות זו אף כיוון הריטב"א בכתבו כי יש סוד בדבר העניין שהראה הקב"ה למשה מ"ט פנים להיתר ולאיסור על כל הלכה; זוהי אמירה אזוטרית המגלמת משמעות של נתינת מרחב פרשנות חופשי מאת הקב"ה לחכמים, כך שכל פרשנות ופסיקה שלהם, כמובן אם אך תיעשה על פי מידות דרש התורה, תגובה מאתו בגושפנקא של "דברי אלוהים חיים".
המחלוקת: מחיר הנצח
בספרו "דור רביעי" (על מסכת חולין, בהקדמה), מבאר הרב משה שמואל גלזנר ז"ל מדוע תורה שבעל פה חייבת להישאר בעל פה ולא לעלות עלי כתב:
ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נכון נצחיית התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים.
דבריו מעניקים לנו צוהר נוסף על נצחיות התורה. אילו היתה התורה שבעל פה קבועה וקיימת, לא היה מקום לפרש את התורה מחדש, כל דור לפי נסיבותיו ולפי הרוח המתחדשת בו. בדרך זו נשארת התורה תמיד אקטואלית, תמיד רלוונטית; יכולתם של חכמים לפרש מחדש את התורה מעניקה לה חיוניות נצחית. עץ החיים נשאר תמיד חי ונותן פירות.
הצד שכנגד הוא המחלוקת. כיון שניתנה התורה לפרשנות אנושית, והיא הקובעת באופן בלעדי את ההלכה, הרי שהמחלוקת היא מחויבת המציאות: היא מחירו של הנצח. יתרה מזו, מציאותה של המחלוקת היא המאפשרת את נצחיות התורה: העובדה שבני אדם שונים זה מזה, ושבני דור אחד שונים מבני הדור הקודם, היא היוצרת את המחלוקת, והיא המבטיחה את נצחיות התורה.
ושמא יש בכך מסר אלינו. לעתים אנו מוטרדים ודואגים מפני המחלוקת ומן הפירוד בין הלבבות. אכן, גם בשיאה של מחלוקת ראוי להדגיש את אחדות ישראל, "לבסוף נעשים אוהבים זה לזה." אולם חשוב להכיר בערכה הרב של המחלוקת: חילוקי הדעות מייצגים את השוני שבין בני האדם, אשר מאפשר את העברת התורה מדור לדור. ללא המחלוקת, לא היינו זוכים לנצח.
"יכולתם של חכמים לפרש, ולפרש מחדש את התורה, מאפשרת לה חיוניות נצחית." אני לא יודע את הכותב שם לב, אבל למשפט הנכון יש השלכות מרחיקות לכת.
פירוש מחדש של התורה, בהיבט ההלכתי שלה, משמעותה שחלק נכבד מההלכה היום צריך להיכתב מחדש. השאלה שצריכה להעסיק את חכמי הדור היא לא איך הבינו חז"ל, הראשונים והאחרונים את התורה, אלא איך אנחנו מבינים אותה, ובמידה ונבין אחרת- נפסוק אחרת.
הדבר נוגע בעיקר לגזירות ותקנות חז"ל, שנגזרו ותוקנו בעולם שונה לחלוטין מהעולם בו אנחנו חיים.
על חכמי הדור לשאול את עצמם האם גם אנחנו היינו מתקנים או גוזרים את הגזירה הזאת היום, ואם המסקנה היא שלא- אז לא.
אני יודע שזה נשמע רחוק מאוד, אבל בעיניי זו אחת הסיבות המרכזיות לתהליך החילון המטורף שעם ישראל עבר במאתיים שנים האחרונות, וגם בימינו.
התורה באמת צריכה להתפרש מחדש.
כמובן שזה לא בא לבטל את כל דברי הקודמים לנו, אבל במקרים שרואים בבירור שהמציאות השתנתה באופן מאוד משמעותי, וברור בשכל ישר שחז"ל דיברו על מציאות אחרת, וההצמדות למה שהיה בעבר מקשה ומכבידה- צריך לשנות.
נועם, אני לא מסכים.
"לא בשמים היא".
וכידוע ההבדל בין מחלוקת לשם שמים ומחלוקת שאינה לשם שמים.
ובנוסף – "הרי לא ייתכן שההשגחה עצמה תחזיק בו-זמנית בדעות סותרות". בחסידות מוסבר שכשמסתכלים על השורש ומהות, הרי תמיד הנקודה המהותית והשורשית היא אחת, והצמצום שלה מאפשר הסתכלות מ2 נקודות שונות
וואווו. מאמר מרתק ומהפכני. מן החומרים היותר משובחים שעלו כאן באתר.
נהנתי מאוד מהאבחנה החדשה בפרשנות סיפור תנורו של עכנאי.
את הסיומת לא כל כך הבנתי, אבל הרעיון הכללי על מקומה של המחלוקת ביהדות האיר את עיניי. תודה לרב הכותב ולבמה שניתנה לו.
כתיבה מאוד משובחת ורעיון מחודש מאוד.
תודה
"אינו נצרך עוד להתחשב בכוונתו של הקב"ה בכותבו את התורה", סליחה, לא הבנת את כל הסוגיה. אין בכלל צד כזה שלא מתחשב בה', רק שיודעים אנחנו שרצון ה' הוא שנעמוד על רגלינו כאנשים גדולים ושנבחן את הדבר על פי הכלים שהוא נתן לנו. זה רצונו, ולכן האדם נברא בצלמו.
ואף יותר מזה, שורש נשמתו של כל אדם שורשה בנשמת אדם הראשון, שנשמתו היא הבל פיו של ה', ועיון בתורה מאפשר לאדם לקבל בדעתו יותר מעצם נשמתו שלו. ככל שמעמיק בתורה הוא נהפך יותר לאיש אלוקים, על ידי נשמתו שלו ששורה בו יותר.
אין פה בכלל צד נגד אלוקים, אלא רק מה שה' רוצה שבניו יגדלו וישכילו מעצמם על פי מוסר אביהם, כאב שמסר את כל חוכמתו לבנו, וכעת רוצה שבנו יגדל בדרכו לאיש חכם ושלא יצטרך להיוועץ באביו על כל צעד. נועד הילד להיות לאיש.
הרבה אנשים מפספסים כאן את ההבחנה בין בת קול לבין נבואה.
אפשר וחובה לפסוק הלכה על פי נבואה. נביא יכול אפילו לעקור בהוראת שעה דבר מהתורה. לעומת זאת בת קול אינה גבוהה כל כך ואינה מחייבת, היא דומה יותר לדעה של מלאך (ולפי חלק מהדעות זה ממש מלאך).