צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > המשטרה והחרדים: היש סיכוי להבנה?

המשטרה והחרדים: היש סיכוי להבנה?

האם מפגש עם שוטר חייב לשאת את מלוא המטען של ההסתייגות מהמדינה, או שמא אין המשטרה מוכרחת להיתפס אחרת משירותים אזרחיים כמו בריאות ותחבורה?

ו' ניסן תשפ"ב

בעקבות הפיגוע הנורא שהתרחש בשבוע שעבר בעיר בני-ברק עלתה בקשה ציבורית לקרוא רחוב בעיר על שם השוטר הגיבור אמיר חורי, שמסר את נפשו לעצור את המחבל הארור. ימים ספורים בלבד קודם לכן נתקלתי בביקורת חריפה ביותר, שנושאה היה לא אחר מאשר הופעת שוטרים במדי משטרת ישראל באופן פומבי באירוע חרדי.

"תדהמה וכאב מתופעות מקוממות שפגעו בכבוד התורה," זעקה כותרת בעיתון "הפלס" לאחר לוויתו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. שיתוף הפעולה החריג בהיקפו בין הציבור החרדי לבין משטרת ישראל בשעת הלוויה לא מצא חן בעיני כתב "הפלס"; הוא ראה בכך לא פחות ממזימה נגד עולם התורה:

כשיצא הרכב אל רחוב חזון איש נמשך המחזה המביש כשהמוני המלווים בהם תלמידי חכמים וגדולי התורה נותרים מאחור, ורק אנשי המשטרה והצבא הורשו להיכנס […] ההסברים המאולצים שנמסרו [ראו בכך] כביכול צורך בטיחותי… השינוי נובע מסיבה אחרת לגמרי: בשנים האחרונות נוצר שיח קבוע עם גורמי השלטון, שמביא לעירובם ושיתופם בתוככי הציבור החרדי בדרכים שונות, עד כדי מתן הכח לשלוט באירועים כאלה תוך פגיעה בכבוד התורה של הנפטר.

לפי גישת כתב הפלס, כל אינטראקציה של הציבור החרדי עם גורמי השלטון היא חד-כיוונית: השתלטות של המדינה על הציבור החרדי. הדיסוננס בין מבט זה לבין אותות ההזדהות עם השוטר שמסר את נפשו להצלת יושבי העיר בני ברק חריף במיוחד, וסמיכות המאורעות זה לזה רק מעצימה תמונה זו. אי אפשר לפטור סתירה זו בחלוקה בין קוראי "הפלס" לבין שאר הציבור החרדי. בסיומו של מסע הלוויה נראו תמונות של בחורי ישיבה, אולי אפילו אברכים, המטפסים על חומות "בית החיים" כדי ללוות בפעם האחרונה את מיטתו של ר' חיים, ומאחוריהם דולקים שוטרים לבושי מדים. תמונה זו של מרדף "שוטרים וחרדים" חרוטה בדמיון של כל אדם ברחוב החרדי, ולאו דווקא קוראי "הפלס".

במקום שהמשטרה תפעל בתור גוף חיצוני שבא לכפות על החרדים פעולות שהם מתנגדים להן, היא תהיה מה שהיא אמורה להיות: גוף אזרחי המשרת את האזרחים והשומר על הסדר הציבורי. כמו כל ציבור, גם הציבור החרדי צריך גוף כזה, ולא רק בלוויות

התנגשויות בין הציבור החרדי למשטרה הם מעשים שבכל יום. בכל הפגנה חרדית מופיעים השוטרים כנציגי השלטון, באלות, בסוסים, בענן בואש וצחנה. נכון אמנם שגם הפגנות אלו מצויות יותר בחלקו של פלג מסוים בציבור, אך כפי שראינו בתקופת הקורונה, פלג זה אינו הפלג היחיד היודע להתעמת עם המשטרה. הציור של שוטרים הפושטים על בתי מתיבתא של תלמידי תשב"ר ומונעים תורה מפיהם של עוללים ויונקים כיכב גם בטורי הדעה של "יתד נאמן".

עם זאת, יש מידה של אמת בדברי כתב "הפלס" הנ"ל: שיתוף הפעולה בהלווית הגר"ח אכן היה חריג בהיקפו. יתכן בהחלט כי אנו רואים, אולי בעקבות אסון מירון, שינוי גישה ביחס הציבור למשטרה. המשטרה מתחילה לקבל מקום של כבוד בסדר הציבורי החרדי, לא כמשרתת השלטון ואויבת העם, אלא כגוף הממונה על שמירת הסדר הציבורי התקין, שהוא בוודאי אינטרס של כולנו.

בניגוד לדברי כתב הפלס, הרואים בשיתוף הפעולה עם המשטרה מזימה להשתלטות חילונית על היהדות הנאמנה, אציע כי שיתופי פעולה מסוג זה יכולים לכונן דווקא יחסים בריאים יותר בין המשטרה לציבור החרדי. כך, במקום שהמשטרה תפעל בתור גוף חיצוני שבא לכפות על החרדים פעולות שהם מתנגדים להן, היא תהיה מה שהיא אמורה להיות: גוף אזרחי המשרת את האזרחים והשומר על הסדר הציבורי. כמו כל ציבור, גם הציבור החרדי צריך גוף כזה, ולא רק בלוויות, אלא גם בשעת שגרה. הציבור החרדי זקוק לכוח שיטור טוב שהוא יכול לבטוח בו, שידאג למנוע עברות פליליות – פריצות לבתים, מסיבות רועשות עד השעות הקטנות של הלילה ושאר מרעין בישין ל"ע שעבורם נדרשת משטרה במקומות מתוקנים.

 

משטרה מדינתית ומשטרה אזרחית

כמו ליטאי טוב, בפעם הראשונה חשבתי לעומק על תפקידה של המשטרה תוך כדי לימוד סוגיה תלמודית. למדנו סוגיה בדיני "שטרות", ובאחת החבורות הובא משמו של ר' משה שפירא ש"שטר" הוא מלשון "משטרה"; שניהם ממלאים אותו תפקיד: לוודא שהסדר הטוב אינו מופר.[1] האם משטרה היא שטר? הרהרתי לעצמי. היה זה שונה מאד מהדימוי של שוטר כנציג השלטון, כמישהו המגיע אלינו מבחוץ, שצריך להישמר שלא להתוודע אליו, כדברי חכמים: "אל תתוודע לרשות."

ואכן, בכתיבה המחקרית נהוג להבחין בין שני דגמי שיטור: מטרופוליטני וקולוניאלי.[2] דגם השיטור הקולוניאלי הוא למעשה כעין צבא לענייני פנים. מדובר בזרוע של ה"רשות", הממסד המושל, שתפקידו לפקח על האזרחים מלמעלה. הצירוף במשלי "קצין, שוטר ומושל" משקף תפקיד זה. השוטר עומד על האדם מלמעלה, כמו שוטרי מצרים. תפקידה העיקרי של המשטרה במודל זה, ובהתאם לכך יכולותיה, הוא להגן על השלטון מפני התקוממות. המשטרה היא מעין "משמר המלך" – היא עושה דברו של ממסד המלוכה, ומעניקה לו את זרוע הברזל הדרושה למשול בנתינים. דגם השיטור המטרופוליטני לעומת זאת הוא שירות שהמדינה מספקת לאזרחיה לשם הגנה על רכושם ולשמירת הסדר הציבורי הטוב. למשטרה זו אופי דמוקרטי יותר: היא אמורה להתבסס על הסכמה ציבורית לפעילותה ולעצם קיומה.

אף שבן גוריון מעלה על נס את תפקידי השיטור האזרחיים-מודרניים, הוא מחבר זאת לתכלית המדינתית הכללית: לחבר אל המדינה קבוצות אוכלוסיה המתנגדות לה. משטרה מעין זה אינה מוסד מטרופוליטני אלא קולוניאלי, הממלא גם תפקידים אזרחיים של המודל המטרופוליטני

את ראשיתו של הדגם המטרופוליטני נהוג לראות במשטרה שהוקמה על ידי שר הפנים הבריטי, רוברט פיל, בלונדון של המאה ה-19. התיעוש ובעקבותיו תהליכי העיור הביאו עמם צרכי שיטור חדשים: מיגור הפשיעה העירונית והבטחת סדרי החיים במטרופולין הצומח. המשטרה המטרופוליטנית היתה כפופה לשר הפנים ולרשות השלטון המקומית וכן לפיקוח פרלמנטרי. נקבע כי השוטרים לא יישאו נשק חם, וצבע המדים שנבחר היה כחול, וזאת כדי להבדיל בין השוטרים לבין חיילי הצבא, אשר לבשו מעילים אדומים או ירוקים. הבדל מהותי נוסף היה הרצון למיגור העבריינות ולא העבריינים. למשטרה לא היו סמכויות שיפוט עצמאיות. הם הודרכו לעצור את הפשע, אך ענישת הפושעים נותרה תפקידו של השופט. החידוש המרכזי ביותר בדגם השיטור המטרופוליטני, הקושר אותו להתפתחות המחשבה הדמוקרטית במערב, הוא הצורך בהסכמה ציבורית לפעולות המשטרה. המשטרה, משרתת הציבור, תלויה בהסכמה ציבורית לקיומה, לפעולותיה ולהתנהגותה, ולפיכך תלויה גם ביכולתה לזכות בכבוד מצד הציבור.

למרות חלוקה תיאורטית זו, התיחום בין שני הדגמים אינו מוחלט, ובתפקידי השיטור נותר תמיד ממד של אכיפת הסמכות השלטונית. המשטרה העוצרת אנשים על עברות פליליות היא אותה משטרה העוצרת מתנגדי משטר. המשטרה המפזרת באלימות הפגנות נגד הממשלה, היא אותה משטרה שלה אנו קוראים כשפושע משתולל בשכונה. כך, לצד המעבר לדגם המטרופוליטני, נותר תמיד במשטרה ממד כלשהו של זרועו החזקה של הממשל המרכזי, הממשל הרודה באיש הקטן והמוודא שהוא סר למרותו.

על רקע זה, המקרה של משטרת ישראל מיוחד במינו. מראשיתה היא נחשבה המשך ישיר של מוסד המשטרה הקולוניאלי בתקופת המנדט הבריטי.[3] קווי אופי מיוחדים מבחינים אותה עד היום מהדגם המטרופוליטני: היא אינה מוסד מוניציפלי, כמו במקומות רבים בעולם, אלא גוף ממלכתי המקבל פקודות ישירות מהממשלה. כמו כן, ובמידת מה כתוצאה מכך, היא מושפעת מאד מכוחות הביטחון הצבאיים.[4] יש אמנם הבחנה פנימית בין גופי משטרה שונים המתבטאת בסממנים החיצוניים, כמו בין מג"ב או יס"מ לבין "המשטרה הכחולה", אך ההבדל הוא מנהלי. מדובר בסופו של דבר במוסד אחד בעל שרשרת פיקוד אחת ותפיסה עצמית אחידה.

למרות דגל הסובלנות של הגישה הרב-תרבותית, מחקרים מראים כי יחסי משטרה-אזרחים הורעו מאד בשנים אלו. בשנים האחרונות התרגלנו לראות במערב כולו תמונות של "מיעוטים" מתעמתים באלימות עם שוטרים במדים. "מיעוטים" אלו אינם אלא קהילות האזרחים השונות המרכיבות את החברה הרב-תרבותית, שאותן אמורה המשטרה לשרת

באופן מוצהר, המשטרה הוצגה מראשיתה מכשיר לחיזוק השלטון הטרי של מדינת ישראל. בנאום בפני מסיימי קורס קצינים משטרתי אמר ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון: "יעילותה של המשטרה מעלה את המדינה בעיני העם. יתכן ויעילותה של המשטרה מהווה את הגורם החשוב ביותר בחיי המדינה, הקובע את יחסו של העם למדינה." באותו מקום, שנתיים אחר כך, אמר: "המשטרה תפקידה לא רק בגילוי פושעים, ואפילו לא רק מניעת פשעים, אלא עליה לתת עזרה והדרכה לכל אזרח קטון וגדול, איש ואשה… מחובתה לחנך מחדש את העם היושב בארצו לאהוב את מדינתו גם אם מתנגד הוא לממשלתה. מותר לכל אזרח להתנגד לממשלתו, אך לא לפגוע בחוק. הוא יכול לדרוש את שינוי החוק בדרך דמוקרטית, אבל הוא חייב לאהוב את המדינה ולכבד את החוקים שנוצרו על ידי נבחריה."[5] אף שבן גוריון מעלה על נס את תפקידי השיטור האזרחיים-מודרניים, הוא מחבר זאת לתכלית המדינתית הכללית: לחבר אל המדינה קבוצות אוכלוסיה המתנגדות לה. משטרה מעין זה אינה מוסד מטרופוליטני אלא קולוניאלי, הממלא גם תפקידים אזרחיים של המודל המטרופוליטני.

ראוי לציין, ויש לכך נגיעה ישירה לענייננו, שבשנים האחרונות מתרחש בעולם היפוך מגמה. אם המאה ה-19 התאפיינה במעבר למודל המטרופוליטני, הרי שהמאה ה-21 מתאפיינת בחזרה למודל הקולוניאלי. מאז שנות ה-90 מצוי המערב במרוץ מואץ לקראת גלובליזציה, מרוץ המתאפיין במעבר מטיפוח הומוגניות לאומית לטיפוח גישה רב-תרבותית. במסגרת זו רואה הממשל המרכזי את עצמו ארגון גג השומר על הסדר הציבורי, בציבור שהוא פסיפס של קהילות שונות ומגוונות, בעלות צרכים שונים ותפיסות עולם שונות. אחת ההשלכות המעניינות של מעבר זה, באופן פרדוקסלי מעט, הוא צביעתם מחדש של גופי משטרה ברחבי העולם בצבעים קולוניאליים, בתור כוח שתפקידו העיקרי אכיפה של סמכות השלטון. למרות דגל הסובלנות של הגישה הרב-תרבותית, מחקרים מראים כי יחסי משטרה-אזרחים הורעו מאד בשנים אלו.[6] בשנים האחרונות התרגלנו לראות במערב כולו תמונות של "מיעוטים" מתעמתים באלימות עם שוטרים במדים. "מיעוטים" אלו אינם אלא קהילות האזרחים השונות המרכיבות את החברה הרב-תרבותית, שאותן אמורה המשטרה לשרת. בחסות הסדר הרב-תרבותי חזרה המשטרה ונצבעה בצבעי המודל הישן שלה, המודל הקולוניאלי, שבו היא נציגת השלטון העליון הרודה באזרחים הממרים, ולא שליחת הציבור לשמירת הסדר הטוב.

רקע זה נחוץ על מנת להבין את יחסי הציבור החרדי והמשטרה בימינו, ואת היתכנות השינוי במערכת יחסים זו.

 

החרדים והמשטרה

היהדות החרדית מסתייגת עמוקות ממדינת ישראל. אולם נקל לראות שהסתייגות זו אינה מורגשת באותה עוצמה בכל ממשק בין הציבור החרדי לגופים ממשלתיים. דרך משל, כשאדם חרדי נצרך למערכת הבריאות הממשלתית או לשירותי התחבורה הממשלתיים, הוא אינו מרגיש את חוסר הנחת מן ה"מדינה", וודאי שלא באותה עוצמה של מפגש עם הצבא. במקרה של מפגש עם חיילים, גם אם פגישה זו מתרחשת בהקשר של צורך אזרחי לגמרי – הנחיות פיקוד העורף להתנהלות במקרה של רעידת אדמה לדוגמא – המטען של ההסתייגות מהמדינה יצוף בהכרח. ייעודו ומעמדו הסמלי של הצבא בהווי הישראלי עושה את המפגש עמו טעון בכל המתח שבין החרדים למדינה.

על רקע זה עולה השאלה היכן ניצבת המשטרה. מה מרגיש אדם חרדי במפגש עם שוטר? האם מפגש עם שוטר חייב לשאת את מלוא המטען של ההסתייגות מהמדינה, וכל מפגש של חרדים ומשטרה מוכרח להוליד חיכוך, לייצר חום ולהציף את הקושי העמוק של היהדות החרדית להכיר במרותה של מדינת ישראל, או שמא אין המשטרה מוכרחת להיתפס באופן אחר משירותים אזרחיים אחרים כמו בריאות ותחבורה?

לכאורה, שאלה זו תלויה במודל השיטור שאנו בוחרים. ככל שתאמץ המשטרה את המודל המטרופוליטני, החיכוך בינה לחרדים יפחת. היא תיתפס ארגון קהילתי שתפקידו לשמור על הסדר האזרחי המקומי, והחרדי יכול לחוש בנוח במגע תועלתני עם המשטרה, ללא המטענים האידאולוגיים הנלווים ליחסו עם המדינה. מנגד, ככל שהמשטרה תאמץ את המודל הקולוניאלי, כך יגבר החיכוך בינה לבין החרדים. היא תיתפס זרוע כוחנית של הממשל, שייעודה העיקרי לשמור על השלטון, בעיקר מפני קבוצות כמו החרדים, שיש להן הסתייגות אידאולוגית עמוקה מעצם הסמכות של השלטון החילוני.

הפרגמטיות והמתינות שניכרו ביחס החרדים כלפי המשטרה שיקפו יחס לגוף אזרחי המסדיר את בטיחות האנשים. האידאולוגיות והמאבקים הרעיוניים כמו נשכחו לרגע, רגע שיש לשער כי אירוע פומבי וסמלי כל כך עשוי לקבוע בזיכרון לזמן רב

מבחינה היסטורית, ניתן לראות שהציבור החרדי ראה במשטרה זרוע של המדינה, ולפיכך התייחס אליה בחשדנות רבה. ניתן לראות זאת בצד הקנאי, שכנזכר לעיל תקף רבות אירועי משטרה בקהילה.[7] אולם יחס זה לא צף רק בקרב הקנאים. בעיניים חרדיות, המשטרה ייצגה במובנים מסוימים את תמצית הרע שבמדינה, את היד הקשה והאלימה שהמדינה מפעילה כנגד החרדים וכלפי אזרחים בכלל. דבריו של בן-גוריון שהובאו לעיל מסבירים מדוע גלש יחס זה גם אל מפגש עם שוטר מקוף פשוט. גם "המשטרה הנחמדה" נתפסה בעיני החרדים זרוע של השלטון, המנסה בעקיפין לגרום לחרדי "לאהוב את המדינה" שממנה הוא מסתייג.

מה שאירע בלווית הגר"ח, במידה רבה בעקבות אסון מירון, הוא גילוי של פניה האזרחיות של המשטרה. הפרגמטיות והמתינות שניכרו ביחס החרדים כלפי המשטרה שיקפו יחס לגוף אזרחי המסדיר את בטיחות האנשים. האידאולוגיות והמאבקים הרעיוניים כמו נשכחו לרגע. ומאחר שרגע זה היה אירוע פומבי וסמלי כל כך, הוא עשוי להתקבע בזיכרון לזמן רב.

אין להיכנס לאשליה כי הפן האזרחי של המשטרה מתיישב ללא חיכוכים עם ההשקפה החרדית. ללא ספק, תמיד יישאר ברקע המתח בין מקורות הסמכות. היהודי החרדי מחויב לחוקי התורה – הם מקור הסמכות וגם הפוסק האחרון. המשטרה לצערנו אינה מרגישה מחויבות לחוקי התורה, היא אולי רק מגלה התחשבות באורח החיים החרדי. היא אינה מחויבת אלא לחוקי המדינה, והמדינה בימינו אינה מכירה בסמכות התורה. לצד זאת, יש להווי החרדי עוד חסמים לא מבוטלים המונעים את קבלת האופי האזרחי של המשטרה, כמו הנטייה הקהילתית ליישוב פנימי של סכסוכים ללא הזדקקות למערכות חוק. כמו כן, הציבור החרדי לא השלים לגמרי עם הצורך שלו במשטרה. הגאווה החרדית ש"אין תחנת משטרה בבני ברק" מונעת ריכוך של הגישה. יש אכן במה להתגאות – שיעור הפשיעה אצלנו אכן נמוך מאד ביחס למקומות אחרים, אולם גאווה זו גורמת לעתים לחפות על עוברי עברה בתוך הקהילה, בתואנה ש"לא יכול להיות שזה קורה אצלנו". וכאשר לא עלינו מתרחשת עברה, והמשטרה מגיעה לשמור על הסדר הציבורי מפני פורעי חוק בקהילה, היא נתפסת בתור האיש הרע: היא רודפת את הקהילה החרדית המוגנת והשמורה וטופלת עליה עלילות שווא. למרות כל זאת, בעקבות הטרגדיה הנוראה של אסון מירון ומאורעות לא נעימים אחרים החל הציבור להפנים שגם לנו יש צורך במשטרה. משטרה היא כורח אזרחי, וחברה בסדר גודל של הציבור החרדי אינה יכולה להסתדר בלעדיה.

***

מה ניתן לעשות בפועל? סביר להניח שההפגנות החרדיות לא יפסקו בעתיד הקרוב, וכך גם ההתנגשויות האלימות והמתוקשרות עם כוחות המשטרה. כל אירוע מסוג זה עלול להעיב מחדש על יחסי החרדים והמשטרה, ולפגוע בסופו של דבר בחרדים עצמם, שכן הם זקוקים, כמו כל אזרח, לכוח שיטור אפקטיבי ויעיל במקומות מושבותיהם.

במהלך השנים החלה מגמה של טיפוח שיטור עירוני-קהילתי, בנפרד מהמשטרה הארצית. דבר זה התבטא בהקמת מרכזי שיטור קהילתיים בשכונות, הקמת משמר אזרחי ועוד.[8] דרכים רבות כבר נוסו, אולם יש עוד עבודה רבה של בניית אמון אצל הציבור החרדי.

בדומה לשימוש שעשה בן-גוריון בשיטור האזרחי כדי לקדם תפיסת עולם ממלכתית בקרב אוכלוסיות סוררות, עלולה המדינה הרב-תרבותית להפוך את המשטרה למכשיר "שילוב" של החרדים, שיטמיע בהם את תפיסת הטוב של המדינה

ההכלה והקבלה של סמכות המשטרה בלווית הגר"ח יכולות לסמן דרך נוספת ומשמעותית להסדרת יחסי משטרה-חרדים. והיא ההפרדה התודעתית בין תפקידיה האזרחיים של המשטרה לבין המדיניים. אם תתקבע בציבוריות החרדית הפרדה בין השיטור הקהילתי, שתפקידו לשמור על הסדר הציבורי, לבין השיטור הממשלתי, שתפקידו לפזר הפגנות ולשמור על השלטון מפני התקוממות, תזכה המשטרה האזרחית להרבה יותר אמון.

קיים עם זאת חשש לא מבוטל בקידומה של דרך זו, כסניף לחשש הכללי מהשתלטנות של תפיסת האזרחות הרב-תרבותית. בדומה לשימוש שעשה בן-גוריון בשיטור האזרחי כדי לקדם תפיסת עולם ממלכתית בקרב אוכלוסיות סוררות, עלולה המדינה הרב-תרבותית להפוך את המשטרה למכשיר "שילוב" של החרדים, שיטמיע בהם את תפיסת הטוב של המדינה. הפיכת המשטרה הקהילתית לזרוע של קידום אג'נדה רב-תרבותית על ידי השלטונות תכשיל את הפרויקט כולו, ותגביר את החשדנות החרדית במקום לצמצם אותה. החרדים מתנגדים עמוקות לתפיסת הטוב הרב-תרבותית, וכל ניסיון להטמיע אותה בתוכם עלול לייצר אפקט הפוך, ולהגביר את החשדנות והאיבה כלפי המדינה. כפי שנזכר לעיל, התפיסה הרב-תרבותית המרחפת מעל הפרויקט של חיזוק הפנים האזרחיות של הממשלה מביאה לתוצאה הפוכה: לחיזוק הפטרונות של המדינה על האזרחים, לטיפוח חשדנות הדדית ולהעצמת העימותים בין האזרחים למשטרה. צריך אפוא לזכור, שאם כוח השיטור האזרחי יהפוך למכשיר לכפיית השקפת עולם רב-תרבותית, הוא יאבד את האמון של הציבור החרדי.

לסיום, יש לזכור גם את חיוב התורה למנות שוטרים בכל עיר. הרמב"ם בתחילת הלכות סנהדרין מתאר חובה זאת כך: "שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו" (סנהדרין והעונשים המסורים להם א, א). מדברים אלו עולה כי עיקרה של מצוה זו נושא אופי של שיטור מטרופוליטני, שליבת תפקידו היא אזרחית.[9] יש בכך חיזוק נוסף למחויבות התורנית לשיתוף פעולה אזרחי משטרתי.

תמונה: MARK NEYMAN


[1] האטימולוגיה מבוססת, ראו: שיינפלד ה"שוטר", משמעו ותפקידיו. בית מקרא כב, עמ' 418-417.

[2] ראו: https://journals.openedition.org/chs/1483. ואצל שטרית, בשוטר תלוי הדבר. (משטרה והיסטוריה, גליון 1, 2019) ובמקורות שם.

[3] ראו אצל שטרית (לעיל הערה) ואצל ינאי, בטחון היישוב. (ביטחון סוציאלי, 1997.) עמ' 85-84.

[4] ינאי עמ' 80, על תהליך גלובלי של מיליטריזציה משטרתית.

[5] מובא אצל ינאי, עמ' 69-68. וראו שם עוד.

[6] ראו על כל זה: טוסון, שיטור בחברות רב-תרבותיות. באר שבע, 2007. עמ' 46-33.

[7] לא מן הנמנע שבמקרה זה, יותר מחיכוכים אידאולוגיים אחרים, מעורבים פה מניעים נוספים. ראו ודגלו עלי אהבה: הצעיר הליטאי והשוטר במדים – קו 400.

[8] ינאי, עמ' 85 ואילך.

[9] אמנם היה גם שיטור הלכתי, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו, כא): "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עברה." אך עיקר השיטור היה אזרחי, ראו בלידשטיין, השוטר בהלכות הרמב"ם. שנתון המשפט העברי, יד-טו. עמ' 94-89.

11 תגובות על “המשטרה והחרדים: היש סיכוי להבנה?

  • נפלא ביותר כותב מוכשר במיוחד ערוך בטוב טעם ודעת

    • הרב הגאון אליעזר שליט"א
      דבריך קילורין לעיניים, מחכימים ומשיבי נפש
      הכתיבה משובחת, והתוכן נפלא!!
      ירבו כמותך בישראל, וירבו מאמריך בבמה מכובדת זו,
      (כקורא ותיק, ממליץ לכם לשמר כותב מוכשר שכזה)

  • הבעיה היא לא אנשי משטרה , אלא , חלק מקציני משטרה , שהם מובילים רוח אנטי חרדית . משרד המשפטים , הפרקליטות וקובעי מדיניות בפקידות הממשלה – שקרנים , רמאים , רשעים ארורים ושונאי ציבור חרדי . מפקד מחוז דן שונה עקב הקשר עם הציבור החרדי.
    עד שלא יוקעו ויועפו שוטרים המתעללים מהמשטרה יחד עם אנשי מח"ש יוצאי הפרקליטות והמשטרה , אסור לשתוק.
    כמו כן , עד שלא יתנהלו כדיני התורה , אין לנו שיח וסיג איתם , ואסור לפי דין תורה לצפות לשופט עליון חרדי שיפעל לפי החוקים של המדינה של הבריטים והתורכים

  • החריידים נושאים את המטען במפגש עם כל אחד שאינו חריידי

  • ימים יפים הגיעו לעיירה "עצניקים" דואגים לכבודו של הגר"ח…

  • קראתי בענין רב את מאמרו של אליעזר פויכטונגר "המשטרה והחרדים: היש סיכוי להבנה"
    מאד נהניתי מקריאת המאמר (גילוי נאות. אליעזר הוא נכדי מנישואיו לנכדתי שילת) יחד עם זאת נראה לי שהודגש יותר מהצורך ואף יותר מהראוי בנושא הסתייגות הציבור החרדי ממדינת ישראל.

    יש חוגים בודדים ביהדות החרדית המסתייגים ממדינת ישראל, ומתוך השקפתם אף אינם רוצים ליהנות ממנעמי המדינה, ובשל עמדתם הקנאית אינם נוטלים מכספי המדינה. אולם כאמור רק בודדים דבקים בהשקפה זו, ניתן לבקר עמדה זו, שהרי מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם כולו שבו יכולים אנו, היהודים, להרגיש "בבית" וגם אם יש המתנכלים לנו ורוצים להשמידנו, אלו הם אלו שאינם בעלי הבית כאן. ומוסדות המדינה על כל כוחותיה עומדים להגן על כולנו, חרדים ושאינם חרדים.

    מעולם, דומני, לא זכה עמנו שכל כך רבים לומדים בישיבות, כשהמדינה מממנת מקצת הוצאותיה ופרנסתם, גם אם לא בשפע ולא כדי לקיים את ביתם.

    אני איני מסכימה עם אליעזר ש"היהדות החרדית מסתייגת עמוקות ממדינה ישראל" הכללה זו אינה במקומה, לעניות דעתי. היהדות החרדית אינה מסתייגת עמוקות ממדינת ישראל, גם אם יש ביקורת על דברים אלו ואחרים במדינה, אבל כך גם לאחרים, שאינם חרדים.
    עובדה היא שמאז הקמת המדינה, הציבור החרדי מאורגן במפלגות, מצביע בבחירות, ונציגיו מכהנים כחברי כנסת וחברי הממשלה, ומתוך מעמדם זה יש לציבור החרדי השפעה רבת משקל בהחלטות הממשלה והכנסת ( למעט התקופה האחרונה, בה הציבור החרדי אינו מיוצג, אך זאת באופן ארעי בשל תוצאות הבחירות האחרונות)
    והרי זו תופעה נפלאה, יכול אדם לגור במדינה, ליהנות מחיי שלוה ובטחון, כלכלית וביטחונית, ויחד עם זאת הוא חפשי לבקר את המדינה, להסתייג מתופעות קיימות, ולדבר ולכתוב בחופשיות ולהביע את הסתייגותו, ללא מורא כלל.

    למרות דברי אלה, אני מאד גאה באליעזר נכדי ובכישרונו, וגאה בעובדה שהוא רשאי להביע את דעתו בחופשיות. בהיותו תושב מדינת ישראל.

    • לא קראתי לא את המאמר ולא את התגובה, אבל ברור לי שאם סבתא כותבת סבתא צודקת.

  • מאמר משובח אבל…
    הציבור מבין שיש צורך במשטרה כמו שיש צורך בצבא, אבל הוא לא יתגייס לשרות/פעילות שם. (ואם ישנם שוטרים/חיילים חרדים לרוב כאלו שחזרו בתשובה שכבר שרתו שם או כאלו שהמיין סטרים לא רואה בהם חרדים גם אם כלפי חוץ הם לבושים ככאלו). יש בכך מעין נסיון להנות מכל העולמות: מצד אחד לזכות להגנה כשצריך ומהצד השני להוקיע ולגדף ואפילו לשיר ולרקוד "נמות! ולא תגייס". אז גם אם יהיה רחוב על שם השוטר שנהרג בבני ברק, אבל בבתי כנסת חרדיים למרות שמבינים שצריך גם צבא, אבל תפילה לשלום חיילי צה"ל לא אומרים!! (והיכן הכרת הטוב, מה הבעיה לבקש שבורא עולם ישמור על אלו הנושאים בעול הזה?). ואם תאמר שמדובר בקבוצות קיצוניות, אז מדוע אף רב חרדי לא יצא וגינה את אלו ששרים ורוקדים כנ"ל? ממה הוא מפחד שלבלרי התשקורת יצאו נגדו? (והיכן ה"לא תגורו מפני איש"?). ועוד עצם העובדה שאותן קבוצות בוחרות להפגין/למחות/להתעמת בנושאים הנ"ל מראה שהם עושים זאת כי הם מבינים שזה לא יעורר התנגדות בכלל הציבור החרדי שכנראה מבחינתם יש קונצזסוס סביב הנושא הנ"ל.

  • יוזמות כגון ארגון השומרים. שפועל בשיתוף פעולה עם המשטרה אך לא כפוף אליה. עשויות להיות פתרון מצויין לשיטור אזרחי ע"פ התורה. אם נוכל לפתח את הארגון מעבר למרדף אחר פורצים בלילות שבת. הוא יוכל להיות הגוף ששומר על הסדר באירועים המוניים. שחוקר ומונע פגיעות בתוך הקהילה והמשפחה. ובכלל להיות מקשר בין הציבור החרדי לזרועות הממשל השונים, ולתווך דרישות בטיחות וכדומה. התנאי הבסיסי הוא אמון הציבור שיוכל להיות מושג אם יעמדו בראשות הארגון רבנים מוכרים ממגוון חוגים כדוגמת איחוד הצלה. ובעיקר אם הציבור ירגיש שהכוונה היא לסייע ולא לחנך.

    • השומרים אף פעם לא יכול להיות אירגון שמנהל אירוע המוני כי הם באים מבפנים וכל אחד כמובן ידאג לקרובים אליו שיוכלו להיכנס וכו' ומכאן הדרך לאסון קצרה מאד
      לאירוע המוני צריך את הנוקשות של המשטרה גם אם המחיר זה כמה מכות

  • ממש יפה כתוב בטוב טעם וניכר שזה מושקע מאד

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל