צריך עיון > סדר שני > "נערים משלו בנו" – על אבדן המידה הטובה

"נערים משלו בנו" – על אבדן המידה הטובה

השיח הטהרני והאלים המתגלגל ברחובותינו בימים האחרונים משמיד את יכולת האיזון החיונית לקיומה של כל חברה: היכולת לאזן בין פרספקטיבות שונות, ולהעלות שיקולים החורגים ממשפט הרגש המידי. הקיום הציבורי התקין שלו מותנה באימוץ מחדש של מידה טובה זו, המידה הטובה של בית המדרש.

כ"ו טבת תשפ"ב

בימים האחרונים עולות מכל עבר צעקות מוסרניות: מן העבר האחד אנו שומעים שרצחו אדם חף מפשע; שעיתונאים הם רוצחים; שיורדים לחייו של אדם צדיק; שאיסור לשון הרע חמור מכל. מהעבר השני אנו שומעים צעקות מסוג "לא יעלה על הדעת"; קריאות הידד, עידוד ושמחה לאיד; התכבדות בקלונו של הנידון; ניסיון לחגוג את "מפלת הרשעים".

הנושא שאני רוצה לעסוק בו אינו שאלת הכנות או הצדק של הטיעונים משני הצדדים אלא הצורה השטחית, הטוטלית והמהירה של הטיפול בבעיות הללו, שאינה מאפשרת ליבון אמיתי

המכנה המשותף לצעקות אלו הוא הרוח המלחמתית שלהן: מלחמה על תודעה, על סדרי עדיפויות, על סדרים תרבותיים. כל צד מזהה אויב שהוא מנסה למגר, ובמלחמה, כמו במלחמה, עוסקים הרבה יותר בקללות, בהורדות ידיים, בנאצות והשמצות, באמירות קיצוניות, והרבה פחות בהקשבה – הקשבה אמיתית לצדדים השונים של הסיפור, לדמעת העשוקים, לכאב הנפגעות, ובעיקר, לנזק הציבורי העצום שנולד מהטיפול ההמוני והזחוח בפרשה, לזעקתם של רבבות הנפגעים מגלי ההדף שלה.

כל אחד מן הצדדים מאשים את האחר שהוא מתעלם מצעקת העשוק ושהוא מפיץ רוע, וכל אחד מהצדדים רואה בצד שהוא מגן עליו קרבן טראגי של כוחות הרשע. אינני מפקפק לרגע בכנות רגשות אלו. אני אכן מאמין שאנשים משני הצדדים נלחמים כאן על מה שהם מאמינים בו בלב ונפש, מתוך מעורבות מוסרית ורגישות מצפונית. הנושא שאני רוצה לעסוק בו אינו שאלת הכנות או הצדק של הטיעונים משני הצדדים אלא הצורה השטחית, הטוטלית והמהירה של הטיפול בבעיות הללו, שאינה מאפשרת ליבון אמיתי של הדברים.

 

התלהמות אינה רק רגישות – היא גם אדישות

התרבות של ימינו אינה מעניקה לגיטימציה רבה לבית המדרש ולחכמה של בית המדרש. האופְנוֹת השונות של הפוליטיקלי קורקט הרגילו את הציבור להגיב בזעם בכל סיטואציה שהיא, להחצין רגשות חזקים, להיכנס לכל סוגיה באופן אמוציונלי, לחוש תחושות של 'נוגע בדבר' בכל תחום שהוא ולפעול מתוך המקום הזה. רגשות אלה מפיקים אקטיביזם רב אבל חכמה מעטה מאוד. מעורבות אמוציונלית רחבה אבל חוסר פרופורציה. חסד רב מאוד וצדק מועט.

הטון הקובע בתרבות ההמונים הוא הטון הזועם והנוקב, הטון של הורים שילדם נפגע מאלימות של מטפלת והם דורשים: צלבוה עכשו! מידת הזעם נעשית הקריטריון לצדק. ככל שהזעם רב יותר, ככל ש"המשפחה", "החברים", הנוגעים בדבר, נוגעים עוד יותר בדבר, דורשים זעם רב יותר, שיימניג גדול יותר, הרס ניכר יותר, כך נתפסת הפגיעה צודקת יותר, שהרי מדובר ב"קולם של הנפגעים".

זעם ההמון מופנה יום אחד להריסת פסלים של ג'ורג' וושינגטון ולמחרתו של ז'אן בטיסט קולבר. פעולה זו נובעת מהסתגרות בתוך הרגע האטומי של ההווה ואיבוד הפרספקטיבה ההיסטורית. לא רגישות יתר לפנינו, אלא צרות מוחין והתעלמות מציר הזמן, מהמורכבות ומהעדינות של תהליכים היסטוריים, מתוך הצפה אמוציונלית מטמטמת של זעם המוני יוקד. זהו מצב מסוכן, שתועלתו אפסית ונזקו מרובה, ולא משנה עד כמה קדושה וגדולה המטרה שבשמה יוצא ההמון למסע ההרס שלו.

מידת הצדק מתאפיינת בראש ובראשונה בכובד ראש, ביישוב דעת. חכמה ושיקול דעת הם כלי המלחמה היחידים של הצדק. אי אפשר לפעול באופן נכון וטוב מתוך זעם פראי והתקרבנות מוסרנית

התנהלות זו היא הפכה הגמור של מידת הצדק, החיונית לכינון חברה מתוקנת. מידת הצדק מתאפיינת בראש ובראשונה בכובד ראש, ביישוב דעת. חכמה ושיקול דעת הם כלי המלחמה היחידים של הצדק. אי אפשר לפעול באופן נכון וטוב מתוך זעם פראי והתקרבנות מוסרנית. הלב הוא טרף קל בידי הרגשות ההומים ובנקל עלול להתבוסס בחוויה הרגעית שלו, בלי לראות את התמונה המלאה. פעולה אמוציונלית אינה רגישות אלא אטימות. היא אטימות הלב למלוא המורכבות של הסיטואציה, והסתגרות בכלוב הרועש של התלהמות והתלהבות נערית.

הבסיס הראשוני ביותר של כל מערכת משפטית הוא היכולת לצאת מאזור הזעם ולנטרל מן הדיון המשפטי את הנוגעים בדבר, שלא יטו את מידת הצדק. כיום ההיפך הוא הנכון. אנו מלבים את מעורבות הנוגעים בדבר וממתינים לכשלון מי שמעז לא להיות בצד של הנפגעים. במילים ברורות, זה החורבן של הצדק.

הוצאת הצדק לאור דורשת הבחנות. ההבחנות מאפשרות התייחסות מורכבת לסוגיה והבנה שלכל שאלה יש פרספקטיבות שונות. תפקיד איש בית המדרש הוא לנסות לנווט בין הצדדים השונים ולהכריע ביניהם באופן מדויק ומדוד.

לדוגמא, איש בית המדרש יודע כי לא ראי הדיון בשאלה מזווית משפטית כראי הדיון בה מזווית חברתית, ולא זה וזה – כשאלה החינוכית. לכל פרספקטיבה צריכות להיות אמות מידה שונות. מבחינה משפטית אנו אמונים על חזקת החפות, העדר האשמה עד שלא תוכח האשמה. אולם מבחינה חברתית (המכונה בהלכה "לתועלת", "תיקון העולם", "למיחש מיבעי" וכיוצא באלו), דווקא חיוני להאזין בקפידה לשמועה, לחשד, שכן אנו צריכים לדאוג לנקיות החברה ולבטיחותה. לעומת זאת, כשדנים בשאלות חינוכיות באות זוויות אחרות לידי ביטוי, זוויות הקשורות לשאלות אילו רשמים משאירים על הנפש מעשים ודיבורים מסוג מסוים וכיוצא באלו.

ההתעלמות ממכלול הפרספקטיבות היא ביטוי להמוניות, לשיקול דעת של עם הארץ. תלמיד חכם יודע לשקול את כל הפרספקטיבות הללו ולנסות לאזן ביניהן. ובעיקר, להבליט את הפרספקטיבות השונות ולא לפעול כמו פיל בחנות חרסינה.

 

איזונים ובלמים

מה שראינו בשבוע האחרון, ולצערי הרב – מכל עבר, היה החמצה גמורה של יכולת ההבחנה.

מן הזווית המשפטית, אסור בהחלט לגשת אל פרשיות מן הסוג הזה כמו שאקטיביסט ניגש אליהן. הדיין מופקד על עשיית הצדק. כשעושים צדק צריך ראיות, צריך דרישה וחקירה, ובעיקר צריך ניטרליות מוחלטת. בית דין הפועל באופן בלתי ניטרלי הוא פושע, הוא חותר נגד הצדק שהוא בא בשמו. הוא עושה את עבודתו רמיה.

אולם יש זווית אחרת, הזווית של הפעילות הציבורית, האקטיביסטית. זווית זו פועלת ממקום אחר: היא נוגעת בדבר, היא רואה עוול, היא רואה עשוקים, והיא מתערבת בנושא תוך נקיטת צד כדי לפעול למען הטוב. זאת פעילות מחוץ לתחום המשפטי. האם סותרות הזוויות הללו זו את זו? לא בהכרח. הן פשוט עוסקות בשאלות שונות. האקטיביסט עסוק בהקשבה לקול העשוקים ואילו איש המשפט עסוק בצדק.

זווית שלישית, זווית שנוטים לזלזל בה, היא הזווית התרבותית. זווית זו עוסקת בדרך שבה אנו מעצבים את פני החברה. היא קשורה לשאלות העדינות והרגישות ביותר. שאלות אישיות, חברתיות, המצריכות ראייה עמוקה וארוכת טווח, המוכנה לחשב חשבונות שלפעמים נראים בלתי רגישים. שאלות על גדרי לשון הרע, העולות בהקשרים כאלה לרוב, שייכות לתחום הזה.

כפי שכתבתי לפני חודשים ספורים במאמר על לשון הרע, אחת הטעויות הגדולות ביותר היא להתבונן על שאלת לשון הרע דרך פריזמה צרה, כאילו מדובר רק בפגיעה מקומית באדם שעליו מדברים. נזקו של לשון הרע חורג מזה בהרבה. הוא מעצב תרבות. תרבות שלשון הרע לגיטימית בה היא תרבות נשכנית בכל מובן.

אבל לשון הרע היא רק אחת מהזוויות של העיסוק התרבותי בפרשות מהסוג המדובר. שאלות של רגישות לאנשים, נפגעים ופושעים, שאלות של מדרון חלקלק, שאלות הקשורות להשלכות שיש לפעולות צודקות מסוימות על החינוך, על המנטליות ועל התרבות לטווח ארוך – כל אלו ועוד צריכות להילקח בחשבון בעיצוב השיח ובהתייחסות לפרשה.

יש כמובן זוויות וניואנסים נוספים; הדגשתי כאן שלוש זוויות חשובות שנוטים לבלבל ביניהן, משום ששיקול דעת של תלמידי חכמים ושל חברה מאוזנת מביא בחשבון את כולן. התגובות השונות לפרשה חסרו את הראייה השקולה והתרכזו כל אחת בזווית אחת ויחידה, בעיקר בזווית האקטיביסטית.

בחברה טובה מקבלות שלוש הזוויות הללו מקום בהיררכיה נכונה ובמיזוג מדויק. כאשר מופר האיזון בין הפרספקטיבות, וקל וחומר כאשר שולטת אחת מהן שלטון טוטאלי באחרות, מתפרק המרקם החברתי ומהומה באה לעולם

הזווית של האקטיביזם החברתי היא הזווית הנערית. אין זה שם גנאי, אלא תיאור הלוכד את הצדדים החיוביים והשליליים שלה כאחד. מצד אחד, היא מלאה במידה הטובה של רוח הנעורים וברצון להציל את העולם, לטהר את המרחב, להוקיע את הרוע, להילחם בעוולות, לפרסם את החנפים. היא מלאה ערכים של כנות, שקיפות, תיקון עולם, שינוי, מהפכנות. מצד שני יש בה נמהרות, טוטאליות, אטימות נערית, חוצפה, העדר שיקול דעת, צרות מוחין, התלהמות ואמוציונליות.

הזווית הראשונה, המשפטית, דורשת קור רוח, יכולת לנטרל את הרגשות ההומים ולהביט על הסוגיה 'מבחוץ'. מידה נפשית זו מאפשרת להוציא משפט נוקב ללא משוא פנים; אולם היא גם עלולה להביא לאדישות.

הזווית השלישית היא הזווית של החכמה, של הבגרות. היא קשורה להבנה עמוקה של נפש האדם ושל החברה, וההסתכלות שלה היסטורית, ממסדית וחברתית. היא צריכה להקשיב היטב למכלול הקולות והרחשים, כאבי הבטן וזרמי העומק הנסתרים. המבט שלה עמוק יותר, מיושב יותר, בשל העובדה שהיא מביטה על תמונה רחבה יותר. בניגוד למתקן העולם החי את ההווה, את הכאן והעכשו, המבט של התרבות רואה לטווח ארוך, לרוחב ההיסטוריה, לעומק הפסיכולוגיה, ולכן הוא מתאפיין במזג שמרן. הצד השלילי של ההתרכזות בזווית הזו לבדה הוא הסכנה של העיסוק בממסד ובמבנים, והתעלמות מדמעת העשוקים ה'קטנים'.

בחברה טובה מקבלות שלוש הזוויות הללו מקום בהיררכיה נכונה ובמיזוג מדיוק. כאשר מופר האיזון בין הפרספקטיבות, וקל וחומר כאשר שולטת אחת מהן שלטון טוטאלי באחרות, מתפרק המרקם החברתי ומהומה באה לעולם.

כאשר מלאה כל הארץ משפט, העולם נאחז ניכור ואדישות. זוהי המחלה של פעילות יתר למען הצדק. כאשר נמלאת כל הארץ אקטיביסטים, משתררת בזירה הציבורית אנדרלמוסיה, והערכים התרבותיים, חוסנה של החברה, נדרסים.

אולם ללא הכוח הנערי הקורא לתיקון עולם עלולה החברה להתנוון. כאשר כל הארץ מלאה אנשים מבוגרים, שמרניים, השוקלים הכל בפרספקטיבה של טרגדיות היסטוריות ובקצב של נצח, עלולה החברה להתעלם מן הצורך האקוטי בהתערבות, בפעולה, בשינוי, בהצלת עשוקים כאן ועכשו. חברה כזו עלולה להיות חממה לעוולות ולפשעים, לכסותם באדישות ובקור רוח ובסופו של דבר גם בציניות ובאכזריות. חברה בריאה אינה יכולה לתפקד בלי הפעילות החברתית המאתגרת את המסגרות, המטה אוזן לעשוקים והרואה את דמעתם. החכם עשוי להיות ציני כלפי להט הנעורים של מתקן העולם, ובכך במובן מסוים להפקיר את העולם.

 

נערים משלו בנו

המחלה של התקופה האחרונה, שפרשת ולדר היא דוגמא אחת לה, היא השתלטות טוטאלית של הזווית הנערית על סדר היום. הקנאות הנערית, מתקנת העולם, היתה למידה הטובה היחידה, והחוצפה לכלי זינה. החוצפה היא בימינו המדד למעלתו של אדם, בשל כך שהיא מהפכנית באופיה, אקטיביסטית ומורדת במוסכמות ובהיררכיות. יש בכך כדי לייצר נזק של ממש.

ההתחשבות במוסדות, בהלכי רוח חברתיים, בשאלות דקות הקשורות לניואנסים נפשיים, ההתחשבות בחיוניות של הליכי משפט, ההתחשבות בשאלות הרות גורל כמו לשון הרע והוצאת דיבה – נחשבת מיותרת, סוג של 'כבדוּת'. (במקביל חשוב להדגיש כי אין צביעות גדולה מהצדקנות של בני תורה מסוימים, הטוענים לזהירות בלשון הרע ובו בזמן עורכים משפט שדה למתנגדיהם.)

השליטה המוחלטת של זווית נערית זו גורמת לעלייה דרמטית של טהרנות. טהרנות היא בחינת העולם כולו דרך הזווית המוסרנית והדרישה האקטיבית ל"טוהר המחנה". טהרנות זו מייצרת לגיטימציה מוחלטת לתרבות השיימינג והביטול, ללשון הרע, רכילות, התכבדות בקלון הנופל, השפלת הטמא, דחיקתו, ירידה לחייו והוצאתו להורג.

האדם הבוגר, החכם, חרד מכך מאוד. אין זה משום שהוא מלא רחמים על נידון זה או אחר וגם לא משום שהוא נתפס לקטנות ואין בו מן הטוהר והנחישות של התליינים האמיצים. הוא חרד מצרות המוחין המאפיינת את הצד המשולהב, המעלה את קרבנותיו על המוקד לקול שאגת ההמון. הוא חרד מטהרנות שאינה מכירה בשיקולי מדרון חלקלק, ואינה מודעת לנזקים האיומים של שיח שלישי נוקב, חיוני וצודק ככל שיהיה. האדם החכם דואג לחוסנה של החברה ולעתיד ילדיה, ולא רק לשאלות של טוהר המחנה.

תפקידו של תלמיד החכם, תפקיד נחוץ כל כך בימים אלו, הוא להתייחס לפרספקטיבות השונות הללו, להביא אותן בחשבון אחד […] ולפלס דרך עדינה ביניהן, לתפקוד תקין ובריא של החברה כולה

באופן פרדוקסלי, הטהרנות הורסת את הברכה שיכולה היתה לצמוח מהכוח הנערי, כאשר הוא עומד על מכונו. היא מובילה לחוסר חמלה. חברה נערית המונעת מחמלה, והעושה כל שביכולתה על מנת להציל עשוק מיד עושקו, הופכת להיות חברה נטולת חמלה. היא מפתחת תכונות של שמחה לאיד, התכבדות בקלון החבר, פטפטנות רכילאית אינסופית ורמיסת ה'טמאים' באופן נוקשה. זאת תרבות שדנה את כל החברה באופן ילדותי, שאין בו הבנה לנפש האדם, בהסתכלות בינארית שיש בה רק שתי קטגוריות קיצוניות: הטובים והרעים. החברה הטהרנית עסוקה בקיטלוג אינסופי, בנידוי הטמאים ובהוקעתם המוחלטת, ובהאדרה עיוורת של כל פעולת טיהור, אכזרית ובלתי צודקת ככל שתהיה.

תפקידו של תלמיד החכם, תפקיד נחוץ כל כך בימים אלו, הוא להתייחס לפרספקטיבות השונות הללו ולהביא אותן בחשבון אחד; להבין את החיוניות של כל אחת מהן ועם זאת את מגבלותיה; לעשות סובלימציה, ולפלס דרך עדינה בין כולן, לתפקוד תקין ובריא של החברה כולה.

לקח אחד לפחות עלינו ללמוד מהשבועות האחרונים, והוא הצורך האקוטי בקולו של תלמיד החכם. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה […] אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

Photo by Ricardo Viana on Unsplash

12 תגובות על “"נערים משלו בנו" – על אבדן המידה הטובה

  • דרך אגב שמעתי מאחד מגדולי פוסקי הדור הקודם שהרבה פוסקים חלקו על הרבה דברים בשמירת הלשון רק השיקול שלהם היה מקסימום לא ידברו לשון הרע, אבל לצערנו כשנשים וילדים נפגעים מינית חייבים גם לברר את דעת הפוסקים שחלקו על החפץ חיים, אחת הבעיות הקשות ביותר בציבור החרדי במקום להעמיק בהלכה יש פולחן עיוור לגדויילים ומקבלים את דבריהם ללא עוררין כאילו גודול לא יכול לטעות, הפוך ממה שלמדנו בגמרא שכל דבר שאולים מנא לן ולא מוותרים כהוא זה וכל דבר חייב להיות בראיות מוצקות ולא ללכת אחרי הגודול כאילו הוא ברא את השמים ואת הארץ והוא הוריד את התורה בהר סיני, אני כבר יודע שסוגדי הגדוייילים כבר יצטטו לי כל מיני גדוייילים מהדור הזה ומהקודם שאני אפיקורוס אבל הטור פוסק בחושן משפט סימן כ"ה שאפשר לחלוק אפילו על גאון [לא מה שאומרים גאון היום לכל ילד שקיבל 80% במבחן אלא גאון כמו רב האי או רב שרירא או רב יהודאי ועוד ועוד] קל וחומר שאפשר לחלוק על גודול

  • • מידת הצדק ראויה לערכאה שיפוטית או דומה. כל זמן שאין כזו הכל מתנהל בככר, וזה אופיו.
    • שאלות חברתיות מוכרעות לפעמים בככרות. זה טבעו של עולם.
    • הבטה על שאלה זו כעל שאלה חברתית הינה נכונה למאמרים, לטורי אינטרנט ולגיבוש דעה ציבורי, לא כשניצבים זה מול זה האיש והנערה. לולא אימת הצדק איש את רעהו חיים בלעו.
    • טהרנות אכן מגיעה לפעמים עד כדי גועל (למשל האנחות על שהפוגעים העזו להתאבד – בהצלחה או לא – ואין לך אכזריות גדולה מזו כלפי הקרבנות. לולא ראיתי זה כמה פעמים לא הייתי מאמין) אבל זה מה שקורה כאשר קיימת אדישות ציבורית.

    • למשה, מידת הצדק רלוונטית לבן אדם שעשה מעשה חד פעמי או רב פעמי, כשאין סיכוי שזה יחזור שוב אבל לצערנו אצלו זה כבר היה מצב שפשוט היו צריכים לעצור את זה ואז אין זמן למערכת שיפוטית עם כל הלומדעס והחקירות. עד היום עדיין חשבתי שזה אולי לא אמת אבל אחרי הלינק הזה שיניתי את דעתי
      https://news.walla.co.il/item/3480040

    • לחמודי.
      חבל רק שמיהרת לחרוץ. כי אם לא היית ממהר, היית מגלה שזה שקר.

  • ניתוח מעמיק ומרתק של המציאות.
    עם זאת המחבר הנכבד לא ביסס את "הזווית השלישית" – התרבותית, שקשורה לשאלות עדינות ואישיות, כלשון הכותב. מה הפגיעה כאן? אנחנו ילדים קטנים שטראומה כזאת תשבור אותנו? לא נדע מה לומר לילדים? נחשוב שזה לגיטימי ונעשה כמעשיו? אלו שיקולים רציניים? אני מניח שאנחנו ציבור בוגר שאמור לדעת איך להתמודד עם השאלות האלו. להעמיד את זה בשורה אחת עם שיקולים של צדק ואקטיביזם זה פשע בל יכופר! בנקודה זו קלוננו יצא ברבים. מערכת הערכים שלנו נתגלתה כהזויה, ממש כסיפור המובא בתחילת המאמר.

  • בסוף הבעיה היא בעיה של יושר, החברה שמתנהלת בשמור לי ואשמור לך כל אחד חושב יבוא יום וזה עלול להיות אני ומכסה כמו שרוצה שיכסו עליו אם יצטרך . יש תשובה בנו"ב על משפחה בזמנו שהיה בה גלוי עריות והחצופים יצאו נגד הנו"ב וכשקוראים נדהמים מן העזות שלהם היום זו נורמה להגן ולכסות בכל מחיר , אדם יכול להיות בנו של אדמו"ר ולפגוע בכל מיני ובגלל כבוד אביו שקט ושלווה כלום לא קורה. הנפגעים נפגעים והכל בסדר. לפני כשלושים שנה מכר שלי גילה על מחנך מסוים שפוגע בילדים והלך לרבה של אותו מחנך המשבקי"ם זרקו אותו פיסית סופו של דבר הוא נתפס על ידי המשטרה ישב בכלא והיום מנהל חינוכי במוסד בו יש ילדים מושחתים נמאסנו

  • בלי להיכנס לעומק

    אולי הטהרנות היא תגובה על הכיסוי של אתמול?

  • נו. מה למעיישה. מכל המאמר הארוך הזה ?? אני לא יוצא עם שום שורה תחתונה . אני קורא וממלמל לעצמי- נו, תגיד כבר משו , תחרוץ כבר .
    הבנתי רק שאני לא בסדר ולא משנה באיזה צד אני .
    מה שמניח את דעתי שהמאמר טוען שגם בר הפלוגתא שלי הוא לא בסדר

    • מהתגובה נראה שלא הבנת בכלל את המאמר.
      קראת את כל המילים ולא את הרעיון.
      אתה אומר: תחרוץ כבר; המאמר אומר: אי אפשר לחרוץ.

    • ניתוחו של הכותב נכון מדוייק וחד. עכשיו במקרה הקונקרטי של ולדר, מה הכותב לעשות?

  • בנוגע לזיהוי האקטיביזם בפרשייה זו עם הרגעי, יש להעיר שהדברים אינם מדויקים. גם אם צערם של העשוקים הוא זה שעורר את האנשים לפעול ולהזדעק, יש כאן הרבה יותר מזה. יש כאן חרדה עצומה בנוגע לעתיד, והתפכחות מהעבר. המזדעקים על העוול שנעשה, על הממסד, ועל העיתונות, כבר ממזמן חשים שדבר מה אינו כשורה בציבור. הם אמנם השתיקו והדחיקו את אותם תחושות, אך הם תמיד היו כאן. לא מעשי ולדר הם עיקר העניין, נכון המקרה הוא מזעזע, אבל מה שמזעזע יותר זה שאותו פלוני הצליח להתברג כל כך גבוה במוקדי הכוח וההשפעה של הממסד החרדי. הוא זה שהיה מטיף לנו על 'השקפה טהוירה' בעיתון הכל כך 'טהור' של הציבור. הכיצד דבר שכזה יכול היה לקרות בממסדים המצויים תחת אחריותם של גדולי הדור שכידוע לא יכולים לבא לידי טעות?! ) אחד מיסודות האמונה הבסיסיים של הציבור החרדי בעת החדשה)
    אין כאן פורקן יצרי רגעי, החששות והספיקות הקדומים, לצערו של הציבור, התאמתו. לאחר מעשה שכזה הציבור דווקא כן בוחן את עברו מחדש, את אורח חייו את אמונותיו, והוא חרד פשוטו כמשמעו לעתיד. הזעקה עולה מתוך ראייה היסטורית מקיפה

  • בנוגע לזוית התרבותית. יש לשאול האם תרבות שמתנהלת בצורה שכזו אכן ראויה לשימור? האם לא הגיע הזמן לשנות, לא את דרך התורה או ההנהגות הייחודיות חלילה, אבל כן את הדרך בהם ההחלטות מתקבלות, הממסדים המסואבים, השימוש הציני בהלכות ומוסר כשהדבר תואם את השקפתי? (דוגמאות לכך ראינו הרבה בשבוע האחרון) האם אין כאן מקום לתיקון?
    ואם כן? הלא כידוע כל תיקון רציני חייב לבא בעטיה של התעוררות עצומה, של הזדעקות איומה. והדבר נכון בק"ו כשהשינוי נוגע למדיניות שכבר התקבעה במשך שנים רבות, ומתהדרת באיצטלא תורנית לא לה.
    משכך מה לנו כי נלין על זעקותיו של הציבור בשם הזוית התרבותית. אותה תרבות זקוקה לשינוי, והשינוי יווצר רק בעקבות אותה הזדעקות.( אם כמובן לא נשכח, ונעבור הלאה)
    אמת בשלב מסוים, נצטרך להפסיק עם הזעקות והזעזוע ונצטרך לבדוק בכובד ראש מה אפשר לתקן ואיך. אך לעת כזו עוד לא הגענו. כעת יש צורך לקבע בלבבות האנשים את הבעיות המצריכות פיתרון, כדי שמחר בעז"ה נבא לפותרן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל