לרגל ימי הפורים הבאים עלינו לטובה עולות במקומות שונים תהיות לגבי הדרך הנכונה לחוג את הפורים בשנה זו, אם בכלל. בעיתון מקור ראשון" הובאו בשבוע שעבר דבריו של הגאון הרב ראם הכהן שליט"א, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל:
אנו נמצאים בתקופה קשה, כואבת ומאתגרת, ונשאלת השאלה: כאשר יש חטופים בשבי החמאס, משפחות שכולות, פצועים רבים, פליטים ישראלים רבים הנמצאים מחוץ לביתם בצפון ובדרום והאומה בעיצומה של מלחמה, האם ניתן לחוג את חג הפורים כמו בכל השנים?
במסגרת מאמר זה, אבקש לאחוז בשיפולי גלימתו של הרב ראם הכהן שליט"א, ובדומה לדבריו, למצוא תשובה לשאלה זו על ידי התבוננות באפיו המיוחד של ימי הפורים, ולראות מתוך כך כיצד נכון לחוג את הפורים במצבנו כיום.
שמחה עם כוכבית
במבט ראשון נדמה כי ימים אלו הם הימים השמחים ביותר בשנה, ימים שבהם השמחה נוסקת ועולה לגובה מירבי במיוחד, גובה הנושק אף לגבול של הוללות. אך אני מבקש להתבונן בשני פרטים הקשורים לפורים, העשויים להוביל אותנו למסקנה שונה במעט.
ראשית, העובדה שבפורים אין אומרים הלל. הגמרא מציעה שלשה הסברים: אנו עדיין עבדי אחשוורוש, אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ ושקראית המגילה נחשבת כאמירת הלל. ההסבר הראשון – "אכתי עבדי אחשורוש אנן" – מלמד בוודאי שאין כאן שמחה מושלמת העולה עד כדי אמירת הלל. אולם גם ההסבר "שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ" ממעיט מן השמחה. הוא מורה כי נס שבחוצה לארץ אינו מספיק בשביל שמחה יתרה שיש בהלל. ההסבר השלישי – "קריאתה זו הלילה" – אינו מחריג אמנם את פורים משאר ימים שבהם קוראים את ההלל, אך בפועל התוצאה דומה. קריאת המגילה אינה פעולה של הבעת שמחה. היא דווקא מספרת סיפור קשה מאד, שאמנם מסתיים בסוף טוב, אך לכל אורכו אנו במתח רב, כשסכנת כליה מרחפת מעל ראשם של היהודים (אמנם, במקומות רבים היא מתאפיינת בסוג מסוים של עליצות ושחרור – בפרט כאשר יש בבית הנכנסת מרעישי המן יצירתיים במיוחד… בהמשך המאמר נשוב גם לזה).
נפקדות זו של אמירת ההלל, אחד ממאפייני השמחה המובהקים, הנקרא בפי הרמב"ם "שמחה יתירה", היא איתות אחד על כך ששמחת פורים שונה משאר החגים.
שנית, המנהג המיוחד של "תענית אסתר", התענית היחידה שאין לה מקור בש"ס, והיא מנהג שנהגו ישראל, שקיבל תוקף הלכתי על ידי הראשונים. רבים כבר עמדו על הדמיון המתבקש, בין תענית אסתר הקודמת לפורים, לבין מצות האכילה בערב יום כיפור, המבטאת את פן השמחה שיש ביום כיפור, פן שאינו בא לידי ביטוי ראוי ביום הכיפורים עצמו האסור באכילה ושתיה.
כך, היותה של תענית אסתר בת לויתו של הפורים, מבטאת באופן מובהק למדי את עובדת היותו של פורים חג בעל שני פנים שונות ואף הפוכות זו מזו. פנים של שמחה ושל עליזות, ופנים של רצינות ובקשת רחמים. עבור אלו מאתנו החוגגים את פורים ביום ארבעה עשר באדר, הפנים הסותרות של פורים מקבלות ביטוי לא רק במובן הרעיוני אלא במובן המוחשי ביותר. לבישת התחפושות, קריאת המגילה החגיגית וההרעשות בהמן, כל אלו נעשים בפה יבש, בגרון ניחר ובבטן מקרקרת.
הצלה ולא ניצחון
הסיבה לכפילות הפנים של פורים היא שלמרות הסוף הטוב של סיפור המגילה, איננו יכולים לחגוג ניצחון. פורים הוא סיפור של הצלה ולא של ניצחון, ויש הבדל גדול בין השנים. ההצלה מבטאת גם את שבריריות הקיום היהודי בגלות. היא מספרת על התקוה התמידית לישועה, שאינה מסתיימת עם ניצחון. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
פורים אינו חג ככל החגים. אין צורך לומר שהוא אינו כמו שלשת הרגלים שניתנו לנו מן התורה, שהם מיוחדים לשמחה ולהלל. במידה מסוימת, הוא אפילו פחות "חג" מחנוכה, אף שגם הוא מדרבנן (ומתקניו אף לא נמנו על אנשי כנסת הגדולה כמו פורים).
חנוכה מציין ניצחון על כובש זר, וחזרת מלכות ישראל למקומה. פורים לעומתו מציין הצלה מהגזירה, שהושגה גם היא בחסות אותה מלכות שנתנה אותה מלכתחילה. סיפור המגילה מסתיים אמנם בהכתרת מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורשוש, אך עדיין הגורל היהודי לא השתנה באופן משמעותי.
זוהי לדעתי סיבת היותו של חג זה בעל שני פנים, כאמור לעיל.
בשורות הבאות ארצה להעמיק בתובנה זו, ולהראות כיצד ניתן לתעל בפועל את רגשות סותרים אלו, האם להפריד ביניהם ולתחם כל אחד לזמן מוגדר, או שמא ניתן למהול את השמחה בצער ולחגוג אותם יחד. אציג שתי דרכים בכך, דרך אחת מהתלמוד הבבלי ודרך אחרת מהירושלמי.
י"ג אדר: יום מלחמה או יום קהילה?
כפי שהזכרתי, אין מקור בחז"ל למנהג מגילת אסתר. עם זאת, יש בשני התלמודים התייחסות לטיבו של יום י"ג אדר. הבבלי מתבטא כי י"ג הוא "יום קהילה לכל", ורב אחאי גאון מסביר ביטוי זה כמתייחס לתענית אסתר (הסבר שיוחס מאוחר יותר לרבינו תם, והתקבל על דעת ראשונים רבים אחריו):
שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, שנאמר ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ביום שלשה עשר לחדש אדר מאי קהילה יום תענית […] שמתכנסים בו ויושבים בתענית ומבקשים רחמים.
בדומה לכך מובא גם בחידושי הר"ן, בשם ר"ת כאמור:
זמן קהל' לכל היא שהרי מתאספים יחד לתענית אסתר דהוה ביום י"ג ומתאספים שם בני עיירות וכפרים […] וביום י"ג עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דדרשי' במס' תענית מדכתיב ומשה אהרן וחור מכאן לתענית שצריך ג'. ומכאן נראה לרבינו יעקב שיש סעד לתענית אסתר שאנו עושין בי"ג לחודש כמו שעשו היהודים כשעמדו להקהל ולעמוד על נפשם בי"ג לחודש אדר, ובכל התלמוד לא מצינו לו סעד.
לפנינו איפוא פירוש שמוציא מידי פשוטו את משמעות ההתקהלות המוזכרת במגילה. לשון המגילה הוא:
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם.
פשוטו של מקרא, נקהלו לשלח יד במבקשי רעתם; אבל הדרשה לוקחת את הביטוי "נקהלו" להתקהלות בבית הכנסת לתענית ובקשת רחמים (כאשר ברקע נמצא גם הפסוק "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם").
אפשר ושאלת הפרשנות של טיב אותה התקהלות בי"ג היא שעומדת בבסיס מחלוקת מעניינת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי בתחילת מסכת מגילה. שני התלמודים פותחים את המסכת בשאלת קריאת המגילה בכפרים בימים הקודמים לי"ד באדר (הלכה שאינה נוהגת בימינו) והם נחלקים בשאלה מדוע ניתן לקרוא את המגילה ביום י"ג, היום שבו נהוג כיום להתענות.
בבבלי נאמר "שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי". כלומר, אין הוא צריך ריבוי מהפסוק שניתן לקרות בו את המגילה בכפרים, כיון שהוא "זמן קהילה לכל". בירושלמי נאמר "יום שלשה עשר יום מלחמה היה, הוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה", כלומר, אין הוא יום הראוי לקריאת מגילה.
לפי האמור, ניתן לומר כי הירושלמי מפרש את הפסוק לפי פשוטו ורואה בי"ג "יום מלחמה", וממילא מוציא אותו מכלל יום הראוי לקריאת המגילה. הבבלי לעומתו, דורש אותו על ההתקהלות בבית הכנסת, ולפיכך אך טבעי לראותו כיום הראוי בהחלט לקריאת המגילה.
עת ספוד ורקוד
מפתה לקבל את הפרשנות אותה הצעתי, אך בחזרה לעניינו, טיב הקדמת תענית אסתר לפורים, ברצוני לערער על אפשרות זו. הן הבבלי והן הירושלמי מבקשים להבין את אופיו של יום י"ג באדר בימינו. אין צורך לומר שהבבלי מוציא את המקרא מידי פשוטו, אלא הרבה יותר מסתבר לומר שהוא מתרגם את אותה התקהלות שהיתה אז למלחמה להתקהלות של תפילה.
אם מעבירים את השאלה לאיך להתייחס לי"ג בימינו, קשה להבין את טענת הירושלמי "יום מלחמה הוא" כטענה שיש בה ממש – הלא בימינו אין זה יום מלחמה כלל.
אלא שהיא הנותנת – דווקא משום שה"יום מלחמה" נהפך ליום בקשת תחנונים יש טעם לדברי הירושלמי שאין הוא ראוי לקריאת המגילה, וכדבריו "ואין בו ניחא", כלומר, אין בו את "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם". הירושלמי רואה בקריאת המגילה פעילות שמחה הדורשת מצב רוח נינוח ורגוע, ובוודאי שלפי דבריו אין טעם לעשות אותה דווקא ביום שמתכנסים בו לתפילה ותחנון. הירושלמי אינו רואה טעם בדיסוננס המוזר הזה שבין תענית ובין קריאת המגילה [ומן הסתם יימצא מי שיקשר זאת לעובדה שבירושלים נוהג הפורים בט"ו, על בטן מלאה וגרון רווי… האם העובדה שהוא התחבר בטבריה הנוהגת שני ימים תעיב על הברק שברעיון הזה?]. לפי הירושלמי יש לחלק את מצב הרוח של פורים על ציר הזמן: יום י"ג יום מלחמה, או בזמננו יום בקשת תחנונים – וביום י"ד וט"ו מנוחה, קריאת המגילה ושמחה.
הבבלי לעומת זאת, לא רק שאינו רואה מניעה לקרוא את המגילה ביום של תענית ובקש תחנונים, להיפך – הוא רואה בזה סיבה, "שלשה עשר יום קהילה לכל הוא ולא צריך לריבויי". הדיסוננס שבין הדברים הוא כנראה חלק ממהותו של היום. קריאת המגילה, עם היותה תחליף להלל, ואפילו עם העליזות הנלווית אליה, המתבטאת לפעמים ב"השתוללות" זעירה בהרעשה בהמן – אינה סתירה לתענית ובקשת תחנונים: שמחת הפורים לפי הבבלי אינה שמחה שלמה המגיעה דווקא מתוך מנוחה ורגיעה – אלא שמחה שמגיעה מתוך הצרה.
אופי שמחת הפורים, המורכב משתיה רבה עד כדי שכרות – תומך מאד ברעיון זה. השכרות נועדה להשכיח מהאדם את הצרות שהוא נמצא בהם, ולאפשר לו לשמוח תוך כדי המצוקה. כך גם ההוללות הזעירה (שיש בה חן, כאשר היא נעשית בגבול הטעם הטוב) – אופיינית דווקא לשמחה של אנשים הנמצאים בצער ומבקשים לשכוח ממנו לרגע. הכפרים הקוראים את המגילה בי"ג עם בקשת התחנונים – אינם מחלקים את מצב הרוח על ציר הזמן, אלא עושים זאת בד בבד.
כיום, כבר אין כפרים הקוראים את המגילה בי"ג באדר, והויכוח בין הבבלי והירושלמי נראה כשייך לעבר; אנו מתענים ומבקשים תחנונים בי"ג ושמחים בי"ד, ומחלקים את מצב הרוח על ציר הזמן. אולם השנה, שנת תשפ"ד, דורשת מאיתנו בחזרה את היכולת לשהות בשני מצבי רוח שונים בו זמנית. להיות ביום מלחמה ויום קהילה, לבקש תחנונים, לקרוא מגילה ולשמוח בו זמנית, אך לסיים עם האמירה הרלוונטית מתמיד: " תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, תִּקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". אמן כן יהי רצון.
לענ״ד המחבר לא מדייק בדבריו מתייחס להצלה של היהודים מגזרות המן אבל מתעלם מההמשך ההיסטורי של בניין בית שני בעקבות סיפור המגילה.
"ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלים" (עזרא ד, ו). עשרת בני המן הם שכתבו אותו (סדר עולם רבה, כט). תוצאות כתב השיטנה, הקפאת בנין בית המקדש למשך 18 שנה, בהם כלולים שנות מלכות אחשורוש (עזרא ג, ח – ד, כד). מרדכי והמן יורדים מארץ ישראל לפרס כשמטרותיהם הפוכות. מרדכי נאבק לחדש את הרשיון, והמן כדי לבטלו.