על התערערות המסורת המוזיקלית של התפילה

לו היינו מכניסים יהודי בן מזרח אירופה בתחילת המאה העשרים למכונת זמן והיה בא לבקר בבית כנסת של ימינו, הוא היה משתומם למשמע השינוי המוזיקלי של התפילה. הוא היה רגיל ל"נוסח", לניגון התפילה המסורתי, לניגון המיוחד של תפילות יום חול, של שבת, של מועד ושל ימים נוראים. ואילו בבית הכנסת של זמננו הוא היה פוגש בעל תפילה שנוקט ניגון של ליל שבת בערבית של יום חול, ימים נוראים בשבת, וראש חודש מאן דכר שמיה. התפילה מבחינתו של אותו אדם לא היתה תפילה.

אבדן הנוסח היה לעובדה מוגמרת ברבים מבתי הכנסת. ניתן למצוא חזנים המתפללים בטעמי מקרא או בדקלום מילות התפילה ללא ניגון כלל, והדבר איננו מפריע לקהילותיהם.

אכן, אבדן הנוסח היה לעובדה מוגמרת ברבים מבתי הכנסת. ניתן למצוא חזנים המתפללים בטעמי מקרא או בדקלום מילות התפילה ללא ניגון כלל, והדבר איננו מפריע לקהילותיהם. גם כאשר נמצא מי שלמד את "נוסח" התפילה, הוא איננו יודע להתפלל אותו אלא לשיר אותו. תופעה זו שכיחה מאד בקרב הקהילות של הציונות הדתית ושל עולים מארה"ב, והיא מתחילה לחדור גם לציבור החרדי. אין ספק שהסיבה לתופעות אלה היא היחס למסורת בכלל. תפיסה המתנערת מן המסורת מתוך אידיאל של שלילת הגלות איננה מכבדת גם את המסורת המוזיקלית.

להשכחת המוזיקה המסורתית תורמת גם התחרות עם מוזיקה בת זמננו. אם הניגונים העיקריים שהכירו היהודים היו ניגון התפילה וניגוני חתונות, אם ילדי חדר ידעו לזמזם לעצמם את נוסח תפילת ימים נוראים וסנדלר העיירה היה שר על נעליו את נתנה תוקף וכל נדרי, הרי שכיום לזמרים הפופולריים זכות הקדימה, ובחורי ישיבה של היום מזמזמים על דף הגמרא את יעקב שוואקי.

אולם, לתופעת שכחת ה"נוסח" סיבה נוספת, והיא קבלה של נוהג חילופי ל"נוסח" – החדרת השירה לתפילה. כפי שאראה, השירה, המלודיה, מתחרה על הזיכרון המוזיקלי ומשכיחה את הנוסח. תופעה זו של החדרת השירה לתפילה החלה כפי הנראה רק במאה הי"ט במערב אירופה, ועברה אט אט גם למזרחה. המלודיה עצמה, כתבנית מוזיקלית עצמאית, היא תופעה חדשה שלא היתה קיימת עד העת החדשה. חדירתה לתפילה הנוצרית פרוטסטנטית ואחריה לתפילה היהודית היא עניינו של מאמר זה.

קריאתי לשימור ניגון התפילה המסורתי איננה יוצאת מנקודת מוצא שמרנית בלבד. ה"נוסח" הוא ניגון התפילה שעוצב על ידי דורות רבים של יהודים שהביעו באמצעותו את סגור לבם

קריאתי לשימור ניגון התפילה המסורתי איננה יוצאת מנקודת מוצא שמרנית בלבד. ה"נוסח" הוא ניגון התפילה שעוצב על ידי דורות רבים של יהודים שהביעו באמצעותו את סגור לבם. ניגון התפילה שהיה תמיד צמוד למילות התפילה מבטא את הרגש המיוחד המוטמע בכל תפילה ותפילה. עתים תחנונים, עתים שמחה, עתים רוממות. המנגינות שבדורות האחרונים מחליפות את הניגון המסורתי מעולם לא עוצבו מתוך רגש המתבטא במילות התפילה. מנגינות אלה עומדות לעצמן, ולא פעם הן מושאלות למילים שונות לחלוטין. הן עשויות להיות מלאות רגש, אבל לא הרגש הנכון.

 

המוזיקה כמחוללת רוח הקודש

אפשר כי החוויה הדתית העזה ביותר מתחוללת באמצעות המוזיקה, בין אם בהאזנה למוזיקה, בין אם בביצוע עצמו. לדברים ניתן ביטוי בדברי חז"ל:

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה.[1]

אלא שעל אף המעמד שניתן למוזיקה כמחוללת נבואה, מעטות ההתייחסויות למוזיקה כמשרתת את החוויה הדתית עד העת החדשה. המוזיקה נתפסת רק בצדה השלילי, או למצער מוזכרת כדבר שיש למעט בו בגלל חורבן בית המקדש.[2] יש התייחסות לניגון התפילה בתורתו של ר' יהודה החסיד ומאוחר יותר בתורת המהרי"ל ותו לא. מצב דברים זה עובר שינוי במאה הי"ח. ידועה התייחסותו של הגר"א למשמעות המיסטית של המוזיקה:

כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה וידעם כולם לתכליתם, והזכירם: חכמת אלגעברע, ומשולשים, והנדסה, וחכמת מוסיקא, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדה ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מדות הביא משה רבנו ע"ה מהר סיני והשאר מורכבים.[3]

המשקל שניתן למוזיקה עם תחייתה של החסידות של מזרח אירופה איננו ניתן להשוואה לכל תקופה אחרת. ר' ישראל בעל שם טוב, המגיד ממזריץ', ר' מיכל מזלוטשוב, ר' שניאור זלמן מלאדי, קרלין ורבים אחרים, לכולם מיוחסים ניגונים שהם חיברו. גם אם אין בייחוס זה דיוק היסטורי, עצם הייחוס הוא חידוש. אף הם כתבו לא מעט בשבח המוזיקה, והדברים בולטים במיוחד בכתבי ר' יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה:

ולי נראה לפרש על דרך שפרשתי הפטורה רני עקרה לא ילדה וכו' (ישעיה נד, א), יעו"ש. והיסוד הוא המוסר השייך למתפללין בימים נוראים, ששגור בפיהם לומר שגם הניגון הוא מסיני לכך אין לשנותו, ומסדר רק הניגונים קודם ימים נוראים. והאמת כך הוא, אך לא בענין זה, דביארתי משנה דסוטה (פ"ט מט"ו) מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא וכו' וחזנא כעמא דארעא וכו'.[4]

כך במקור הבא:

ולכך יש קבלה שלא לשנות גם הנגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה התפלה

ולכך יש קבלה שלא לשנות גם הנגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה התפלה. ואחר כך בהמשך הזמן דלא אכשר דרי, נשאר הנגון ואינו מתפלל כלל, וחוטאין ומחטיאין, אוי לאותו בושה, איך יעיז פניו לעמוד שיהי' מליץ ושליח צבור וסרסור בין ישראל לאבינו שבשמים לפני מלך גדול ונורא עקרא ושרשא דכל עלמין. והסבה הגורמת להם מה ראו על ככה ומה הגיע להם נבאר אחר כך.[5]

במקום אחר הוא נסמך על דברי ר' יצחק עראמה המייחסים ערכים מוזיקליים למציאות הפיזית:

ובזה נבוא לביאר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים וכו'. דכתב הרב בעל עקידה פ' נח (שי"ב) בשער ניגון עולם, כי העולם הגדול הוא עולם העליון, והעולם הקטן שהוא עולם הזה, הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד, שאמרו חכמי הניגון כי בהניע טור מהאחד, יתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני, מפני יחוס השוה שביניהן, וז"ש (ברכות ג, ב) שכנור דוד הי' מנגן מאליו וכו', יעו"ש. ונ"ל זהו שאמר הכתוב (מלכים ב ג, טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. כי היו יודעים כוחות העליונים, לעוררם על ידי נגוני שירי עולם התחתון, כמו כנור דוד הנ"ל ממש, והבן. וזהו (קהלת ז, כט) אשר עשה את האדם ישר וכו'. וזהו מעשה המשכן שתהי' היריעות חוברות אשה אל אחותה והי' המשכן אחד (שמות כו, ו), לקשר ולייחד עולם בעולם שיהי' אחד, והבן.[6]

מי שכתב רבות על הניגון היה ר' נחמן מברסלב, למשל כאן:

שעל ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחי' משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסית הזאת של החלל הפנוי שנפלו לשם. כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמר וניגון מיוחד. שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת. וזה בחינות (תהלים מז) זמרו משכיל, שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון. ואפילו חכמת האפיקורסית יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית.[7]

 

ביקורת הלכתית על הניגון

לצד יחס חשדני כלפי הניגון במסורת ההלכתית אנו מוצאים הוראות הלכתיות בנושא ניגון התפילה. כבר בימי הביניים נידונו הוראות מוזיקליות לתפילה. במחזור ויטרי מצוין לומר פיוטים מסוימים בניגון ידוע: "ויאמרו זמירות למשתה הברית בניגון ברוך ה' יום יום."[8] המהר"ם אף קבע את ניגון הקדיש בימים נוראים: "ובשני ימים טובים של ראש השנה מתפלל קדיש ראשון בניגון קדיש ראשון של שבת. כי אמר שאין לשורר קדיש של ראש השנה ושל יום כיפור כמו קדיש של שאר יום טוב. ודוקא קדיש ראשון, אבל כל השאר אומר כשאר יום טוב."[9] כך במהרי"ל: "ש"צ אומר אין ערוך אליך הכל בניגון של אאפיד נזר."[10] בספר מנהגים של ר' יצחק אייזיק מטירנא: "ואומרים קדיש בניגון של [ר"ה] שבת."[11] ובספר מנהגי הרב זלמן יענט (הרב אפרים זלמן ב"ר שמחה יענט): "בהושענא רבא משכימין לבית הכנסת בניגון של יום טוב."

ביקורת על הכנסת ניגונים לתפילה עולה מאוחר יותר, וליתר דיוק למן המאה הט"ו. ר' ישראל איסרלין נשאל אם ראוי שהכהנים יגוונו את ברכת הכהנים במספר ניגונים, והוא השיב שראוי לנקוט ניגון אחד בלבד כדי למנוע בלבול:

שאלה: כהנים המנגנים ברכת כהנים כשעולין לדוכן, שרי להו לנגן שנים או שלשה נגונים, כגון בכל פסוק ופסוק, או בכל תיבה ניגון אחר, או לא? תשובה: יראה, דלא כשר למיעבד הכי, ואף על גב דמנהג לנגן ברכת כהנים בנעימה, והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכתו הרי הן משובחים, וה"נ משמע בתלמוד שיש להנעים הניגונים דקאמרינן בפרק בתרא דקידושין: "ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים", מכל מקום אין לנגן רק ניגון אחד מתחילה ועד סוף, משום דאיכא למיחש לטירוף דעת, דטובא חשו רבנן לטירוף דעת הכהנים בברכתן, כדתנן בפ' אין עומדין: "ולא יענה אמן אחר הכהנים, מפני הטירוף", ע"כ.[12]

מעט מאוחר יותר מסיק ר' דוד סג"ל מדברים אלה שעל חזנים למעט בניגונים בכל התפילה: "מזה יש להוכיח גם כן על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורנו ניגונים הרבה דאין עושים יפה."[13] כך גם עולה בתקנה בפנקס ועד קהילות ליטא בשנת 1623. תקנה זו עוסקת בהגבלת מספר הניגונים בתפילה:

עלה ונגמר בגזירה וחק אשר שום חזן אל ירבה לשורר בשבת יותר משלשה ניגונים בין הכל בתפילת שחרית ובתפילת מוסף. ובשבת ראש חודש וארבע פרשיות או חתונה שאומרים יוצרות, ובשבת שיש בו מילה ושבת חנוכה הרשות לעשות ארבעה ניגונים ולא יותר. ועל כל פנים לא יעשה קודם קריאת שמע, ועל כל פנים לא יעשה שום ניגון בברכו של שחרית.[14]

מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו הנגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים אשר לא שערום אבותינו הקדושים ולא אבו לשמוע בקולם, כי מקול ילדי הנכרים המה לקחו ולמדו הרבה מהנגונים המנגנים בבתי טיאטראות.

נוסף לביקורת על סגנון הניגון של התפילה, במאה השבע עשרה אנו מוצאים לראשונה ביקורת על מקור הניגונים. ר' בנימין אהרן מסלניק (1620-1530) שהיה מצאצאי ר' יצחק אברבנאל ומשפחתו היגרה לפולין כתב נגד הניגונים המתגברים חדשים לבקרים, ועל השפעות זרות על הלחן המקורי:

ולא זה בלבד אלא אין קורין באמת אפילו פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו על פי הדקדוק ואינן יודעין כלל בין טוב לרע, מפני שהקהילות בוחרים וחפצים באותן חזנים היודעים להאריך בקול נעים ובניגון יפה התפילות והקדישים, ומדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו הנגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים אשר לא שערום אבותינו הקדושים ולא אבו לשמוע בקולם, כי מקול ילדי הנכרים המה לקחו ולמדו הרבה מהנגונים המנגנים בבתי טיאטראות. וכמה הפליג והזהיר על זה בעל ספר החסידים בסי' רל"ח. ועם כל זה לית מאן דחש ליה אלא כל המנגן יותר הרי זה משובח בעיניהם. ואף על פי שמעולם לא למד ולא ידע דין אחד לא בתפילה ולא בקריאה. ומתוך זה החזנים אינן מקפידין מאומה בדיני התפילה והקריאה ואינן נותנין לב לסדר הקריאה תחילה בינם לבין עצמן שתהא שגורה בפיהם.[15]

ביקורת מעין זו מתגברת והולכת, והיא מעידה על התערערות המסורת המוזיקלית של התפילה. במאה הי"ט אנו מוצאים בדברי ר' חיים הלברשטאם מצאנז (1876-1797) ביקורת על השפעת האמנציפציה על ניגון התפילה ועל מנהגי ישראל בכלל:

על כן מצאנו עצמינו מחויבים בדבר זה, (בראותנו בעוה"ר זה זמן זמנים מקרוב באו חדשים וחדשים עם ישנים מחבלים כרמים כרם ה' בפרוע פרעות בישראל פרצו ועברו חק, יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו, ובנו ובונים במות לעצמם לנתוש ולהרוס להחליף ולשנות בתבנית דמות בנין בית הכנסת, ובעשיות מגדל, ובנין בימה, ובמחיצה בין עזרת נשים לאנשים, ובהעמדת חופה, ושינו כסות שליח ציבור, ועם אותן נערים הידועים המנוערים, ובשאר מנהגי בית הכנסת וניגוני תפלה הנהוגים בכל תפוצות ישראל מקדם קדמתה), כוונת יצר הרע ומלאכיו משלחת מלאכי רעים, נראה בעליל רק להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אומות העולם ולהחליש ולעקור רחמנא ליצלן דת יהדות.[16]

על ביקורת זו יש לציין את ביקורתו של המהר"ם שיק שהצר על הכפלת מילות התפילה כדי להתאים אותן לניגון:

מכתבו קבלתי, וביקש ממני לחוות דעתי על דבר החזנים שמזמרים וכופלין התיבות הרבה פעמים בזמירתן לבסם קולם, אם זה אסור מדינא, כי החזן שבקהלתו כופל ומכפיל התיבות והחרוזים אפילו בתפילת שמונה עשרה וקדושה. ושאלת חכם חצי תשובה, ויפה כתב מעלתו כמה ראיות, שגם בהלל תנן (סוכה ל"ח ע"א) דדוקא במקום שנהגו לכפול שרי, וגם מה שאמרו בברכות (ל"ג ע"ב) ד'שמע שמע', כגון דאמר מילתא מילתא ותני לה מגונה הוי, ואף דאין משתקין אותו בשעת מעשה, מכל מקום צריך למחות בו שלא יעשה כן בפעם אחרת כיון דהוי מגונה. וכל תיבה ותיבה יש לה סוד, מנוי וספור מאנשי כנסת הגדולה ז"ל, וכל המוסיף גורע. עד כאן דבריו בקיצור נמרץ. ונכונים כל דבריו, וגם עלי רע המעשה הזה שבחדשות אלו שמקרוב באו. וכבר האריך בזה הגאון בעל תבואות שור בספרו בכור שור תענית ט"ז ע"ב והביא הקרא (ירמיה י"ב ח') דנתנו עלי בקולה על כן שנאתיה, והאריך שם הרבה בגנות אלו הדברים, ושהחיוב על כל רב אשר בידו למחות, יעויין שם. אבל הרע הזה להוסיף ולהכפיל הדברים חדש הוא. ולדינא נראה לי דאסור משום חמשה טעמים…[17]

גם ר' חיים הלברשטאם מצאנז וגם המהר"ם שיק מוצאים את הסיבה להתערערות המסורת המוזיקלית של התפילה בהשפעה מבחוץ, ברצון להתדמות לחברה הנוצרית. אבל כפי שאראה, להתערערות סיבה נוספת, אותה סיבה שהביאה להתפתחות חשובה בביטוי המוזיקלי, בעיקר בתנועת החסידות.

 

משמעות השינוי המוזיקלי

טענתי היא שיש קשר בין התפתחות הגישה המוזיקלית ששיאה בתנועת החסידות ובין השינויים במסורת המוזיקלית של התפילה. הסיבה היא התפתחות חשובה בתפיסת המוזיקה באירופה, בעיקר בתקופת הברוק.

תקופת הברוק (1750-1600) מתאפיינת לא רק בסגנונה המוזיקלי או בסגנונות מוזיקליים ייחודיים, אלא גם בפריצה של המוזיקה מטרקליני המלכים והאצילים ומן הכנסיות אל החברה הבורגנית. מלחינים הלחינו מוזיקה שהיתה מיועדת לעם. בשורת הברוק לא היתה סוציאלית בלבד. בתקופה זו נעשתה הפרדה בין המלודיה ובין השירה, ולמוזיקה הטהורה, או כפי שכונתה – "מוזיקה אבסולוטית", ניתן מעמד עצמאי.[18] לתפיסה זו של המוזיקה, להתפתחות המלודיה, היתה תפוצה רחבה. יתכן שמלודיות בלי מילים היו קיימות זה מכבר, אלא שספק אם היו קיימות בתבנית שהתפתחה לקראת המאה הי"ח. מלודיות קדומות, שלא נוצרו כדי ללוות מילים, היו כלי ביטוי חופשי וללא תבנית קבועה. המלודיה החדשה בעלת התבנית המוכרת לנו היום התפתחה רק אז, והתפוצה והמשקל שניתנו לה הם שהביאו לחדירתה לבתי הכנסת ולבתי המדרש.

החדרת מלודיות לתפילה גררה ביקורות רבות של רבנים. הלחנים לא היו עוד ליווי למילות התפילה. ניתן להם מעמד עצמאי. מכאן ואילך אנו שומעים מנגינות שמועתקות מן החוץ אל תוך התפילה, גם אם למילות התפילה כשלעצמן אין משמעות מוזיקלית. תפיסת המלודיה כדבר העומד לעצמו, לחן שאיננו זקוק למילים, נעשתה כה מקובלת, עד כי אנשים בני זמננו מתקשים להעלות על הדעת שבעבר הרוב המוחלט של המוזיקה שירת את המילים, את התפילה או את השירה, וכי מלודיה נטולת מילים היתה הרבה פחות שכיחה.[19]

המסורת המוזיקלית של התפילה המקובלת עד המאה הי"ז היתה של "נוסח", דהיינו של ניגון המשמש את מילות התפילה (chanting) ולא של מנגינה העומדת לעצמה (melody).

המסורת המוזיקלית של התפילה המקובלת עד המאה הי"ז היתה של "נוסח", דהיינו של ניגון המשמש את מילות התפילה (chanting) ולא של מנגינה העומדת לעצמה (melody).[20] ההוכחה לכך היא ביקורת אנשי הלכה על שילוב מנגינות בתפילה שהחל במפנה המאות של המאה הי"ז, כפי שתיארתי.

ל"נוסח" אין הגדרה מוזיקלית ברורה, ומוזיקולוגים נוקטים מושגים שונים כדי להגדירו. המוזיקולוג הדגול אברהם צבי אידלסון נקט את המושג פרוזודיה,[21] אחרים נוקטים את המושג רצ'יטטיב.[22] פרוזודיה היא מושג בלשני העוסק באקוסטיקה של הדיבור. הפרוזודיה עוסקת באינטונציה של הדיבור, במשקל שלו, ברצף. הפרוזודיה היא המנגינה של הדיבור; לכל שפה פרוזידיה משלה. אפילו לשפת התינוקות יש פרוזודיה, והיא משתנית משפה לשפה; מחקרים נעשו על תבניות קוגניטיביות של אותו ניגון של השפה.[23] רצ'יטטיב הוא סגנון כתיבה מוזיקלי שנועד לחקות דיבור אנושי, והוא משמש בדרך כלל את קטעי הדיבור באופרה. החלו לנקוט את המושג הזה בכתיבה המוזיקלית באיטליה של המאה הט"ז, והוא הושאל במאה העשרים לתיאור נוסח התפילה. התועלת במושג פרוזודיה היא במחקר הקוגניטיבי שלו. כפי הנראה, כל פרוזודיה מושגת בהליך לימודי, וכשם שהיא נרכשת ניתן גם לאבד אותה.

כך ניתן להבין את מה שהתחולל למן המאה הי"ח, עם התפתחות המוזיקה האבסולוטית. להופעתה היו שתי השלכות על התרבות המוזיקלית היהודית. האחת, השתרשותה בחברה היהודית גרמה לתחילת כרסום ה"נוסח" בתרבות המוזיקלית המסורתית. השנית, התפתחות המוזיקה האבסולוטית אפשרה ביטוי דתי בלי מילים, כפי שהיה מקובל בחצרותיהם של החסידים אך גם זכה להערכה אצל הגר"א. אלא שהמוזיקה האבסולוטית, המלודיה, הניגון חסר המילים, החלו להחליף את הפרוזודיה. הן בקרב המבצעים, שליחי הציבור, הן בקרב ציבור המתפללים. שליחי הציבור איבדו את היכולת להתפלל בניגון הסימביוטי, המבטא את המילים, ואף אם הם לומדים ומשננים את ה"נוסח" – הם שרים אותו ולא מתפללים אותו. ציבור המתפללים איבד את הקשב לניגון המרגש של ה"נוסח", והוא מבקש מלודיה. לשירה יש אף ביקוש רב יותר אצל הנשים שמרבות בימינו לבקר בבית הכנסת – היא מאפשרת להן לבטא את לבן במילות התפילה.[24]

שינוי זה בתודעה המוזיקלית מסביר את הביקוש להכנסת כלי נגינה לבית הכנסת, שעולה בזמן האחרון. כיוון שהניגון פסק מלהיות רצ'יטטיבי, פסק מלהעניק ביטוי למילים, והחל לעשות שבת לעצמו בתור מלודיה, מדוע לא ללוותו בכלי נגינה? כלי נגינה מאפשרים ביצוע מלודי משוכלל לא פחות ולעתים אף יותר מקול האדם. הנימוק המסורתי נגד הכנסת כלי נגינה לבית הכנסת הוא איסור האחרונים שנבע מן החשש מן הרפורמה.[25] אבל אלה גם אלה מחמיצים את הבעיה העיקרית, והיא אבדן הניגון, הנוסח, לטובת המלודיה.

 

החשיבות של שמירת ה"נוסח"

כפי שציינתי, ניגון התפילה המסורתי, הנוסח, יוצר סימביוזה בין המילים – משקלן, משמעויותיהן – ובין הביטוי המוזיקלי. ניגון המוכנס לתפילה, המבקש להחליף את הנוסח, מאבד לחלוטין את משמעות המילים. תחינה המובעת באמצעות הנוסח לא יכולה להתחלף במנגינה שאין לה שום קשר למילים. ניגון המבטא יראת רוממות איננו יכול להתחלף במארש. הביטוי "שמחה לארצנו וששון לעירנו" אינו שיר אלא בקשה מן הקב"ה שישרה שמחה בארצנו. "וקרב פזורינו" אינו שיר אלא תחינה שיקרב הקב"ה את פזורינו. תפילת "אוחילה לא־ל", המיועדת לשליח הציבור המחלה פני שמים שתתקבל תפילתו, אינה שירה בציבור. אחר תקיעת שופר, שמטרתה "כי יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", לא יתכן לשיר בצלילי מארש את "היום הרת עולם". ה"נוסח", ניגון התפילה המסורתי, הוא הטמעה רבת שנים של הרגש המיוחד המתלווה למילות התפילה. ניגוני קרליבך למשל המשמשים גם את מזמור שיר ליום השבת וגם פרקי תהלים אחרים אינם יכולים לשקף את אותו הרגש בכל אחד מהם.

ואמנם, ל"נוסח" היסטוריה ארוכת שנים. ברי שנוסח התפילה שאנו מכירים עבר שינויים רבים, והוא ממשיך להשתנות בכל דור, אבל כפי הנראה לא הוחדרו לתפילה מלודיות עד המאה הי"ט, ובמרבית הקהילות עד המאה העשרים. השינוי נעשה על ידי חזנים נודעים. יוסלה רוזנבלט (1933-1882) 'אשם' לא מעט במנגינות שהוא שילב בתפילתו, אבל קדמו לו חזנים בני המאה הי"ט. הידוע שבהם הוא שלמה זולצר (1890-1804), יליד אוסטריה. הוא הלחין לא מעט נעימות ושילבן בתפילה. הוא גם כונן לראשונה מקהלה בבית הכנסת. לעצם קיומה של מקהלה תפקיד משמעותי בהחדרת שירה לבית הכנסת, שכן מקהלה איננה מחליפה את מקומו של הקהל בלבד. תפקיד המקהלה ללוות את שירת החזן, והיא אף שרה ניגונים העומדים לעצמם.

תפיסה חדשנית זו של שירה המחליפה את ה"נוסח" עומדת גם בניגוד לתפיסה ארוכת שנים בקהילות אשכנז, שמסורת הניגון האשכנזי היא "ניגונים מסיני", כפי שציין אברהם אידלסון.[26] ביטוי זה הוא אמנם מאוחר, אבל אין ספק שהוא ממשיך מסורת קדומה. הביטוי החזק ביותר לשמירה על הניגון המסורתי נמצא בכתבי המהרי"ל:

אמר מהר"י סג"ל: אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס. ואמר שבאותו פעם היה הוא אומר סליחה אני אני המדבר אשר יסד רבינו אפרים לומר לתפלת מוסף, וסבר שמצוה לומר שם לכבוד רבינו אפרים המחבר אשר מנוחת כבודו שם. ואמרו המנהיגים אליו שאין מנהגם לומר אותה הסליחה ולא שמע אליהם מסברתו דלעיל. לימים מתה בת הרב ביום כפור והצדיק הרב הנזכר עליו הדין שלקתה בתו על מה ששינה מנהג המקום.[27]

המהרי"ל תלה את מות בתו בכך שהוא שגה ושינה ממנהג רגנסבורג. השינוי היה אמנם אמירת הפיוט שלא נהג שם ולא שינוי בניגון, אבל הוראתו מתייחסת גם לניגון: "אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים." אף לניגון המסורתי חומרה יתרה הדורשת את שמירתו. מסורת ארוכה זו ששורשה בזמן הראשונים דורשת חשבון נפש נוכח הנטיה לשנות ממנהג קדמונים.

חרף דברי עד כה, למלודיה תפקיד חשוב בביטוי הדתי. אין ספק שהמלודיה מעניקה השראה אמנותית מן העזות ביותר, וכמובן גם השראה דתית. כפי שכתב הגר"א, "על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה". השאלה היא אם מקומה בתפילה בבית הכנסת. תפקיד התפילה הוא להתחנן, לבקש רחמים. "אמר רבי אמי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו."[28] "ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו."[29] בתפילה כרוכים אמנם גם אמירת הלל וכן פיוט, וכן נוהגים מנהג קבלת שבת שאף בו קטעי שירה, שחלקם הם דברי שבח אבל אף הם מבוססים על מילים.

עם כל חשיבות המלודיה, אסור שתשכיח את הניגון המסורתי, ובעיקר לא את היכולת להתפלל באמצעותה. השכחת ה"נוסח" היא השכחת שפת התפילה.

לדעתי, ראוי להעניק לשירה מקום לעצמה. זמירות שבת ויום טוב הן דוגמאות לשירה היכולה להביא לידי רוח הקודש, וניגוני החסידים שהם חסרי מילים יש להקדיש להם מקום של כבוד. על ניגון ארבע בבות המיוחס לאדמו"ר מלאדי אמר האדמו"ר הצמח צדק שהמנגנו בימות החול ולא בימות הקודש "אז מען זינגט דעם ניגון קען ער מעורר זיין קטרוגים ח"ו" [המשורר את הניגון בשעה זו מעורר קטרוגים ח"ו.][30] ראוי להתייחס למלודיה בקדושה, ולכוון בנגינתה ובשמיעתה לעלות בקדושה.

עם זאת, יש להיזהר מהשכחת ה"נוסח". עם כל חשיבות המלודיה, אסור שתשכיח את הניגון המסורתי, ובעיקר לא את היכולת להתפלל באמצעותה. השכחת ה"נוסח" היא השכחת שפת התפילה. באמצעותה יכול האדם לשפוך את לבו לפני אדון כל, ובלעדיה הוא נותר אילם. השירה לעולם לא תמלא את מקומה.

---

[1] שבת ל, ב. כן ראו תלמוד ירושלמי, סוכה פרק ה הלכה א: "אמר רבי יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, מה טעמא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים."

[2] ראו למשל גיטין ז, א: "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים"; סוטה מח, א: "מתניתין, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו'… גמרא. וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב? אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם! אמר רב: אודנא דשמעא זמרא תעקר." כמו כן ראו סנהדרין קא, א: "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים."

[3] ר' ישראל משקלוב, פאת השלחן, הקדמה.

[4] ר' יעקב יוסף כ"ץ מפולנה, תולדות יעקב יוסף, דברים פרשת כי תצא.

[5] שם, פרשת צו.

[6] שם. וראה ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער יב (פרשת נח): "יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמנים אשר תורתנו הקדושה והא־להית היא ראשית דרכם. כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו. עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות. ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא. וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטון. לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים. ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי. כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו כמו שדרשו חכמינו ז"ל (ברכות ג, ב) על אומרו עורה כבודי (תהלים נז) כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוזיק"א זה השיעור. והנה בנין העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו. לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון. אולם בהיטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול ומיתריהם. ויוסכמו שניהם יחד זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאפשר, כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד קצותיו מתיחסים לקצותיו וחלקיו נענין אל חלקיו כענין שהם עליו כל חלקי הב"ח לתועלת כלל, כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך."

[7] ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה סד.

[8] ר' שמחה מוויטרי, מחזור ויטרי סימן תקו. כן ראה במחזור וורמס,  Wroclaw Mahzor: Fol. 59 בפיוט שערי ארמון, מצוין לומר את הפיוט בניגון של "אדר והוד", "ואחר זה אומר אפאר דא"י בניגון "אאפיר גור איום".

[9] ר' מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג, ספר תשב"ץ קטן, סימן קיט.

[10] ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות יום כיפור.

[11] ר' יצחק אייזיק מטירנא, ספר המנהגים (טירנא), ראש השנה. כן ראו שם, חג הסוכות: "וקדיש בניגון של יום טוב."

[12] ר' ישראל איסרלין, תרומת הדשן, סימן כו.

[13] ר' דוד הלוי סג"ל, ט"ז, אורח חיים, סימן קכח ס"ק טז.

[14] פנקס ועד הקהילות הראשיות במדינת ליטא, קובץ תקנות ופסקים משנת שפ"ג עד שנת תקכ"א, ערך שמעון דובנוב, ברלין, תרפ"ה, סימן סב, עמ' 12.

[15] ר' בנימין אהרן ב"ר אברהם מסלניק, שו"ת משאת בנימין, סימן ו, וילנה תרנ"ד.

[16] ר' חיים מצאנז, שו"ת דברי חיים, תשובות נוספות סימן יב.

[17] ר' משה שיק, שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים סימן לא.

[18] ראו Carl Dahlhaus, The Idea of Absolute Music, tr. Roger Lustig (Chicago and London: Chicago University Press, 1978.) About absolute music see more: Hanns Eisler, "Musik und Politik", in Schriften 1924-1948 (Leipzig, 1973), p. 222.

[19] כך למשל טוענת יהודית פריגישי כי המסורת המוזיקלית של התפילה האשכנזית מתחלקת לשלוש "מערכות מוסיקליות בסיסיות: תורה, תפילה, שירה". ראו יהודית פריגישי, "אופיה הייחודי של המוסיקה בבית הכנסת האשכנזי", בתוך כנישתא 2, עורך יוסף תבורי (רמת גן, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ג), עמ' קמז-קסו, ושם עמ' קנז.

[20] יהודית פריגישי טוענת אמנם כי השירה היא מרכיב יסוד בתפילה. שם, עמ' קמז-קסו, ושם עמ' קנז: "כאשר מתארים את התבניות של המוסיקה הליטורגית האשכנזית בפרט, ושל המסורות היהודיות בכלל, יש להיות מודעים לכך שהיא בנויה משלוש מערכות מוסיקליות בסיסיות: תורה, תפילה ושירה."

[21] Abraham, Z. Idelsohn, Jewish Music: Its Historical Development (New York: Dover Publications, 1992), p. 68.

[22] ראו למשל Abraham, Z. Idelsohn, Jewish Music, עמ' 178-177; מרדכי ברויאר, "על יחודם של מנהגי התפילה באשכנז", דוכן יד (תשנ"ו), עמ' 46-45.

[23] ראו Pauline Larrouy-Maestri, David Poeppel & Peter Q. Pfordresher, "Pitch units in music and Speech prosody", in How Language Speaks to Music: Prosody from a Cross-Domain Perspective, Mathisa Scharinger and Richrd Wiese ed. (Berlin, Boston: De Greuyter, 2024), pp. 16-41.

[24] אני מודה למלכי רוטמן על הערה זו.

[25] ראו על כך בתשובת הרב יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, חלק ב סימן לט עמוד תס.

[26] ראו Abraham, Z. Idelsohn, Jewish Music, pp. 136, 177. כן ראו יוסף יצחק ליפשיץ, "לשמוע אל הרינה ואל התפילה: בזכות שימור נוסח התפילה המסורתי", אקדמות כא, תשס"ח, עמ' 42.

[27] ר' יעקב מולין, ספר מהרי"ל, מנהגים, הלכות יום כיפור, ההדיר שלמה י' שפיצר (ירושלים: מכון ירושלים תשמ"ט). עמ' שלט-שמ. וראו ר' יהודה החסיד, ספר חסידים, מהדורת ראובן מרגליות, סימן תרז (ירושלים: מוסד הרב קוק): "ויש שימות שמשנה מנהג הראשונים כגון פיוטים שהורגלו לומר קרובץ דרבינו משולם שאחד אמר קרובץ אחרת ומת בתוך שלשים יום."

[28] תענית ח, א.

[29] בבא מציעא נט, א.

[30] ר' שמואל זלמנוב, ספר הניגונים (ניו יורק: חברת ניחח, תשמ"ה), עמ' ל.

 

קרדיט צילום: bigstock