צריך עיון > סדר שני > קהילה וזהות חרדית > הבעיה שלנו אינה הרס החומות

הבעיה שלנו אינה הרס החומות

שוב ושוב אנו שומעים כי הבעיה של היהדות היא שהחומות מתמוטטות, וכי עלינו למצוא דרכי התמודדות יעילות יותר מפני "רוחות הזמן". אולם, הבעיה האמיתית שלנו היא עצם הגישה של חומות: הגישה שאנו עדיין בגלות. הגלות הסתיימה. הגיע הזמן להכיר בכך, ויפה שעה אחת קודם.

ב' אדר א' תשפ"ב

מהי נקודת הזמן שבה אפשר להתחיל לדבר על החרדיות? על כך אין הסכמה חד משמעית. אחד יגיד – החתם סופר; השני – רבי יוחנן בן זכאי; והשלישי יאמר – ר' אלחנן וסרמן. כך או כך, המקדים והמאחר מסכימים כי נקודת הראשית של החרדיות היא הנקודה שבה מתחילים לדבר על "חומות". המאפיין הראשי של החרדיות, לצורך דיוננו כאן, הוא שאנו מיעוט חסר אחיזה בעולם, וכדי לשמור על עצמנו עלינו להתכנס בתוך חומות: לא לדבר, לא לראות, לא לשמוע – לא להתחכך עם העולם שמחוצה לנו.

גישת הסגירות כמו גם אחותה המודרנית הגיעו לסופן. החומות יכולות להישאר או להיעלם. אין לכך כל משמעות. הן אינן מבחינות יותר בין פנים לחוץ. הן רלוונטיות בדיוק כמו חומות ירושלים העתיקה, שאינן משמשות אלא סמל היסטורי, נוסטלגי

וכיוון שנולדה החרדיות, נולדה תאומתה, האומרת "החומות אינן מספיקות היום"; "בדורנו אי אפשר לגדל ילדים בגטו"; "עם האינטרנט, המדיה החדשה ואתגרי הזמן הנוכחי – הכלים הישנים כבר אינם יעילים". עיקרה של השקפה זו הוא הודאה עקרונית בגישת הבדלנות החרדית "לו רק זה היה עובד". טענתה מאז ומעולם היא שהיום זה לא עובד. מול "אתגרי הזמן החדשים" צריכים גם "תכסיסי מלחמה חדשים". "היום" יכול להיות שנת 117 לספירת הנוצרים; שנת 1797, או שנת 2017, אך בכל נקודת זמן שתהיה, הטענה היא שאסטרטגיית החומות אינה מגנה עלינו עוד, והיום צריכים "להתמודד", "לגלות אחריות", "להיאזר באומץ פנימי", "להשקיע בחינוך ולא רק במגננה" וכו' וכדו' וכיוצא בו.

גם כאן, יהיו שיאמרו שגישה זו התחילה עם הרש"ר הירש, יהיו שיאמרו עם רבי יהודה, ויהיו שיאמרו עם "בני עקיבא". המינון של הפתיחות משתנה כמובן מאדם לאדם ומהוגה להוגה, אך כך או כך, הסיסמא שלה היא אחת: רעיון החומות היה טוב לשעתו, אך בימינו הן פשוט אינן מתאימות עוד.

רק בשבוע שעבר נתקלתי במניפסט קצר של השקפה זו. בטקסט שסיכם דברי חיזוק מפי הרב ראובן לויכטר, שהסתובב ברשת בעקבות פרשת ולדר, נכתב כך: "שנים ארוכות היה לנו סוג של חינוך שהושתת על סגירת דלתות וחלונות, על בניית חומות." אלא שהיום, עכשו, בשעה זו ממש, בעקבות הידרדרות הדור, שינויי הנסיבות, תנאי הזמן החדש, החומות כבר אינן מועילות:

הרעיון מאחורי כל החינוך היה שאנחנו ציבור שמור שסגור בפני השפעה מבחוץ וזה מעמיד אותנו במדרגה יותר גבוהה. כך עבדו כל המוסדות, כל העיתונים. והיה נראה שזה מצליח. האנשים היו יותר שמורים. היו אמנם חורים קטנים פה ושם, אבל הרבה דברים גרועים שהיו בחוץ לא נכנסו בפנים. עכשו נכנסה לתוך קודש הקודשים שלנו, לתוך חינוך הילדים שלנו, הזוהמה שבחוץ […] זה מחייב אותנו לסוג חדש של חינוך.

גרסה נפוצה אחרת של ההשקפה הנ"ל נושאת ניחוח גאולי. עיקרה: התורה צריכה לצאת מההסתגרות שלה בבית המדרש אל החיים. התורה והחיים נתפסים שתי קטגוריות שהיו צהובות זו לזו במשך דורות ארוכים, אבל היום, טוענים אותם קולות, רוחות גאולה מנשבות בעולם, ועלינו "להפגיש בין התורה ובין החיים". דוגמא טובה לכך, אחת מני רבות, נמצאת בכתיבתו של הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר "אורות ישראל". בשיעור בשם "מדיניות רוחנית עקרונית ביחס לחרדיות" הוא משרטט את הניגוד הרעיוני בין תפיסת הגבהת החומות, שהוא רואה בה תפיסה חרדית, והתפיסה של "שילוב תורה וחיים":

העולם שנקרא מאוחר יותר "חרדי" הגיב לסכנות הגדולות באידאולוגיה של הגבהת החומות [… מנגד] תנועת "המזרחי" […] מודעת היטב לסכנות שבמעורבות בחברה הכללית בארץ ישראל, בחשיפה לחיי תרבות ואמנות, באתגרים הנמצאים בחיי תורה ועבודה וכדו'. אולם מודעותה לסכנות אלה אינה מביאה אותה לברוח מהן, ולחרוד מפני המעורבות בהן. אין היא בורחת, בשל העובדה שלא זו דרכה של תורה. לא זו בלבד, אלא שאין לה כל יסוד להניח כי בניית מבצרים גדולים יותר תצליח, ולא אחת היא חוזה בתופעת ה"בומרנג" הנגרמת דווקא בשל החומות הגבוהות. היא מתייצבת מול אתגרי החיים לאור האמת שיש בהם.[1]

אצל הרב שרלו, הנמכת החמות ושילוב התורה והחיים אינם צעדים של בדיעבד אלא דרך התורה לכתחילה. הוא מזהה דרך זו עם "תורת ארץ ישראל", הקוראת לאדם לפי השקפה זו לקחת את התורה שהוא למד בבית המדרש ולצאת אל החיים החילוניים. הנקודה החשובה כאן היא שגם לפי הרב שרלו, התורה והחיים הם ניגודים. התורה נמצאת "בפנים" והחיים "בחוץ". ההבדל היחיד בין "תורת חו"ל" ובין "תורת ארץ ישראל" הוא היחס אל החוץ, ולא עצם הדיכוטומיה בין פנים לחוץ. גם בהשקפה החרדית וגם בהשקפה המודרנית, המקום שבו התורה שוכנת הוא בית המדרש. השאלה היחידה היא אם האדם אמור לצאת מבית המדרש החוצה או להישאר ספון בין כתליו.

איני רוצה להכניס כאן את ראשי בין שני הרים אלו, הגישה המסתגרת ואחותה המודרנית, שהלא הן כמין הרי נחל ארנון, שכל מי שמכניס ראשו ביניהן נמחץ. לאלו טיעוניהם – ראו את אחוזי הנושרים הגבוהים אצלכם, ולאלו טיעוניהם – ראו את חילול ה' הנגרם מהסגירות שלכם. וכל אחד ואחד מתבצר בעמדתו, ומקום הניח הקב"ה לאלו ולאלו, וגם לצעירי הצאן המתנגחים זה בזה. אניח אף אני לוויכוח הזה.

הבעיה אינה ה"חוץ" עוד אלא ה"פנים". כבר לא משנה אם נבנה חומות בעובי 40 דנייר או נהפוך אותן לבלתי נראות לצופה מבחוץ, כמו פאת קאסטם. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום היא "מה יש בפנים" ולא "איך להתמודד ביעילות עם הרוחות המנשבות בחוץ"

ברצוני להעלות כאן טענה אחרת, רדיקלית בהרבה. אבקש לטעון שגישת הסגירות כמו גם אחותה המודרנית הגיעו לסופן. החומות יכולות להישאר או להיעלם. אין לכך כל משמעות. הן אינן מבחינות יותר בין פנים לחוץ. הן רלוונטיות בדיוק כמו חומות ירושלים העתיקה, שאינן משמשות אלא סמל היסטורי, נוסטלגי.

הארגון של היהדות סביב המטפורה של "פנים" ו"חוץ" שמבססות החומות התודעתיות, אינו רלוונטי היום. התורה אינה נמצאת בפנים עוד. כבר אין עוד חיץ בין "התורה" ו"החיים", כביכול היו קטגוריות מנוגדות. הצורה של היהדות, שהתגבשה אי שם בימי אנשי כנסת הגדולה (או בימי החתם סופר והרש"ר הירש או בימי הרב ריינס ור' אלחנן וסרמן) נמצאת היום בסוף דרכה. הצרה שלנו היום אינה שהחומות חונקות מדי או שהן אינן חונקות די הצורך. היא אינה קשורה כלל לעובי החומות. הבעיה אינה ה"חוץ" עוד, אלא ה"פנים". כבר לא משנה אם נבנה חומות בעובי 40 דנייר או נהפוך אותן לבלתי נראות לצופה מבחוץ, כמו פאת קאסטם. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום היא "מה יש בפנים" ולא "איך להתמודד ביעילות עם הרוחות המנשבות בחוץ".

 

סוף הגלות

במשך שנים רבות מאוד נראה היה שהשאלה היחידה המעסיקה אותנו היא איך נוודא שהדור הבא ימשיך בדרכנו. ההנחה היתה שעולם התורה יציב ובריא, וגם אם הסגירות היתרה עלולה להזיק לו ויש מקום לשיפורים ולתיקונים ברוח מודרנית, איננו צריכים לשאול את עצמנו "על מה אנחנו שומרים?". השאלה היתה "איך לשמור?" ולא "על מה לשמור?". הנחה זו היתה משותפת גם לגישות השילוב המודרניות. הן הטרידו את מוחן תמיד בשאלה "איך לדבר אל לב הדור הצעיר?" אבל כמעט מעולם לא שאלו את עצמן, "מה טיב התכנים שלמדנו מהדור המבוגר?"

כל זמן שהיינו בגלות, הן במובן הרוחני והן במובן הממשי, מסגרת החשיבה של "פנים", "חוץ" והחומות החוצצות ביניהם ארגנה את החיים שלנו. הפעולות שהיהודי עשה, הדרך שבה התלבש ודיבר, האופן שבו חשב על העולם, מערכות היחסים שניהל – כל הדברים הללו שיקפו ושימרו וטיפחו את ההפרדה בין "פנים" ל"חוץ". תפיסת קיום זו התאימה למיעוט לאומי שחי בגלות, שמצבו אינו מאפשר לחשוב על איך ראוי לנהל את החברה. השימור העצמי שלו תלוי בכך שיכוון את כל מעייניו אל השאלה איך אפשר להישמר מפני הסביבה העוינת ולהמשיך לגדל את הדור הבא בתודעת שייכות ורציפות ועם זיכרון של הסיפור הגדול שלנו – הסיפור של העם היהודי. בזמן הגלות התקיים העם היהודי מבחינה אובייקטיבית במסגרת קהילתית קטנה, אך למרות זאת הצליח לשמור על גדולה של עם, ולראות את עצמו בעל תפקיד משמעותי בסיפור של האנושות כולה. הוא הצליח לעשות זאת בזכות המטפורה של "פנים" ו"חוץ".

כל עוד היו ישראל נתונים תחת שלטון זר, העובדה הממשית של היותם קבוצה לאומית גולה המצויה בארץ נכר אפשרה להם לשמר תודעה לאומית גם במסגרת קהילתית. היהודים ראו את עצמם עם, אף שהארגון החברתי שלהם היה קהילתי

מתוך כך, קיום המצוות של האדם הפרטי, שהוא סלע הקיום היהודי, היה בזמן הגלות בבחינת "ציונים" להשתייכות לסיפור גדול יותר, כדברי הרמב"ן הידועים (ויקרא יח, כה). בזמן הגלות, כשיהודי הניח תפילין לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה היה זה "בשם כל ישראל". הפרספקטיבה של היהודי היתה תמיד כללית, ציבורית – הוא ראה את עצמו חייל אחד בצבא העם היהודי כולו, שלו תפקיד אוניברסלי, כלל עולמי, להנכיח את שם ה' בגויים, להשרות את שכינתו בעולם. היהודי שמר את "נר איש וביתו" שלו דולק בעוז, את ה"נר מצוה", וכך הצליח לזכור את "תורה אור", את האור הגדול שהוא שייך אליו, האמור להאיר את העולם כולו.

כל עוד היו ישראל נתונים תחת שלטון זר, העובדה הממשית של היותם קבוצה לאומית גולה המצויה בארץ נכר אפשרה להם לשמר תודעה לאומית גם במסגרת קהילתית. היהודים ראו את עצמם עם, אף שהארגון החברתי שלהם היה קהילתי. לא היתה כמעט מסגרת פורמלית שאיגדה את ישראל לעם, אך למרות זאת המשיכו גלויות ישראל לשמור על תודעה לאומית, שקשרה יחד את הקהילות בתפוצות השונות.

יהודי שחי בקהילה קטנה במזרח אירופה או בהרי האטלס ידע שהוא שייך לקבוצה לאומית גדולה בהרבה, שלה היסטוריה וחוק ושפה וחבל ארץ. הוא ידע כי הסיבה היחידה שהוא מתקיים בקיום קהילתי צר היא הגלות. הוא הרגיש שהוא נמצא ב"נכר", כלומר, שהמקום שבו הוא חי בפועל אינו המקום שהוא שייך אליו. המקום שהוא משתייך אליו הוא ארץ ישראל, והחוק שהוא מכיר בו הוא החוק של ארץ ישראל. שפתה – שפתו, וההיסטוריה שלה היא ההיסטוריה שלו. תודעה זו אפשרה ליהודים להרגיש חלק מ"כלל ישראל" גם כאשר הקיום הממשי שלהם היה קיום קהילתי צר. הקהילה נתפסה שבריר מקיום מלא יותר, של עם שלם, ולא שבט העומד בפני עצמו או אוסף יחידים המאוגדים סביב אינטרס זה או אחר.

אולם הגלות הסתיימה.

הקביעה כי הגלות הגיעה לקצה אינה משאלת לב או הצהרה משיחית המכוונת ליצור מציאות. אפשר לקרוא אותה באדישות אם רוצים. היא עובדה יבשה, ובעיני רבים – אפילו עגומה. אחרי הכל, צורת חיים עשירה הולכת ושוקעת באבק, צורת חיים בעלת מסורות ומנהגים והיסטוריה ייחודית, מטען תרבותי כבד, שפה וסמלים וניחוחות וזכרונות – צורת חיים זו אובדת, מבלי שהיא תבשר לנו דבר על גאולה צפויה כלשהי. הגלות הסתיימה, אך איננו יודעים עדיין דבר על גאולה.

הקביעה כי הגלות הגיעה לקצה אינה משאלת לב או הצהרה משיחית המכוונת ליצור מציאות. אפשר לקרוא אותה באדישות אם רוצים. היא עובדה יבשה, ובעיני רבים – אפילו עגומה. אחרי הכל, צורת חיים עשירה הולכת ושוקעת באבק […] מבלי שהיא תבשר לנו דבר על גאולה צפויה כלשהי

סוף זה נותן את אותותיו בשני ממדים: גשמי ורוחני. הממד הראשון מעשי ביותר: איננו חיים עוד בארץ זרה, מיעוט לאומי החוסה תחת שלטון נכרי. אנו חיים בארצנו ואנו אדונים לגורלנו. זו עובדה שאנו, היהודים כולם, דתיים וחילוניים כאחד, מתכחשים לה לעתים. עם זאת, זו עובדה שלא ניתן לכפור בה. אם איננו חיים כיהודים במדינת היהודים אנחנו האחראים היחידים לכך. אנחנו, היהודים החיים במדינת ישראל, מסוגלים לעצב את המדינה כרצוננו. יש לנו הכוח לכך. אם איננו עושים זאת, הרי זה משום שאיננו רוצים.

הממד השני של סיום הגלות הוא ממד הרוח. לגלות יש ממד תודעתי, רוחני. תודעת הגלות היא תודעה המבחינה בין העולם הזה לעולם הבא, ומבינה כי עצם הופעת האדם בעולם הזה הוא גלות. לפי תודעה זו, האדם אינו אמור להשקיע בטיפוח החיים האנושיים בארץ. הוא אינו אמור לחשוב איך מכוננים משטר פוליטי טוב יותר או כלכלה יעילה ומשגשגת. הוא אינו אמור אפילו להטריד את עצמו בעשייה פוליטית, כיוון שהארץ הלזו היא מקום של גלות, מקום שהוא רק מחכה לצאת ממנו. מבחינה זו, היום האדם אינו נמצא בגלות עוד.

במשך תקופה לא מבוטלת היתה רוח האדם בגלות. האדם לא השקיע בחיים הארציים, ואם היו אנשים פרטיים שעשו זאת, הם נתפסו רודפי תאוות, אלו ש"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". אולם רוח האדם אינה נמצאת במקום זה עוד. כיום ברור לכל, דתיים וחילונים כאחד, כי אנשים העוסקים בפוליטיקה והרודפים אחר תיקון חברתי, אחר תיקון העולם, הם אנשים צדיקים. אלו המנסים לתקן את השלטון הפוליטי הם אנשים שהתודעה שלהם השתחררה מן הגלות. הם מעוניינים בחיים בארץ. החיפוש אחר הצדק, אחר השלטון הפוליטי הטוב, נמצא בכותרות הראשיות. ואנשים הזונחים את הארץ ונסוגים ממנה אל השמים, הם אלו המפקירים את הקיום המשמעותי ומתכנסים לעסוק בענייניהם הפרטיים.

הקביעה כי הגלות הסתיימה אינה אפוא התפרצות של דמיון משיחי אלא ניתוח עובדתי צרוף המצביע על סיומה של תקופה. היהדות התקיימה במשך מאות רבות בצורה מסוימת, וצורה זו הגיעה לסופה. זוהי עובדה מוצקה. המכירים בעובדה ברורה וגלויה זו אינם אנשים בעלי דמיון משיחי. בעלי הדמיון הם דווקא אלו המתאמצים להיאחז בכוח בצורה הישנה ולדמות שאנו חיים עדיין במבנה ישן של "פנים וחוץ", תחת שלטון זר של קוזקים רוסיים או דוכסים פולניים.

השאלה שהיהדות צריכה לשאול את עצמה היום היא: במה אנחנו מאמינים? אין "חוץ" עוד, יש רק פנים. והשאלה היא מי אנחנו; מה חשוב לנו; מה אנחנו רוצים בעולם. איננו מיעוט לאומי החי בארץ זרה. השימור העצמי מפני העולם הזר שבחוץ אינו תירוץ. איננו בגלות כבר. הבעיה שלנו היא אנחנו עצמנו

השאלה שהיהדות צריכה לשאול את עצמה היום היא: במה אנחנו מאמינים? אין "חוץ" עוד, יש רק פנים. והשאלה היא מי אנחנו; מה חשוב לנו; מה אנחנו רוצים בעולם. איננו מיעוט לאומי החי בארץ זרה. השימור העצמי מפני העולם הזר שבחוץ אינו תירוץ. איננו בגלות כבר. הבעיה שלנו היא אנחנו עצמנו.

המתירנות של התרבות החילונית – "המבול שבחוץ", כמו שהמשגיחים אוהבים לומר – אינה תירוץ להסתגרות. מבחינה אובייקטיבית, היהדות שומרת המצוות אינה קטנה יותר מהאליטה החילונית בארץ. העוצמה הפוליטית של הדתיים עולה כיום על זו של מפלגת מר"צ. מבחינה מספרית, יש בישראל דתיים אדוקים רבים יותר מחילונים אדוקים. גם מבחינה מוסדית איננו חלשים כלל וכלל. הסיבה היחידה שבוחרי מפלגת מר"צ קובעים את סדר היום בחינוך ובתרבות בישראל ואנו מסתגרים מפניהם בתוך גטו, היא שאנחנו בוחרים בחולשה. החולשה שלנו היא רוחנית בלבד, ואנחנו האשמים היחידים בכך. אם היינו משתחררים מקטנות המוחין שלנו, היינו יכולים להוביל את המדינה.

 

מעם ישראל לקהילה של יחידים

אחת התוצאות הטרגיות של אי-ההשלמה עם המציאות העובדתית של סיום הגלות היא אבדן התודעה של "כלל ישראל" שאפיינה את הקיום הגלותי. כיוון שהסתיימה הגלות, הולכת ואובדת תודעת "כלל ישראל" שנשמרה בעבר במסגרת הקהילתית. כיום, כאשר היהודים מתעקשים לתחזק תודעת חומות, הקיום הקהילתי שלהם מפסיק להיתפס בעיני עצמם בתור קיום לאומי ומתחיל לקבל פנים של קיום שבטי או של התאגדות דתית של יחידים.

כפי שמסביר יורם חזוני בספרו "בשבח הלאומיות", יש הבדל מהותי בין התאגדות שבטית להתאגדות לאומית. התאגדות שבטית היא תוצר של השתייכות משפחתית או דמוי-משפחתית. בני השבט מאוגדים יחד מכוח קשרי הדם ביניהם, ההופכים אותם לגוש אחד. הקיום השבטי מוציא מתוכו כל מי שאינו קשור באופן מובהק לבני השבט, בקשרי דם וחיתון. האינטרס הראשי של השבט הוא לשמור על קיומו העצמי, להרבות את כוחו ולהגדיל את עושרו. בני השבט דואגים זה לזה; הם נלחמים בכל מי שמנסה לצמצם את כוח השבט, ונאבקים כאיש אחד לקידום האינטרסים של השבט. קיום לאומי, לעומת זאת, הוא קיום שאינו כרוך בקשרי דם ישירים, אלא יש לו ממד גבוה יותר, של תורה ושל ברית. הלאום הוא דרגת קיום קבוצתי הנמצאת מעל האינטרס הישיר של הקבוצה שאליה האדם קשור בקשרי דם. הוא אינו מועצה של ראשי שבטים, אלא גוף גבוה יותר, המאוגד באמצעות ברית, ומתוך הברית נולדת תורה – חוק אחיד המחייב את כל בני העם באופן שווה, ללא קשר לשבט הספציפי שלהם ולמיקום שלהם בתוכו.[2]

כיוון שהסתיימה הגלות, הולכת ואובדת תודעת "כלל ישראל" שנשמרה בעבר במסגרת הקהילתית. כיום, כאשר היהודים מתעקשים לתחזק תודעת חומות, הקיום הקהילתי שלהם מפסיק להיתפס בעיני עצמם בתור קיום לאומי ומתחיל לקבל פנים של קיום שבטי או של התאגדות דתית של יחידים

כל זמן שישראל חיו בגלות, הם שימרו את התודעה הלאומית, אף שמבחינה מעשית הקיום שלהם היה שבטי בעיקרו. אמנם כל קיבוץ יהודי היה מורכב ממשפחות אחדות החיות במקום במשך דורות, והקשרים בין הקהילות ובתוך הקהילות התבססו על קשרי חיתון ענפים, אולם התודעה של היהודים היתה לאומית ולא שבטית. הקהילות היהודיות לא התנהלו כשבטים המנהלים ביניהם קשרים דרך מפגשי פסגה של ראשי חמולות, אלא כעם. התודעה שלהן נותרה לאומית, וכל אדם שהשתייך לקהילה יהודית היה חבר שווה בעם היהודי, בין אם היה מהמבורג ובין מאלטונה, בין מפינסק ובין מרומא. הקהילה נתפסה כחלק משלם גדול יותר – היא היתה חלק אחד בתצרף לאומי גדול ולא שלם בפני עצמו, המנהל מערכת יחסים של קח ותן עם שבטים אחרים הקשורים אליו בקשר אתני והיסטורי.

בתקופה האחרונה, בעקבות סיום הגלות, התודעה היהודית משתנה. דא עקא, שינוי זה אינו מבשר בהכרח חזרה בריאה לתודעת עם אחד אלא אבדן של הדבק הלאומי. היהודים השומרים על הקיום הקהילתי ועל המסורת היהודית הולכים ומאבדים את התודעה הלאומית ומתחילים לראות את עצמם שבט או מסדר דתי.

בעולם החסידי, רבות מהחצרות החסידיות מתחילות לפתח תודעה ודפוסי התנהגות שבטיים, ובני החסידות מאבדים לחלוטין את התודעה של "כלל ישראל". המושג "כלל ישראל" מתרוקן אצלם ממשמעותו המקורית, והוא הופך להיות זהה ל"כלל החסידים של החסידות שלנו". אין זו מחלה של החסידות בלבד, אך אצלה הדבר מוחצן במיוחד.

בניגוד ליהודי הגלותי, שאצלו קיום המצוות הפרטי היה תמיד "בשם כל ישראל", המושג "בן תורה" מבטא טיפוס אחר לגמרי. "בן תורה" הוא אדם הטרוד ב"עולם הבא" הפרטי שלו. הוא אינו מעוניין לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בעולם כולו, וודאי שאין לו עניין "בשם כל ישראל"

בעולם הישיבות הליטאי, אבדן התודעה הלאומית מתבטא לרוב בתפיסה אינדיבידואלית הרבה יותר. החינוך הליטאי של היום מחנך ליהדות בתור מסלול ששייך ליחידים ולא לעם. ההשתייכות לקהילה נתפסת מסגרת המאפשרת ליחיד להיות עובד ה' בצורה נעלה. בניגוד ליהודי הגלותי, שאצלו קיום המצוות הפרטי היה תמיד "בשם כל ישראל", המושג "בן תורה" מבטא טיפוס אחר לגמרי. "בן תורה" הוא אדם הטרוד ב"עולם הבא" הפרטי שלו. הוא אינו מעוניין לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בעולם כולו, וודאי שאין לו עניין "בשם כל ישראל". עם ישראל אינו נמצא באופק שלו, והוא גם לא יכול להיות, כיוון שהוא עסוק כל הזמן בלבדל את עצמו מעם ישראל, ולחשוב על עצמו כעל מי שאינו שייך לסיפור הגדול.

עם זאת, בשביל להשיג עולם הבא טוב, "בן תורה" צריך "קהילה", שהיא אוסף של יחידים החולקים מטרות דומות לשלו. כך, בדרך של "איש את רעהו יעזורו", יכול כל אחד מהיחידים המרכיבים את הקהילה לקיים את מצוות הדת בהידור ולזכות לחיי עולם הבא. הם יכולים לקנות גנרטור לשבת ונביאים מקלף ל"מניין אברכים". הקהילה היהודית מפסיקה להיות "חלק מעם ישראל" והיא הופכת להיות מסדר דתי, אספה וולונטרית של יחידים המעוניינים באורח חיים מסוים. למעשה, עם ישראל כולו מפסיק להתקיים. "כלל ישראל" הופך להיות כלל האנשים השולחים את הילדים שלהם לישיבות. אין להם קשר לעם שיצא ממצרים וקיבל תורה ונכנס לארץ והקים כאן ממלכה, וגלה מהארץ ושב אליה שוב וגלה ממנה שוב. מדובר בקבוצה של מאמינים החיים תחת שלטון פוליטי זה או אחר, ולא בקבוצה לאומית השואפת לממשל עצמי, כמו שהיו היהודים במשך כל הדורות.

תופעה זו היא פועל יוצא של ההתכחשות לעובדה שצוינה למעלה: סיום הגלות. סיום הגלות מביא לכך שהבסיס הישן לדבק הלאומי, תודעת הנכר, אינו מחזיק עוד את העם יחד.

 

לשמוע בקול ה'

כדי להציל את התורה מאבדון ואת לומדי התורה מכיליון, אנחנו צריכים להודות שהגלות הסתיימה, ולהתחיל לחשוב מי אנחנו ולא ממי אנחנו מפחדים. אולם נראה שאף אחת מהקבוצות החיות בארץ אינה רוצה להודות בכך שהגלות הסתיימה. החרדים ממשיכים לדבר על "הגנה מפני אתגרי החילון", והמחלוקת העיקרית בתוך שורותיהם היא אסטרטגית: עד כמה צריכות החומות להיות עבות. גם הציונות הדתית, שללא ספק אינה נגועה בשכחת המושג "כלל ישראל", אינה פותרת את הבעיה העקרונית. בסופו של דבר, היא מחזיקה בתפיסת בית המדרש החרדית, התפיסה שהתורה נמצאת "בפנים", בתוך בית המדרש, והיא עומדת בניגוד ל"חוץ", לחיים החילוניים מחוץ לבית המדרש. התורה מבחינתה אינה תורת חיים, אלא משהו האמור לכרות ברית עם החיים. הציונות הדתית מצליחה להחזיק בזיכרון הישן של "כלל ישראל" באמצעות התקווה הגאולית ליום שבו תיכרת ברית חדשה בין התורה ובין החיים. אולם כל עוד אנחנו ממשיכים להחזיק בתפיסה שהתורה נמצאת "בפנים", יום זה לא יגיע. הציונות הדתית אינה מתקדמת הרבה יותר מהחרדיות במחשבה שלה על "מי אנחנו". התשובות שלה דלות כמעט כמו התשובות החרדיות. משום כך, גם החזון הגאולי שלה הולך ומידלדל, ומשתלטת עליה רוח הרב-תרבותיות, הרואה ביהדות "מסורת" ובשומרי המצוות "שבט".[3]

לצד זאת, רבים רבים מהעם שבשדות הולכים ומאבדים את הקשר שלהם אל העם היהודי. רבים נוטשים את מסורת התורה, מפסיקים לשמור מצוות, ומאבדים גם את התודעה הלאומית של ההשתייכות לעם היהודי. נשיא מדינת ישראל לשעבר עומד ונואם על "ארבעת השבטים" של מדינת ישראל: "השבט החרדי, השבט הערבי, השבט החילוני, והשבט הציוני-דתי", והתכנית החינוכית היוצאת מהשקפת עולם זו נלמדת בכל מוסדות החינוך הממלכתיים. מדינת ישראל נתפסת בעיני רבים מבוגרי מערכת החינוך שלה מסגרת המאגדת יחד קבוצות שונות, חלקן בעלות מוצא אתני משותף, חלקן בעלות זיקה תרבותית בין חבריהן, חלקן חיות כאן זה דורות וחלקן עלו לכאן לאחרונה, חלקן כאן מסיבות דתיות וחלקן כאן מסיבות הומניטריות. מדינת ישראל היא מסגרת דמוקרטית המאגדת את כל הבליל האנושי הזה על בסיס ערכים ליברליים של כבוד האדם וחירותו, בדיוק כמו שאר הדמוקרטיות הליברליות במערב.

התופעה של "עם יהודי" – עם שיש לו רציפות היסטורית, תרבותית ותודעתית – אינה נוכחת עוד בחינוך הישראלי החילוני. ההיסטוריה של מדינת ישראל מתחילה בסוף המאה ה-19, כאשר קבוצה מסוימת שנרדפה באירופה על רקע גזעי החליטה למצוא חבל ארץ להידחק אליו. בחבל ארץ זה יושבים "שבטים" המאוגדים במסגרת דמוקרטית. ו"דמוקרטית", כך מחנכים במערכת החינוך הישראלית, מתחרה עם המאפיין הצמוד לה – "יהודית". המדינה היא יהודית כי יש כאן הרבה אנשים מהרקע האתני והתרבותי היהודי, והיא דמוקרטית כי הערכים המכוננים שלה דמוקרטיים. מדינת ישראל היא מסגרת דמוקרטית עבור יהודים ומיעוטים נוספים.

למרבה הצער, רבים מבוגרי מערכת החינוך החילונית בישראל מרגישים קירוב לבבות ואחווה כלפי סטודנטים בקולג' אמריקאי יותר ממה שהם חשים כלפי בוגרי מערכת החינוך החרדית. יש להם הרבה יותר מן המשותף, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תרבותית, עם הקולגות האמריקאיים שלהם, מעם חברי "השבט" החרדי. אין להם תודעה לאומית, כי אין להם כל בסיס היסטורי, חינוכי, רגשי והשכלתי לזיקה אל העם היהודי.

הצרה של היהדות היום אינה אמצעי הטכנולוגיה החדשים והקושי לשמור על הילדים מפני "פיתויי הרחוב". המחשבה הגלותית הקטנונית הזו היא עצמה ביטוי של הצרה שלנו. הצרה היא שאנו ממשיכים לחשוב "איך אנו שומרים על הדור הבא", במקום לשאול את עצמנו: מהי התורה? מה היא אומרת על החיים בארץ? כיצד מארגנים חברה לאור החינוך שלה?

איננו יכולים להטיל את האשמה במצבנו על דור אובד זה – בוגרי מערכת החינוך החילוני. עמי הארצות שבעם היהודי אינם אשמים במצבנו. אלו שהתחנכו לא עלינו במוסדות החינוך החילוני הם תינוקות שנשבו. הם אינם יודעים מהי יהדות. הם אינם יודעים את התורה ואינם מכירים את העם היהודי. אם הם אומרים שאין עם יהודי, הרי זה משום שהם אינם יודעים עליו שום דבר. הבעיה שלנו היא ההזנחה הפנימית שלנו, המאשרת את ההאשמות שטופלים עמי הארצות על תלמידי החכמים.

כשהם אומרים לנו שיהדות היא אוסף של יחידים אדוקים המשמרים בליל מנהגים מיושנים ומסתגרים בשכונות שלהם, אסור לנו לאשר את דבריהם. הבעיה היא, שנראה שאנו אכן מאמצים את המבט שלהם. כשאנו ממשיכים להחזיק היום בתודעה של נכר אנו מנתקים את עצמנו בכוח מהעם היהודי והופכים להיות שבט מקומי או אוסף יחידים חסרי היסטוריה והקשר, ללא תורה, ללא גדולה, השוכחים את ה' א-להי ישראל ואת המסע הארוך שעברנו כדי לגלות את שמו בעולם.

הצרה של היהדות היום אינה אמצעי הטכנולוגיה החדשים והקושי לשמור על הילדים מפני "פיתויי הרחוב". המחשבה הגלותית הקטנונית הזו היא עצמה ביטוי של הצרה שלנו. הצרה היא שאנו ממשיכים לחשוב "איך אנו שומרים על הדור הבא", במקום לשאול את עצמנו: מהי התורה? מה היא אומרת על החיים בארץ? כיצד מארגנים חברה לאור החינוך שלה?

יש לנו תשובות לשאלות האלו, והן אינן מסתכמות בערכי הדמוקרטיה הליברלית. אבל עלינו לשאול אותן. עלינו לשאול את עצמנו, מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם? כשאלת הבן החכם. אנו יכולים ללמוד את התורה כפי שלא למדו אותה אלפיים שנה. כל הרעיונות העמוקים של חז"ל ושל חכמי הדורות, של המקובלים ושל בעלי המוסר, של הרמב"ם ושל המהר"ל – יכולים להאיר עתה באור יקרות ולהפוך למציאות ממשית. כל המחשבות על גדולת ישראל ועל עוצמת הרוח שלו, שנחשבו מתוך מסגרת צרה של קיום קהילתי גלותי, יכולות להפוך לתורת חיים אמיתית. יש לנו הזדמנות אדירה – ללמוד את התורה שאבות אבותינו שמרו במשך דורות, עבור הרגע הזה, הרגע שבו נחזור אל ארץ אבותינו. אבל עלינו לעשות זאת.

חז"ל מלמדים שהגאולה אינה תלויה אלא בתשובה (סנהדרין צז, ב), שהרי כך נאמר בתורה בפירוש: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ (דברים ד, ל). צדקו בהחלט כל גדולי הרבנים שאמרו שהגאולה אינה תלויה בכוחו של האדם, שהרי אנו רואים היום מהם פירות גאולה זו. רבים מבוגרי החינוך הישראלי אינם מבינים מדוע עליהם לחיות כאן, והם סבורים שאבות אבותיהם עשו טעות בכך שהיגרו לפלשתינה במקום לארה"ב. הגאולה אכן תלויה בשמיעה בקול ה', ומהי שמיעה בקול ה' אם לא לימוד תורה? דבר זה בהחלט נתון בידנו, בלבבנו. עלינו להתייחס לתורה שלנו ברצינות, לשוב אליה, להקשיב לה, לשמוע את קול ה' המדבר בה. בפיך ובלבבך לעשותו.

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, אומר המזמור. אכן, היינו כחולמים. ה' השיב את שבות ציון, אך אנו עדיין שבויים בחלום הגלותי. אנו עדיין שרים את השירים שלימדונו אבותינו על נהרות בבל.

הגלות הסתיימה. זו עובדה. השאלה עכשו היא אם אנחנו מוותרים על הסיפור של העם היהודי ואובדים חלילה בשטף ההיסטוריה, או שמא אנו מחליטים להכיר בכך שחזרנו אל ארץ אבותינו ומגלים רצון לחיות בה כעם. הבחירה בידיים שלנו.

 


[1] https://www.ypt.co.il/4462

[2] Yoram Hazony. The Virtue of Nationalism. Basic Books, 2018.

[3] ראה למשל גיליון 79 של כתב העת דעות, "מסורה היא בידנו". רוח דומה ניתן למצוא בספרו החדש של משה קופל, לחיות כמו יהודי. למעשה, ניצנים של רעיונות אלו נמצאים כבר בהגותו של הרב שג"ר, למשל מאמרו "הלכה, הליכה, אמונה" בספר להאיר את הפתחים.

תמונה: מארק ניימן, לע"מ.

27 תגובות על “הבעיה שלנו אינה הרס החומות

  • ייש"כ, נקודות למחשבה.

  • ישר כח על הדברים!
    רק חשוב לחדד נקודה "חרדית" מסוימת:
    אם הבנתי נכון, הקריאה שלך היא לחיות חיי דעת יהודיים, ומקור הדעת תורתנו הק', נלמד מי אנחנו ומה הם החיים ואיך ניגש אליהם לכל אורכם ורוחבם.
    נדמה לי שהחרדיות פוחדת מכך, כי בשאלת המדיניות לאיך צריכים להתנהל בהנהגת ציבור, קשה לדאוג שהציבור יחיה עם תודעת דעת וזה יחזיק מעמד כאשר הציבור מאוד גדול, חומות חיצוניים כמו פלאפון כשר וכד' עובדים בשטח יותר טוב, ראה כמה החשש מהאפשרות שהופכת לממשית בימים אלה, להשתמש בסים כשר בפלפון חכם בלי שהמוסדות ידעו על כך, עד כמה זה מפחיד את המערכת. כשיש שליטה בדברים חיצוניים ששולטים על רוחב גדול בחיי היומיום זה חומה פרקטית מאוד יעילה, שנראה שעד היום היא די עובדת (לפחות בחיצוניות הגלויה).

  • לכותב הנכבד צר לי לנפץ את חלומותיך אך לצערינו אנחנו עדיין עמוק בתוך הגלות עדיין אנחנו מתפללים מפני חטאינו גלינו מארצינו הגאולה לא שייכת לטריטוריה אלא לשלטון שמבוסס על קבלה מוחלטת של התורה הק' כסמכות בלעדית בכל תחומי החיים ולכן סברו חכמי ישראל שהגלות היום תחת יהודים מומרים פורקי עול שתכליתם לעקור את התורה הק' מעם ישראל וליצור זן חדש של זהות לאומית יהודית שמבוססת על טרטוריה ועל תרבות קלוקלת של אומות העולם קשה יותר מאתגרת ומסוכנת יותר לכן התפקיד שלנו היום הוא לשמור על עצמינו להשאר יהודים נאמנים אנו ובנינו וזה רק ע"י שניצור חייץ ברור שלא יקרה לנו מה שקרה ל'מזרחי' שרוב בניהם עזבו את דרך התורה הק' והתבוללו במרחב החילוני לצערינו ולדאבון הלב זה התהליך שעובר על אלו שנקראים חרדקים שרוצים להפתח לחברה החילונית . ב"ה עולם הישיבות והחסידות פורח כפי שלא היה מעולם ואילו החילוניות במצב של ריקבון עמוק נמשיך בדרכינו בדרך התורה הק' ונצפה לגאולה השלמה בב"א.

    • ליעקב
      אז אני מבינה שאתה מאוד מזדהה עם המרגלים כנראה…

  • אני לא יודע אם זו מחמאה אבל זה קצת דומה למה שכתב הרב רכניץ בבשבע בשבוע שעבר. להלן ציטוט חלקי:
    המחיר החינוכי של הניתוק

    עד כה עסקנו בשאלות המהותיות, אולם לא ניתן להתעלם גם מההשלכות החינוכיות של הניתוק בין התורה והחיים. נפתח בכך שסוגיות שלמות שנמצאות במרכז השיח והתודעה המודרנית זוכות להתעלמות מוחלטת במוסדות החינוך התורניים. כך למשל בנוגע ליחס הראוי לדמוקרטיה, מי מהר"מים בישיבות מכיר את דברי הרב וולדינברג כי "שנואה היא לפי חוקי תורתו הקדושה הנהגה דיקטטורית והשתלטות כחִית (כוחנית) באיזה אופן שהוא של איש או קבוצת אנשים על שדרות העם" (הלכות מדינה ג, עמ' קצ)? התוצאה היא שבציבור רווחת התחושה שלתורה אומנם יש עמדה – והיא אכן חשובה – בהבנת שבועת מודה במקצת, אך אין לה מה לומר על סוגיות מרכזיות בחיינו.

    חמור מכך, הניתוק בין התורה לחיים יוצר לעיתים תמונה שגויה של עמדת התורה. כך למשל כמעט כל יהודי שומר מצוות מניח ש"גרמא בנזיקין פטור", אך הוא אינו מכיר משום מה את שיטת הרמב"ם ש"כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם" (חובל ומזיק ז, ז) ואשר נפסקה בשולחן ערוך (חושן משפט שפו, ג). ההתעלמות משיטת הרמב"ם אינה אפשרית במקום שבו הלימוד מחויב להשיב לשאלה כיצד ניתן ליישם את משפט התורה.

    הניתוק אף יוצר תחושה של מיצוי אצל התלמידים. אלה מרגישים שבסוגיות הנלמדות בישיבה כבר לא נותר מה לחדש, ותפקידם הוא רק לחזור על מה שכתבו אחרים. זאת בזמן שלפנינו משימה אדירה של גישור על פער של מאתיים שנה בין התורה לחיים.

    הקיר בין התורה לחיים מתחיל להיסדק, וגיבוש חזון מדינת התורה חוזר וקורם עור וגידים. מדובר בתהליך מהותי שבמרכזו הקשבה לדבר ה' שבתורה בכל תחומי החיים. לתהליך זה יש השלכות חינוכיות רבות עוצמה, שבמרכזן הפיכת עולם התורה מצוללת שמגינה מפני העולם החיצון למגדלור שמאיר את הדרך. שנזכה לפעול עם א־ל ולקדם את התהליך.

  • אליהו היקר
    הבעיות שאתה מעלה בכישרון אכן קשות, ״מצאת מקום חרפתנו״. לגבי הפתרון – חוץ מלומר שאנחנו צריכים להתייחס לתורה שלנו ברצינות ושאר אמירות טריוויאליות בכגון דא, לא אמרת כלום. נשמח שתרחיב ואולי תתן דוגמאות או הפניות לדרך שבה ״הופכים את התורה לתורת חיים״.

  • כבודו טוען: “יש לנו את התשובות לשאלות האלו והן אינן מסתכמות בערכי הדמוקרטיה הליברלית". יפה, ימשיך כבודו, מה התשובות שיש לו. עוד רעיון שמרני ימני של יורם חזוני שיעבור סוג של סינטזה תאולוגית מוזרה ? עוד “מדינה רזה" (ע"ע "מי אנחנו") ? עוד שטיק ליברטני באיצתלה יהודית. לא יודע אם יש למחבר תשובות, מה שיש לו זו אמונה שהדמוגרפיה בצידו הפוליטי ועמה תחושת עוצמה ופאטוס, או לפחות זו אמונתו, זו להבנתי מהות המאמר. ולגבי התייחסותו ל"חילונים" כ"בורים ועמי ארצות", הייתי אומר באופן כללי שבני אדם נוטים להיות בורים ועמי ארצות, וחרדים מצטיינים בכך במיוחד. נעזוב עניינים של חינוך נטול לימודי ליבה, אני מתייחס למשהו מהותי יותר: ללמד חשיבה ביקורתית, ללמד חינוך מיני, ללמד היסטוריה וארכאולוגיה ולא רק פרופגנדה דתית, ללמד את תאוריית האבולוציה, הרי לפתוח את כל זה זה משהו שאפילו בבתי ספר ממלכתיים דתיים לא ממש עושים וגם לא ממש בב"יס חילונים, או רק במשורה, מתוך הבנה שיש לזה מחיר …. התשובות שהבטיח המחבר, איכשהו יש לי הרגשה שלא אקבל אותן

  • מאמר משובח אמיץ ונוגע באמת של הגאולה. אמנם הוא שלילי (מבקר ומדבר נגד עניינים דעות ואנשים), ומבחינה זאת הוא אולי שייך לגלות.
    בברכה, הלואי שירבו כותבים אמיצים כאלו.

  • כל אדם שונה . כל דור ואתגריו שונה , ולכן התשובות לכך שונות ולא ניתן להשתמש בכלים ישנים. המושג חרדיות צמח עקב האמנציפציה שהתחילה במאה ה 18 וגם הוא מושג פוליטי , לכן כדי להתגבר בדור הזה יש לנטוע גאווה בחינוך ובדרך , לבנות ביהודי מטרה של מצוינות בכל אחד לפי התאמתו ובכלליות כמו החינוך "ביישוב החדש" כולל ליב"ה שגבוהה מהחינוך הריק והחלול של המערכת החילונית ולזה דרושים אנשים ראויים – ליטוש יהלום אפשרי רק עם יהלום

  • טוב שאתה מבין יותר מכל גדולי ישראל איך צריך להנהיג את עם ישראל .
    אולי גם תוריד את החומות מההיבדלות לרצח סמים וכו ?? אהה בזה לא , רק בואו נפתח ונלמד מהחילונים , פשוט לא ייאמן

    • לפני 200 שנה עם ישראל כולו דקדק במצוות קלה כבחמורה, חרדים לכל דבר ועניין.
      היום הצבור החרדי הוא אולי 10% מעם ישראל וגם זה בקושי.
      מה לעשות, גדולי ישראל לא ממש הצליחו לבלום את השטפון. אולי בעיניך הכשלון יתום, תמשיך לטמון את הראש בחול. מי לקח אחריות על הכשלון האדיר הזה?
      רוצה לשמוע סוד? חילונים זה לא רק סמים. כשאתה צריך מנתח מוח, קצבאות ביטוח לאומי, מים בברזים, חשמל בחורף ועוד אלף ואחד דברים אתה מגיע לפתחם של החילונים. החילונים יכולים להסתדר מעולה בלי החרדים, לא ראיתי חרדים שמסוגלים להסתדר בלי חילונים.
      רוצה התבדלות? לך תחיה במערות באפגניסטן. אתה מתעקש לחיות במרכז העולם המערבי-חילוני ומספר לעצמך סיפורים על התבדלות?!
      לא כל החילונים מסוממים כפי שלא כל החרדים פדופילים, מי שמבסס את החינוך שלו על שקרים – או שמגדל שקרנים מקצועיים או שהחניכיו שלו, כשמגלים את האמת, בועטים לו בפרצוף, ואלו ואלו מתקיימים בחברה החרדית.

  • לא ברור אחרי כל המלל מה בפועל אתה רוצה ? מה אמור להתרחש אחרי כל זה ?

  • גם דברים נכונים וגם בלבולי מושגים, ובשביל לכתוב ולפרט צריך מאמר שלם, ולמי יש זמן, צריך להיות משועמם וזמן פנוי ביד דיו כדי לכתוב מאמרים כגון אלו ללא טעם וללא תכלית

  • לא קשה במיוחד לקרוא בין השורות שמחבר המאמר מציע, פשוטו כמשמעו, לחרדים לפעול באופן אקטיבי להחזרת "עמי הערצות" (ע"ע חילוניים) בתשובה עבור "השלמת הגאולה".
    תגיד אדון לוי, אתה לא חושב שזו עזות מצח וחוצפה לא לכבד מנהגים וערכים של מי שאינו חושב כמוך ?
    מה דעתך להמשיך להניח לחילוניים לחיות את חייהם כפי שהם מעוניינים בכך ולא לכפות הר כגגיגת את ערכיך ודעותיך ?
    במה בעצם אתה שונה מיאיר לפיד, ליברמן ואחרים שעלתה הצעקה עד השמיים שהם רוצים לחלן אותנו ?

  • איי, רב אליהו סתכל בכל הטוקבקים.
    זה אבוד.
    אין עם מי לדבר.
    מציע לך לדפוק את הראש בקיר, יותר פרודוקטיבי מלהסביר לחרדים שרגע האמת הגיע אתמול.

  • אין מושג של גלות בתוך ארץ ישראל
    המושג גלות אינו הופכי למושג גאולה, יתכן שאין גלות ואין גאולה
    ישנה טעות שלומדים לכאורה משלטון יון בארץ ישראל בימי החשמונאים וטוענים שתקופה זאת נקראת גלות יון אז בכל המקורות כתוב מלכות יון ולא גלות יון חוץ ממקום אחד במדרש רבה אך גם שם בכתבי היד לא כתוב גלות יון

    בכל אופן בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים פירוש היינו כאוטיסטים שמנותקים מהמציאות ולא מבחינים בשיבת ציון

  • כשהדור הזה ימות אולי יהיו ילדים שיהיו בשלים לרעיון כזה

    • ברוך השם, הנה אחד שמבין (באמת)..

  • כשכבר חשבתי שהכותב מבין את תפיסתו הרוחנית של הרב שרלו,
    הגעתי למשפט הזה:

    "המקום שבו התורה שוכנת הוא בית המדרש".

    לטענת הכותב גם הרב שרלו סבור שהתורה ספונה אך ורק בבית המדרש.

    אין עיוות גדול יותר מזה של תפיסת הרב שרלו.

    מה שבעצם הרב שרלו טוען זה שלמרות האתגרים, מקומה של התורה הוא בחיים.
    בכל מקום.
    וחיזוק הצבא או החברה הוא הוא חיזוק התורה והגדלתה.
    יציאת התורה למרחבי החיים היא דרכה האמיתית של תורה.

    אפשר לא להסכים אבל צריך להבין שזו תפיסתו של הרב שרלו כמו גם תפיסתה של הציונות הדתית כולה.

    • אכן, בעניין בזה, ובכל תפיסת הכותב ביחס לציונות הדתית, שככל הנראה הוא מכיר מעט מאד, יש עיוות עמוק.

  • מאמר חשוב מאד. יישר כח!

  • קורא את התגובות פה ומשתומם ונדהם איזה דפוסי חשיבה נוצרים כשלא לומדים אמונה ורק נשארים בדלת אמות של הלכה (במובן הגלותי והמצומצם).
    החרדים והחילונים הם שתי קצוות שלא מסכימים על שום אבל מסכימים על דבר אחד: שקודש וחול לא יכולים להשתלב יחד.

  • לא אאריך בדברים, אסתפק ברשימת מלאי (חשובה לענ"ד) – היכן לשמר את החומה היטב-היטב, והיכן להנמיכה עד-כדי יציאה החוצה ולימוד האמת ממי שאמרה:
    1) "לימודי ליבה" ואקדמיה, או הדומה להם – צריך, ושלא יביאו כדוגמא גאון שלמד רק בישיבות ונעשה מהנדס מבריק או יזם אדיר ללא אנגלית ומתימטיקה. הלוחמים הקנאים נגד הנ"ל מסודרים היטב בפרנסה – הם וצאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם.
    2) גיוס (ליחידות חרדיות בלבד) – צריך, ושלא יספרו על מתיתיהו וחמשת בניו שבכוח התורה בלבד ניצחו את הצבא היווני. (מובן שחוק הגיוס המטומטם רק ישבש את התהליך המבורך הקיים, כי החוק הזה לא יגייס איש וגורם אנטגוניזם מוצדק).
    3) טלפון "חכם" ,או אינטרנט לא מסונן – אסון!
    4) סובלנות כלפי רפורמים, להט"בים, פרוגרסיבים, מינים, אפיקורסים, ניאו-אורטודוקסים ושאר ירקות – לא ולא, כי התורה אינה מוחלפת, והקירבה אליהם מטמאה, "ארס של עכנאי".
    5) שתיקה והשתקה בענייני סוטים/פדופילים/זימה – הגיע הזמן להפיק לקחים ולפתוח את הנושאים הללו בפרהסיה ובמוסדות החינוך, גם אם העיתונים החרדיים והאתרים החרדיים יסמיקו בגלל צניעותם.
    6) ישיבות תיכוניות/מקצועיות – חיוני! די להביט על נוער נושר, על בטלנים חסרי-ישע, על אלה שנוכחותם בישיבה מאמללת אותם ומזיקה לישיבה.
    7) השכלה כללית, לא רק "לימודי ליבה" – מומלץ! כדי שלא נלמד היסטוריה וגיאוגרפיה מתוך סיפורי צדיקים, או מדע מתוך מאמר בעיתון ועלוני שבת.
    8) יחס ל"חרדים עובדים" – גם הם יהודים! לעיתים קרובות הם יהודים יותר טובים מכאלה החיים על חשבון ציבור עני, הנסחט על-ידי מוביליו.
    9) גם אם יש גלות של ת"ח בין ע"ה (ובין הערב-רב), הרי בכ"ז אנו חיים בא"י ויש בכוחנו להשפיע על דמותה, אפילו בטרם משיח. אבל לשם כך צריך להגיח מתוך החומות!

    • רשמתי את הכל.רק לגבי הגיוס ,אתה יכול לוותר טיפ טיפה?

  • הגאולה מוצפנת לשון הקודש
    קדו"ש: קריאה דיבור ושמיעה

  • שאל את עצמך רק שאלה אחת. כמה רופאים ורופאות יש מתוך הקהילה. לא חיילים, שופטים או מהנדסים. רופאים, מקצוע שכל אחד (כולל חרדים) נדרש לו. היית מצפה שיהיה ייצוג מקביל לפחות לאוכלוסיה. ואז שאל את עצמך מהיכן העוז לזלזל בציבור חילוני מופקר ובור שבכל זאת מקיים תרבות שבה מתחנכים רופאים עם המסירות האישית הנדרשת כדי לרכוש את ההשכלה וגם לעבוד בכך ביום יום. חשבון נפש שלכם נדרש ללא ספק.

    • לא רק שהמאמר אינו מזכיר "חשבון נפש" בצד החרדי אלא מציג את החילוניים כבורים – "עמי הארצות", "דור אובד" שמצווה על החרדים להפסיק להיות פסיביים ומתבדלים אלא לפעול להחזירם בתשובה.
      בזוי.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל