פורים עבר ואסף אתו את אחרוני בחורי הישיבות המתדפקים על הדלתות, אבל אני עדיין שומעת בתוכי את הדי הדפיקות, את השירה הבוקעת מגרונות ניחרים: "לא פחות מאלף, לא פחות מאלף…", ולא פחות מאלף מחשבות מתרוצצות בתוכי, כשאני נזכרת בתמונה של הילדים הקטנים הרצים אחרי הבחורים, נציגי הת"ת התורניים, בעיניים בורקות, מחקים את תנועת פשיטת היד – ילדים שגדלים לכך שזו תנועה טבעית, מתבקשת אולי, ומפנים אותה בחינניות מרשימה אל הסבא, אל הדוד ואל הדודה, בתביעה בלתי מתפשרת לעוד פרוטה שחוקה…
פשיטת היד, שהחלה כאילוץ, הופכת לדרך חיים. ילדנו מתחנכים אליה מגיל צעיר, ובין השיטין, הם מפנימים שזו צורה לגיטימית ומתבקשת של חיים
לו התופעה הייתה מתרכזת ביומיים של פורים בלבד, הייתי מעבירה אותה מדעתי בסלחנות משועשעת. על פשיטת יד בפורים נאמר "כל הפושט יד נותנים לו". אדם שמבקש צדקה בפורים לא בודקים אחריו. עני הגון או לא-עני הגון – נותנים לכולם. יתרה מכך, ביקורי בחורי הישיבה בפורים אינם סתם "פשיטת יד". הם מעין סחר חליפין, הוגן בעיקרו, בין בעל הבית שמקבל לתוך ביתו שמחת פורים רעננה ומדבקת, לבין הבחורים שמצליחים לפתוח את כיסו. בנוסף, המנהג הרווח הוא שבפורים הדלתות פתוחות וגם הלב, ואלה, בצרוף היין שזורם בוורידים, מסירים את מנגנון הבושה הטבעית שאמור להתלוות לקיבוץ נדבות על הפתחים (שזה בדיוק מה שנערי הת"ת עושים). אולם, ככל שחולפות השנים, התופעה הולכת וחורגת מימי הפורים ומתפשטת על פני תקופת אדר כולה, ואם יש שני אדרים בשנה, אזי מדובר בחגיגה כפולה ומכופלת. כיוצא בו, בעבר השתתפו בחגיגה תלמידי ישיבות גדולות בלבד, אך בשנים האחרונות גם תלמידי ישיבה קטנה התחילו לצבוא על הדלתות. וכבר איני יודעת – מי ערב לי שבשנים הבאות לא נראה תלמידי "חיידרים" מתדפקים גם הם על הפתחים? בנוסף, אסטרטגיות מבצעי השנור השנתיים השתכללו והתרחבו אף הם, והפכו למעמד מביך עבור הנתרם והמתרים כאחד. בחורי ישבות מתמקמים כאחרוני הקבצנים בפתחי הסופרים, ועורכים שיחות טלפון לא נעימות עם קרובי משפחתם, במערכה של "אין ברירה" – בפני היעד המותקף עומדת ברירה אחת ויחידה: לתרום.
מעבר לימי אדר העליזים, בשנים האחרונות תלמידי הישיבות החלו להירתם אף למבצעי גיוס המונים (מנצינג) נרחבים ומרשימים בהישגיהם. וכך, בצירוף אין ספור מבצעי "ועד הרבנים" ו"קופת העיר" וועדות צדקה שכונתיות, שהקמפיינים שלהם מעטרים את לוחות המודעות ותיבות הדואר, החברה החרדית הופכת ברבות השנים לחברת "שנור". פשיטת היד, שהחלה כאילוץ, הופכת לדרך חיים. ילדנו מתחנכים אליה מגיל צעיר, ובין השיטין, הם מפנימים שזו צורה לגיטימית ומתבקשת של חיים.
חשוב כמובן להביט גם על הצד החיובי של המטבע: רתימת הנערים למבצעי התרמה מלמדת אותם לקחת אחריות מסוימת לצד הכלכלי של חיי הישיבה. לא יזיק לנערינו, שרגילים שהישיבה מבשלת להם ומנקה אחריהם, לגלות קצת אחריות, ולהבין שמישהו צריך לממן את הקיום הגשמי שלהם. בנוסף, יש צד יפה בכך שהקהילה כולה שותפה בפעילות של חסד, צדקה ונתינה. דבר זה הופך אותנו לחברה נותנת, ומטמיע בצעירי הצאן תרבות של חסד. אולם, למרות מעלות אלו, אני מוצאת כי נזקה של התופעה רב על תועלתה. מעבר לחוסר הנוחות הפנימית שאני חשה מול תנועת ה"שנור" המתפשטת, דומני כי היא מטמיעה בנו מידות רעות, המנוגדות לכל החינוך התורני שלנו.
מה רע ב"שנור"?
נתחיל מהתחלה. בדבריו הידועים על מטרת בריאת העולם, כותב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" כך:
ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה" [מי שאוכל מזון של זולתו, מתבייש להסתכל בפניו].
הרמח"ל מסביר שמטרת הבורא בבריאת העולם הזה ונתינת התורה לאדם היא למנוע מאיתנו את רגש הבושה בקבלת דבר בחינם, ללא טרחה ויגיעה בהשגתו. על ידי קיום המצוות ביגיע כפינו בעולם הזה נוכל לקבל את שכרנו בעולם הבא ללא רגש הבושה המתלווה למתנת חינם. הרמח"ל מניח בפשטות שצדקה ומתנת חינם הינן דברים מביישים. הוא אינו רואה צורך להוכיח זאת. לא כאן המקום לשאול מדוע מתנת חינם מביישת, ולמה הנחה זו קודמת אפילו לבריאת העולם. מה שחשוב לענייננו היא עצם ההכרה בכך שתכונת הבושה בקבלת מתנת חינם היא כה בסיסית ועמוקה, שהיא הבסיס לקיום האדם בעולם. הבושה בקבלת מתנת חינם היא הרבה מעבר לנטייה פסיכולוגית של נפש האדם, ואפילו מעבר לעיקרון מוסרי: היא סיבת הקיום.
נכון אמנם שיש היתר ללומדי תורה להישען על כספי ציבור לצורך מחייתם. אולם, היתר זה אינו כה פשוט. עלינו לזכור את הפולמוס ההלכתי הנרחב של גדולי עולם, שחששו מהסיכון הרב הטמון בחיי תלות גשמיים
עולם התורה של ימינו, שכולל בתוכו גם את אברכי הכוללים, נשען על תרומות ומלגות קיום. נכון אמנם שיש היתר ללומדי תורה להישען על כספי ציבור לצורך מחייתם. אולם, היתר זה אינו כה פשוט. עלינו לזכור את הפולמוס ההלכתי הנרחב של גדולי עולם, שחששו מהסיכון הרב הטמון בחיי תלות גשמיים. לפיכך, גם אם אנו סומכים על היתר זה, עלינו להתנהל במשנה זהירות, שלא לגלוש חלילה מתוך הרגל, ולהרחיב את ההיתר לעניין לקיחת שכר מן הציבור בעבור תלמוד תורה לשטחים אחרים של החיים.
דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה צריכים לעמוד לנגד עינינו גם אם אין אנו מורים הלכה כמותו:
כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות (תלמוד תורה ג, ט-י).
הוראת ההיתר להישען על הציבור לצרוך לימוד תורה נשענת בין היתר על דברי ה"כסף משנה" על הרמב"ם, אך חשוב מאד לראות כיצד הוא מנסח היתר זה:
וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
ההיתר ליטול שכר על תלמוד תורה נובע אפוא מן ההכרח, שהתקבל כהלכה למעשה משום "עת לעשות לה'". אולם, ה"כסף משנה" אינו מערער על הרמב"ם בנוגע לסיכון הכרוך בנטילת שכר מהציבור, אפילו לצורך כה נעלה של לימוד תורה. הוא מכיר במציאות המורכבת, שמחייבת אותנו ליטול את החבילה כולה עם הסיכון שבדבר.
סופו שיהיה מלסטם את הבריות
דבריו הקשים של הרמב"ם, על מי שלומד תורה על חשבון הציבור, צריכים ביאור. הוא כותב: "סוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". האמנם? האם כוונתו שאדם שלומד תורה ומתפרנס מכך יהפוך, חלילה, לשודד בצידי הדרכים? דומני כי נכון יותר לפרש את דברי הרמב"ם באופן מטפורי. כוונתו היא, שאדם כזה עלול לאבד את הבושה הטבעית, לחוש שהכל מגיע לו בחינם; מתנת חינם כבר לא תהיה בעבורו "נהמא דכיסופא [-לחם של בושה]". הוא עלול להפוך חלילה לאדם שתובע בדין את מתנותיו, שמרגיש שרכוש השני שייך לו בדין – ודבר זה אינו רחוק מ"עומד ומלסטם את הבריות". אובדן ההערכה לממון שנקנה בעמל היא היא תמצית פעולת הליסטים. הליסטים אינו מכבד את זכותו של אדם על רכוש שהוא קנה כדין, ביגיע כפיו.
האם אנו קרבים, מבלי משים, אל קו הגבול המסוכן שמתאר הרמב"ם בחכמה נבואית? האם קצת שכחנו שלחיות על חשבון הציבור הוא דבר פסול, שהותר בדוחק רב רק משום "עת לעשות לה'"? האם הפכנו את ה"בדיעבד" ל"לכתחילה" והרחבנו באופן מסוכן את ההיתר הדחוק ליהנות מכספי האחר?
האם אנו קרבים, מבלי משים, אל קו הגבול המסוכן שמתאר הרמב"ם בחכמה נבואית? האם קצת שכחנו שלחיות על חשבון הציבור הוא דבר פסול, שהותר בדוחק רב רק משום "עת לעשות לה'"? האם הפכנו את ה"בדיעבד" ל"לכתחילה" והרחבנו באופן מסוכן את ההיתר הדחוק ליהנות מכספי האחר? ישנם סימנים מדאיגים שכן.
הביטוי המשמעותי ביותר לתרבות ה"שנור" ולתחושת "מגיע לי" מתגלמת במנהג של בחורי ישיבות מוצלחים "לדרוש דירה" מהשווער המיועד. שם מתקיימת לחלוטין תביעת שכר לימוד תורה בכוח. בספרו "ראשון לציון", מזהיר רבי חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש, מפני סכנה זו בדיוק. בהקשר של דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל, הוא מבחין בין לומד תורה שהציבור מחזיק מרצונו הטוב, לבין לומד תורה המגיע בדרישה אל הציבור, כביכול הוא חייב לו משהו, וכותב: "דתובע שכר לימודו בזה פשיטא שהוא כנוטל חייו מן העולם, כמו שכתוב במשנה 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם'" (ראשון לציון, יורה דעה רמו, ח).
לצד זאת, ראוי להזכיר גם את ההיבטים הקטנים לכאורה, של ההתנהגות שאופיינית לבחורי ישיבות. הציפיה שמישהו (אמא?) יאסוף את הכביסה המלוכלכת הזרוקה בפינות החדר, יאכיל, ישקה וינקה אחריהם. אפשר לתלות זאת בכך שהם רגילים מהישיבה למישהו הדואג לכל צרכיהם הפיזיים ומעתיקים הביתה את אותה צורת התנהלות ישיבתית. אולם, גם כאן, "תרבות השנור" נותנת להרגל מגונה זה גושפנקא של "לכתחילה". "מגיע" לבחור ישיבה שמישהו ינקה אחריו, כמו שמגיע לו שבעל הבית יפתח את כיסו וייתן לו "לא פחות מאלף". הבושה בהישענות על אחרים נעלמת. הקבלה מהאחר הופכת לזכות, לתביעה.
עוד ביטוי קטן, אך מורגש, להעדר תחושת "נהמא דכיסופא" הוא הנוהג הרווח של עצירת "טרמפים" בצמתים. לעיתים, מקבל הנהג הנקלע לצומת שכזו תחושה שלא מדובר בבקשת טובה לגיטימית ורצויה בחברה שאמונה על חסד אלא בתביעה בלתי מתפשרת מצד הממתין לטרמפ, הדורש בכל תוקף לעלות לרכב ואף נוהג שם מנהג בעל-בית, בשיחות התעניינות מיותרות או שיחות טלפון קולניות.
עלינו להזכיר לעצמנו ולילדנו עיקרון שבתנאים אחרים הוא היה אולי מובן מאליו: שלקבל מתנת חינם זו עמדה נחותה, אשר בן אנוש נורמלי משתדל לחמוק ממנה. כנגד זאת, עלינו לטפח הערכה ליגיעה כשרה, לזיעת אפיו של אדם העמל בעבור כיכר לחם
פולמוס שהתנהל לאחרונה על גבי מקומון פירסום שכונתי, סביב סירובם של זוגות צעירים רבים להותיר את דירתם בשבת לשימוש השכנים, עורר בי שוב את אותה חוסר נוחות. מתגובותיהם של אנשים לסוגיה היה נשמע כאילו נתינת הדירה לאחר היא מחויבות בסיסית ומתבקשת ולא חסד מיוחד במינו, שמעיד על נדיבות יוצאת-דופן של הנותנים, הפותחים את דירתם לשימוש אנשים זרים ללא כל נטילת שכר על כך (ובל נשכח שמדובר בזוגות צעירים, שדמי השכירות שהם משלמים נוגסים בחלק הארי של הכנסתם החודשית).
ילדים בכל חברה סופגים בתהליך חיברות נורמלי את הקודים החברתיים של הסביבה שהם גדלים בה. האם חשיפה של ילדים מגיל צעיר לפשיטת יד מצד אנשים שאינם בשולי החברה עשויה לעצבם כמבוגרים הנוטים להסתמך על זולתם ולהפחית את יכולתם להפוך לאנשים שלמים שאינם תלויים באחר?! הרהור מטריד זה לגבי התופעה המדוברת אינו נותן לי מנוח.
דווקא משום שאנו חברה שאמונה על חסד ומעורבות חברתית גבוהה, לצד הוקרת לומדי תורה ונכונות גבוהה לתמוך בהם, נדרש חידוד מסרים מול צעירי הצאן. מעלות אלו מחייבות אותנו להיות ערים במיוחד לחשיבות הגדולה בהתנהלות עצמאית ולקיחת אחריות. עלינו להזכיר לעצמנו ולילדנו עיקרון שבתנאים אחרים הוא היה אולי מובן מאליו: שלקבל מתנת חינם זו עמדה נחותה, אשר בן אנוש נורמלי משתדל לחמוק ממנה. כנגד זאת, עלינו לטפח הערכה ליגיעה כשרה, לזיעת אפיו של אדם העמל בעבור כיכר לחם (מבלי לגרוע כמובן מכבודם של עמלי תורה, שהם מעל הכול, ללא סתירה לאמור) ולשוב ולהכביר מילים על מתיקות מנוחת העמל אחרי קטיפת פירות יגיעתו. עלינו להקפיד למתוח בזהירות את הגבול הדק שבין בקשת חסד וצדקה לגיטימית לבין "אונס" הזולת לנתינה.
מאמר מדויק !
איך תמיד את יודעת לגעת במקומות הכי דקים והכי לא נוחים בצורה ברורה ונעימה !
מסכימה עם כל מילה שכתובה , המשיכי כך !!
ירבו כמוך בישראל !
חינוך (במלעיל) פח, כבר בתחילת חינוכם הבחורים החריידים מתרגלים ללסטם את הבריות
מסכים עם המאמר, חוץ מהקטע של דרישת דירה מהשווער: דרישות מהשווער המעועד הן אולי סחר מכר בתורה- אבל בשום פנים לא ליסטום הבריות, או דרישת צדקה. כביכול מעמיד הישיבע בוחר על עצמו תג מחיר. לגיטימי. מי שרוצה אותו, שישלם. כמו בכל ראיון קבלה לעבודה, אגב.
אם זה היה ראיון קבלה לעבודה כדבריך היה ניתן גם לפטר את העובד במידה ואינו עומד בציפיות. האם שמעת על בחור שקיבל דירה ויצא לעבוד שהחזיר את הדירה שקיבל?
אל תענה לי כי שנינו יודעים שהתשובה היא לא.
לא מדוייק… בלשון המעטה. כיוון שיש הרגל בציבור לקבל דירה על חתן לכלות ולמשפחתן כבר אין ברירה כי 'כולם נותנים' ומי שאנו נותן בנותיו נשארות חסרות שידוך…
זה הנושא, שלא מדובר בעסקת סחר אלא בחתונה…
מאמר יפה ואמיץ כהרגלך.
ובכל זאת ייתכן שבמידת מה חמקת מהשאלה הנוקבת באמת, האם מלבד הפגם המוסרי שיש בהתנהגות זו מצד עצמה, האם היא גם מבטאת רקבון עמוק יותר שקיים בציבור החרדי גם בהיבטים רחבים יותר וגם בהיבטים אישיים יותר.
לפני כשישים שנה, למדתי בחינוך העצמאי, ולפני פורים היו מציידים את הילדים בפנקסי קבלות להתרמה.
הכותבת הנכבדה שואלת האם אנחנו קרובים לחצות את הקו, לדעתי הקו נחצה כבר מזמן תרבות המגיע לי מושרשת בחלקים נרחבים מאוד של החברה החרדית בייחוד אצל גברים שמתוקף הרצון לתת להם את הכלים לעסוק בתורה בראש שקט פטרנו אותם מכל סוג של לקיחת אחריות אישית ובשילוב הרטוריקה של בחור ישיבה הוא מרכז היקום יצרנו תמהיל שלעיתים מוביל ליצירת נרקיסיסט קטן ומפונק שבטוח שכל העולם אמור לשרת את כל גחמותיו כאן ועכשיו. העניין הוא שזה ממש לא נשאר רק ברמת האינדיבידואל החרדי היחיד אלא משליך על כל ההתנהלות הציבורית החרדית, והקורונה הוכיחה את זה באופן ברור. גם בגזרת ליסטום הבריות יש הרבה מה לדבר, כל לוח מודעות שכונתי חרדי מלא בהונאות פירמידה והשקעות מפוקפקות שמבטיחים הרים וגבעות לאברכים מסכנים אכולי דאגות כלכליות שבטוחים שבגלל שהם למדו קצת גמרא אז הם אשפי השקעות מוול סטריט. וכמובן בהיתר הכמעט גורף לרמות את כל העולם בשביל המטרה הנעלה להשיג עוד קצת כסף וכוח למוסדות ולחצר.
אז אנחנו לא על סיפה של תהום אלא עמוק עמוק בתוכה.
ציטוט: כבר איני יודעת – מי ערב לי שבשנים הבאות לא נראה תלמידי "חיידרים" מתדפקים גם הם על הפתחים?
תיקון טעות הם כבר אוספים!!!
מאמר נכון ואמיתי
מכיוון שגם הכותבת וגם המגיבים מסכימים שיש כאן בעיה עמוקה שצריך לפתור ומהר, נשאר רק לשאול – למה לא עושים כלום? למה המצב ממשיך ואיש לא מנסה לקום ולהגיד די!. האם כל מה שכתוב במאמר המדוייק דינו להישאר כתוב בלי שיעברו לפסים מעשיים?
לא פעם אני נתקל בכאלו שאוספים כסף עבור "תלמיד חכם שהגיע לפת לחם".
חז"ל לימדו "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב.).
למה אמרו "הרואה את הנולד", הרי זה לשון עבר, ובשביל לראות את הנולד לא צריך להיות חכם. ניגשים לעריסה ורואים את הנולד….
אז אם הכוונה לעתיד היה צריך להיות כתוב "הרואה את שיוולד"!! למה אם כן רשום בלשון עבר? – כי הכוונה היא שהחכם רואה את העתיד כאילו הוא כבר כאן. כאילו כבר קרה.
יוסף הצדיק היה "נבון וחכם" (בראשית מא, לט)
למה פרעה בחר ביוסף כדי שיוציא לפועל את הצעתו, הרי לכאורה מספיק היה לגייס איזה אפסנאי. מדוע זקוקים כאן לחוכמה? אלא שבמצרים אין תודעה של של רעב. בעוד שבכנען הם כן יודעים כי היה להם רעב
רק אדם שיודע מה זה רעב יכול כבר מעכשיו להתכונן למצב שיהיה בעוד שבע שנים.
ואם כן איך מי שמוגדר כחכם מגיע לפת לחם?? הרי בדרך היו לו גם 2 פרוסות לחם ויותר, והוא רואה שהמצב מדרדר, למה הוא יושב בבית ונאלץ להזדקק ל"מתנת בשר ודם"? למה הוא מעדיף להיות "מסכן ואביון" במקום לצאת ולעבוד ולהתמודד עם הקללה של "בזיעת אפך תאכל לחם"?
אלא שיש את מידת הגאווה: "שאני אצא לעבוד בעבודה בזויה?" (ומה עם "פשוט נבילה בשוק ואל תזדקק לבריות?"). או "מה יגידו?" או אולי זו האשה שלא רוצה שבעלה יפסיק להחשב "אברך כולל"??
ובקיצור כל זמן שיש מי שחושב שצריך לתמוך בלי שום קשר למה הבנאדם עושה בעצמו אז אנשים ימשיכו להפיל את עצמם על הכלל. (וכנ"ל לגבי מי שהביא הרבה ילדים וחיתן כבר 8 ילדים ועכשיו חושב שבציבור צריך לעזור לו לחתן את הילד ה-9,10,11,… בקום ששאר הילדים שהתחתנו יעזרו לאביהם לחתן את אחיהם או אחותם!!
כעסתי כל כך לקרוא את המאמר הזה, ואינני מבין כיצד ניתן לכנות כך את בחורי הישיבות אשר דואגים לחבריהם מעוטי היכולת, ודואגים באמת לחבריהם בדאגה כנה. היכן תרועת החצוצרות לבחורים היקרים שמתגברים על רגש הבושה הטבעי שלהם, וכל זאת בכדי לעזור לחבריהם שיוכלו לחיות ברווחה ולא בצמצום. וכי העז מישהו לקרא תיגר על גבאי הצדקה שמתרגלים לפשוט ידיהם ולבקש צדקה לעניים. ובנוגע לטענה שהבחורים לוחצים על בעל הבית לתת כסף, אף שאני באופן אישי נמנע מכך, ואינני מצדיק תופעה שכזו, מכל מקום אם קרה מקרה והבחורים לוחצים על בעל הבית לתרום, הרי שאינו חייב לתרום, ונראה לי שיוכל לעמוד בלחץ הזה, ואינני חושב שמשום כך יש לפסול את מלאכת האסיפה כולה, ומכאן ועד לכנות אותנו בגינויי גנאי שכאלו הדרך עוד ארוכה, ואינני מאמין שיכול אדם מתחשב בזולת שיכול לכתוב מאמר שכזה, ותוכל כותבת המאמר להווכח בעצמה ברישומי התתי"ם של הישיבות כמה הם מפעלים נחוצים וחשובים שבאמת נצרכים לתועלת הבחורים העניים שבישיבה, והכל נעשה בצורה מסודרת ומאורגנת כידוע בעולם הישיבות.
נ.ב. תסלח לי כותבת המאמר על הנימה החריפה בה נכתבו הדברים, ואין בכוונתי לפגוע כלל ועיקר, ומקווה אני שתתייחס לדברי בצורה עניינית ולא בצורה אישית חס ושלום.
מדהים מדהים מדהים
אישה חכמה ניצבת כאן !!!! לא סתם נאמר " חכמת נשים"
סוף סוף יש פה משהי שאומרת את מה שרובינו חושבים בלב !
ושימו לב ואיזה ענווה ומקצועיות היא כותבת ,
המשיכי כך !!!
"טענו חיטים והודה לו בשילוח הקן"
לא הבנתי כוונתו, גם אתה וגם הכותבת מסכימים על כך שנדרשת גבורה עילאית להתגבר על הבושה בכדי לבצע התרמות, ושמא כיוונתם לדעת רמח"ל. מה שקרה הוא, שהכותבת מביעה את חששה מהמדרון החלחלק הממתין מעבר לפינה, אתה בתורך מתעלם מכך ביודעין ובוחר להיתפס לכינויי הגנאי שאגב ביקשתי ולא מצאתי.
אין חולק על מעלתו של הת"ת בעולם הישיבות אך באותה נשימה נדרשת כאן פרופורציה וזהירות מהליך פרוגרסיבי שהנה, אף אתה עד לו, קם ומתרחש, צא ולמד מבחורי הישיבות קטנות שכידוע אינם אוספים כסף כדי לסייע לחברם החתן, לא כן? ועודנו מדברים וכבר משמשים הם כ'בשר תותחים' אם יורשה לי, עבור ראש ישיבתם ששולח אותם ללקט עבורו פרוטה לפרוטה המתחלקת חציה ולחוץ חציה ולפנים וד"ל.
מה אתה למד מכך? שכבני אדם אנו בתחילת נבהלים מהתופעה, אח"כ פחות ולבסוף מתרגלים אליה, וכך זה מתדרדר עד שכלל לא מבינים היכן הבעיה..
אז בוא.. עזרה לחתנים – אין. הפיכת בחורים לשנוררים – אאוט.
עוד כתבת, ואצטט: "ובנוגע לטענה שהבחורים לוחצים על בעל הבית לתת כסף, אף שאני באופן אישי נמנע מכך, ואינני מצדיק תופעה שכזו, מכל מקום אם קרה מקרה והבחורים לוחצים על בעל הבית לתרום, הרי שאינו חייב לתרום, ונראה לי שיוכל לעמוד בלחץ הזה" סו"צ. משפט זה מעיד שוב שקריאת ראשי פרקים מהמאמר אינה מספקת ואף גורעת: עמידתו או לא של בעה"ב בלחץ אינה ה'אישו' כאן, השתמשותו של הלוחץ/הבחור בלחץ כמנוף היא הנקודה. כאן עלול להתחיל המדרון.
הייתי רוצה להגיב לדברי יוני ולומר, שאני מסכים באופן עקרוני עם הדברים שכתב, שאכן לא תמיד ישנה הצדקה ל"תרבות השנור", שמתפתחת בציבור שלנו, וכמו שכתבת על בחורי הישיבות קטנות שאכן גם אני מסכים שאינם אמורים לאסוף כסף, אך תלונתי נסובה על דברי כותבת המאמר לגבי בחורי הישיבות גדולות, שבאמת דואגים לחבריהם בכל הכנות והמסירות, ואינני חושש מהמדרון החלקלק שעשוי להתפתח, בגלל שכולם מבינים שאין כאן "תרבות שנור" אלא רק אסיפת כספים לגיטימית ונורמלית, ובנוגע לטענתך על הלחץ שלוחצים הבחורים על בעה"ב, שעצם "השתמשותו של הלוחץ בלחץ כמנוף היא הנקודה" הבעייתית, אומר שוב שאני דוחה אותה מכל וכל, ובכל זאת אינני מודאג ממנה יתר על המידה, ואין בכחה להעיד על הכלל שאיננו כשורה אלא רק כנקודה מסוימת שאכן דרושה תיקון, ובעיקר הבעתי את מחאתי על הרצח אופי הנורא שנעשה במאמר זה על כלל בחורי הישיבות הגדולות ועל כל אלו שתומכים באסיפת הכספים בפורים ורואים בה דבר לגיטימי ונורמלי, ועל המאמר הנוראי הזה שכביכול מתלבש באיצטלא של השכלה ונאורות עם ציטוטים (כביכול) מרשימים , ואינו אלא כתב שטנה מביש ומחפיר שאינו ראוי לעלות על שום במה ציבורית, ואני קורא לכותבת המאמר לחזור בה מן הדברים המבישים הללו.
הצגת הדברים כאילו מדובר בבחורים שרוצים לדאוג לחבריהם רחוקה מהמציאות כפי שאתה יודע היטב. המנהג לאסוף כסף בפורים הפך למנהג ישראל תורה הוא באופן מאורגן ובהובלת הרבנים תוך עיוות של מצוות מתנות לאביונים כאילו צריכה להיות שאיפה להיות עני ולבקש כסף, והעידוד לבקש ולאסוף מגיל צעיר, כולל ילדים קטנים שדופקים על דלתות עבור עמותת חסדי נעמי וכד' הם דברים שמשום מה קיימים רק בציבור החרדי. אדם שלא חונך כך לא יעז לעשות זאת גם בבגרותו.
ואדגים את הדברים מהצד ההפוך.
אני אישית בוגר ישיבות חב"ד, החינוך אצלנו היה הפוך. נער חב"די מתרגל לא להתבייש להציע, לתת ולחלק אבל ירגיש לא נעים לבקש ולאסוף בדיוק כמו כל חילוני או אדם אחר. להציע לאנשים להניח תפילין או לחלק חנוכיות וסופגניות הם דברים שאדם רגיל יתבייש לעשות, אבל כיוון שמגיל 0 עשינו "מבצעים", אז לא מרגישים בעיה לעשות זאת ולכן חבדניקים לא יתביישו לבוא לאדם אקראי בשעה שנותנים חפץ או משהו בשבילו או משקיעים מזמנם כדי "לזכות" אותו.
זכורני שפעם בחנוכה ההוצאות של החנוכיות והסופגניות וההסעות ל"מבצעים" המאורגנים בישיבה היו גבוהות והיה צורך לנסות לכסות
חלק מההוצאות בתרומות של אנשים ברחוב. אז ביקשו מהבחורים בכל לשון לא לשכוח לקחת קופת צדקה ולהניח אותה במקום בולט על הדוכן. גם אז לא הייתה שמץ מחשבה להורות לבחורים לבקש מאנשים צדקה. רק לא לשכוח להניח את הקופה.
בג' בתמוז היו בחורים שרצו לזכות אנשים במצוות צדקה ולשם כך הביאו עימם שק עם מטבעות וביקשו מאנשים להשחיל את המטבע בקופה, בשום אופן לא ביקשו וגם לא היו מעיזים לבקש שיתנו כסף משלהם, הרוצה לתת יתן מרצונו ויבורך. הרי זה שפל אנושי וחוצפה מהדרגה הראשונה לדרוש מאדם לתת מכספו, הרי אם לבקש ממנו ללמוד תורה או לקיים מצווה אינך מעז, אז לבוא ולדרוש ממנו לתת מכספו בשעה שהוא צריך את הכסף עבור פרנסתו, האם זו המצווה היחידה שאתה מעז להציע לאנשים לעשות?
אותי הרגילו שלבקש מאדם דקה מזמנו להניח תפילין זה בסדר, אבל להיות צדיק על חשבון הכסף שלו זה לא מתפקידך.
אפשר להתווכח עם השיטה החבדית, אבל בעניין הנ"ל אין לי ספק שהחינוך הזה נכון לדעת כל בר שכל וניכר גם בגילאים מבוגרים וכפי שניכר לעין כל באיזה ציבור מרובים קבצני הנדבות. מי שמתחנך לבקש מתרגל לבקש ומי שמחנך לעשות דברים אחרים מתרגל אליהם. הכל עניין של חינוך ותרבות.
ברצוני להוסיף על דברי לעיל, שאף דברי הכסף משנה שהביאה כותבת המאמר, שכביכול משתמע מדבריו שכל ההיתר להתפרנס מן הצדקה הוא רק לצורך עת לעשות לה, הוצאו מהקשרם בצורה שלא מצאתי לה אח ורע, שהרי דברי הכסף משנה שם ברורים מלילו שכוונתו לומר, שאף שראינו שלא פסקו הלכה כהרמב"ם הרי ש"גם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות וכו ", ואין כוונתו לפסוק כהרמב"ם, כך שמלבד דברי ההכפשה הנוראים והמזעזעים (ושוב סליחה על הביטוי) שנכתבו במאמר זה נגדנו בחורי הישיבות אשר דואגים לחברנו לספסל הלימודים שכביכול אין בנו רגש בושה, אף המקורות שבו אינם נכונים.
נ.ב. ושוב אדגיש שאין בכוונתי לפגוע, אלא רק למחות על הפגיעה המזעזעת והבוטה במי שדואגים לחבריהם לספסל הלימודים.
לפני שבוע הגיע לשטיבל בו אני מתפלל יהודי ממוצא מאוד מסויים.
יש לו קשיים כלכליים, הוא מתקשה לפרנס את 12 ילדיו.
בשביל להקל על התורמים הוא קנה מסופון, אפשר לשלם לו בכרטיסי אשראי, מי שמתקשה יכול לקבל 12 תשלומים.
הפכו את זה למקצוע עם כלי עבודה..
בושה.
זה תמיד היה מקצוע.
רק מה שבעבר אפיין אך ורק את אנשי הישוב הישן חלחל ב40 השנים האחרונות גם למיינסטרים החרדי ליטאי החל בדרישות חזיריות להוצאות נישואין וכלה בהתנהלות כלכלית מופקרת שנדמית כביטחון בה' אך היא סה"כ יודעת שבסופו של דבר תמיד אפשר להקים קרן חירום ועם ישראל הרחמן יושיט יד.
התקשתי להבין טענתך.
טפשי לטעון שבתור מסכן הוא צריך להסתובב עם שקית נילון ובה מטבעות של עשרות אגורות.
אנשים שבאופן כללי אין להם שום דבר נגד מצוות צדקה דווקא נהנים מהאפשרות הזאת.
הרב הלל זאקס התנגד לזה שהבחורים יסתובבו לאסוף כסף לת"ת
לכל ישיבה יש את ספר הכתובות. פונים לבוגרי המוסד ולקרוביהם. לא רואה בזה שום חסרון. ואדרבה, הדבר ראוי גם משום הכרת הטוב.
ודעת תורה בזה היא ש"גדול המעשה יותר מן העושה". ולא כל מה שכתוב פה.
גדולי המשגיחים תמכו בזה, משום "נושא בעול עם חברו".
וכמה עמותות ומלכ"רים עושים התרמות עם כל הפעלולים המודרנים. ואף מלמדים בהרווארד איך מגייסים כספים.
אמנם, המאמר מביא את הבעיות שעלולות להתעורר על ידי זה. וצריך לתת על זה את הדעת, איך להתמודד עם זה
ציטוט מנהלת פיתוח תוכנה: "פולמוס שהתנהל לאחרונה על גבי מקומון פירסום שכונתי, סביב סירובם של זוגות צעירים רבים להותיר את דירתם בשבת לשימוש השכנים, עורר בי שוב את אותה חוסר נוחות. מתגובותיהם של אנשים לסוגיה היה נשמע כאילו נתינת הדירה לאחר היא מחויבות בסיסית ומתבקשת ולא חסד מיוחד במינו, שמעיד על נדיבות יוצאת-דופן של הנותנים".
ציטוט משנה אבות פרק ה': "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים מידת סדום".
תחליטו מי יותר מוסרי צודק וכדו'.
מי שלא עבד על עצמו במה שנצרך וגם לא שואף להגיע למצב האידיאלי, מצא את הבמה הנכונה לתקוף את אלו שאוחזים שם.
כי כאן כולם מתבוססים באנוכיות בתאוות[ וכותבים מאמרים שלמים להצדיק את אורח חייהם הנהנתני.