צעדתי לתוך מאה שערים בליל פורים, ולא הצלחתי לזהות את השכונה. רחובות אלו, שבכל ערב אחר רוחשים שחור־לבן, הוצפו בצבעים מצבעים שונים. גברים, לרוב אחידים בלבושם מנעל ועד כובע, הופיעו כנסיכים בסאטן כחול וכשומרים עוטי קטיפה וקלוּעי צמוֹת. כובעים מכל סוג וגוון: ירוק אזמרגד, כתום בוהק, כובעי קאובוי רחבים כאופן עגלה. על אחד מאלו התנוסס דגל ארצות הברית, ואילו אחר הותיר אחריו שובל של נצנצים מרצדים שלכדו את תאורת הרחוב בשעה שההמון נע.
ילד כבן שתים עשרה לבש שמלת כלה ופאה סבוכה של סרטי זהב. אביו, עטוף במקטורן אדום וחמוש במשקפי שמש, נְשָֹאוֹ על כתפיו בעודו מפלס דרך בתוך הקהל, שר בקול אדירים.
ילד כבן שתים עשרה לבש שמלת כלה ופאה סבוכה של סרטי זהב. אביו, עטוף במקטורן אדום וחמוש במשקפי שמש, נְשָֹאוֹ על כתפיו בעודו מפלס דרך בתוך הקהל, שר בקול אדירים.
ויסקי ויין נראו בכל מקום. לא לגימה זהירה של קידוש, אלא בקבוקים פתוחים שהועברו מיד ליד. גברים כושלים וצוחקים ומסייעים זה לזה לעמוד. מישהו גרר ספה אל אמצע הרחוב. שלושה גברים ישבו עליה, ושרו ניגון כה יפה וענוג שגרם לי לעצור במקומי. רביעי היה שרוע על רגליהם, ישן או שיכור או שניהם, והללו רכנו מעליו ושרו לו, כאילו היה ילד.
הלילה העמיק.
גברים התחבקו, בניגוד למנהגם הפומבי. זרים שוחחו ביניהם. איש שמעודי לא פגשתי אחז את פני בשתי כפות ידיו, נעץ בי את עיניו בעוצמה ממוקדת ואמר: "אלוקים אוהב אותך. אני אוהב אותך. אתה יודע את זה?"
לא הטלתי ספק בדבריו.
* * *
נעמדתי בקצה ההתקהלות, משתהה זמן רב. במה אני צופה בעצם?
הללו הם גברים שחייהם מובְנִים על ידי אחת המערכות התובעניות ביותר של חוק דתי בעולם המודרני. לבושם אחיד. קצבי הלימוד והתפילה קבועים. לקהילה סמכות עצומה. הפרט לומד עד מהרה שהדבר החשוב אינו ביטוי עצמי אלא נאמנות.
אולם כאן, בלילה האחד הזה, האווירה השתנתה מן הקצה אל הקצה. לא היה זה מרד כי אם חדווה. דבר מה הגיח, שמקומו לא יכירנו באחד מ־364 הימים האחרים:
העצמי.
* * *
התלמוד אומר: נכנס יין, יצא סוד. המסורת שומעת בכך אזהרה, אך יתכן שהתלמוד מתכוון לדבר מה עמוק אחר – שבתוך כל אדם ממושמע, קונפורמי ולבוש כנדרש, ישנה אמת הממתינה להיוודע: ישנו אותו אדם מסוים שאין כמוהו, אשר משמעת וקונפורמיות שומרות אותו מוּכָל.
איש בלבוש ליצן פיזז וכרכר לבדו בתוך מעגל האור הקורן תחת עמוד תאורה ברחוב, ריקודו יפה באמת ובתמים. הלה יודע לרקוד, חשבתי לעצמי. מן הסתם תמיד ידע, אלא שרק בלילה הזה היתה ליֶדע זה דרך להתבטא. נשאתי עמי מחשבה זו הביתה.
* * *
ספר בראשית אינו נפתח באנושות כמושג מופשט, אלא באדם ממש, איש בשר ודם.
פרצוף אחד. נשימה אחת. שם אחד.
אלוקים לא ברא קטגוריה. הוא יצר פרט, ואז אחד נוסף, ועוד אחד; כל אחד ואחד עולם ומלואו, שלא היה כמותו קודם, ולַנצח לא ישוב ויהיה עוד.
הטענה העמוקה ביותר העולה מתיאור הבריאה איננה שאלוקים עשה הכל, אלא שכל מה שעשה אלוקים היה מסוים דוקא – פרט יחיד ומיוחד.
כך הדבר בלשון המשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." הדברים עוסקים בקיום או באיבוד נפש אחת. אבל הנחת היסוד חשובה לא פחות: האדם נברא יחידי, והוא עודנו יחידי.
להדחיק את החטא עשוי להיחשב כרחמים. להדחיק את העצמי, הרי זה דבר שונה לחלוטין.
* * *
העולם החרדי בחר בחירה מובנת. לנוכח תרבות הממוססת זהות הוא בחר לבצר את זהותו. לנוכח חברה שסוגדת לאינדיבידואליות הוא בחר לחזק את הקבוצה. אין היתכנות ליהדות פרוטסטנטית, מופרטת. אבדן הקהילה כמוה כאבדן היהדות.
ההיגיון בדבר בהיר; האינסטינקט ישן נושן.
אבל המחיר הופיע לנגד עיני בליל פורים, בפורקנם זה של אנשים שלמשך שעות ספורות זכו לרשות להראות משהו שחייב להישאר מוצנע ביתר השנה.
* * *
המגילה עצמה יודעת הסתרה מהי. זהו פירוש שמה של אסתר. זהותה נותרת חבויה עד שהיא חושפת אותה.
חשיפה זו – של שמה, מוצאהּ, העצמי המסוים שלה – היא הדבר שמציל את עמה. גם אחרי שנים של אימוץ מוחלט של זהות פרסית – מלכת פרס ומדי – ידעה אסתר לשמר את זהותה היהודית. הדסה, היא אסתר.
פורים הוא חג של מסכות. אך התובנה הכמוסה במסכה אינה ההסוואה, ההסתרה, אלא ההשרה שלה.
* * *
מה שראיתי במאה שערים לא היה מרד אלא התגלות.
אנשים בכו ברחוב. אנשים רקדו עם זרים. נער טיפס על גג רכב חונה ושר מעומק גרונו שיר אהבה לאלוקים, חורג בפראות מהנעימה המכוּוֶנֶת, והקהל שואג נִכְחוֹ בהֵיענוּת.
זה היה יפה, עדין, כאוטי. במשך שעות אחדות, המבנים שמחזיקים את הכל במקומו רָפוּ די הצורך שדבר־מה עתיק יותר, קמאי, יפציע: היה זה האדם המסוים שאלוקים ברא.
דת בונה משמעת, חוק, קהילה. הדברים הללו חשובים. הם מגוננים על דבר־מה שברירי ויקר ערך. אולם התורה אינה מתחילה במערכת. היא מתחילה בְּאדם – בחיי אנוש מסוימים, קונקרטיים.
דת בונה משמעת, חוק, קהילה. הדברים הללו חשובים. הם מגוננים על דבר־מה שברירי ויקר ערך. אולם התורה אינה מתחילה במערכת. היא מתחילה בְּאדם – בחיי אנוש מסוימים, קונקרטיים.
זה היה הדבר שרקד ברחובות מאה שערים בליל פורים. לא מחאה כנגד המסורת – אלא האמת העמוקה ביותר שלה, שלרגע חולף התאפשר לה לנשום.
* * *
חכמים מורים לנו לסמוך גאולה לגאולה. גאולת פורים לגאולת פסח. גאולה שהיא תוצר של שחקנים פרטיים לגאולה שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתווה.
ושמא כך הוא מסלול הגאולה. כדי להגיע בחזרה לפסח, אנו נדרשים לנשימה עמוקה.
תמונה: Bigstock
לאזרחיו יש יום אחד בשנה להיות בו בני אדם ממש