"המספד בירושלים": עם אחד; שני הספדים

יום הזיכרון ויום העצמאות מעמידים חרדים רבים במבוכה. רובנו ספגנו במוסדות החינוך את הגישה כי ימים אלה הינם ימים של שגרה, שלכל היותר יש להימנע בהם מחילול השם ולהתחשב ב"מנהגים שלהם" אם נקלע לרחובה של עיר. אולם, ככל שמתבגרים ומתפכחים, נפוצה יותר התהייה: שמא יש בימים אלה יותר מטקסיות מצועצעת של המדינה הציונית? ככל שנחשפים לסיפורים מעוררי השראה על תולדות מדינת ישראל והאנשים הרבים שהתמסרו להקמתה ולהגנתה, מבוכה זו רק הולכת וגדלה. מהו היחס היהודי הראוי לאותם אנשים, שרבים מהם שילמו בחייהם על תרומתם לעם ישראל, אך היו רחוקים מחיי תורה ומצוות?

ככל שנחשפים לסיפורים מעוררי השראה על תולדות מדינת ישראל והאנשים הרבים שהתמסרו להקמתה ולהגנתה, מבוכה זו רק הולכת וגדלה. מהו היחס היהודי הראוי לאותם אנשים, שרבים מהם שילמו בחייהם על תרומתם לעם ישראל, אך היו רחוקים מחיי תורה ומצוות?

להלן אבקש להראות שמבוכה זו יש לה על מה להישען ואין לה פתרון פשוט. דברי חז"ל על פירוש יונתן בן עוזיאל למספד שייאמר על ידי עם ישראל לעתיד לבוא על חללי הגלות מלמדים אותנו שגם אבל ראוי עשוי להיות שנוי במחלוקת, ושצמצום המחלוקות בישראל הוא אמנם מטרה קדושה, אך לא כל כך פשוטה.

הסודות שגילה תרגום יונתן

הגמרא במסכת מגילה ג' ע"א, מתארת את גודל החידוש בתרגום יונתן בן עוזיאל:

תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי  סתריך לבני אדם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

שואלת הגמרא על כך: מאי שנא דאורייתא דלא אזדעזעה ואדנביאי אזדעזעה? מדוע ארץ ישראל הזדעזעה רק על תרגום הנביאים ולא על תרגום התורה (של אונקלוס)?

התשובה היא, אומרת הגמרא, שדברי התורה נגישים לכל, אולם בנביאים 'איכא מילי דימפרשן ואיכא מילי דמסתמן'. בנביא יש דברים מפורשים ודברים סתומים, שגילויים הוא בגדר גילוי סוד. ועל גילוי סודות בתרגום יונתן – הזדעזעה הארץ.

אילו סודות מרעישים גילה תרגום יונתן? כדוגמה לכך מביאה הגמרא את דברי הפסוק בזכריה (י"ב, י"א) המתאר מספד שייערך לעתיד לבוא, בביאת המשיח: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד-רמון בבקעת מגדון".

פסוק זה מופיע במסגרת פרשה סתומה מעט, שבה מתאר זכריה הנביא מספד שיערך לעתיד לבוא בירושלים:

ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור כמספד הדד-רמון בבקעת מגדון.

לפי הסברו של רש"י, המספד שעליו מדבר זכריה מבכה את חללי הגלות: "והביטו – להתאונן על אשר דקרו בהם האומות והרגו בהם בגלות. וספדו עליו – על אותו הרג. כמספד על היחיד – כאשר יספוד איש על בנו יחידו". זכריה מתאר אפוא את המספד שיהיה לעתיד לבוא על חללי ישראל במהלך הגלות, ואותו הוא משווה ל"מספד הדד-רמון בבקעת מגדון".

תרגום יונתן בן עוזיאל מבאר את הפסוק כרומז לשני הספדים שונים לחלוטין. הספד הדד-רמון – הכוונה להספד על המלך אחאב שנהרג בפקודת בן הדד ואולי אף על ידו, ברמות גלעד, כפי שנאמר במלכים א, כ"ב: "ותעבור הרינה במחנה". ההספד השני הרמוז בפסוק בזכריה הוא הספד על יאשיהו שנהרג על ידי פרעה נכה בבקעת מגדון, ותיאור הספד זה מופיע בדברי הימים ב', ל"ה: "ויקונן ירמיהו על יאשיהו" וגו'.

מה הסוד המרעיש הגלום בתרגום זה, שגרם לזכריה הנביא לא לפרש את דבריו? מדוע חשיפתו בתרגום גרמה לארץ ישראל להזדעזע ת"ק פרסה? ביטוי כזה שמור בדרך כלל לדברים שהם בבחינת פגיעה בקדושה של הארץ – כמו נעיצת החזיר את טלפיו בחומת ירושלים. ולבסוף: כיצד מתיישבת תשובת רבי יונתן על כך שתרגם כפי שתרגם כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל? מי יכול לעלות על הדעת מחלוקת שנמנעת בכך שנדע כי: 'הספד הדד-רמון בבקעת מגדון' אינו הספד אחד אלא שני הספדים שונים?

בין מות אחאב למות יאשיהו

ננסה להתחקות אחר שני ההספדים הללו כדי להבין מה ניתן ללמוד מהשוואתם לאותו הספד לעתיד לבוא.

נתחיל עם הספד הדד-רמון הרומז להספד על אחאב, מלך ישראל, שנהרג על ידי ברמות גלעד על ידי חייל מצבא בן-הדד. הרי אנו יודעים כי 'באבוד רשעים רינה' ואחאב מתועד בנ"ך במפורש כמלך שחטא והחטיא את ישראל. ההלכה היא שאין מספידים את הרשע. מדוע היה אם כן מקום להספד על אחאב?

על אף שהיה אדם רשע, אחאב ייצג את מלכות ישראל. והעובדה שניצוד ונהרג כך בפקודת המלך הגוי הרי היא פגיעה בלב האומה

על כורחנו, הייתה סיבה מיוחדת להספד, הנרמזת בשם שניתן לו בזכריה. ההספד נקרא על שם הדד-רמון, שהיה ההורג ולא הנהרג. ההספד על אחאב אינו על מותו, מות מלך רשע, אלא על כך שגוי כהדד-רמון גבר על מלך ישראל והרגו. הנביא מתאר כיצד במלחמה זו בן הדד ציווה את חייליו לחפש ולהרוג אך ורק את מלך ישראל, אחאב. על אף שהיה אדם רשע, אחאב ייצג את מלכות ישראל. והעובדה שניצוד ונהרג כך בפקודת המלך הגוי הרי היא פגיעה בלב האומה.

הדוגמה השנייה להספד רמוזה במילים 'בבקעת מגדון', שלפי יונתן מדברת על מספד על יאשיהו. כאן, אין מתייחסים להורג וגם לא לנהרג, אלא למקום שבו התרחשה הריגת מלך יהודה.

פרעה נכה, שחייליו הרגו את יאשיהו, כלל לא התכוון להילחם ביאשיהו. הוא עבר בארץ ישראל בדרכו להילחם באשור. אולם יאשיהו חשב שפירוש המילים 'וחרב לא תעבור בארצכם' הוא שאסור לתת אפילו לחרב של שלום לעבור בארץ (פירוש רש"י בדברי הימים). לכן, כששמע שצבא מצרים עובר בארץ, יצא לעצור אותם. אולם, יאשיהו לא יצא למלחמה כמלך. הכתוב מספר לנו כי היה מחופש, ולפיכך בשדה הקרב לא ייצג את מלכות יהודה. גם כשמת, לא התכוונו הורגיו להרוג אותו דווקא כמלך. לכן בהריגתו לא הייתה אותה פגיעה חמורה באומה שהייתה בהריגת אחאב.

יאשיהו, לפיכך, מת כאדם פרטי שטעה בהבנת התורה. קריאת ההספד על שם 'בקעת מגדון' מסמלת את מותו לא כמלך בירושלים, שאותה הוא חיזק מאד והייתה סמל שלטונו. הוא מת ב'בקעת מגדון', בלי קשר לשטח שלטונו וריבונותו, או אפילו להופעתו כמלך.

בהתאם לכך, ההספד על יאשיהו אינו הספד על הפגיעה באומה, אלא על האדם הצדיק שאבד. הפסוק באיכה מבכה: "רוח אפינו משיח השם אשר אמרנו בצלנו נחיה בגויים, נלכד בשחיתותם". רש"י מסביר שם שזו הקינה שירמיהו נשא על יאשיהו. יאשיהו היה מלך צדיק לחלוטין, והטעות שטעה בהבנת התורה וגרמה למותו הייתה 'בשחיתותם'. הוא סמל לאדם הצדיק שמת בעוון הדור, שכן הדור לא היה ראוי להנהגתו – מלך שיכול היה להיות משיח.

שני ההספדים הרמוזים בזכריה, אם כן, מסמלים שתי טרגדיות שונות לחלוטין. טרגדיה אחת היא הפגיעה בכבוד עם ישראל וריבונותו, גם כשהם מיוצגים על ידי חוטאים בחייהם הפרטיים ואף הלאומיים – והיא זו המוזכרת ראשונה בדברי זכריה. הטרגדיה השנייה היא אובדנו של צדיק בחטאי הדור.

שתי סכנות

מה הסוד שצפן בפסוק זה בזכריה הנביא, שאותו מגלה לנו יונתן בתרגומו המרעיש? הסוד הוא שהכאב שעם ישראל יחווה אחרי ביאת המשיח, אחרי התגלות המבט האמיתי והתורני על אירועי הגלות, יהיה כאב גדול מאד על שתי טרגדיות גם יחד. הספד אחד יהיה על ההשפלות שחוו עם ישראל כאומה, על הקורבנות שנפלו בשל היותם מייצגים של עם ישראל ושל כבוד ישראל, גם אם בחייהם הפרטיים הם לא הלכו בדרך התורה. הספד שני יהיה על הצדיקים הרבים שמתו כאנשים פרטיים, לא כמייצגי האומה, ומותם היה בעוון הדור בלבד.

מדוע מדובר בסוד גדול כל כך, שהכתוב ביקש להחביא?

ישנה סכנה גדולה בגילוי זה. אם ייצוג כבודם של ישראל הוא תפקיד חשוב כל כך, יש חשש שיהודים יחליטו לקחת אותו על עצמם תוך אמונה שדי בכך, ולא נדרשת מהם גם שמירת מצוות. הם יסתפקו במעלה של זיהוי מוחלט עם האומה ודאגה לכבודם של ישראל. וככל שמעלה זו גדולה, כך גדלה הסכנה שאנשים יבחרו זאת כדרך חיים מלכתחילה, ויותירו את התורה והמצוות לאחרים.

ישנה סכנה גדולה בגילוי זה. אם ייצוג כבודם של ישראל הוא תפקיד חשוב כל כך, יש חשש שיהודים יחליטו לקחת אותו על עצמם תוך אמונה שדי בכך, ולא נדרשת מהם גם שמירת מצוות

ארץ ישראל מזדעזעת כשיש סכנה לפגיעה בקדושתה, כמו במעשה החזיר בחומה. לכן הזדעזעה הארץ – מהפחד שפירושו של יונתן יעודד אנשים לפגוע בקדושת הארץ, בכך שיתעלמו מדברי התורה בשם השליחות הגדולה של הגנה על כבוד העם.

כתשובה לכך – התנא יונתן בן עוזיאל עומד על רגליו. ביטוי חזק של קבלת אחריות מלאה ומודעות. "לא לכבודי עשיתי זאת", הוא אומר, "ולא לכבוד בית אבא. אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקות בישראל".

אילו מחלוקות הוא ביקש למנוע?

למרות הסכנה ואי ההסכמה החמורה עם אלה שילכו בדרך זו של נשיאת כבודם של ישראל ונטישת קדושת ישראל, אומר רבי יונתן בן עוזיאל, יש 'למנוע מחלוקות בישראל'. מאחר שבהכרח יהיו אנשים כאלה, כיצד עלינו להסתכל עליהם? בבוז או בכבוד? מסקנתו היא חד-משמעית: למרות אי ההסכמה, יש למנוע מחלוקת. יש לכבד אנשים אלה, המתמסרים להגנת כבוד ישראל, למרות טעותם. כי לעתיד לבוא, הרי מעיד לנו הנביא, יספדו עליהם הספד גדול – כמו ההספד על הצדיקים.

למרות אי ההסכמה, יש למנוע מחלוקת. יש לכבד אנשים אלה, המתמסרים להגנת כבוד ישראל, למרות טעותם. כי לעתיד לבוא, הרי מעיד לנו הנביא, יספדו עליהם הספד גדול – כמו ההספד על הצדיקים

נראה שדברי יונתן בן עוזיאל מכוונים, בין השאר, למחלוקת המפורשת בהמשך דברי הנביא זכריה עצמו, המחלוקת הגורמת לעם לספוד "משפחות משפחות לבד":

וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד. משפחת בית לוי לבד ונשיהם לבד משפחת השמעי לבד ונשיהם לבד. כל המשפחות הנשארות משפחת משפחת לבד ונשיהם לבד.

המתח סביב המספד והדרך הנכונה לספוד, גורם לכך שכל קבוצה בעם, כל משפחה סופדת בדרך שלה, ללא שותפות לאומית אפילו סביב האבל. יונתן בן עוזיאל רואה את מצב זה, והוא סבור שלמען תחושת האחדות, גם אם אי אפשר לגרום לעם לספוד במספד אחד, ראוי לגלות את הסוד. ראוי להסביר שהמספדים השונים מבטאים כולם אבל של עם אחד, שהמספד על אחאב שקול במידת מה למספד על יאשיהו.

מדוע חשב יונתן שעדיפה סכנת הטעות ההשקפתית הסוחפת על פני סכנת מחלוקת בעניין זה? בית שני חרב אחרי תקופה ארוכה של שנאת חינם שיסודה היה בפירוד הלבבות בין חכמי ישראל לבריונים באותה תקופה. הגמרא אומרת שבית ראשון חרב על ג' עבירות החמורות, והשני על שנאת חינם. וכשמבקשת להכריע מי חמור יותר, היא מסכמת: 'בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים' (יומא ט' ע"א). מגלות בית ראשון שבו ישראל מזמן, מגלות בית שני, עדיין לא שבו.

יונתן בן עוזיאל, תנא שחי בסוף בית שני, ראה את הכיוון אליו צועדת האומה הישראלית בשל המחלוקות, וידע כי סכנה זו גדולה מכל. כך כתב את תרגומו, ועמד על רגליו, נוטל את מלוא האחריות. לא לכבודו עשה – אלא כדי להציל אותנו בכל הדורות ממחלוקות המביאות חורבן. להעניק לנו את המבט הנכון, שיתברר מאליו, ללא קושיות, באחרית הימים.

תמונה: MARK NEYMAN, לע"מ