הגמרא (גיטין נו, ע) מספרת כיצד בר קמצא, הזועם על החכמים שלא מנעו את השפלתו הפומבית, עודד את הקיסר הרומי לשלוח עגל כקרבן לבית המקדש. סירובם של היהודים להקריב את הקרבן על המזבח, אחר שבר קמצא הטיל בו מום, היה אמור לשמש הוכחה למרידתם במלכות רומי.
בגין הנסיבות הקיצוניות ביקשו חכמים לקבל את הקרבן למרות המום, ובכך לסכל את מזימת בר קמצא ולהציל את ירושלים מחורבן. אולם רבי זכריה בן אבקולס מנע זאת, פן ייווצר תקדים מוטעה ביחס לדיני קרבנות לדורות הבאים. אפשרות שניה שהעלו חכמים היתה להרוג את בר קמצא ולמנוע ממנו לדווח על הסירוב לקיסר. שוב סיכל ר' זכריה את התכנית, בטענה שזה ייצור תקדים מסוכן, שחטא של הטלת מום בבהמה ראוי לעונש מוות.
הגמרא מסיימת את הסיפור הטרגי בגינוי מדהים: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"!
במאמר זה אבקש להבין את עומק האשמה זו ואת משמעותה הנצחית. מתוך כך, אטען כי יש לה השלכות עמוקות על הבחירה העומדת בפני היהדות החרדית כיום.
הענווה ההרסנית של רבי זכריה
באיזה מובן היתה ענוותנותו של ר' זכריה אשמה בחורבן בית המקדש ובגלות היהודים מארצם? אולי שיקול דעתו היה לקוי, אך מדוע נחשב הדבר לענווה מופרזת? אזכיר שניים מבין ההסברים הרבים שהוצעו לשאלה זו, ואוסיף להם הסבר שלישי.
לפי רש"י, מידת הענווה מתייחסת במקרה זה למידת הסבלנות: ר' זכריה היה סבלני מדי כלפי בר קמצא ולכן נמנע מלהרגו למרות האיום על עתיד העם היהודי. בנסיבות העניין, לא היה ראוי להשאירו בחיים. בעל ה"תפארת ישראל" ביאר שר' זכריה חשב את עצמו לקטן שבחכמים, ולכן לא חשש מלהביע ראשון את עמדתו כיצד יש לנהוג. אולם מעמדו הרם הבטיח שכל שאר החכמים חששו לחלוק על דעתו, ונמצא כי ענוותנותו החריבה, אמנם באופן עקיף, את הבית. ציינתי את ההסברים כדי להדגיש את הקושי שראו המפרשים בדברי ר' יוחנן. יש הסברים נוספים, מסובכים במקצת.
ואולם, אזכור נוסף לענוותנותו של ר' זכריה שופך אור חדש על משמעותה, כפי שאנו למדים בתוספתא:
בית הלל אומרים, מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. בית שמאי אומרים, מסלק את הטבלא (שולחן) כולה ומנערה. זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל! (שבת יז, ד).
ענווה בהקשר זה מתייחסת להיעדר פעולה, לחוסר נכונות להכריע. בסוגיה ההלכתית המוצגת בתוספתא, ר' זכריה מוצא דרך להימנע מהכרעה בעניין על ידי "התחמקות מהסוגיה". לפי ר' יוסי, זוהי בדיוק הבעיה: ענוותנותו של ר' זכריה בהימנעות מהכרעה – "אינני ראוי לכך, אז במקום להכריע נעקוף את העניין" – הובילה לחורבן המקדש.
כמובן, ר' זכריה הצדיק והסביר את העדר הפעולה. […] אולם חז"ל מלמדים שאלה היו רק רציונליזציה לשיתוק בגין ענווה בלתי הולמת
כמובן, ר' זכריה הצדיק והסביר את העדר הפעולה. הקרבת בהמה בעלת מום עלולה להוביל דורות עתידיים לפסוק שהדבר מותר, והריגת בר קמצא עלולה להוביל לפסיקה שהמטיל מום בבהמת קודשים חייב מיתה. אולם חז"ל מלמדים שאלה היו רק רציונליזציה לשיתוק בגין ענווה בלתי הולמת.
אכן, המדרש (איכה ד, ג) מציג את ר' זכריה כחכם המוביל שנכח כאשר בר קמצא הושפל בפומבי ונאלץ לעזוב את הסעודה שאליה הוזמן בטעות. בלשון המדרש, "והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה." גם כאן, ר' יוסי הגיב באותן מילים המצוטטות בתוספתא: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל!" אין ספק כי ר' זכריה היה מצדיק את שתיקתו בטיעונים רלוונטיים. ר' יוסי, לעומת זאת, מכריז עליהם כבלתי משכנעים. הוא מציג הסיבה השורשית לחוסר הפעולה: ענווה שלא במקומה.
הטרגדיה של חוסר פעולה
סוג הענווה המסוים שר' יוסי זיהה אינו רק ביקורת אישית על ר' זכריה. באופן רחב יותר, הדברים באים לזהות מרכיב מפתח בחורבן המקדש וגוזרים לקח מרכזי לדורות הבאים: עלינו להיזהר מאותה מלכודת של ענווה יתרה שאליה נפל ר' זכריה. לענייננו, נדמה כי המקרה של השואה הנוראה, החורבן שעודנו נוכח בזיכרון הקולקטיבי שלנו, הוא מקרה מקביל.
כמובן, אין זה הוגן להשתמש ביתרון הראייה לאחור כדי לבקר את חוסר הפעולה של מי שהיתה להם ראייה קדימה בלבד. עם זאת, קשה שלא לציין את ההקבלה בעניין הזה בין חורבן הבית לבין השמדת יהדות אירופה בשואה הנוראה. שניהם היו קשורים לחוסר פעולה טראגי מצד המנהיגות.
בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה היה מצבם של אחוז גדול מיהודי אירופה בכי רע, בלשון המעטה. הדבר נכון לא רק לגבי גרמניה תחת משטר היטלר והנציונל־סוציאליזם, אלא אפילו לגבי ארבעה מיליון היהודים שחיו בפולין. "הם שונאים אותנו על שמירת השבת," ציטט המשורר היידי יעקב גלטשטיין מאדם שפגש בביקור בעיר הולדתו הפולנית, "והם שונאים אותנו על חילול השבת. הם שונאים יהודים אדוקים והם שונאים חופשיים בדעותיהם שאוכלים לובסטר. הם שונאים את הקפיטליסטים שבנו והם שונאים את הקבצנים שבנו." הפולנים, הוא ציין, היו "פוגרומיסטים באינסטינקט" שהיו "שמחים לטבול בדמנו".
המצב המסוכן הביא את זאב ז'בוטינסקי להזהיר בשנת 1938 כי "הזמן אוזל" ליהדות פולין וכי הדרך היחידה להצילם היא עזיבה. בקונגרס הציוני העשרים שנערך בציריך בשנת 1937 הכיר חיים ויצמן במצב העגום, בספרו על עדותו בפני ועדת פיל, הוא ציין כי רק את הנוער ניתן להציל: "הזקנים יעברו, הם יישאו את גורלם […] רק שארית תשרוד. עלינו לקבל זאת." ז'בוטינסקי מנגד סירב לקבל את הגישה הפטליסטית, ודחק לפינוי של מיליונים. למרבה הטרגדיה, קריאותיו נפלו על אוזניים אטומות מצד חלקים גדולים בקשת הדתית והפוליטית.
בספר "אם הבנים שמחה" שנכתב בשנת 1943 ציין הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד בחריפות המשקפת את הנסיבות הבלתי נתפסות של מצבו כי עמיתיו "הוכו בעיוורון". דברים דומים תועדו בעדויות שונות משנות התופת
עבור האורתודוקסים, ההתנגדות הרבנית להגירה נומקה היטב. רבנים ראו בחופי אמריקה וארץ ישראל מקומות לא בטוחים מבחינה רוחנית, במיוחד לגבי האחרונה, שהיתה תחת שליטת ציונים חילונים. מחוזקים בגישה הרווחת שעל היהודים להמתין באופן פסיבי לבואו של המשיח ומעודדים מהעובדה שקהילות שרדו סביבות עוינות במשך מאות ארוכות, היה זה אך טבעי שהרוב המכריע של המנהיגים הרבניים יבחרו בדרך של חוסר פעולה בתקווה שהאיום יחלוף. אצל יהדות הונגריה, מדיניות זו נמשכה עמוק לתוך שנות ההשמדה. בספר "אם הבנים שמחה" שנכתב בשנת 1943 ציין הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד בחריפות המשקפת את הנסיבות הבלתי נתפסות של מצבו כי עמיתיו "הוכו בעיוורון". דברים דומים תועדו בעדויות שונות משנות התופת.
כפי שצוין, מובן מאליו שאין הכוונה לשפוט. היינו נוהגים באותו האופן. נוסף לכך, המציאות ההיסטורית היא שכאשר גברה תודעת הסכנה, האופציות למילוט המוני היו מעטות ודלות. כמעט לא היה לאן לברוח. אולם ההרס הנורא של השואה עדיין היה קשור, יש שיאמרו עמוקות, לטרגדיה של חוסר פעולה. כפי שאומר הציטוט המפורסם המיוחס לאדמונד ברק, "הדבר היחיד הנחוץ לנצחון הרוע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר." השואה יכלה להגיע למלוא מימושה השטני משום שיותר מדי אנשים טובים – יהודים אורתודוקסים, יהודים שאינם, וכמובן אינם־יהודים שיכלו להתערב לאורך שנות הזעם – בחרו בהיעדר פעולה.
בנייה מחדש
הגלות והרעות הנלוות אליה הן אפוא תוצר של ענווה מזויפת המולידה חוסר פעולה. לפי ה"חפץ חיים" (שמירת הלשון יט), ענווה משתקת זו כבר היתה בחטא המרגלים, כאשר העם הבין כי ההבטחה לארץ שמורה לצדיקים גמורים בלבד ואינה חלה על בני אדם רגילים, הנוטים לחטא. כפי שהוא מסביר, גישה זו שגויה בעליל, "וכל זמן שאין אדם מורד בהקדוש ברוך הוא לעקר מצותיו בכונה, יוכל לקוות לכל טוב."
תמונת הראי לכך היא עבודת הבנייה המובילה אותנו לקראת גאולה, שהיא תוצר של פעולה המכירה באחריות שלנו ושואפת בכל לבה למלא אותה. כך היה בוודאי לגבי בניית היהדות מחדש לאחר השואה, תוצר השקעת אנרגיות ומשאבים אינסופיים של יחידים, אודים המוצלים מאש. היתה להם כל סיבה לפרוש מהחיים הציבוריים, אך הם בחרו להקדיש את כוחותיהם למשימת השיקום. הדבר נכון לגבי מדינת ישראל וכל מה שהיא מייצגת. הוא נכון גם לגבי עולם התורה, שבו התמקדה היהדות החרדית במאמציה הכבירים.
השיב האדמו"ר מגור, "אנו בוכים על אובדנם של אחרים. על אובדנו שלו אדם אינו בוכה. הוא בונה מחדש."
אנקדוטה אחת מספרת על מפגש מקרי בין האדמו"רים מגור ומבעלז בסביבות שנת 1948. נסיבותיהם לא היו זהות. האדמו"ר מגור הגיע לארץ ישראל עם קבוצה לא קטנה של חסידים לפני המלחמה, ואילו הבעלזר הגיע כניצול יחיד בסופה. עם זאת, שניהם סבלו מאבדות קשות ביותר של משפחה וקהילה. כשנפגשו, הם בכו על כתפי זה – חוויה שהזכירה לאדמו"ר מבעלז את המפגש המקראי בין יוסף לאחיו הצעיר בנימין.
"מדוע מסביר רש"י שכל אחד בכה על האובדן העתידי של האחר בזמן החורבן?" הוא שאל את עמיתו. "האם אין זה הגיוני שכל אחד יבכה על אובדנו שלו?"
האדמו"ר מגור השיב, "אנו בוכים על אובדנם של אחרים. על אובדנו שלו אדם אינו בוכה. הוא בונה מחדש."
וכך עשו – בנייה מחדש של שושלות גדולות שעלו בהרבה על שושלות תור הזהב האירופאי. הציטוט הבא, מהאדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מדגיש את ההישגים המופלאים של אנשים גדולים כמותם:
התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה, מי ילד לנו את כל אלה? מי הוא זה שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה, שגם בדורות שלפנינו לא הצליחו להקים דורות כאלו, ומכוח מה צמח דור שכזה. ובוודאי שאין לכך שום הסבר טבעי, אלא שהקדוש ברוך הוא לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה […] וכל זה בזכות אותם הקדושים […] שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם. (קונטרס "ההרוגה עליך", עמ' 30)
הרבי מייחס את נס הצמיחה לזכות קדושי השואה. יש לזקוף את ההצלחה גם לזהותם של מנהיגים אמיצים שהשקיעו את כל מה שברשותם בעמל הבנייה מחדש. הרב יוסף כהנמן, רבה של פוניבז' שבמקרה היה בארץ ישראל כאשר קהילתו, כולל אשתו וילדיו, נרצחה, הוא דוגמה נוספת. במקום להתבוסס ברחמים עצמיים מוצדקים, הוא הקדיש את עצמו לישיבה הגדולה שהקים. בעת הלווייתו, הספידו ראש הישיבה הרב שמואל רוזובסקי כי "נפשו לא מצאה מנוח" וכי הוטרד תמיד מהמחשבה ש"הצלתי את עצמי אך לא את ספינתי". דוקא מחשבה זו דרבנה אותו להציל את דורו, לבנות מחדש את עולם התורה ולהחזיר עטרה ליושנה.
בתוך מספר עשורים, העם היהודי היה עד להרס המוחלט של השואה ולבנייה מדהימה מחדש לאחריה. הראשון כלל חוסר פעולה טראגי, השני היה תוצר של עבודה אינטנסיבית ונלהבת. ההבדל בין השניים מביא אותנו לדילמה הגדולה של זמננו.
לגבור על מלכודת הענווה
ההבחנה בין חוסר הפעולה בזמן החורבן לבין העבודה המדהימה שבאה בעקבותיו גלומה באופי הפעולה.
הקמת מוסדות, קהילות, ישיבות, חצרות חסידיות ומגוון רחב של שירותי דת וארגונים קהילתיים היא עמל מוכר – היא מה שמנהיגים יהודיים עשו לאורך הדורות. זהו סוג הפעילות שהתגאינו בו מימים ימימה, הסוג ששמר עלינו במשך מאות שנים ארוכות של גלות עוינת. לעומת זאת, הפעולה שיכלה להציל, ולו חלקית, את יהודי אירופה – עלייה לארץ ישראל בשליטה ציונית, הגירה כמשפחות ולא כקהילות, ויש שהעלו את האופציה של הקמת מיליציות – דרשה סטייה חדה מתסריט מנוסה. עבור ר' זכריה, האתגר (שבו לא עמד) היה לסטות מתקדים הלכתי סטנדרטי בנסיבות יוצאות דופן. עבורנו היום, הסוגיה היא יחסינו עם מדינת ישראל.
במילים פשוטות, היהדות החרדית צמחה מפחות משלושה אחוזים מאוכלוסיית ישראל בראשיתה לכארבעה עשר אחוזים כיום – ועוד היד נטויה. צמיחה זו משנה את כל התמונה.
בתור מיעוט קטן ומאוים היה הגיוני להתרחק מהפרויקט הישראלי ולמקד את כל המשאבים הזמינים בפרויקט שיקום עולם התורה. מנקודת המבט החרדית, הפרויקט היה משימת המשכיות שחייבה את המשך המנטליות הגלותית. מלבד המיקום הגיאוגרפי, דבר לא השתנה; אנו ממשיכים לשהות בגלות גם כשאנו חיים בארץ ישראל, ומשימת התורה אינה שונה משהיתה תמיד. ודאי שאין לה קשר למדינת ישראל החילונית. בתור קבוצה קטנה וחלשה, בכל הקשור למדינה היתה הענווה יפה לנו.
האם אפשר להיות בגלות כאשר פוליטיקאי חרדי הוא חבר בקבינט הבטחוני העליון של ישראל? האם אנחנו יכולים להיות בגלות בינינו לבין עצמנו?
לאחר יובל וחצי שנים, ולמרות הצמיחה המדהימה, עדיין אנו מוצאים פרסומים המכריזים את המשכה של "גלות בין יהודים, שהיא אולי הגרועה מכל הגלויות". ראשית, מדובר בהאשמה מדהימה: האם מדינת ישראל, שאפשרה את שיקום מוסדות התורה ושתחתיה פרחו החיים היהודיים בכל מובן, גרועה יותר מהמשטרים האכזריים והרצחניים שרדו בנו בגלותנו ארוכת השנים? יתרה מזו, האם אפשר לשמור על מנטליות גלותית כאשר חברי כנסת חרדים משמשים שרים (ולא עוד סגני שרים) בממשלת ישראל? האם אפשר להיות בגלות כאשר פוליטיקאי חרדי הוא חבר בקבינט הבטחוני העליון של ישראל? האם אנחנו יכולים להיות בגלות בינינו לבין עצמנו? נדמה שהטענה כיום מאפשרת לנו בעיקר להתחמק מהעול המוטל עלינו בשעה זו.
כחלק גדול, צומח ובעל השפעה עמוקה בישראל, עלינו לאמץ אחריות חדשה כלפי ישראל, כולל מוסדות המדינה, הכלכלה והצבא. אין דרך אחרת. בניגוד למצבנו בקום המדינה, עם השנים הורו מנהיגים רבניים לנציגים החרדיים להיכנס לקואליציה, לשאת באחריות מיניסטריאלית ואפילו לשלוח נציגים לקונגרס הציוני. כלומר, ליטול חלק משמעותי במה שקורה במדינה. מצב זה עושה את הרטוריקה הסטנדרטית, שההשתתפות בפוליטיקה מותרת רק "להציל מהארי, מהדוב ומהנמר" – לתעל משאבים לטובת החברה החרדית ועולם התורה – לבלתי משכנעת בעליל.
אכן, בתור גוף עצום וגדל בתוך הרוב היהודי של ישראל, עמדת "האחריות המוגבלת" נעשתה בלתי סבירה. כמו האחריות הבסיסית של הורים, ילדים, חברי קהילה, וכך הלאה, האחריות שלנו כלפי ישראל נובעת מהמציאות שבתוכה אנו חיים. כמובן, יש חששות לגיטימיים, אבל בהתחשב בגודל ובחוזק של הקהילות ושל המוסדות ביכולתנו ליטול על שכמנו אחריות רחבה הרבה יותר בלי לערער את ערכי היסוד ותחושת הזהות. עשייה זו תתרום רבות לריפוי השברים בחברה הישראלית, תבטיח את היציבות של מערכת החינוך החרדית המותקפת, ותגרום קידוש השם אמיתי. אסור ליפול למלכודת הענווה שה"חפץ חיים" מתריע עליה.
***
הניגוד המוחלט לכשלונו של ר' זכריה להציל את המצב הוא הפעולה שנקט רבי יוחנן בן זכאי, שהבטיחה את הישרדות היהדות על ידי עשיית הבלתי נתפס: ויתור על ירושלים תוך הבטחת יבנה וחכמיה. היתה זו החלטה שנויה במחלוקת ומייסרת. על ערש דווי סיפר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו כי אינו בטוח באיזו דרך ילך: של גן עדן או של גיהנום (ברכות כח, ב). כשנפטר לעולמו, ראה את המלך חזקיהו, שהחלטותיו המייסרות למען ירושלים אושרו על ידי הכתובים (מלכים ב, פרק יח).
הנסיבות שלנו היום, עיסוק במלחמות פנימיות כאשר אויב אכזר ממתין בחוץ, מזכירות – מזכירות מדי – את של זמן החורבן. בעמדנו בנקודת מפנה היסטורית אנו נדרשים ללכת בעקבות ר' יוחנן בן זכאי ולא בעקבות ר' זכריה – בדרך הפעולה האמיצה ולא בדרך של ענווה שאינה במקומה.
מאמר חובה! צריך לו המשך. מהן הפעולות הנדרשות?
מרתק!
מאמר מאלף!
ניתן לראות את ההשלכות מהדברים עליהם עמד הרב פפר בכל תחום ובכל חלקה מהציבוריות החרדית.
אין משהו שיותר מאפיין את ההנהגה הרבנית החרדית מאשר פסיביות.
כמה דוגמאות קטנות: הכנסת לימודי תארים לסמינרים. שינוי מבנה הישיבות וצורת הלימוד בהם, הכנסת לימודי אנגלית לתתים.
כל הדברים האלה, אין אפילו רב אחד! שבשיחה פתוחה ואמתית לא מסכים ומודה בפה מלא שבכל התחומים היסודיים והקריטיים האלו דרושה רפורמה או לכל הפחות שינוי מעמיק.
אבל מה? כלום! פסיביות נרפית.
הערה : סכנה רוחנית בהגירה לארץ ישראל ואמריקה ? טיעון שאינו מחזיק מים .הרי בין שני מלחמות העולם התרחש תהליך חילון מואץ בקרב יהודי אירופה . הדור הצעיר נפש ע"י אידאולוגיות זרות .
נכון, אנחנו עם חזק שלא נשבר
לא מספיקה הטעות הראשונה של העליה לארץ ביד חזקה לפני הזמן שגרמה את כל הצרות שהיו ועדן, צריך להמשיך לרדת עד התהום ולקלקל גם את השרידים שעוד נותרו נאמנים למסורת ולא משנים ממנהג אבותיהם עם כ"מ תירוצים חדשניים וישנים חסרי בסיס הלכתי.
אתם לא רואים לאן מוליכים אתכם אותן "מצילים"?
במקום לפעול להצלת החטופים שעוד נשארו בחיים, ולשיקום הכלכלה והעם, אותם בריונים בממשלת ההרס שועטים לעוד הרפתקאות בכל הזירות האפשריות תו"כ איבוד התמיכה הבינלאומית וכל זאת בשם ה"ציוויליזציה היהודית נוצרית" כפי הגדרת ראש ארגון הכפירה הגדול בהיסטוריה (בריאיון לטלוויזיה הצרפתית) שעדיין מחנך מיליוני יהודים לכפור בעיקר!
על איזו ענווה מדובר???
זה אחד מעיקרי האמונה
זה שיש שרים חרדים ונציגים בלב ליבה של ממלכת הכפירה זה חלק מעסקת השבויים שבה החרדים מסכימים לשתוק לנוכח הפשעים החמורים נגד האמונה ולתת להם להמשיך במעלליהם ועוד לטעון שהם "נציגי היהדות" כלפי העולם המערבי.
שכ"כ שמח שיש פריארים שדואגים לאינטרסים שלו במזה"ת ומוסרים את נפשם על מזבח הדמוקרטיה וההשכלה.
ועבור "תעודת כשרות" זו, אותם חרדים מקבלים תקציבים ופטורים כשוחד.
כש"כ הרב עמרם בלוי זי"ע שמה שנותנים לשומרי מצוות לחיות ע"ב "צער בעלי חיים" ורק כדי להמשיך בפשעיהם באין מפריע.
מי שמעוניין לשמוע שני צדדים כמו שדיין אמיתי צריך לעשות, מוזמן לקרוא "ויואל משה" של אדמו"ר מסאטמר זי"ע שם מפורטים כל הטיעונים ההלכתיים למה לא להשתתף בכל האמור.
אפשר גם לעיין בכתבי הרב דב ויסמאנדל בנוגע ל"תרומת" הציונים לתוכנית הצלת יהודי אירופה בשנות הזעם.
המאמר הנוכחי הינו התגשמות התוכנית שבה עושים הללו שימוש באסון הגדול ביהדות כדי לקדם אינטרסים לאומיים ושאיפות הרסניות עוד יותר שהן להפוך את עם הנצח והספר לעם הקידמה והחרב.