התשובה האופטימית: לחיות את החיים שלנו

לאחרונה הגיעה אלי אישה, אמא לחמישה ילדים. "ארבעה מהם", היא סיפרה, "מושלמים". מתנהגים יפה, רגועים, מסודרים, מצייתים להורים ולמורים, מקבלים ציונים טובים בבית הספר. "אבל אסתי", היא המשיכה, "אסתי היא משהו אחר".

אסתי, מתברר, היא מתבגרת צעירה שפחות מסודרת, פחות רגועה ופחות מקבלת מרות. היא עוסקת בלבחון ולמתוח גבולות, ומאתגרת מאד את הוריה המודאגים. בגין התנהגותה החריגה, היא נשלחה כבר בגיל שמונה לאבחון אצל מומחית ילדים (פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית), אך זו החזירה תשובה שלא נמצא בילדה משהו חריג, בוודאי לא במידה שמצדיקה טיפול תרופתי, ואיחלה להוריה הצלחה רבה. ההצלחה התעכבה, ובעקבות המלצה היא מצאה את דרכה אל סלון ביתי.

שמעתי בסבלנות את דברי האם, הקשבתי למנגינה של דבריה, ודי מהר הבנתי שעם הילדה אין בהכרח בעיה מיוחדת. הבעיה העיקרית של הילדה נמצאת במקום אחר: באמא שלה. כמו הורים רבים, לאמא הייתה תמונה מסוימת של הבית והמשפחה, ואסתי פשוט לא התאימה לתמונה הזו. משום כן, היה צורך בעיניה "לתקן" את אסתי, לעצב אותה ולהנדס אותה מחדש כדי שהיא תתאים לתמונת המציאות האידיאלית שאליה שואפת האם.

רק כאשר אנו מזדהים עם מציאות חיינו, ניתן להתחיל לקחת עליה אחריות ולהתחיל לשפר אותה, במקום לשגות בדמיונות חסרי תוחלת על החלפתה במציאות בדיונית

במקום לדבר על אסתי, ביקשתי להעביר את מרכז הכובד של השיחה אל האמא – המוכנות שלה להשלים עם הרעיון שהמציאות אינה השתקפות מלאה של התמונה שיש לה בראש. המציאות היא משהו אחר, עצמאי, מושלם אולי במובנים אחרים אבל ממש לא זהה לתמונה המושלמת של האם. המציאות כוללת את אסתי, ואם רוצים לטפח ולחנך אותה, חייבים קודם כל לקבל אותה.

אנו פוגשים ביומיום שלנו לא מעט אנשים שאינם מזדהים עם המציאות שלהם: עם הזוגיות שלהם, עם מקום העבודה, עם המדינה שלהם, וכך הלאה. המערכות והמוסדות של חייהם סובלים מפגמים, לעתים פגמים חמורים – כמו רוב המערכות הקיימות בעולמנו – וליקויים אלו יוצרים אצלם תחושה של זרות וחוסר הזדהות, עד שהמציאות הפגומה אינה "שלהם".

במקרים אלו, התגובה עלולה להיות ניתוק מן המציאות. במקום לקבל את מציאות חייהם ולנסות להוציא ממנה את המירב, הם מבכרים פשוט להחליפה באחרת. במישור הרגשי, ניתוק זה יכול להתבטא בוויתור וייאוש – "ככה זה", "כך נגזר עלי", "זה תולדה של גלגול קודם", וכדומה. התוצאה היא תהליך התדרדרות רגרסיבי שעשוי גם להגיע לדיכאון קליני ושנאה עצמית. במישור הפיזי, הניתוק יהיה כריתת הקשר עם המציאות הקיימת – גירושין, עזיבת מקום העבודה וכדומה – בתקווה למציאות עתידית טובה יותר. אין אפשרות להתניע תהליך של תיקון ושיפור כאשר מושא התהליך – המוצר הפגום של חיינו – אינו שייך אלי.

בניגוד לכך, כאשר אנו מזדהים עם מציאות חיינו – הזוגיות שלי, הילדים שלי, הקהילה שלי – אז ניתן לפתע למצוא את הטוב שבה. וחשוב להדגיש: משמעותה של קבלת המציאות אינה השלמה פסיבית עמה. אדרבא, היא הבסיס לכל תהליך של התקדמות. רק כאשר אנו מזדהים עם מציאות חיינו, ניתן להתחיל לקחת עליה אחריות ולהתחיל לשפר אותה, במקום לשגות בדמיונות חסרי תוחלת על החלפתה במציאות בדיונית.

באנגלית קיים ביטוי קולע לכך: "to own your life", או בתרגום מילולי: "לקחת בעלות על חייך". לדעתי, אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בחיים הוא "לקחת בעלות" על חיינו ועל המציאות שלנו, להפוך את העולם ל"שלנו". מלבד השלכות רבות על היומיום שלנו, אטען שיש לכך משמעות מיוחדת לעבודת התשובה.

כיצד להפוך את המציאות ל"שלנו"

כיצד מזדהים עם העולם? כיצד המציאות הופכת "שלנו"? אבקש לפתוח סוגיה זו מתוך מידת האופטימיות, ראיית העולם בעין חיובית, או כפי שאציין בהמשך: בלב טוב.

"אופטימיות היא אמנם דבר נורמאלי, אך יש אנשים ברי מזל שהינם אופטימיים יותר מכל השאר". כך כתב זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן, ואף המשיך: "אם אתה מוטען גנטית בנטייה אופטימית, אין כמעט צורך להודיע לך שאתה בר מזל – אתה כבר מרגיש ככה לבד". אופטימיות היא אכן יסוד גדול בחיים. היא מדרבנת אותנו לפעול ולעשות, ומאפשר לעולם להתקדם בלי להרוס את הקיים. כמובן, אופטימיות אינה תכונה גנטית בלבד, כזו שאדם יורש מאבותיו. לצד הנטייה הגנטית, היא בהחלט תכונה נרכשת שאדם יכול לבחור בה.

האדם האופטימי הוא זה שמבין שהיות המציאות בלתי מושלמת אינה אומרת שהיא פגומה; היא פשוט מציאות אנושית נתונה, המציאות שלי. כיון שהיא שייכת לי, אני יכולה להכיר בטוב שבמציאות הבלתי מושלמת, בחיי ובעולמי, להעצים אותו ולהתגבר על האתגרים והמכשולים העומדים בדרך

עיקרון זה מודגש בפירושו של הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל למשנה בפרקי אבות, שבה ר' יוחנן בן זכאי מתאר שבחם של תלמידיו ומכנה את ר' אלעזר בן ערך "מעיין המתגבר" (אבות פרק ב, משנה ח). במשנה הבאה ביקש ר' יוחנן בן זכאי מתלמידיו לקבוע "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם", ותשובת ר' אלעזר בן ערך הייתה "לב טוב". הרב זילברמן ביאר כי יש קשר בין מידת "לב טוב" לתכונת "מעיין המתגבר". "לב טוב" היא מידת האופטימיות. אדם אופטימי, שלבו – מרכז הווייתו, הגרעין הפנימי שלו – מכיר את הטוב שבעולם ומבין שניתן לתגבר ולחזק אותו, הוא זה שיכול להפוך ל"מעיין המתגבר". ומכל הדרכים שהוזכרו במשנה, ר' יוחנן בן זכאי העדיף את הדרך של לב טוב: "אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".

כלומר, עלינו לבחור בדרך של אופטימיות, בדרך של "לב טוב". מצד אחד, בחירה זו כרוכה באמונה בא-ל, שכן אלמלא האמונה, אופטימיות מניין? כפי שהרמח"ל מדגיש (במאמר על הקיווי), תנאי לכל התחלה הוא תקווה – כי בלי תקווה מדוע להתחיל משהו חדש? – ותקוות אמת היא תקווה של אמונת ה'. אך לצד האמונה בטוּבוֹ של מקום, הבחירה כרוכה בהכרה שמציאות חיינו – הבית שלנו, הילדים שלנו, הקהילה שלנו – היא באמת "שלנו".

מידת האופטימיות היא מידה של קבלת המציאות. האדם האופטימי הוא זה שמבין שהיות המציאות בלתי מושלמת אינה אומרת שהיא פגומה; היא פשוט מציאות אנושית נתונה, המציאות שלי. כיון שהיא שייכת לי, אני יכולה להכיר בטוב שבמציאות הבלתי מושלמת, בחיי ובעולמי, להעצים אותו ולהתגבר על האתגרים והמכשולים העומדים בדרך. אינני קובעת שתהליך כזה תמיד אפשרי. לדוגמה, לעתים הגירושין או מעבר הדירה הם אכן האופציה הנכונה. אך במקרים רבים, הדרך הראויה היא דווקא הדרך התהליכית – ותנאי הכרחי להתנעת תהליך הוא הזדהות עם המציאות. לא ניתן לעבור תהליך במציאות של אחרים.

אם נחזור לרגע לאסתי והוריה המוטרדים, גישת "החיבור למציאות" תבקש מהוריה להכיר בבת המאתגרת כחלק ממציאות חייהם ולא לראות בה פגם בלתי רצוי הדורש "תיקון". יתרה מזו, אם הקב"ה נתן להם את אסתי אזי בכוחם להעניק לה בדיוק את מה שהיא צריכה כדי להתקדם ולצמוח בדרך שלה, וגם הבית כולו, כולל ההורים ושאר בני המשפחה, יצאו נשכרים מהתהליך. מן הסתם, התהליך ידע עליות ומורדות, כמו כל תהליך אנושי, אך הוא יעניק להם הרבה יותר שמחה ונחת מהניתוק, חלילה, האורב לפתחם של "מטפלי הפגמים".

תשובה: תנועה אופטימית

רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'?
אמר לו: שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים.
אמר לו: מנין? דכתיב (תהלים סה) "נוראות בצדק תעננו א-להי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים" – מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים.

(דברים רבה ב, יב)

המקום שבו האופטימיות הטבועה בעולם באה לידי ביטוי מלא הוא בתשובה. גם אם שערי תפילה ננעלים, שערי תשובה לעולם פתוחים. מצוות התשובה קוראת לנו להסתכל על המציאות הלא-מושלמת בעיניים ולראות בפגמים מניעים לעשייה חיובית, לנצל אותם לטובה.

כיצד עושים תשובה? אנו מתוודים ואומרים "אשמנו, בגדנו", "סרנו ממשפטיך הטובים". כלומר, אנחנו "לוקחים בעלות" על המציאות שלנו, על פגמיה וחטאיה, ומכינים את עצמנו לקראת תהליך של תיקון. לא קל לקחת בעלות על חטאים ופגמים. להיפך, הנטייה הטבעית שלנו היא להשליך אותם עלי אחרים: על הורים, על נסיבות החיים, על חוויות קשות של ילדות, וכך הלאה. אבל בה במידה שאי אפשר לחנך ילדים ללקיחת אחריות על תחום כלשהו בלי שנשחרר אותו מאחיזת ההורים, כך לא ניתן לקחת אחריות ולבקש סליחה על חטאים בלי שהם יהיו שלנו – שלנו, ולא של אחרים; שלנו, ולא איזו טעות הראויה להתעלמות או להדחקה.

לא קל לקחת בעלות על חטאים ופגמים. להיפך, הנטייה הטבעית שלנו היא להשליך אותם עלי אחרים: על הורים, על נסיבות החיים, על חוויות קשות של ילדות, וכך הלאה. אבל בה במידה שאי אפשר לחנך ילדים ללקיחת אחריות על תחום כלשהו בלי שנשחרר אותו מאחיזת ההורים, כך לא ניתן לקחת אחריות ולבקש סליחה על חטאים בלי שהם יהיו שלנו

אדם אינו יכול להתחיל בתהליך של חזרה בתשובה עד שהוא מפנים את היסוד של חיבור למציאות חייו. אם חטאי אינם "שלי", הרי שנשללת ממני האפשרות לחזור עליהם בתשובה. מובן מאליו שלא ניתן לחזור בתשובה על חטאים של אחרים, או כאלה שהגיעו משומקום. בקשת הסליחה שבה אנו עוסקים בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה מניחה שיש לי "זכות עמידה" לבקש סליחה – שהמעשים הם שלי, ושאני מכיר בבעלות שלי עליהם ועל השלכותיהם.

הבנה זו שופכת אור על סדר העבודה של כהן הגדול של יום הכיפורים: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, כא). מרכזיות הווידוי בעבודת היום תואמת את דעת הרמב"ם, לפיה וידוי הוא עיקרה של תשובה, כלשון הכתוב "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ז). כך ביאר הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה:

כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

גם סדר היום שלנו ביום הכיפורים סובב סביב נוסח הווידוי, שאותו אנו אומרים פעם אחר פעם (בסך הכל עשר פעמים). אנו מתוודים על עבירות שעשינו, ומוסיפים גם לא מעט עבירות שלא עשינו ולא עלו על ליבנו.

במעשה הווידוי, איננו מכירים בחטאים בלבד, בפגמים הקיימים בנו ובעולם כולו, אלא אנו לוקחים עליהם בעלות – "אנחנו ואבותינו חטאנו". ככל שהחטאים אינם "שלנו", הרי שלא ניתן לאתחל תהליך של תיקון וחזרה בתשובה, שכן הם לא קשורים אלינו. מסיבה זו ניתן להזכיר בסדר הווידוי גם חטאים שלא נכשלנו בהם, להורות שתשובת יום הכיפורים רחבה יותר מהסיפור הפרטי של כל אחד מאתנו. עלינו להכיר בכך שהעולם שלנו פגום, וכיון שהוא עולמנו שלנו, הרי שבכוחנו להתניע בו תהליכים של תיקון.

ייתכן שזו הסיבה שהווידוי חייב להיות בדיבור לפני ה', כפי שהרמב"ם מדגיש שעלינו "להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא". כאשר אנחנו מזהים פגם במציאות, אפשר להסתכל עליו בשני מבטים. האחד הוא מבט של פגם, חריג, באג במציאות. בהסתכלות הזאת, הליקוי אינו באמת קשור אלי, והוא לא יגזור השלכה מעשית. גם כאשר הפגם נמצא באדם פנימה – הוא כעסן, חמדן, שחצן, מפוזר, וכך הלאה – אין בכך השלכות מעשיות. "ככה אני", אני שומעים (או חושבים לעצמנו) לא מעט. נולדתי עם באג.

המבט השני הוא מבט אמוני, כזה שמשתף את הקב"ה בתמונה. מבט כזה גוזר שיש לפגם משמעות עבורי. אם יש ליקוי, באדם או בעולם, אז זה ליקוי שלי, והוא מטיל עלי את האחריות ליזום תהליך של ריפוי. סדר וידוי הוא סדר של התחלה תהליך, באופן שההכרה בפגם היא עצמה התשובה, כלשון הרב קוק זצ"ל: וכשאנחנו מצטערים בכלל על חסרון-שלמות, האין זה אות ומופת שהננו צפויי שלמות, שהננו הולכים ועולים לעתיד כל-כך מלא אור, מלא פאר והדרת קודם?" (אג"ר ב, רסג).

***

על-ידי התשובה אנו הופכים לשותפים של הקב"ה במעשה בראשית.

הפסוק בישעיהו עוסק בעניין התשובה: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (א, יח). ר' יצחק, בדברי המובאים במסכת שבת, תמה על הביטוי "כשנים" – הרי צריך לומר "כשני", כחוט שני אדום בצבעו? על כך הוא מיישב: "אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו – כשלג ילבינו".

כלומר, התשובה מגלה שהחטא אינו באג במערכת, אלא חלק מהותי ממציאות העולם – וממילא חלק מהקשר שלנו עם הקב"ה. כאשר אנחנו חוזרים בתשובה, אנו מגלים כיצד הפגמים והחטאים עצמם, אלה שנראים שאינם שייכים לשלמות הבריאה, שייכים לתהליך היסטורי שהתחיל בבריאת העולם ונמשך עד היום, "כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו".

חז"ל אומרים שאלמלא התשובה העולם לא היה עומד. כלומר, החסרונות והליקויים הינם חיוניים לעולם, שכן אלמלא הפגמים לא היה דבר שיניע אותנו לפעולה, ואלמלא הפעולה שלנו העולם לא היה מגיע אל תכליתו. מצוות התשובה קוראת לנו לקחת בעלות על הפגמים, להכיר בכך שהם שלנו, ופתוח בתהליכי הריפוי המביאים אותנו ואת עולמנו לכדי תיקון.