השקט שמקבל את פניי בכניסה אל המרחב הנעים של משרדי פורום ׳קהלת׳ בירושלים ניצב בניגוד מוחלט, אירוני משהו, לסערות הפוליטיות שנקשרו בשמו של הפורום. בשיאם של אירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שהתבססה בין היתר על ניירות עמדה שיצאו מכתלי המכון, נחסמה הכניסה אליו באבנים, בשקי חול ובגדרות תיל. על אף שמייסד הפורום והיו״ר המכהן, פרופ׳ משה קופל, קיים דיאלוג ער ופורה עם ראשי המתנגדים לרפורמה, המוחים זיהו את ׳קהלת׳ כמקור האיום על הסדר הפוליטי הוותיק ונקטו פעולה אגרסיבית נגדו.
עיצוב המבואה למכון נושא אלמנט מעניין: אבני גיר גדולות סדורות בשני טורים סימטריים וצרים בצד שמאל של המבואה. כשאני נתקל בהן, איני יכול שלא לחשוב עליו כרפרנס לאירוע המתואר לעיל.
יו״ר המכון, פרופ׳ משה קופל, פוגש אותי בחדרו, ולאחר ברכות שלום ושיחת נימוסין נעימה מזמין אותי לשוחח בחדר ישיבות שקט. אנחנו פותחים, איך לא, בתפוח האדמה הלוהט: יחסי הציבור החרדי ומדינת ישראל.
קופל נולד וגדל בבית שומר תורה ומצוות בניו יורק, למד במוסדות חרדיים, ולאחר מכן למד לתואר ראשון בישיבה-יוניברסיטי ולתואר שני באוניברסיטת ניו יורק. בגיל 23 קיבל תואר ד״ר למתמטיקה, ולאחר מכן עשה פוסט-דוקטורט במכון למחקר מתקדם של אוניברסיטת פרינסטון.
המסלול המרשים הזה, מהשטעטל לפסגה האקדמית, עשוי להיראות לכאורה כאבטיפוס לחיקוי עבור החרדים במדינת ישראל. אבל קופל עצמו מסתייג מהרעיון.
"אנשים יחליטו בעצמם במי הם יראו אבטיפוס", הוא אומר בחיוך קל, "אבל לא הייתי ממליץ להביט לכיוון הזה. ראשית, כמה פוסט-דוקטורנטים במתמטיקה העולם צריך?! ושנית, הדרך שעשיתי לא הייתה חריגה. אמנם אני הייתי מהבודדים שהלכו למסלול אקדמי ברמה הזו, אבל כל ידידיי הלכו לעבוד לפרנסתם, בעולמות העסקים, ההשכלה הגבוהה או העשייה הציבורית. מהכיתה שלי ישנם כמה ראשי ישיבות, חלקם אפילו מפורסמים, אבל זה המודל החריג. הרוב פשוט יצאו לעבוד. זו הנורמה.
ראשית, כמה פוסט-דוקטורנטים במתמטיקה העולם צריך?! ושנית, הדרך שעשיתי לא הייתה חריגה. אמנם אני הייתי מהבודדים שהלכו למסלול אקדמי ברמה הזו, אבל כל ידידיי הלכו לעבוד לפרנסתם, בעולמות העסקים, ההשכלה הגבוהה או העשייה הציבורית. מהכיתה שלי ישנם כמה ראשי ישיבות, חלקם אפילו מפורסמים, אבל זה המודל החריג. הרוב פשוט יצאו לעבוד. זו הנורמה.
"כמו כן, הבתים שגדלנו בהם לא היו מה שקוראים פה ׳בית חרדי׳. אלו היו יהודים דתיים אדוקים שבאו מאירופה, שמרו מצוות ושלחו את ילדיהם למוסדות תורניים שנעו על ספקטרום חרדי כלשהו. המאפיינים של החרדיות המוכרת בארץ פחות נכחו בציבור הזה, לכן אני לא חושב שכדאי לראות את המרחב שגדלתי בו כמרחב שאפשר להעתיק כהצעה לחרדיות כיום". המודל בו גדל, כך נראה, היווה השראה לספרו, 'לחיות כמו יהודי', שיצא לאור בהוצאת ״סלע מאיר״ בשנת 2021, והדגיש את חשיבותה של המסורת לצידה של ההלכה בעיצוב היהדות השמרנית.
בעיניו, החברה החרדית המוכרת לנו היא תוצר ישראלי מובהק, שנוצר בנסיבות ישראליות. האם מכאן נובע שגם שינוי בפרקטיקות החרדיות צריך להתחיל בשינוי הנסיבות? למשל, פטור חרדים משירות צבאי, כפי שקיים בארה״ב, ובכך עידוד יציאה חלקה יותר לתעסוקה ולאקדמיה?
"המודל האמריקני מאוד רלוונטי למדינת ישראל. כלומר, תתעלם מהאופי של היהדות הדתית בארה״ב כפי שהייתה בתקופה שבה גדלתי ותבחן את המציאות הנוכחית. אם תלך היום לריכוזים חרדים בארה״ב ותיטמע בין החבר׳ה, תגלה שכולם חרדים הארדקור, אבל כמעט כולם עובדים. הסיבה היא כי בארה״ב הנסיבות יוצרות מודל אחר. שם לא מתקצבים לימודים בכולל על חשבון תעסוקה. אז אם אתה מחליט שאתה רוצה לשבת ללמוד, אתה יכול, לא מונעים ממך, אבל אתה צריך למצוא לזה מימון.
"כאן בנו מודל שאפשר לקבוצה מאוד גדולה להסתמך על כלכלה תקציבית שמאפשרת לגברים חרדים להתקיים ללא השתתפות במעגל התעסוקה. ככל שהקבוצה הזו גדלה, העניין הזה הופך למסובך יותר. זה כמובן לא מסתיים בתעסוקה. כי אם אתה לא מצפה להיות חלק ממעגל תעסוקתי בעתיד, אז גם אין לך דחף פנימי להשתלם במקצועות הבסיס כמו אנגלית, מתמטיקה ואולי גם מדעים. אז זה לופ שמזין את עצמו".
עם זאת, קופל מבקש לסייג את ההשוואה לארה״ב. "בסוף יש כאן גם איזה עניין תרבותי, והחרדים בארה״ב גם קצת מעתיקים את המודל הישראלי. ישנם אברכים שלא עובדים, ובשנים האחרונות גם נפתחו מוסדות חינוך יסודי שבתוכנית הלימודים שלהם לא נכללו לימודי ליב״ה. אבל זה החריג, המיינסטרים לא מתנהל כך.
״בנוגע לפטור משירות צבאי, אתה לא מועיל לחרדים אם אתה פוטר אותם מחובה שאתה מטיל על כלל האוכלוסייה. אבל אני כן מקבל את הטענה שהכריכה ההיסטורית בין דחיית שירות צבאי לאיסור על תעסוקה ולימודים אקדמיים במהלך תקופת הדיחוי, היא שגיאה ומהלך הרסני. אי אפשר למנוע מאדם לעבוד וללמוד, גם אם אנחנו רוצים שהוא יצטרף למאמץ הביטחוני".
כלומר, כאשר חושבים על עיצובו של מודל חרדי בר-קיימא, השינוי המרכזי שאתה מציע נוגע לתקצוב המדינה של אי-השתתפות בתעסוקה.
"אכן. החרדים לא שונים התנהגותית מאף אוכלוסייה אחרת. בני אדם פועלים על פי אילוצים ובהתאם לתנאי השטח. ואם השטח יכתיב התנהגות אחרת, הם ינהגו אחרת. אבל אני לא רוצה שזה יהיה איזשהו הכרח חיצוני. התנאים שמדינת ישראל צריכה ליצור הם תנאים שעל פיהם כל אזרח ירגיש פה בבית, וממילא ירצה להיות שותף במדינה ולפעול לשגשוגה".
מכאן אנחנו מגיעים לשאלה רחבה יותר: מה לדעתך גורם לחרדים כיום לא להיות חלק מהישראליות, ומה מתוך זה ניתן לשינוי?
"כשקמה המדינה נוצרה פה מציאות חדשה, יהודים נדרשו לכל מיני מתכונות חדשות והתנהלות אחרת מול השלטון, שבניגוד למצב בגולה – הוא יהודי. אז בעוד שהציונים הדתיים פירשו את השינוי הזה כגאולה או כאתחלתא דגאולה, וראו במדינת ישראל כיסוד כסא ה׳ בעולם, החרדיות הגיבה בהסתייגות.
"הפרשנות שהחרדים נתנו הייתה פשוט העתקה מהגולה למציאות הישראלית. מתוך מה שבעיני הוא עצלנות אינטלקטואלית הם החליטו שאין באמת שינוי, והשלטון העברי בארץ הוא בעצם שלטון של גויים דוברי עברית. אז כמו שבגולה היהודי צריך להתנהל מול השליט הגוי בתחבולות, גם כאן ההתנהלות הבסיסית היא ניסיון לתמרן את השלטון ולנסות להפיק ממנו מקסימום טובה אישית. אז כמו שכל יהודי התאמץ להשתמט משירות בצבא הפולני או הרוסי, גם כאן ישנו ניסיון לחמוק משירות בצה״ל".
אבל כאן, לדבריו, נוצרה סתירה שלא הייתה קיימת באותו אופן בגולה.
"מצד שני, בגולה היחסים היו קוהרנטיים. אתה חומק מהגוי, כי הוא אנטישמי, אז אתה גם לא שואף לקחת ממנו שקל. אני זוכר שכאשר קיצצו בתקציבי הישיבות, באחד הסבבים הקודמים, אחד מרבני הציבור אמר 'לא היו כאלו גזירות אפילו בפולין', ואחד מידידיי הגיב בחיוך: 'נכון, עובדתית הפולנים מעולם לא קיצצו בתקציבי ישיבות.'
"כלומר, כאן הם גם תופסים את המדינה הציונית כגוי דובר עברית, אבל גם בונים על המצפון היהודי שיאפשר מימון של אורח החיים התורני. כשהרב שך מבקר את החילונים ושואל: 'במה אתם יהודים?' הוא בעצם אומר שאתה יהודי בכך שאתה מכיר בשמירה שלי על הגחלת עבורך. אתה צריך אותי כדי שאשמור על היהדות עבורך בזמן שאתה משרת ועובד ומממן כוללים.
"או שהמדינה היא יהודית או שלא. זה לא עובד יחד".
"אתוס צומח מלמטה"
החרדי כבר הרבה שנים הוא חלק מהשלטון. בממשלה הזו יש רוב לשומרי מצוות. הציבור הישראלי מרגיש שעשה את שלו בכך שהסכים לסטטוס קוו. ובכל זאת החרדים מרגישים מיעוט, כי הם מחוץ לאתוס שרואה בהם אורחים. אולי, אם כך, הבעיה נעוצה גם באתוס הישראלי עצמו?
"תראה, בשנות המדינה הראשונות, כשהגיעו לכאן עולים דתיים גזזו להם את הפאות. אני לא רוצה לייפות את המצב. המפאיניקים הסתכלו על העולה, הדתי והמסורתי כאילו הוא חלק מהעבר. מבחינת חלק מהם העולים האלו היו אבק אדם. רצו להרכיב כאן יהודי חדש, יפה בלורית ותואר, והיהודי הגלותי לא התאים לחזון הזה. אלו דברים שקרו".
לצד זאת, אומר קופל, אי אפשר גם להכחיש את השינוי הדרמטי בחברה הישראלית מאז: החזון של ״היהודי החדש״ כבר אינו מאיים כפי שהיה בעבר.
"היהודי החדש כבר פחות רלוונטי. ולכן החרדים כבר לא באמת מאוימים מהחזון המפאיניקי, אז הגיע הזמן להפסיק לחשוש ולהתחיל ליטול חלק במדינה. אתוס לא קובעים, אתוס צומח מלמטה. כל קהילה קובעת את האתוס שלה וחברה בריאה יוצרת תנאים שמאפשרים לאתוס כללי להיווצר. מדינת ישראל צריכה ליצור תנאים כדי שכל יהודי ירגיש בבית. כשזה יקרה, החומות יונמכו".
"היהודי החדש כבר פחות רלוונטי. ולכן החרדים כבר לא באמת מאוימים מהחזון המפאיניקי, אז הגיע הזמן להפסיק לחשוש ולהתחיל ליטול חלק במדינה. אתוס לא קובעים, אתוס צומח מלמטה. כל קהילה קובעת את האתוס שלה וחברה בריאה יוצרת תנאים שמאפשרים לאתוס כללי להיווצר. מדינת ישראל צריכה ליצור תנאים כדי שכל יהודי ירגיש בבית. כשזה יקרה, החומות יונמכו.
"הרי החומות האלו אינן רלוונטיות, הן באו מאירופה והן לא מתאימות למדינה יהודית שאזרחיה יהודים. התנאים האלו הם תנאי סביבה: דגל עם מגן דוד, שידור שכולל פסוקים ויחס למסורת או עצם הקמת מדינה על אדמת המולדת ההיסטורית. כל אחד ומה שעושה לו את זה. אבל ברגע שכל יהודי ירגיש פה בבית, אז הדיבור על המדינה כאילו היא פולין או ליטא או מרוקו פשוט ייעלם, כי הוא יהיה מגוחך.
"דבר שני, אווירה ממלאים בתוכן. ואת התוכן אסור להכתיב מלמעלה, זה יבוא מהשטח. ברגע שנוצרים התנאים, אז גם מתפתחת מעין תחרות אבולוציונית. אם כל חברה תחשוב כיצד היא בונה חברת מופת, עם מוסר ברור ובני אדם הגונים, אז החברה שתעשה את זה הכי טוב תנצח לבסוף ותאכלס את רוב המרחב. במיוחד כשדמוגרפית יש לה יתרון.
"כרגע אמנם הדמוגרפיה לטובת הציבור החרדי, אבל זה לא עוזר לו כי החברה הכללית לא רואה דגל מוסרי. היא תוהה איך גם בשעת חירום החרדים בוחרים שלא לתת כתף. וכשהחברה הדתית-לאומית מניפה את דגל השילוב בין תורה לבין לאומיות בריאה, פוטנציאלית חרדים יכולים לקחת השראה וגם החילונים יכולים לקחת השראה. אבל זה צריך לבוא מלמטה, מהעם, לא בפקודות מהשלטון.
"לדעתי, תוך דור או שניים נגיע לאיזשהו איזון. זה יעיל יותר מניסוח אתוס בכפייה".
נקודת הזמן העתידית הזו צפויה להיות שנת המאה של מדינת ישראל. לאור ההיסטוריה – שבה התקיימו בעבר כמה מסגרות ריבוניות לעם היהודי ולא החזיקו מעמד – ישנם לא מעט החוששים שהמדינה היהודית גם הפעם לא תגיע רחוק. כשמסתכלים על השסע הפוליטי, אפשר להבין מה מקור הפחדים הללו. ובכל זאת, קופל אופטימי.
"אני לא מסכים עם הפאניקה הזו. אני לא חושב שצריך לקחת ברצינות מוגזמת מסרים מההיסטוריה, כי לכל התרחשות היו את התנאים והמשתנים שלה. בפועל כאן, למרות הקולניות של הקצוות, החברה הישראלית נעה לעבר המרכז.
"החרדים יותר רוצים להשתלב, הסרוגים כבר לא מאמינים באטרף ב׳יסוד כסא ה׳ בעולם׳ ובעיקר פשוט אוהבים את המדינה ורוצים לשמור עליה, והחילונים יותר מתקרבים למסורת. השסע שמדברים עליו נובע מכך שאנשי הסדר הישן, תומכי מפא״י ובנותיה, מרגישים את השינוי ולא מוכנים לאבד את המעמד שלהם לטובת הישראליות החדשה, שהיא יותר שוויונית ומגוונת. אז הם מפגינים וצועקים על קץ הדמוקרטיה.
"אבל הדור החדש, גם הנכדים שלהם, כבר לא שם. הנכדים שלהם יושבים בטנק עם הילדים של וינטר וזיני והם רואים שהשד לא נורא. וגם החרדים שנכנסים עכשיו לצבא, בחשמונאים או בקודקוד, יהיו חלק מהמהלך הזה אוטוטו. אז יש קצת רעש, אבל לא צריך להתרגש מזה".
"הסדר הישן כבר בדמדומיו"
קופל לא מסתפק רק בתיאוריה ובתקווה להרגעת הרוחות. לצד פעילותו במכון, הוא גם מגלה אקטיביזם ומנסה להשפיע על הזירה הציבורית לעת מצוא. בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית קופל עמד בראש צוות שהוביל שיח עם ראשי המתנגדים לרפורמה. בדף הפייסבוק שלו פרסם בזמן אמת תיעוד ממפגשים עם מוחים בכירים והביע מסרים אופטימיים על הגעה אפשרית להסכמות ועל יצירת מתווה שיוגש למקבלי ההחלטות.
בפועל, כזכור, הרפורמה נבלמה בשל ההתנגדות החריפה. בראיון שנתן ל״מקור ראשון״ כשנה לאחר מכן, מתח ביקורת על דתיי המרכז שדחפו ל״רפורמה בהסכמה״, כלומר להתקפלות, ולטענתו הובילו למסמוס הרפורמה.
"הפסדנו", אומר קופל בלהט כשאני שואל אותו על נסיון הרפורמה שכשל. "צריך להכיר בזה. בדיעבד תמיד אפשר להעמיד אוקימתות לתרץ את ההפסד, אבל זה לא חוכמה לספק סיבות בדיעבד. אני פשוט אספר לך מה היה.
"אכן, ישבתי עם בכירי המפגינים כי רציתי חקיקה בהסכמה. זה גם האינטרס שלנו שתהיה חקיקה בהסכמה, כי בסוף אנחנו צריכים שהשינויים המבניים שהצענו יתקבלו. עד כאן בסדר. ישבנו ודיברנו והגענו למתווה מוסכם. כבר הייתה לנו טיוטה.
״אבל אז הגיע ליל גלנט וכל ה׳יפים והנכונים׳ מהצד הדתי רצו ואמרו לנו להתקפל, כדי שלא נרגיז חלילה את המתנגדים. אמרנו להם: 'אבל אנחנו צודקים, ואתם יודעים את זה', אבל הם, שנוטים לראות את עצמם כאנטי-גלותיים, חששו להרגיז את הפריץ ופצחו בקמפיין שאסור להתקדם בלי הסכמה רחבה.
"זה כשלעצמו עוול. מה זה הסכמה רחבה? כשהחרדי, עולה ברית המועצות או המזרחי מסכימים על משהו זו לא הסכמה רחבה? למה צריך שהשבט הלבן, הקטן יחסית, ייתן אור ירוק כדי שהמהלך ייחשב הסכמה רחבה? אבל ככה הם, הם לא מסוגלים להשתחרר מהלפיתה של הסדר הישן.
"אז על פי תורת המשחקים, כאשר אתה מאפשר לצד השני וטו, אתה נוטל ממנו את האינטרס להתגמש, וממילא הוא מיד ישתמש בווטו. לזה התכוונתי בראיון ההוא. הם הפכו את המתנגדים לשחקני וטו, וזה בגדול מה שהפיל את הרפורמה.
"בפועל גם המחיר היה גבוה מדי. אנחנו היינו האמא שמוותרת על הילד כדי ששלמה לא יבצע אותו. הם הבינו שאנחנו האם האחראית וניצלו את זה, הם השביתו את הכלכלה והצבא ואנחנו נאלצנו לסגת.״
במשפט שלמה לא מספרים לנו מה קורה עם האמהות לאחר מכן. הן ממשיכות לגור יחד? לא ברור. אבל במקרה שלנו, אנחנו חיים יחד עם אלו שהיו מוכנים לבצוע את התינוק. אולי, אם כך, המשל אינו מתאים לכאן? אולי כן היה צריך ללכת עד הסוף?
"אין לך עם מי. תראה, זו לא אידיאולוגיה, זו סוציולוגיה. החבר׳ה שהתעקשו על הסכמה רחבה לא מונעים מאיזשהו אידיאליזם טהור. הם פשוט רואים את הסדר הישן כעובדה והם צריכים את האישור להצטרף אליו.
"אם אתה רוצה להיאבק על המדינה, אתה לא יכול לצאת למהלך כזה איתם. אבל אתה גם לא צריך, כי הסדר הישן כבר בדמדומיו. אנשי האליטה הישנה כבר מתחילים להתרחק ממנגנוני הכוח. הם נאבקים על בג״צ כי מבחינתם הוא נועד לשמר את הכוח שלהם גם כשהם מפסידים את השלטון. המשמעות של זה היא שגם אם הפסדנו עכשיו, העתיד לטובתנו. בעתיד ההתנגדות תפחת, כי יהיו פה פחות מהם כדי להתנגד".
"אז אם אתה רוצה להיאבק על המדינה, אתה לא יכול לצאת למהלך כזה איתם. אבל אתה גם לא צריך, כי הסדר הישן כבר בדמדומיו. אנשי האליטה הישנה כבר מתחילים להתרחק ממנגנוני הכוח. הם נאבקים על בג״צ כי מבחינתם הוא נועד לשמר את הכוח שלהם גם כשהם מפסידים את השלטון.
"המשמעות של זה היא שגם אם הפסדנו עכשיו, העתיד לטובתנו. בעתיד ההתנגדות תפחת, כי יהיו פה פחות מהם כדי להתנגד. כבר היום המתנגדים החריפים הם מיעוט. הם פשוט שכנעו את השאר שהרפורמה מסוכנת, אבל זה נפח ציבורי מלאכותי.
"אז הרפורמות החשובות האלו הכרחיות, ואסור לוותר עליהן, אבל אפשר להעביר אותן כשיגיע הזמן, מבלי לשלם את המחירים הגבוהים של ההתנגדות הנוכחית".
לקראת סיום, אני מבקש לחזור אל החרדים. איך קופל רואה את העתיד שלהם כאן, במדינת ישראל?
"קודם כל אני רוצה לשבח את הדור הצעיר הזה ככלל, בכל המגזרים. בכל מגזר הדור הצעיר יודע להתנער מחלאי קודמיו. הדור ציוני-דתי הצעיר שכלל את ה׳ספרא וסיפא׳ והוא באמת מחזיק בתורניות גבוהה לצד הצטיינות בשירות המדינה, למשל, אני רואה אותם ומשתומם.
"וגם הצעירים החרדים, אני משבח את הבחירה שלהם לשמר את הביקורתיות החרדית. את התכונה החשובה הזו שמטילה ספק, שלא ממהרת להשתתף במעגל הישראלי ולצעוק שזו גאולה. זו תכונה טובה, זו ציניות בריאה, וכשנפתחים לישראליות אסור לאבד אותה. ועם זאת, הם יודעים לקחת חלק מהמדינה ולהזדהות איתה באופן בריא וטבעי.
"אז אני מאמין בדור הזה, הם יודעים לעשות את זה גם בלי טיפים ממני. אני לא מאמין ששינויים חברתיים עוברים רק דרך הפוליטיקה. אם תהיה מפלגה חרדית חדשה שתצליח לאתגר את המסגרות הקיימות, זה יהיה פנטסטי ואני כמובן אשמח, אבל הישועה תלויה בשינויים תרבותיים בשטח יותר ממסגרות פוליטיות.
"הצלחתכם הצלחתנו".
הרפורמה המשפטית, המוזכרת פה כאילו כולה טוב היתה נסיון לחיסול הדמוקרטיה בישראל, וחבל שהיא מוצגת כאן כאילו היא איזה רעיון מצויין לטובת העם. בפועל, עיקריה הם שליטת פוליטית בשופטי בית המשפט העליון, ונטרול היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. המשמעות היא ריסוק בית המשפט כ"רגל" השלישית, ובעצם כבר היום היחידה שאינה הממשלה עצמה של הגדרת הדמוקרטיה, ובנטרול היועצים המשפטיים גם הפיכת שרי הממשלה לכאלה שאינם כפופים לחוק.
אני מבקש גם להתייחס לאיזכור של "האליטות הישנות". על מי בדיוק קופל מדבר? הרי הליכוד בשלטון כמעט ברציפות מאז 1977. 50 שנה כמעט בשלטון ועדיין מאשימים את "האליטות הישנות"? או שאולי בעצם בדיבור על המפגינים נגד "הרפורמה" הוא מתכוון לסוג של אליטה עכשווית, אלו שמחזיקים את ההייטק, את הרפואה, את ההנדסה על כתפיהם. אלו שהמיסים שהם משלמים מאפשרים את מדינת הרווחה ואת מימון תקציב הביטחון. אלו שלא רוצים לוותר על הדמוקרטיה.
קופל מאוד ביקורתי ביחס לעוולות של המערכת המשפטית והאליטות אבל סלחן ורך מאין כמותו כלפי עוולות של ציבורים להם הוא זקוק בקואליציה. לגבי החרדים, הוא דורש תיקון שיגיע מלמטה, בצורה אורגנית לא מחקיקה. כלפי שאלות של לאומיות, גישה בטחונית והיחסים בין זרועות השלטון החקיקה צריכה להעשות בנחישות וללא פשרה.
מדוע הגישה ההחלטית של קופל מקבלת תפנית חדה כשמדובר בשינוי היחסים בין החרדים לציבור הכללי והדתי?
לסיכום, לבן מארה"ב עם מבטא אמריקאי מזעזע שואל "למה צריך שהשבט הלבן, הקטן יחסית, ייתן אור ירוק כדי שהמהלך [קידום הרפורמה] ייחשב הסכמה רחבה?", בהתייחסות ל"שבט" המונה כיום כ 53 מנדטים (לעומת 51 בשבט ביבי, לפי ממוצע 11 12 13 האחרון), שבראשה מרוקאי לבן אשכנזי, שנולד בטבריה, ממתנגדי ה"רפורמה".
למה המראיין, הקרוי עיתונאי, לא שאל את קופל האם הוא חש אחריות לתוצאות של ה"רפורמה" שהכניסה את החברה הישראלי לסחרור החברתי- בטחוני- מדיני הקשה בתולדותיה ?
על רקע זה גלנט התריע ופוטר (ליל גלנט) – מאחר שהעז לאמר שלרפורמה יש לפי נתונים מודיעיניים השלכות בטחוניות מסוכנות, וכל זה התממש תוך כמה חודשים.
ואת קידום הפרומה עשה קופל כראש מכון פרטי במימון זר (ועלום, לפחות בעבר -עד שנחשפו דונצ`יק\האס בהארץ), שזה אפילו לא "שבט קטן יחסית", שזה גם דבר מקסים אגב.