על המיסים ועל המדידה: הערות בעקבות הדיון

בשורות הבאות אני מתכבד להגיב על תגובת ד"ר מיכאל שראל, ולהוסיף בקצרה על הפולמוס שבינו לבין משה קלמן. מאמרו של קלמן (שפורסם בבמה זו), "על המיסים ועל המיתוסים", בא לבקר את מאמרו הנודע של ד"ר שראל ושותפיו, "על המיסים ועל הנפלאות: התפלגות הכנסות והוצאות המדינה בקרב משקי הבית בישראל", שערך השוואה בין המאזן הפיסקלי של החברה החרדית בישראל לשל החברה הכללית.

בדיקת ההפרש בין מיסים המשולמים על ידי משק בית לבין הוצאות המדינה על אותו משק בית העלה פערים עצומים בין משקי בית חרדיים לבין משקי בית של יהודים שאינם חרדיים. תוצאות אלו יצרו אי־נחת בקרב האוכלוסיה החרדית, ומאמרו של קלמן נותן לכך ביטוי ומעלה טענות לחוסר דיוקים בשיטות המדידה ובמסקנות שהוסקו על פיהן. על ביקורת זו הגיב ד"ר שראל בתגובה מנומקת, שביטלה את דברי קלמן ותיקפה את טענותיו המקוריות.

הוספה זו לדיון לא תיכנס למלוא ההיקף של דברי קלמן ולתגובותיו של ד"ר שראל עליהם: הדברים פרושים בפני הקוראים והם יבחרו ביניהם. אולם אתמקד במקצת מן הדברים שעלו, ואבקש לצייר תמונה מורכבת יותר. ביקורתו של קלמן אמנם קיצונית משהו, והיא אינה עומדת בסטנדרטים האקדמיים המאפיינים את כתיבת שראל. אך אם ננסח חלקים מתוכה בשפה קצת אחרת, נדמה שניתן להעלות ביקורת לגיטימית ומשמעותית על המאמר, גם אם נקודתית וספציפית יותר משל קלמן.

 

מאפייני המגזר

מחקרים על כלכלת המגזר החרדי, והמחקר של פורום קהלת בכללם, עוסקים בשלושה מאפיינים עיקריים של המגזר. המאפיין הראשון הוא השתתפות נמוכה יחסית בשוק העבודה. השני הוא פריון הכנסה נמוך: תעסוקה בעבודות המכניסות מעט כסף באופן יחסי, וכפועל יוצא ערכן לקופת המדינה נמוך. השלישי הוא פריון ילודה גבוה, כך שלאשה חרדית יש למעלה משישה ילדים בממוצע (זאת לאחר ירידה מסוימת בפריון בשנים האחרונות), וזאת ביחס לממוצע הכללי בארץ – שלושה ילדים לאשה (ממוצע שכולל בתוכו גם את הנשים החרדיות).

האם אכן פריון העבודה החרדית נמוך כמופיע בנתונים הרשמיים, והאם תיקון בעיית הפריון מוטל דוקא על כתפיים חרדיות?

במאמר זה אתייחס לשני מאפיינים מתוך השלושה. אתייחס לפריון הילודה הגבוה תוך בירור: האם הדרך הנכונה לחקור את נושא ההעברות הכספיות בין האזרחים במדינת ישראל היא התבוננות על משקי בית? כמו כן אתייחס לפריון ההכנסה הנמוך ואשאל: האם אכן פריון העבודה החרדית נמוך כמופיע בנתונים הרשמיים, והאם תיקון בעיית הפריון מוטל דוקא על כתפיים חרדיות?

 

בין הוצאה להשקעה: משקי בית או נפשות?

מחקרו של שראל מראה שמשק בית חרדי מקבל מהמדינה כמה אלפים מדי חודש (נטו), ואילו משק בית שאינו חרדי מעניק לקופת המדינה אלפי שקלים מדי חודש (נטו). לפי המחקר, וכפי שהדגיש שראל בתגובתו למאמרו של קלמן, הדרך הטובה ביותר למדוד הטבות והעברות היא לפי משק בית ולא לפי נפש (תקנית), שכן כך מקובל בעולם המחקר.

אולם נשאלת השאלה: שמא הדרך המקובלת בעולם מתאימה דוקא לחברות שבהן אין פערים ידועים בין האוכלוסיות הנחקרות במספר הנפשות למשק בית, כך שאין הבדל מהותי בצורת המדידה? בניגוד לכך, המחקר המדובר מתמקד בהשוואה בין האוכלוסיה החרדית לאוכלוסיה הכללית, ואחד המאפיינים המרכזיים הוא מספר הילדים השונה למשק בית. במקרה דנן, האם עדיין נכון לערוך את המדידה באותה הצורה? מושא המחקר שונה ממושאי המחקר בעולם, שם פערים כאלה אינם שכיחים, ויתכן שיתקבלו אפוא תוצאות שונות לאור מדידה מותאמת יותר.

נשים לב שההטבה של החינוך היא חלק משמעותי ביותר מההטבות הנחקרות. על פי המחקר, ההטבה הממוצעת למשק בית חרדי ללא זקיפה של הוצאות בטחוניות וכדומה היא קצת למעלה מארבעת אלפים שקלים. כמו כן, על פי המחקר הנ"ל, הטבת הוצאות חינוך למשק בית חרדי בממוצע על פני כל עשירוני ההכנסה היא 4,158 שקלים,[1] ואילו למשק בית יהודי שאינו חרדי ההוצאה היא 1,677 שקלים בלבד בממוצע. כלומר, הפער בין משק הבית החרדי לשאינו חרדי בהטבת החינוך הוא 2,481 שקלים – רוב ההטבה המוענקת למשק הבית החרדי. כלומר, הטבה זו משפיעה על הנתונים באופן דרמטי.

האם נכון למדוד את ההטבה למשק הבית ולא לנפש? לדעתי, התשובה היא לא. בחשבונאות, חובה להבחין בין הוצאה לבין השקעה. כאשר החברה מוציאה כסף על שיווק מוצר היא תרשום את ההוצאה בסעיף הוצאות מכירה ושיווק, ואילו כאשר החברה בונה מפעל חדש, ההוצאות הרלוונטיות לא מופיעות בסעיף הוצאות (במקרה כזה החברה תרשום ככל הנראה הפסד עצום בשנת הבנייה) אלא בסעיף נכסים, שכן מדובר בהשקעה. כלומר, 'הוצאה' אינה מחזירה את עצמה מעבר לאותה שנה, ואילו 'השקעה' מחזירה את עצמה בטווח הארוך.

הוצאות חינוך אינן נכנסות לכיס של ההורה אלא לכיס של הילד, בתקווה שהוא יחזיר את ההוצאות למדינה בבגרותו. משום כך, הדרך הנכונה היא למדוד לפי נפש.

מכאן עולה כי הוצאות חינוך הן השקעה ולא הוצאה. ההנחה היא שגני הילדים, בתי הספר והתיכונים לא נועדו לספק בייביסיטר כדי שההורים יוכלו לצאת למשרד. מוסדות הלימוד הם הכנה של האזרח הצעיר ליום שהוא יוכל לעבוד ולהחזיר את ההשקעה שהמדינה השקיעה בו. המקרה החריג הוא מעונות היום, המיועדים בעיקר לשמירה על הילדים בזמן שההורים יוצאים לעבודה, ולא להקניית ידע. כלומר, הוצאות חינוך אינן נכנסות לכיס של ההורה אלא לכיס של הילד, בתקווה שהוא יחזיר את ההוצאות למדינה בבגרותו. משום כך, הדרך הנכונה היא למדוד לפי נפש. מדידה זו משנה את התוצאות לחלוטין, שכן משק הבית החרדי מקבל על פי שיטת חישוב זו סכום של כ־1,600 שקלים בלבד.[2]

כיוון שכל ילד הוא פרויקט לעצמו, ועלינו להוון את ההכנסות העתידיות שלו, נשאלת השאלה: האם הילד אכן יחזיר את ההוצאות הללו? התשובה תלויה ברמת ההכנסה שלו ובמיסוי הישיר והעקיף שיוטל עליו. האם יתכן שמבחינה אקטוארית המבוגר החרדי הממוצע אינו מחזיר את הוצאות החינוך שלו, מאחר שיש לו הרבה ילדים והטבות מס? יתכן, אבל לבירור נקודה זו נדרשים נתונים. כלומר, אינני חולק על הבעיה האקטוארית ועל השאלה אם המודל יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, אך אני טוען שבאופן ספציפי עבור הטבות מימון לחינוך, הטבת המימון היא לילד ולא להורה, וראוי אפוא לשאול כמה מס ישלם הילד החרדי במהלך חייו. (ייתכן שיש הבדל בין מערכות החינוך של הבנים לזו של הבנות בהקשר הזה, ראו בהערת שוליים)[3]

 

מי יממן את הילדים?

נוסף לכך, ניתן לטעון שמצב זה אינו גורר בהכרח את המסקנה להקטנת תמריצים לילודה. מצד אחד, יש חשיבות כלכלית לילודה. היא מבטיחה שיהיו אזרחים בגיל העבודה שיתמכו באזרחים שבגיל הפרישה. מצד שני, יש אכן בעיה אקטוארית, כיוון שצריך לממן מספר ילדים גבוה. לגבי השאלה האקטוארית – כיצד המדינה יכולה לממן מספר ילדים גבוה? – ניתן לחשוב על מספר פתרונות. אציע פתרון אפשרי אחד.

כאשר המדינה רוצה להקים פרויקט תשתיתי גדול ויקר שיעניק תשואה משמעותית בעתיד – הקמת המטרו במרכז הארץ לדוגמא – המדינה פונה לגיוס חוב לטווח ארוך, ומציעה למשקיעים להשקיע באגרות חוב לטווח מתאים בהנחה שהפרויקט יניב רווחים והמדינה תוכל להחזיר את חובותיה למשקיעים. מדינת ישראל מאופיינת בצמיחת אוכלוסיה גבוהה. הגורמים לכך הם הגירה וילודה גבוהה. גורם ההגירה משפיע על הצמיחה באופן מידי, שכן הרבה מהעולים הם בשנות העבודה. גורם הילודה יביא לצמיחה רק בעתיד, שהרי ילד שנולד היום אמור לתת תשואה למדינה בעוד מעט יותר מ־20 שנה.

אם המימון יבוא מהתשלומים העתידיים של התלמיד – מהמיסים שישלם בבגרותו – אזי הוא לא ייפול על כתפי משלמי המיסים האחרים.

מתוך הנחות אלה, ניתן לחשוב על המלצה לשינוי תמהיל גיוס ההון של המדינה, באופן שחלק משמעותי ממנו ייעשה על סמך הילודה העודפת והתשואה שתתקבל מעבודת הילדים שהם כיום בגיל בית ספר. כלומר, ההנחה של המחקר היא שבמצב הנוכחי המימון של בתי הספר והתיכונים מגיע מתוך תקציב המדינה – מכספי משלמי המיסים – ולכן יש כאן בעיה אקטוארית משמעותית. אבל אם המימון יבוא מהתשלומים העתידיים של התלמיד – מהמיסים שישלם בבגרותו – אזי הוא לא ייפול על כתפי משלמי המיסים האחרים. במדינות מערביות 'רגילות', שבהן שיעור ילודה נמוך, צורת מימון זו אינה מתאימה, אך במדינת ישראל היא עשויה להיות יעילה.

 

פריון עבודה נמוך

להלן אתייחס לפריון העבודה הנמוך: האם הוא אכן נמוך, ומה המחיר של הגדלת פריון העבודה בקרב הציבור החרדי.

פריון העבודה מודד כמה כל עובד מייצר בעבודתו. הדרך המקובלת למדוד פריון היא בחינת שיעורי ההשתכרות. ההנחה היא שהמשכורת החודשית של העובד היא פריון העבודה שלו, כלומר, אם הוא משתכר עשרת אלפי שקלים, הוא מייצר רווח מקביל למשק. הדבר נכון דוקא במסגרת של השוק החופשי, שכן בשוק שאינו חופשי (במשטרים סוציאליסטיים או קומוניסטיים), יתכן שהעובד יקבל משכורת של עשרת אלפים שקלים למרות שהוא מייצר למשק סכום גבוה מזה. בשוק חופשי אנו מניחים כי ביקוש העובדים פוגש את ההיצע שלהם בנקודת המחיר – כלומר המשכורת – ולכן זהו בדיוק פריון העבודה של העובד.

במגזר היהודי שאינו חרדי עובדים בחינוך 6.8% מהמועסקים, ואילו במגזר החרדי בערך שליש מן העובדים הם עובדי חינוך (כשלושים אחוזים מהגברים וכארבעים אחוזים מהנשים[4]).[5] לתחום החינוך כמה מאפיינים ייחודיים. ראשית, אין בו שוק חופשי: המדינה היא הקובעת את משכורות העובדים מתוך תקציב המדינה, ולכן גזירתו של הפריון ישירות מגובה המשכורת של המורה לוקה בהטיה מובנית. האם הפריון של מורה הוא המשכורת שלו, או הידע שהוא מקנה לתלמידים שבהמשך יעבדו ויכניסו מיסים לקופת המדינה? אני מסכים שהדרך העקיפה קשה למדידה, ולכן מודדים ישירות את הפריון מהמשכורת, אבל ברור שהתוצאה מוטה. מאפיין נוסף הוא שמשכורות עובדי ההוראה החרדים נמוכות משמעותית משל עובדי הוראה שאינם חרדים מכמה סיבות – בין השאר הבדלי התקצוב בין החינוך הממלכתי לשאינו ממלכתי.

כיוון שקיים משקל עצום לתחום החינוך בתעסוקת החרדים, ומאחר שמשכורות בתחום זה נמוכות (בפרט בקרב הציבור החרדי), צריך לשאול אם הפריון במובן של תרומה למשק ולמדינה הוא אכן נמוך כפי שהוא נראה, או שאדרבא, התרומה למדינה משמעותית ביותר אבל אינה מוערכת, כך שאין לה ביטוי במשכורת. הנטל של הפריון הנמוך, לפי הנחה זו, נופל דוקא על כתפי המשפחה החרדית, ולא על כתפי הציבור כפי שמקובל לחשוב.

משלם המיסים מתנגד להגדלת משכורות עובדי ההוראה, אבל הוא מתלונן על הפריון הנמוך שלהם, אם כי מדיניות הממשלה היא המקבעת את אותו פריון נמוך והמאפשרת תשלום מיסים נמוכים.

במילים אחרות, אם המדינה תעריך את עובדי ההוראה כפי תרומתם – כולל את עובדי ההוראה החרדים – ותכפיל את משכורתם פי שניים, נראה באופן אוטומטי עלייה משמעותית בפריון העובד החרדי, ומצד שני המדינה תזדקק להעלאת מיסים – שייפלו באופן ישיר על משלמי המיסים. כלומר, משלם המיסים מתנגד להגדלת משכורות עובדי ההוראה, אבל הוא מתלונן על הפריון הנמוך שלהם, אם כי מדיניות הממשלה היא המקבעת את אותו פריון נמוך והמאפשרת תשלום מיסים קטן יותר.

כמו כן, ברצוני להצביע על המחיר של הגדלת הפריון. אנחנו מעוניינים בהגדלת הפריון, באופן שמי שיכול לעסוק בהייטק יעסוק בהייטק ולא בניקיון או באריזה, שכן לעבודות אלו אפשר למצוא בקלות תחליפים בעובדים זרים או במיכון. כעת, נניח שהמורים והמורות החרדיים ממצים את היכולת שלהם ועוברים למשרדי הייטק וראיית חשבון: מי יהיו המחליפים שלהם? עובדים זרים? AI? הרי למורים אין תחליף קל, ואנחנו לא רוצים שהאנשים עם הפריון הנמוך ביותר יהיו המורים של הדור הבא. כלומר, לדבר על הפריון הנמוך של הציבור החרדי ולהתעלם ממספר העובדים הגבוה בתחום החינוך עושה חוסר צדק למגזר ומתעלם מההשלכות של הדרישה לשינוי מצב זה.

 

סיכום

ובחזרה לשאלת הפתיחה, האם נתוני מחקר פורום קהלת אכן משקפים את המציאות הכלכלית של הציבור החרדי? לגבי העברת כספים בין משקי בית, יש למדוד את תקציב החינוך בתור העברה לילד ולא להורה, שכן שההורה אינו צורך את הכסף. מדובר בהשקעה בילד שעתיד להיות אזרח עובד ולא בהוצאה רגילה. אם נקבל את צורת המדידה הזו, התוצאות ישתנו באופן דרמטי. ולגבי הפריון הנמוך של העובד החרדי, מאחר שאחוז גבוה מאד של חרדים עובדים בתחום החינוך ומקבלים משכורות נמוכות, חישוב הפריון של המגזר מעוות. כאשר מודדים נכון את העברות התקציב ואת מבנה התעסוקה במגזר החרדי, מתקבלת תמונה כלכלית מורכבת יותר משעולה מנתוני המחקר.

---

[1] איור 39.

[2] אני מתעלם כאן מעלות מימון מעונות היום, רכיב קטן יחסית.

[3] אסייג ואומר שלימודי הבנות שכוללים הרבה לימודי חול מתאימים להגדרה של חינוך בתור הכנה לאזרח בוגר שעובד ומשלם מיסים, ואילו לימודי הבנים, ככל שהם כוללים בעיקר לימודי קודש, מכינים את הילד לחיי תורה ובמקסימום לעבודה בחינוך – ועל כך בסעיף הבא.

[4] יש הבדלים לא משמעותיים בין השנים. לקחתי את שנתון 2020, כיון שהמאמר השתמש בנתונים משנת 2018.

[5] שנתון חרדים, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2020).