בים התגובות, הטוקבקים והציוצים שהציף אותנו בימים האחרונים מצאתי הלם, צער וכעס. רגשות רבים, אך לא משהו שיש בו כדי ליישב את הלב, להעלות ארוכה או סתם לקחת ממנו מסר חיובי. ובכן, כיוון שהתייאשתי קצת מלמצוא מזור בציוצים ובתגובות, הבנתי כי אם אין אני לי מי לי – עלי לנסות לגלות אותו בעצמי.
ישבתי וחשבתי לעצמי, באיזו חברה הייתי רוצה לחיות וכיצד היתה החברה האידאלית שאני מדמיינת לעצמי מתמודדת עם הפרשה. ולבסוף, אילו תובנות אני יכולה לקחת מחברה דמיונית זו לעולם שבו אני חיה.
ראשית, ברור לי שחברה אידאלית לא תשתיק או תסתיר חשד לפגיעה על ידי דמות ציבורית. דמויות הסמכות תתנהלנה באחריות ותדאגנה לתקן את העוול באופן מידי, לתמוך בנפגע ולעצור את הפגיעה העתידית. כל זה מובן מאליו.
הבעיה היחידה בדגם מושלם זה הוא שאיננו חיים בחברה אידאלית. הפוגע אינו מקבל אחריות, […] דמויות הסמכות אינן ממהרות להילחם בפוגעים חזקים מדי, שגם להם סמכות לא מבוטלת. והיצרים הרכילותיים שלנו עמוקים מדי
בעולם האידאלי שאני מנסה לצייר לעצמי, לא רק דמויות הסמכות מתנהלות באחריות, אלא גם החברה. בחברה זו, החברים בקבוצות הוואטסאפ, כתבני הפייסבוק, מצייצי הטוויטר ומפרסמי הסטטוסים שולטים באצבעותיהם, שולחים לשלושה חברים את הסטטוס לפני שהם משחררים אותו לאוויר העולם, או ישנים לילה לפני שהם מצייצים את המשפט המושחז שלהם, ובאופן כללי – נוהגים באחריות.
בחברה אידאלית זו, אנשים מן השורה אינם מנסים לרדת לפרטיהם של מקרים, אינם להוטים אחר כל פיסת מידע צהוב ואינם עסוקים ברכילות תאוותנית ללא קץ ותכלה.
אך אם אנשים ינצרו את הציוצים הנוקבים שלהם, כיצד נמנע את הפשע הבא? ובכן, המסר של החברה אידאלית יקרא גם לחשוד לקבל אחריות מלאה על מעשיו. לבקש סליחה, לשתף פעולה עם החקירה, ללכת לטיפול, לקבל את העונש שיושת עליו ולפצות את הנפגעות.
זהו בעיני דגם אידאלי המיטיב עם הנפגעות, עם הפוגע ועם החברה כולה.
הבעיה היחידה בדגם מושלם זה הוא שאיננו חיים בחברה אידאלית. הפוגע אינו מקבל אחריות. הוא מכחיש ומסתיר ואינו מבקש סליחה. דמויות הסמכות אינן ממהרות להילחם בפוגעים חזקים מדי, שגם להם סמכות לא מבוטלת. והיצרים הרכילותיים שלנו עמוקים מדי.
וכך, לתוך העולם האידאלי שלי נכנס הפוגע שאינו מוכן לשאת באחריות, ודמויות הסמכות שאינן מצליחות או אינן רוצות לעצור אותו. ובאה העת לפקפק: האם נכון להתעטף בסיסמאות של קבלת אחריות?
וכך, לתוך העולם האידאלי שלי נכנס הפוגע שאינו מוכן לשאת באחריות, ודמויות הסמכות שאינן מצליחות או אינן רוצות לעצור אותו. ובאה העת לפקפק: האם נכון להתעטף בסיסמאות של קבלת אחריות? ומה עם הנפגעות? וכשהחשדות צפים, הם אינם רק עניין למשטרה או לבית המשפט. הם מופצים, עוברים בקבוצות, מרעילים, וגורמים לאנשים להיות צרכנים של תוכן על גבול הפוגעני.
וכך מתרסק לו העולם האידאלי שלי אל קרקע הממשות… הדבר הטוב היחיד שאני מצליחה למצוא ברפש של הימים האחרונים הוא התגברות של המודעות לפגיעות, לנפגעות ולפוגעים. אדבר אפוא על הצורך במודעות, ובפרט אצל פוגעים, ועל הניתן לעשות כדי לעודד אותה.
מודעות לפוגעים
בשנים האחרונות עלתה פלאים המודעות לטיפול בנפגעים במגזר. לבתי הספר ולגנים נכנסו תכניות מוגנות, והגופים המטפלים במקרי פגיעות ידועים ומוכרים. אולם את הטיפול בפוגעים השארנו מאחור. המודעות לצורך של פוגעים ללכת לטיפול עדיין נמוכה. מהשיח הציבורי עולה כי נשמתו של הפוגע חייבת להישלח לייסורי נצח, וכי אין לו כל פתח תיקון. מתוך כך, אנשים שמעדו פעם אחת נידונים להישאר באפלה, שכן סביר שהדחף לפגיעה אצלם רק ילך ויגבר. הם אינם נוקטים פעולות מניעה אפקטיביות, והם אפילו אינם יודעים שיש להם אפשרות לטפל בעצמם. לו היתה כתובת ידועה שפוגע יכול לפנות אליה כשיבקש לטפל בעצמו, מקרי פגיעה רבים היו אולי נמנעים.
המהשיח הציבורי עולה כי נשמתו של הפוגע חייבת להישלח לייסורי נצח, וכי אין לו כל פתח תיקון. מתוך כך, אנשים שמעדו פעם אחת נידונים להישאר באפלה, שכן סביר שהדחף לפגיעה אצלם רק ילך ויגבר
פעולה בשלושה מישורים יכולה לקדם מאוד את הנושא: עידוד מודעות ציבורית לטיפול בדחפים פסולים, הצבת קריטריונים לזיהוי מוקדם של דחפים העלולים להביא לפגיעה, ומתן כתובת ברורה ודיסקרטית שפוגעים יוכלו לפנות אליה.
- מודעות ציבורית
הפגיעה המינית אינה לגיטימית והיא מוקעת מכל וכל. אך אין הפרדה בין מעשה הפגיעה לבין הפוגע. מי שפגע גם הוא, כמו מעשהו, אינו לגיטימי ואין לו דרך תיקון.
ויש צדק בכך. פגיעה אינה נמחקת גם כאשר היא מטופלת, גם כאשר פוגע מקבל אחריות, מבקש סליחה, מדווח בעצמו, מקבל את עונשו ומשלם פיצוי לנפגע או לחברה. פוגע לשעבר הוא אכן עדיין פוגע לשעבר. הכתם לא נמחק.
אבל אם אנחנו רוצים לחיות בחברה טובה יותר, חובה עלינו לתת פתח לפוגע לתקן. לתת לו נקודות זכות על קבלת אחריות, וגם לעזור לו בזה.
אם חברה חפצת חיים אנו, עלינו לתת פתח לתשובה, פתח לתיקון, ולעודד אנשים לפנות לערוץ זה, בהבטחה שהחברה תהיה מוכנה להכיל אותם אם יבחרו בכך
נקודה שחשוב להציף דווקא בציבור שלנו, השמור והמוגן, היא ההיבט הפסיכולוגי של הדברים. פוגעים רבים מדי, במיוחד צעירים, מתייחסים למעשה הפגיעה רק במישור האתי-הלכתי. מתוך כך, כשהם מבקשים לפתור את הבעיה, הם מחפשים דרך תשובה בספרי הקודש או אצל אנשי רוח, ומעתירים בתפילה כדי למחות את פשעם. כמובן, התשובה במישור זה חשובה והכרחית. אולם פעמים רבות מגלה ההתנהגות הפוגענית על מצוקה פסיכולוגית, וטיפול מקצועי יכול לתת לה מענה. חשוב אפוא להדגיש כי אם הפוגע רוצה לשוב בתשובה ולהמנע מליפול בעתיד, הוא חייב לפנות לטיפול מקצועי מותאם.
התנהלות פוגענית מול פוגע אינה הופכת אותנו לחברה טובה יותר. להיפך, היא מעבירה מסר שיש אנשים פגומים מטבעם, שנשמתם שחורה ושאין להם כל תקנה. בלא כוונה, גישה זו מעודדת פגיעות. הסיכויים שהלקחים יילמדו ממקרה של אדם שתויג כ'רע מוחלט' הם אפסיים. הסיכוי שאדם שפגע פעם אחת יתקן את דרכיו נמחק, ופגיעה מינורית ברגע של חולשה מובילה את האדם במסלול אל-חזור אל לב המאפליה.
אם חברה חפצת חיים אנו, עלינו לתת להם פתח לתשובה, פתח לתיקון, ולעודד אנשים לפנות לערוץ זה, בהבטחה שהחברה תהיה מוכנה להכיל אותם אם יבחרו בכך.
- מניעה מראש
סביב מוגנות יש כיום שיח רחב. 'אני שומר על גופי' ו'גופי ברשותי' הם מסרים קריטיים. אך השיח חסר חלקים חשובים: מהי יצריות נורמטיבית שיש למתן ולהתיר רק בגבולות ההלכה, ומהי יצריות חריגה שצריכה להדליק אצל האדם נורה אדומה ולעורר אותו לבקש עזרה, לפני שהוא מועד חלילה ופוגע באחר.
רבים נושאים רגשות אשמה בשל יצרים נורמליים לחלוטין, ודבר זה עצמו מעביר אותם לצד האפל של החברה
שיח עם מתבגרים על התבגרות, על חוויות שמביאה אתה הסערה ההורמונלית, על המשמעות הרגשית של הדברים – הוא קריטי. רבים נושאים אתם רגשות אשמה בשל יצרים נורמליים לחלוטין, ודבר זה עצמו מעביר אותם לצד האפל של החברה. הם בטוחים שנשמתם גם כך שחורה משחור, ואינם מבחינים בין סטיה מסוכנת לחטאות נעורים שכל אדם נושא על מצפונו ברמה זו או אחרת. חידוד ההבדל בין נורמליות לבין סטיה עשוי להוביל לירידה בפגיעות, לכל הפחות פגיעות 'רכות' ובתוך המשפחה.
הורים יכולים להיעזר במידע זמין על איך לנהל שיח זה בצורה נכונה ונינוחה. אולם יש הורים רבים שאינם יודעים ואינם מסוגלים לעשות זאת, ומעל הכל, אין שיח ממוסד בנושא. אין קווים מנחים. מחנכים ומחנכות מוצאים את עצמם נבוכים וחסרי כיוון.
יש שיאמרו שהדבר בלתי אפשרי בגבולות הצניעות של החברה שלנו. אך יש לזכור שלפני שנים לא רבות גם לימודי מוגנות לא היו חלק מהשיח, והיום יש להם מקום ברוב מוסדות החינוך השמורים.
- כתובת סיוע לפוגע
בניגוד לריבוי כתובות הסיוע לנפגעות, לפוגע המעוניין להיטיב את דרכיו אין כתובת ממוקדת לפנות אליה בבקשת עזרה. גם אם הוא מעוניין להפסיק את מעגל הפגיעה ולקבל טיפול, תמיכה וסיוע – הוא אינו יודע איך לעשות זאת. חשוב מאד שתהיה כתובת שפוגעים ירגישו ביטחון לפנות אליה. כמובן, הם חייבים לדעת ששמם לא ייפגע בעקבות הפנייה. כתובת זו תהיה מעין עיר מקלט שהפוגע יכול להימלט אליה. פנייה לכתובת זו לא תציל את הפוגע מעונש, אך היא גם לא תעמיד אותו לדין על פשעיו. חובה עלינו להפריד בין הרשויות: בין הרשות המטפלת בפוגעים ומושיטה להם יד, לבין הרשות המבקשת לבער את הרע ולעשות צדק.
אכן, דיבור על תמיכה בפוגע עשוי לקומם, אך לדעתי תועיל תמיכה כזו בראש ובראשונה לנפגעות
אכן, דיבור על תמיכה בפוגע עשוי לקומם, אך לדעתי תועיל תמיכה כזו בראש ובראשונה לנפגעות. מעבר לכך שכתובת כזו יכולה לסייע בצמצום מקרי פגיעה עתידיים, היא עשויה לרפא במידת מה את השבר האיום בלב הנפגעות. הן בוודאי יעדיפו שהפוגע יודה, יבקש סליחה וינסה לתקן – משימשיך כרגיל בחייו בעוד הן סוחבות עמן את כתם הפגיעה. אולי הן לא יסכימו לסלוח, ואפשר להבין אותן, אך התחושה תהיה אחרת.
גוף ציבורי כזה עשוי לסייע גם בשתי הנקודות הראשונות. הוא יעלה את המודעות החברתית לנושא וילמד את החברה לתת לפוגע מקום לתיקון. והיותו כתובת מוצהרת תאפשר לו להוביל פעילות מונעת, בתיאום עם רבנים העוסקים בנושא ועם מוסדות הלימוד.
עוד פעילות חשובה שגוף כזה יכול להציע היא תמיכה במשפחת הפוגע. גם משפחתו עוברת תהליך לא קל כשהפגיעה מוצפת ומדוברת, בין אם זה מצד הנפגעת ובין אם הפוגע מעלה את זה מעצמו.
למיטב ידיעתי, גוף כזה טרם הוקם; הפסיכולוגים והמטפלים העוסקים בכך מקבלים את המקרים מידיה של המשטרה.
דרושה: עיר מקלט
האדם המתאים ביותר להקים פרויקט כזה, להקים עולה של תשובה, הוא מי שהיה בצד השני של המתרס. לו במקום לירות בעצמו היה הפוגע קם ומצהיר: חטאתי, עוויתי ופשעתי – אני מקבל על עצמי את מלוא האחריות, וכתשובה מקים מוסד שיקום לפוגעים, לא היה סיום טוב יותר לפרשה עגומה זו. סיפורו האישי היה זוכה לאמונם של הפוגעים, וכל החברה היתה נשכרת מכך. אבל לדאבוננו לא זה מה שקרה, וכל הצדדים הפסידו. הנפגעות אינן מרגישות הקלה, ולפוגע דבר לא יוכל לעזור עוד.
אם נדע להתמקד בקריאה לקבלת אחריות במקום בדברי רכילות, בפתח לתיקון במקום בצליבה, נהיה חברה טובה יותר, ונאפשר גם לפוגעים להיטיב את דרכיהם
זהו התפקיד של כולנו, כל מסמסי ההודעות וכותבי הפוסטים הנוקבים. אם נדע בפעם הבאה להתמקד בקריאה לקבלת אחריות במקום בדברי רכילות, בפתח לתיקון במקום בצליבה, נהיה חברה טובה יותר, ונאפשר גם לפוגעים להיטיב את דרכיהם.
הציבור שלנו למד להוקיע פוגעים, וזה חשוב ביותר. הגיע הזמן לפתח את היכולת החברתית הבאה, המורכבת יותר: לאפשר תיקון. ככל שנאפשר תיקון – נעודד אותו לקרות בפועל. זה מה שיבנה את הנפש שלנו וייטיב את החברה שבה אנחנו חיים.
Photo by Elmira Gokoryan on Unsplash
כתבה חשובה ונבונה. החכמתי. תודה!!!
כשראיתי את המילים "בשנים האחרונות המודעות לטיפול בנפגעים במגזר עלתה פלאים… הפגיעה המינית מוקעת בחברה שלנו, לא לגיטימית, לא מתקבלת לעולם" הלכתי לאיבוד.
ראי את המאמר שנכתב עליו ב"יתד נאמן" ואת ההספדים והאשמת הקורבנות בלא פחות מרצח…
אנחנו עוד רחוקים מכך
א. יש מענים לפוגעים. גם אם כותבת המאמר לא מכירה אותם.
ב. באופן שמובאת טענה זו עולה תחושה כי האחריות על הפגיעה מוטלת על הקהילה וזו עצמה בעיה גדולה. הדרך לתיקון עוברת בלקיחת אחריות של הפוגע על עצמו ועל מעשיו. מי שרוצה לקחת אחריות ולקבל טיפול ימצא את המענים המתאימים אך מי שיוסיף ויזרוק את האחריות שלו על אחרים יגיע למצב זה בו כביכול אחרים אחראים אף על נטילת חייו שלו- בידי עצמו.
כל אחד אחראי על מה שהוא יכול לעשות ולא עשה.
הפוגע הכי אחראי, כי זה הוא עצמו.
הקהילה אחראית, כי היא יכלה למנוע את הפגיעה.
לפעמים אפילו הנפגע אחראי.
ממש יפה, מסכים עם רוב מה שכתבת
עיר המקלט היתה מיועדת לרוצחים בשוגג, ולא במזיד.
וכן יש חטאים שאין מהם דרך חזרה.והחברה שלנו צריכה ללמוד להעניש את האנסים. להפסיק להאשים את הקרבנות,להשתיק אותם, ולקרוא לסיפור שלהן לשון הרע. אין דבר כזה פגיעות רכות. ואין לי מושג למה אנס צריך לזכות בהזדמנות שניה. משהוא שהקרבנות שלו לעולם לא יזכו לו.
כי גם את זוכה בהזדמנות שניה, ועשירית, וגם להזמנות בפעם המאה. כל יום כיפור.
יש בעולם חילוקי כפרה. כך ה' ברא את העולם, וכך הוא רוצה שנתנהל בתוכו.
אדם שעשה תשובה ותיקן את המידה שלו, אנחנו חייבים לשכוח את חטאיו, ומי שלא שוכח עובר על אונאה.
יש חטאים שאדם לא יכול לתקן עד הסוף. אשת־איש, משכב־זכור. אבל כל זמן שה' לא החליט לקיים בו את הדין, ולנו אין סנהדרין שתעשה את זה, ממילא אסור לנו לקיים בעצמנו את הדין הזה. אנחנו חייבים לתת לו דרך לעשות תשובה, כמה שהוא יכול, ולתקן את עצמו, ואז אנחנו חייבים לסלוח לו.
כמו שה' סולח לנו.
מסכים ממש!
דומה כי שום פוגע בשנים האחרונות לא לקח על מעשיו אחריות של ממש. היחיד שאני זוכר הוא ינון מגל, שפתח במסע שיקום אישי ומשפחתי, וגם התקרב למסורת בינתיים. הכותבת יכולה להציע לו לחבור לגופים חרדיים ולהקים מוסד כזה..
מירי מאמר מעניין הצגת קו חשיבה חדש.
לא סגורה עליו לגמרי.
וואלה. ..
כיוון חשיבה מקורי ולא צפוי .
בתוך הבלאגן האדיר שנוצר ובתוך הצונאמי של המלל שנשפך בנושא , הכותבת מציעה כאן משו ששווה לחשוב עליו .
השאלה שלי איך לאור החוסר אמון הגואה בממסד ובנציגיו יווצרו התנאים ליישם את 3 הצעדים לתיקון המוצעים כאן ??
קיים גוף וותיק וטוב…
דווקא בתחום השיקום של אנשים שבצעו פגיעות החברה החרדים – כחברה – מיסדה את תחום הטיפול במבצעי פגיעות. עמותת שלום בנייך קיימת כבר 15 שנים בהכוונת הרב סילמן ונותנת מענה מקצועי ייעודי לאנשים שבצעו פגיעות. חלק מהפונים מופנים על ידי הקהילה, חלק על ידי רשויות החוק וחלק גם פונים מיוזמתם.
ניתן לפנות באופן אנונימי להתייעץ ולשמוע את אפשרויות הטיפול.
036182525