צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > לתת כבוד לכבוד

לתת כבוד לכבוד

תרבות זמננו בזה לגינוני כבוד שבין בני זוג ומחליפה אותם ביחסים ישירים ובלתי פורמליים, המבקשים לבטא כנות וקרבה. אולם ללא כבוד, בסופו של דבר גם לא תישמר האהבה.

ו' אייר תשפ"ג

ימי העומר השמחים, שלפי דעת הרמב"ן הם מעין "חולו של מועד" שבין פסח לעצרת,[1] הם תקופת אבלות עבורנו. אחד הטעמים לכך שזמנים אלו הפכו משמחה לאבל הוא מיתת תלמידי רבי עקיבא במגפה, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה". הזמן גרמה אפוא להתבונן במושג "כבוד".

לפי הגישה הקונה שביתה אצלנו, ככל שהיחס בין בני הזוג חופשי יותר, כך האהבה ביניהם אמיצה יותר. גינוני הכבוד נחשבים מעכבים של קשר אמיץ וכן

בימינו איבד הכבוד הרבה מערכו, ואולי אפילו ממובנו. פמיליאריות – יחס קרבה נעדר גינונים פורמליים – נחשבת בימינו מידה טובה ורצויה. בחברה הישראלית הכללית מקובלות צורות פנייה כמו "אחי" או "גבר", ואילו פנייה של כבוד, כמו שימוש בתארים "אדוני" או "גברתי", היתה לסמל הארכאיות. בחברה החרדית יש עדיין משמעות לכבוד, אך גם אצלנו הולכת ומשתרשת הגישה שלנהוג בכבוד הוא עניין מיושן, שאנשים צעירים ו'מחוברים לעצמם' מוותרים עליו בחפץ לב.

השחיקה בערך הכבוד בציבור שלנו מתרחשת בעיקר בזוגיות. המודל הזוגי שאליו שואפים צעירים חרדים הוא של פמיליאריות; התייחסות החפה מגינוני הכבוד ששלטו בעבר ביחסים בין בני זוג. הגישה הקונה שביתה אצלנו היא שככל שהיחס בין בני הזוג חופשי יותר, כך האהבה ביניהם אמיצה יותר. גינוני הכבוד נתפסים מעכבים של קשר אמיץ וכן.

בשורות הבאות אבקש לטעון נגד גישה זו ולהשיב לכבוד את מקומו הראוי לו.

 

אהבה מתוך כבוד

במשך שנים דיבר החינוך התורני במונחים של יראה, פחד, דיסטנס וכבוד. טיפחנו את כנף היראה והרוממות, והשתמשנו בה גם כדי לבטא את רגשותינו בקשרים אחרים. שנים רבות הושתתו מערכות היחסים בבית ומחוצה לו על היררכיה, יראה וכבוד. אך תנועה זו, שעמדה בעבר במרכז כל קשר אנושי, שקעה עם זריחתה של שמש האהבה. כיום מדגישות מערכות יחסים את הקרבה, החיבור וההרמוניה.

תמורות שחלו בעולם הזכירו לנו תנועה חשובה ונשכחת, שהיתה שייכת ליחידי סגולה בעבר – תנועת האהבה. שפתנו כיום היא שפת האהבה; "אנן בחביבותא תליא מילתא," אומר רשב"י. הכל תלוי באהבה. ואכן, האהבה הולכת ומתפשטת, תופסת את ליבת הקשרים החברתיים, המשפחתיים והרוחניים שלנו. זוהי תמורה חשובה המבשרת גאולה. אולם חבויה בה גם סכנה.

שנים רבות הושתתו מערכות היחסים בבית ומחוצה לו על היררכיה, יראה וכבוד. אך תנועה זו, שעמדה בעבר במרכז כל קשר אנושי, שקעה עם זריחתה של שמש האהבה. כיום מדגישות מערכות יחסים את הקרבה, החיבור וההרמוניה

כאשר הכמיהה אל האהבה, אל ההרמוניה, אל החיבור וההתמזגות מבטלת את מידת היראה, את הכבוד, יש בה סכנה. ללא כבוד, שאכן מכניס מידה מסוימת של ריחוק ליחסים, הקשר כולו עומד בסכנה. סכנה זו קיימת בכל אחד מהקשרים שלנו: בקשר שבין האדם לקב"ה, בזוגיות, בהורות ובכל מערכות היחסים.

בספרו "איש וביתו" מתריע בעל "ספר התודעה", הרב אליהו כיטוב, מפני אהבה זוגית נעדרת כבוד:

איש ואשה שהאהבה ביניהם גדולה, אף על פי שדרך האוהבים שאין מקפידים על כבודם זה מזה, חייבים הם לנהוג כבוד זה בזה […] אם ראית זוג של אוהבים שפוטרים את עצמם מחובות של כבוד אהדדי, ומזלזלים במנהגים של נימוס בינם לבינם או בינם לבין זרעם […] הווה דואג לאחריתם.[2]

ניתן להבין כי הסכנה בוויתור על הכבוד הוא העדר הדבק המאחד עם התמוססות האהבה כחלוף השנים וכדרכו של ההרגל. אולם דומני שהסכנה עמוקה יותר: הכבוד נדרש כדי לשמר את האהבה ולהגן עליה מפני שחיקה ולא להפך. הסכנה באהבה נעדרת כבוד היא העדר נפרדות. הוא מאיים על הקשר כולו.

 

בין כבוד לכבוד האדם

אהבה היא תנועה של חסד, של פתיחות לקראת האחר ונכונות להשפיע. השפעה זו עשויה להיות משמחת ומרחיבה, אך עשויה גם להיות מקטינה, מועכת ומבטלת. במה תלוי הדבר? בכבוד. אם המשפיע שם לנגד עיניו את המקבל, את תחושותיו ורצונותיו, תהיה האהבה משמחת ומרחיבה. אולם אם האהבה שואפת לביטול החיץ שבין האוהבים, היא עלולה להיות הרסנית.

ככל שנוותר על ממד הכבוד, כך נשליך על בן זוגנו ציפיות רבות יותר: שיתאים לנו, שיקלע לטעם שלנו, שיענה על ההעדפות שלנו. נכעס עליו אם הוא אינו ממלא את הדרישות. נרגיש שהוא אינו אוהב אותנו, כיוון שהוא אינו מתאים עצמו לכל רצונותינו ותשוקותינו. וכך העדר הכבוד נעשה האויב הגדול של האהבה

כבוד לזולת משמעו שהזולת הוא בעל משקל עבורי, שהוא תופס מקום. משום כך אני מכוון עצמי כלפיו, נותן מקום לתחושותיו ולרצונותיו. ככל שגדול הרצון להעניק ולהשפיע, לתת, 'להיות בשביל' – גדלה הסכנה האפשרית באבדן הכבוד. הזולת ואני הופכים למעין אחד מאוחה ושלם, הצרכים מתערבבים, השפע הופך לפשע, הענג לנגע.

התרבות העכשווית היא תרבות רומנטית. היא מעריכה ביטוי עז של רגשות. היא בזה לכבוד ורואה בו עניין טרחני, מיושן ומגביל. הכל פתוח, הכל מדובר, הכל מצחיק. הכבוד מערער על תפיסת העולם הזו ומבקש להתייחס אל הדברים בכובד ראש. לא להשתמש בזולת להנאתנו – ואפילו לא להנאה מהרעות, מהאהבה – אלא לראות אותו עומד בפני עצמו.

את מקום הכבוד נטל בתרבות זמננו מושג חילופי – כבוד האדם. כבוד האדם הוא ערך מוסרי בסיסי בחינוך הליברלי, והוא אף מטופח ומועצם יותר מכל ערך אחר.

במאמרו הנפלא של פיטר ברגר, "לאן נעלם הכבוד?", הוא מחדד את האבחנה בין מושג הכבוד הישן, הכרוך בגינונים, לבין כבוד האדם, המבטל את הכבוד הישן והרואה בו משהו מלאכותי ואפילו מזויף. מושג הכבוד הישן מכיר במעמד של אדם, במשפחה שלו, בתפקיד שלו, במין שלו, ובכלל בכל מה שמייחד אותו מאחרים ומעניק לו כובד ומשקל בעולם. כבוד האדם לעומת זאת מתייחס לאדם באופן מופשט. הוא דורש לכבד כל אדם באשר הוא הולך על שתיים. כבוד זה אינו כרוך בנתינת משקל לתפקידים הייחודיים של האדם – למשל היותו הורה או בן זוג –  אלא רק בהשתייכות הכללית מאד שלו למין האדם. כבוד האדם המודרני בז לכבוד הישן ורואה בו זיוף והעדר אותנטיות:

מושג הכבוד מרמז שהזהות קשורה במהותה לתפקידים מוסדיים, או לכל הפחות שהם רכיב חשוב בה. לעומת זאת, המושג המודרני כבוד האדם מרמז שהזהות היא במהותה בלתי תלויה בתפקידים מוסדיים. […] בעולם של כבוד, הפרט מגלה את זהותו האמיתית בתפקידיו, והשתמטות מהתפקידים היא השתמטות מן העצמי […] בעולם של כבוד האדם, הפרט יכול לגלות את זהותו האמיתית רק כשהוא משתחרר מהתפקידים שהחברה מטילה עליו, כיוון שאלו הן מסכות הלוכדות אותו באשליה, בניכור וברמיה עצמית.[3]

בעולם של כבוד האדם, ככל שנבקש מערכות יחסים אותנטיות, כנות, חשופות וקרובות, כך ייראה הכבוד כמכשול.

דוקא כלפי הקרובים לנו מצווה כבוד האדם את ביטול הכבוד. גינוני הכבוד בין הורים לילדים ובין גברים לנשים הולכים ונמחקים, הם נחשבים זיוף המונע קשר אנושי משמעותי

כבוד האדם מוענק תמיד לשונה מאתנו, לרחוק, לחריג, לאחר. על אותם 'אחרים' יודעים אנשי כבוד האדם להרעיף יחס וזכויות. דוקא כלפי הקרובים לנו מצווה כבוד האדם את ביטול הכבוד. גינוני הכבוד בין הורים לילדים ובין גברים לנשים הולכים ונמחקים. הם נחשבים זיוף המונע קשר אנושי משמעותי.

אולם ללא כבוד לא תיתכן אהבה ארוכת טווח. האהבה עתידה לכלות את האוהבים.

 

מדוע הכבוד הכרחי לאהבה

חז"ל דורשים כי אדם וחוה דו־פרצופין היו – גוף אחד בעל שתי פנים, עד שבא הקב"ה וניסרם, עשה מהם גופים נפרדים, איש ואשה. אותה דבקות בראשיתית יצרה בוודאי קרבה רבה יותר מהקרבה הקיימת בין גופים מחולקים. אולם דבר מהותי אחד חסר לאותו זוג פרצופים מושלם  – נפרדות, אינדיבידואליות, היכולת לזהות כי יש מולנו עצמי נפרד שהוא עולם שלם. מה שחסר לאדם ולחוה קודם הנסירה הוא כבוד – לא אהבה.

הבריאה היא תהליך של היפרדות, של הוספת כבוד. רק כאשר הכבוד מתבסס, ניתן להוסיף עליו חיבורים של אהבה. העולם נברא בדין, ורק לאחר מכן שיתף בו הקב"ה את מידת הרחמים.

חיי הנישואים עצמם צריכים לשמור על אותו עיקרון. אף שבני הזוג נעשים ל"בשר אחד", הם עדיין איש ואשה – שני יצורים שונים ולא יצור אחד בעל שני פרצופים

בתחילת יצירתו של האדם הוא נמצא בסימביוזה עם אמו. בהריון יש חיבור אמיץ בין האם לעובר, הם גוף אחד. הלידה היא רגע כאוב ומפחיד עבור שניהם. רגעי הניסור והניתוק קשים מנשוא. אולם בסופם מתגלה כי שני בני אדם יש כאן: היא וצרכיה, הוא וצרכיו. בהמשך החיים יתרחש שוב ושוב ניתוק זה מהאם, מהמסגרות של חסד ואהבה, והוא יעלה את האדם מדרגת נפרדות אחת לגבוהה ממנה: גמילה מהנקה, הליכה עצמאית, גמילה מחיתולים וכן הלאה.

תהליך זה מסלים עד כדי קונפליקט בשנות הנערות, שבהן מתנער הילד מאהבת הוריו ופורש כנף עצמאית. כאבינו הראשון, מנפץ גם הנער את תודעת בית אבא וסולל דרך משלו. ככל שירבה הכבוד של ההורים לילדם, ככל שיאפשרו לו את הנפרדות, כך יהא התהליך מיטיב יותר.

כל אחת מאבני הדרך בהתפתחות האדם הרי היא גילוי עצמי המזכיר כי אהבת האם והאב, החשובה מאין כמותה, אינה אלא מנוף אל הנסירה, אל הכבוד העצמאי של בן האנוש הנרקם והמתפתח. כנף האהבה המגוננת משרתת את הכבוד.

לאחר שיושלם תהליך החניכה של האדם והוא יהיה יצור עצמאי שאינו סמוך עוד על שולחן הוריו, הוא יקים את ביתו, ובו ישנה תהליך זה: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

אולם חיי הנישואים עצמם צריכים לשמור על אותו עיקרון. אף שבני הזוג נעשים ל"בשר אחד", הם עדיין איש ואשה – שני יצורים שונים ולא יצור אחד בעל שני פרצופים. ככל שנוותר על ממד הכבוד, כך נשליך על בן זוגנו ציפיות רבות יותר: שיתאים לנו, שיקלע לטעמים שלנו, שיענה על ההעדפות שלנו. נכעס עליו אם הוא אינו ממלא את הדרישות. נרגיש שהוא אינו אוהב אותנו, כיוון שהוא אינו מתאים עצמו לכל רצונותינו ותשוקותינו. וכך, העדר הכבוד נעשה דוקא לאויב הגדול של האהבה. אנו מפרים את האיזון הרך שבין אשו של האיש לאשהּ של האשה. יתכן שבבסיס הציפיה הזאת יש אהבה גדולה ותשוקת קרבה, אך כיון שהכבוד נעדר מן התמונה – אש אוכלתם.

גם בקשר עם ה' יתברך נכונים הדברים – האהבה, אם נעדרת כבוד ויראה היא, מקלקלת את השורה ומערערת את הנאמנות לרצון ה' המתגלם בפרטי ההלכה. אנו מצווים לאהבה את ה' אלוקינו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו, אך עם זאת, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה. היראה והכבוד משמרים את להט האהבה בגבולותיה, לבל תשרוף ולבל תכבה.

***

ובחזרה לאבלות בימי העומר. אפשר לשער כי תלמידי רבי עקיבא אהבו מאד זה את זה. הם גדלו באותו בית מדרש, והיה להם אותו הרב'ה. כשגדלים בערוגה אחת קל לאהוב – אבל קשה לכבד. יתכן שבין תלמידי רבי עקיבא שררה אהבה גדולה, אך אולי דוקא בשל אותה הזדהות והיותם חלק מאתוס גדול – נעדר מהם הכבוד, השמירה הקדושה על ייחודו של האחר.

האהבה היא בסיס לכל קשר אנושי, אך אל לה לדחוק את הנהגת הכבוד. רק התכללותם של החסד והגבורה תוליד את התפארת – התמזגות גוונים נפלאה ומפוארת.


[1] רמב"ן עה"ת ויקרא כג, לו.

[2] פרק עשירי.

[3] בתוך: השילוח 4, אייר תשע"ז.

Photo by jerry klein on Unsplash

7 תגובות על “לתת כבוד לכבוד

  • 1. העולם היום פועל בציניות , כל אברך מבוגר הוא "הרב הגאון " וכולם מתייחסים כחנופה שחז"ל התייחסו בחומרה לכת חנפים .
    2. כבוד לאמא , נבע בהיסטוריה שאדם נשא מספר נשים ולכן נוצר דיסטנס בין הגבר לאשה , כיום , בדרך כלל הם בני אותו גיל ורק אשה אחת , וזה יוצר חברות במצב הטוב , ולכן , אין גינונים

  • כבוד בין בני זוג הוא חשוב, ולא יעלה על הדעת שאיש או אשה יתייחסו לבת או בן הזוג שלא בכבוד. לצערינו זה קיים אבל המשמעות של זה זה נישואים כושלים. ברצוני להוסיף שיש חשיבות גם בהתייחסות לילדים בכבוד, גם כשהם מאד צעירים, כי לא רק שהדוגמא האישית היא חשובה, אלא גם בריאותו הנפשית של הילד ותחושתו ש"שומעים" אותו ומתייחסים אליו באהבה. לצערינו, יש פעמים שמפרשים את "כבד את אביך ואת אימך" בתור "פחד וחשוש מהוריך", וכך גורמים נזק לנפשו של הילד.

  • מושג ה'כבוד' לא רק שהוא נעדר מחיינו אלא הוא גם מופשט מדי לבן דורינו שאינו מבין מה פירושה. מה גם שלצורך 'כבוד' צריך 'סבלנות' – סבלנות לשמוע ולתת מקום וזמן לזולת, שאת זה וודאי שאין בדור האינסטנט ובעל הפרעת הקשב הקולקטיבית.
    חז"ל אומרים שאף לחפץ צריך לתת כבוד, כשזה נעדר מפסידים את תועלותיו, כדוד המלך שקרע את בגדו של שמואל, ולבסוף הבגדים לא חיממוהו.
    ניתן לומר שלכבוד וסבלנות יש השפעה מכרעת על כל צדדי החיים, שהיא נותנת מרחב לאהבה ולהתלהבות להתממש. כשללא זה הכל נהפך לדביק ומאוס, וכבר שלמה המלך אמר כמדומני 'אכול דבש הרבה לא טוב'.
    מאמר מיוחד ורציני המוכיח על רוחב דעת ועומק נפשו של הכותב!

  • תודה לכותבת על מאמר חשוב ומעורר למחשבה ולעשיה. דומה שאין עוררין על חשיבות ה"כבוד" במערכות יחסים ובוודאי שבין ילדים להוריהם ובן בני הזוג. יהיה מי שישאל על מידת הקשר בין "גינוני כבוד" לבין הכבוד עצמו. האם יתכן כבוד ללא גינונים? ומצד שני האם יתכנו גינונים ללא כבוד? גם בזאת וגם בזאת חזינו. ואולם בתגובה זו ברצוני להתייחס בעיקר למושג ה"כבוד" עצמו, וזאת בהקשר של היחסים בין אדם לחברו (ובכלל זה בני משפחתו) וכן להסביר את משמעותו וחשיבותו של "כבוד האדם". אמחיש זאת באמצעות דוגמה. נתאר לעצמנו איש חינוך שהוא גם בן זוג וגם אב לילדים. בינו לבין רעייתו שורר כבוד מעצם היותם בני זוג וכן הם זוכים לכבוד מצד ילדיהם. אותו איש חינוך, מעצם תפקידו, זוכה לכבוד גם מצד תלמידיו, הורי תלמידיו ומצד חברי הקהילה. כלומר מדובר בכבוד הנובע מעצם המעמד במשפחה או התפקיד בקהילה. עכשיו נניח שהרעיה היא "אשת חיל" יוצאת דופן וגם הבעל ניחן בסגולות מיוחדות כמופת לילדיו וכאיש חינוך ואירגון. סגולות מיוחדות אלה יקנו להם כבוד נוסף, מסוג אחר, הנובע מעצם סגולותיהם היחודיות והנעלות. ועכשיו ח"ו נניח שקרה אסון ואיש החינוך הנערץ נתפס בעבירה איומה בעיני החוק ובעיני המשפחה והקהילה. קרוב לוודאי שבמקרה זה הוא יאבד את הכבוד שיוחס לו מעצם סגולותיו הנעלות ומעצם תפקידו בקהילה. יתכן שעדיין יזכה לכבוד מצד בני משפחתו, מעצם תפקידו במשפחה. אך למרבה הצער קשה להאמין שכבוד זה יהיה כשהיה. ועתה נעצר האיש ועומד למשפט. הוא מורחק ממשפחתו ומקהילתו. עתה עומד לו רק "כבוד האדם" שמבטיח שבמעצרו יהיה זכאי לתנאי שהייה הוגנים, שאסור יהיה להתעמר בו, שצריך לאפשר לו לשמור על מצוות דתו, וכמובן שיהיה זכאי להגנה נמרצת ולמשפט הוגן. במילים אחרות- אין "כבוד האדם" מוציא את סוגי הכבוד האחרים. "כבוד האדם" הוא ההגנה היחידה שנותרת לאדם ביחסיו עם בני אדם אחרים כאשר כל סוגי הכבוד האחרים אינם עומדים לו.

  • מאמר מעניין ומעורר השראה, על אף שהוא מתעלם מהשימוש בסמיכות ה״כבוד״ לרבש״ע, היושב על כס הכבוד, כבודו מלא עולם,ברוך שם כבוד מלכותו – וכמובן ״מי הוא זה מלך הכבוד״. הכבוד הוא סגולה אלוקית הנובעת מההיררכיה הברורה בין רבש״ע, משרתיו ובני האדם. המעלה העליונה ביותר היא כס הכבוד, וממנה נגזרת עליונותו של הכבוד על יתר תכונות האופי ושמות העצם.
    לשיטתי היות והאדם נברא בצלם, יש עמו כבוד. אך אין לבלבל בין הכבוד שהוא תולדה של מעמד, תפקיד או ייחוס לכבוד הבסיסי לו ראויים כל בני האדם שנבראו בצלם. לעניין זה, הכבוד בתוך הבית בין בני זוג אינו אלא כפרגוד המפריד בין יושבי הבית, שאמורים להיות לבשר אחד – ודווקא אז הם זוכים, במשותף, לכבוד כזוג, ורק השכינה ביניהם.

  • תודה רבה! המאמר יפה מאד, משכנע ומעורר מחשבה.
    נהנתי מהניתוחים, ונפתחו לי כיוונים לחשוב עליהם לחיים שלי.

  • מאמר נכון ומדויק מאד! התחבר לי להמון דברים שחשבתי קודם ולא מצאתי להם מילים.
    תודה רבה וישר כח!!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל