שמחה ואבל: האם ראוי לקיים הקפות שקטות בשמחת תורה תשפ"ה?

בראש השנה, בדרכנו לבית הכנסת, ראינו אדם עם ראסטות יושב על ספסל ברוטשילד ומתחתיו מחצלת. לצידו היה שלט שמספר שזה היום השלישי שהוא צם למען השלום. המראה הזה עורר בנו סקרנות, וביום המחרת, כשעברנו שם שוב, עצרנו לשוחח איתו. הוא סיפר שהוא עורך צום טבעוני, ושואף להמשיך בו עד אחרי יום כיפור. אהבתי את צורת המחאה השקטה שלו, שהזכירה לי תפילה – מחאה לא פוגענית ולא דורסנית, כזו שנועדה לעורר את הלבבות.

בערב יום כיפור, כשחזרנו מהתפילה, מיהרנו לבדוק אם הוא הצליח להמשיך בצום. כשפגשנו אותו, בישרנו לו בחיוך שהחלטנו להצטרף אליו למחאה באמצעות צום, והוא שמח מאוד ושאל אם גם אנחנו בעד השלום.

חוויה בלתי שגרתית זו גרמה לי לחשוב על הצורות השונות שבהן אנשים מנסים להביא לשינוי בעקבות המאורעות הקשים של השנה האחרונה. סדר היום שלי פוגש ניסיונות כאלה באופן קבוע: הפגנות מתחת לביתה של השרה גמליאל, המתגוררת בסביבתנו, מתקיימות מספר פעמים בשבוע. וכבר זמן רב שאני צריכה לחשוב פעמיים האם לצאת מהבית במוצאי שבת או חמישי, כדי לא להיתקע בהפגנה הגדולה של קפלן. גם תזכורות למציאות המאתגרת, הסיבה לניסיונות לשנות, לא חסרים לי. מעל ביתי חולפים לעיתים קרובות מידי מסוקים המפנים פצועים אל איכילוב, וקבוצת הווטסאפ של השכנים מזכירה מידי ערב חג כי רבות בינינו הנשים שבעליהן במילואים כרגע והן זקוקות לעזרה כזו או אחרת.

כל זה הפך לחלק מהיומיום, מעצב מחדש את הדאגות והטרדות שלנו בתקופה כזו. למשל, כשסיים בעלי את דרשתו לאחר תפילת כל נדרי, ניגשה אלי אחת המתפללות ושאלה בבהילות האם הוא הזכיר את החטופים – היא לא הייתה מרוכזת לרגע, וחרדה שמא לא ניתנה התייחסות לנושא הכואב הזה.

הצום של אותו אדם למען השלום, המחאות מתחת לבית, הפוסטרים של החטופים בכל פינה – כל אלה לא נותנים לי אפשרות להתעלם או אפילו לשמור על ניתוק בין ילדי לבין המתרחש בארץ. עם כל הסינון והבקרה שאנו מפעילים על החדשות הנכנסות הביתה, המגורים בעיר כמו תל אביב עושים את שלהם. אנו עדים יומיומיים למחיריה הכואבים של המלחמה.

***

איך חוגגים את שמחת תורה באווירה כזו? בחג תחלוף שנה בדיוק מאז אותו אסון מחריד שהתרחש בשבעה באוקטובר תשפ"ד, בשמיני עצרת של השנה שעברה. מה שהיה אמור להיות יום של שמחה וריקודים עם התורה הפך לזיכרון קודר של טבח נורא ביישובי הדרום, שם נהרגו מאות אנשים ונחטפו למעלה ממאתיים, כאשר מאה עדיין נמצאים בשבי. האומה כולה נושאת את צלקות אותו יום, והשאלה שמרחפת מעלינו היא: כיצד ניתן לשמוח כאשר הלב מלא כאב והחטופים טרם שבו לבתיהם?

במענה לתחושות הקשות, החג יתנהל אצלנו, בבית הכנסת הגדול, קצת אחרת השנה. בעלי, הרב יצחק בר זאב, פנה לחזן והורה לו להפחית בריקודים הרועשים ולהקדיש חלק מההקפות לשירים שקטים, שמחזירים אותנו לזיכרון הכואב של האסון. הוא ביקש לא להרבות בשמחה יתרה, מתוך רגישות לאבל הכבד שמלווה את הקהל.

לא רק בבית הכנסת הגדול חשים את המתח בין שמחה לאבל. כמה וכמה בתי כנסת התייעצו עם הרב צביקה קנול בשאלה כיצד לסמל את האסון. אחת השאלות הסתמכה על המנהג הידוע בחסידות מודז'יץ, לפיו במהלך אחת ההקפות מניחים את ספרי התורה על הבימה ושרים שירים שקטים לזכר הנספים בשואה. השנה, המנגינות השקטות נושאות עמן לא רק את זכרון העבר הרחוק אלא גם את הצער הקרוב והעמוק של אסון השבעה באוקטובר.

לתחושתם של רבים, שמחת תורה השנה מציב בפנינו דילמה ערכית והלכתית: מה עושים כאשר העם כולו שרוי באבל בזמן חג? ההלכה קובעת שחובה עלינו לשמוח בחגים, אך כיצד משלבים זאת עם צער לאומי כבד כל כך? והלא גם השתתפות בצבער הציבור היא ערך, שהוזהרנו כי בלעדיו לא זוכים לראות בנחמתו של ציבור. בנוסף, גם לכידות לאומית חיונית לחוסן שלנו, והמציאות היא שחלק גדול מהעם נמצא במקום שאינו מסוגל לשמוח. בזמן אמת לא היו תנאים מתאימים לעיבודה של טראומת הטבח הקשה, ומטבע הדברים שמחת תורה השנה יציף רגשות לא פשוטים בקרב אנשים רבים, במעגלים הקרובים והרחוקים יותר של הנפגעים.

***

בעיני, חשוב לתת מקום לדילמה בין שמחה בצער ולעמול למצוא את האיזון הנכון בין שמירת המסורת לבין מתן מקום לכאב הלאומי. אין צורך להרגיש אשמה אם השמחה בשמחת תורה השנה לא תהיה מושלמת: ביהדות יש מקום גם לשמחה מהולה בצער. עבורי, זה מסר חשוב – שמחה יהודית יכולה בהחלט לכלול גם את הרגעים הקשים, ובכך היא חזקה ומשמעותית יותר.

אמנם, יש חלקים בציבור שמקפידים לא להוסיף ולא לגרוע מאומה ממנהגים שהשתרשו, יהיו אשר יהיו הנסיבות. אולם, גם מי שלא נוהג לשנות מהנוסח המקובל, יכול עדיין למצוא מקום לציין את האסון הנורא שפקד אותנו לפני שנה. כך לדוגמה, במסורת שלנו הושענא רבה מהווה לא רק יום טוב אלא גם יום דין (כדברי ערוך השולחן, או"ח סי' תרסט, הל' הושענא רבה: 'מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים: האחד, כמו ימי דין… והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה כמו ביום הכיפורים'). בהתאם לכך אפשר להקדיש את הלימוד בהושענא רבה לזכר הנופלים, או לעסוק בלימוד מסויים הקשור לאירועי התקופה. גם ביזכור הציבורי ניתן להוסיף את חללי שמחת תורה.

אני מאחלת שתקויים בנו בקרוב ההבטחה בישעיהו, פרק נא:

(ג) כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. (יא) וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.