צריך עיון > סדר שני > "אור ליהודים": הרב זקס והיהדות התורנית

"אור ליהודים": הרב זקס והיהדות התורנית

pp
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

הרב יונתן זקס זצ"ל היה מוכר לרבים בתור "הרב של הגויים". אולם, המסר של האחריות האישית המוטלת על היהודי, שאפיין הן את כתביו הרבים והן את חייו עצמם, רלוונטי בעיקר ליהדות פנימה. בשנותיו האחרונות, הוא התבטא כי רצונו לחזור להתמקד בתפקיד "רב של היהודים". יהיו דברי הערכה אלו קיום צוואתו.

כ"ו חשוון תשפ"א

כבר בתור ילד הכרתי את הרב יונתן (ג'ונתן) זקס זצ"ל. בתחילה, כשהוא עוד כיהן כרב בית כנסת בלונדון, הכרתי אותו בעיקר בתור אביו של חבר כיתה – בנו הבכור ג'וש. לאחר מכן, כאשר מונה לכהן כרב הראשי של בריטניה, הכרתי אותו מרחוק – דמות ציבורית המסדירה את ענייניה של יהדות אנגליה מול הרשויות. לבסוף, בשנים האחרונות הכרתי אותו בתור אינטלקטואל תורני-ציבורי המנסה להעביר מסר לא רק כלפי חוץ, אלא דווקא כלפי פנים.

פגשתי אותו לאחרונה לפני כשנתיים בירושלים, אז אמר לי את המשפט הבלתי נשכח: "שנים רבות מידי הייתי בעיקר רב של הגויים; כעת רצוני להיות רב של היהודים" […] בהמשך הוא אף הבהיר: הכוונה גם, אם לא בעיקר, לציבור החרדי

פגשתי אותו לאחרונה לפני כשנתיים בירושלים, אז אמר לי את המשפט הבלתי נשכח: "שנים רבות מידי הייתי בעיקר רב של הגויים; כעת רצוני להיות רב של היהודים". הערתי שאין לנו הרבה "רבנים של הגויים" כמוהו – דמויות המייצגות את היהדות בעומק ובאלגנטיות כלפי חוץ, המקיימות את דברי הכתוב "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מט, ו). "דווקא לכן צריך להתרכז ביהודים", הוא השיב מיד בחיוך, כאשר בהמשך הוא אף הבהיר: הכוונה גם, אם לא בעיקר, לציבור החרדי.

אני אכן סבור שלרב זקס היה מסר חשוב דווקא עבורנו, בני הציבור החרדי, כפי שאשתדל להבהיר בהמשך – מסר הבוקע הן מתוך כתביו הנפלאים והן מתוך חייו המלאים. ההקשר של מרבית עשייתו היה אמנם הקשר אחר, שונה במהותו מההקשר שבתוכו אנחנו חיים. אך אם רק נטה אוזן ברגישות הנדרשת, נבין עד כמה המסר רלוונטי ואקטואלי, נוקב עד תהום ועולה עד רום השמים.

 

מי יכבה את הלהבות

המדרש מספר על תחילת הכרת אברהם את ה', ואת הסיבה שבגינה פנה הקב"ה אל אברהם:

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו', ר' יצחק פתח: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ (תהילים מה, יא). אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם. "וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ": "וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" – ליפותיך בעולם; "וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ" – הוי ויאמר ה' אל אברם. (בראשית רבה לט, א)

הרבה לפני שפרסם את הדברים בספרו (A Letter In the Scroll, בעברית "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו") הרב זקס דיבר בהתלהבות על דברי המדרש, כאשר הוא מפרש ש"בירה דולקת" היא כינוי לעולם – בירה יפהפייה – המלאה כאוס, רוע, אלימות ואי-צדק. לא ייתכן, סבר אברהם אבינו, שמישהו יצר בירה נפלאה ונטש אותה להרס אכזרי. אם נפלה אש בבירה, ברור שצריך להיות מי שאחראי על כיבוי האש – אך מיהו האחראי? השאלה עצמה הובילה את אברהם אבינו לאמונה. כפי שהוא מבאר בהגדה של פסח שלו, היהדות דוגלת בשאלות, עד שמוטל עלינו לפתוח עבור מי שאינו יודע לשאול. אלמלא שאלות אין לנו יכולת ללמוד, לצמוח, להאמין. אך מה התשובה לשאלה?

הרב זקס היה נאה דורש ונאה מקיים. הוא דרש מאחרים – יהודים ולא יהודים – להפנים את המסר של לקיחת אחריות, ולהבין שאם יש רוע ואי-צדק בעולם אזי האחריות לתיקון מוטלת עלינו. וכך הוא נהג בעצמו

התשובה – תשובת אברהם אבינו, תשובת היהדות – היא שהאחריות על כיבוי האש מוטלת דווקא על האדם. הקב"ה הוא בעל הבירה, והוא מתגלה למי שמוכן להיות שותף עמו במלאכת הכיבוי – במלאכת תיקון העולם. האדם פועל על-פי צו הא-ל וכך הופך לשותף במעשה בראשית:

היהדות היא הרגע המהפכני שבו האנושות מסרבת לקבל את העולם כמות שהוא. […] בעידנים של סגידה לקולקטיב – אומה, מדינה, אימפריה – דיבר העם היהודי על כבודו וקדושתו של היחיד. בתרבויות שהתברכו כבר בזכותו של היחיד לעשות כאוות נפשו, דיבר עַם זה על משפט, על חובה ועל אחריות הדדית. לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי.

בסרטון שהופץ מאז פטירתו דיבר הרב זקס על בעיית הרוע – על דברים רעים שקורים לאנשים טובים. כיצד ניתן להבין זאת? הוא הסביר לשואלת כי אם בעבר (כשפנתה אליו אמה של השואלת) הוא הסתפק בכך ש"אנחנו לא מבינים", כעת התחדשה לו תובנה נוספת: הקב"ה לא רוצה שנבין, ולכן אנחנו לא יכולים להבין. הוא לא רוצה שנבין, כי הוא לא רוצה שנקבל את הרוע בתור עובדה, בתור נתון. אילו היינו מבינים, אולי היינו נלחמים פחות להסיר את הרוע מן העולם. לכן אנחנו לא מבינים.

הרב זקס היה נאה דורש ונאה מקיים. הוא דרש מאחרים – יהודים ולא יהודים – להפנים את המסר של לקיחת אחריות, ולהבין שאם יש רוע ואי-צדק בעולם אזי האחריות לתיקון מוטלת עלינו. וכך הוא נהג בעצמו.

 

מנהיג גדול ומנהיג דגול

המסר הבסיסי של לקיחת אחריות מזכיר את אחד הרגעים המכוננים בחיי הרב זקס – עליו הרבה לספר – כאשר ביקר בשנת 1968 אצל הרבי מלובביץ'. בהיותו תלמיד באוניברסיטת קיימברידג', נסע הרב זקס לארה"ב על-מנת לפגוש את הרבי ולהתייעץ אתו בנוגע לספקותיו. לאחר לא מעט המתנה, כולל נסיעת אוטובוס של שלשה ימים שלקחה אותו מהחוף המערבי של ארה"ב לחוף המזרחי, הוא נכנס אל הרבי, הציג לו רשימה של שאלות אינטלקטואליות ופילוסופיות, וקיבל תשובות בהתאם – בסגנון אינטלקטואלי ופילוסופי. לאחר מכן הרבי שאל אותו אודות חייו: כמה תלמידים יהודים יש בקיימברידג'? כמה מהם מעורבים בחיים יהודיים? מה אתה עושה כדי לשלב תלמידים יהודיים נוספים?

הרבי הפסיק אותו באמצע המשפט והעיר: "אף אחד אינו 'נקלע לנסיבות'; אתה מניח את עצמך בנסיבות חייך. ואם שמת את עצמך בנסיבות מסוימות, אתה יכול לשים את עצמך בנסיבות אחרות". "משפט זה", סיכם הרב זקס, "שינה את חיי"

בתור אדם בריטי נימוסי ובעל יכולת לחבר משפטים מורכבים, התחיל הרב זקס (שלא הגיע על-מנת להפוך לשליח חב"ד) לתרץ את עצמו: "בנסיבות שאליהן נקלעתי אינני…". אלא שהרבי הפסיק אותו באמצע המשפט והעיר: "אף אחד אינו 'נקלע לנסיבות'; אתה מניח את עצמך בנסיבות חייך. ואם שמת את עצמך בנסיבות מסוימות, אתה יכול לשים את עצמך בנסיבות אחרות".

"משפט זה", סיכם הרב זקס, "שינה את חיי". כשסיפר את הסיפור בפני שלוחי חב"ד (בכנס הבינלאומי של שנת 2011), הוא המשיך ואמר שהרבי מלובביץ'  גילם את ההבדל בין מנהיג טוב לבין מנהיג דגול: המנהיג הטוב יוצר מעריצים, ואילו המנהיג הדגול יוצר מנהיגים. באותם דברים, העיד הרב זקס אף על התכונה הבסיסית שהפכה אותו עצמו למנהיג: הנחישות שלא לקבל את הנסיבות שבהן אנו נמצאים בתור נתון. אנחנו בוחרים את הנסיבות שלנו ואנחנו יכולים לשנות אותן.

הרב זקס ראה תכונה זו כמשותפת לאדם הפרטי ולעם ישראל כולו. האדם הפרטי הופך למנהיג כאשר הוא מפנים את מלוא עוצמת האחריות המוטלת עליו; ועם ישראל זכה להיות המנהיג מבין אומות העולם בזכות תודעת אחריות זו – החל מימי אברהם אבינו, עבור בדברי ישעיהו המצהירים "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), ועד הלל הזקן המכריז "אם אין אני לי מי לי". גדלותו של מנהיג נמדד במידת האחריות שהוא מוכן ליטול על עצמו, וכך גדלותו של עם ישראל נמדדת באחריותו להביא את דבר ה' – ואת "כל טובו" המוסרי, הרוחני ואף הגשמי – לתוך העולם.

הרב זקס, שהחל את דרכו ברבנות סמוך לאותו המפגש (ובעקבות עוד ביקור אצל הרבי מלובביץ') מעולם לא הפסיק להרחיב את מעגלי האחריות שלו: מרבנות קהילה קטנה לרבנות בית כנסת מרכזי; משם לכס הרב הראשי של חבר העמים הבריטיים; ועד להשפעה עולמית בזכות עבודה בלתי פוסקת של הרצאות, הוצאת ספרים, וחלוציות – בוודאי בתור איש דת – בתחומי המדיה החדשים. הוא מעולם לא הפסיק "ליצור מנהיגים", שאת חלקם אני מכיר אישית. הוא הפך למנהיג דגול.

 

מדינה קטנה, אזרחים גדולים

מטבע הדברים, בתור רב ראשי של מדינה גדולה וחשובה, הרב זקס היה חייב לפתח כישורים דיפלומטיים יוצאי דופן. יש שטענו כי כתביו, או חלק מתוכם, סבלו לעתים מדיפלומטיות-יתר; הוא היה חייב להיות זהיר בלשונו. אולם, בכל הנוגע למידה של נטילת אחריות, על השלכותיה השונות, הוא היה תמיד בהיר ותקיף.

אולי יותר מכל נושא אחר, הוא הדגיש את הסכנה העצומה לעולם הגלומה בתופעת החילון, וראה אף בה בריחה מאחריות: אחריות מוסרית, אחריות כלפי אמת פנימית, אחריות ביחס לחברה האנושית שכבר החלה לגלות סממני התפוררות

בהזדמנויות רבות הוא נאם וכתב נגד "מנטליות של קורבן" – הנטייה "להתקרבן" מתוך רחמים עצמיים והאשמת הזולת, במקום ליטול אחריות על עצמנו ולעשות את הנדרש כדי לגדול ולשגשג. "שנאה ותרבות אשמה הולכות יחדיו", טען בהקשר האסלאם הרדיקלי, "כי שתיהן מהוות אסטרטגיות של הכחשה". בהתייחסו למגמה של טיפול תרופתי בתופעות נפשיות שונות, הוא הביע חשש מבריחה מאחריות אישית – ההכרה שלעתים קרובות האדם מסוגל בכוחות עצמו, בשילוב עם הדרכה נבונה, לצאת מן המיצר. אולי יותר מכל נושא אחר, הוא הדגיש את הסכנה העצומה לעולם הגלומה בתופעת החילון, וראה אף בה בריחה מאחריות: אחריות מוסרית, אחריות כלפי אמת פנימית, אחריות ביחס לחברה האנושית שכבר החלה לגלות סממני התפוררות.

חשיבתו המדינית מורכבת מכדי להכיל בשורות קצרות אלו, אך גם בתחום הפוליטי הדגיש הרב זקס את הערך של נטילת אחריות. בתור תנאי לכך, הוא דיבר רבות על חירות – "פוליטיקה של חירות" שמקום לידתה בהר סיני, ורק משם התפשטה עד שהגיעה למציאות המודרנית. כשהוא בן חורין, יכול האדם להיענות לתביעת אחריות – אחריות אישית, ואף אחריות אזרחית. בהקשר האחרון ההוא האמין עמוקות במודל השלטוני של דמוקרטיה ליברלית, ושאב השראה מכתביו של אברבנאל, ולהבדיל – של אלקסיס דה טוקוויל, שצמצמו את שלטון האדם באדם והעצימו את מקומו של הפרט, של הקהילה, של השלטון המקומי, ושל שאר צורות התארגנות של החברה האזרחית.

הוא האמין עמוקות במודל השלטוני של דמוקרטיה ליברלית, ושאב השראה מכתביו של אברבנאל, ולהבדיל – של אלקסיס דה טוקוויל, שצמצמו את שלטון האדם באדם והעצימו את מקומו של הפרט, של הקהילה, של השלטון המקומי, ושל שאר צורות התארגנות של החברה האזרחית

הוא העתיק את גישתו אף כלפי מדינת ישראל – "גישה מינימליסטית", כפי שכינה אותה: מינימום כפייה מדינתית, מקסימום אחריות אישית וקהילתית. ואולם, הוא סבר שאין לצפות ממדינות ל"ניטרליות". זכותה של המדינה לקבוע את צביונה של אחריות אזרחית, ועל אזרחי המדינה לדאוג להכיר את יסודות התרבות המקומית. כמו שבאנגליה "לא יעלה על הדעת" (כלשונו במפגש מצומצם בירושלים שבו נכחתי לפני מספר שנים) שילד יגדל בלי להכיר את שייקספיר, כך מובן מאליו (וקל וחומר) שעל כל ילד בישראל לדעת את התנ"ך, להכיר את עיקרי מורשתנו ומנהגינו. רק כך הוא יוכל לקיים את חובות האחריות האזרחית המוטלת על אזרח במדינת ישראל.

הרב זקס ראה את הברית שלנו עם הקב"ה – את שותפות האדם עם בורא העולם – בתור עוצמה מדהימה ובתור אחריות תהומית. הוא סבר שמטרתה של מדינת ישראל היא לאפשר לאזרחיה לממש את האחריות שלהם בתוך מסגרת לאומית יהודית. על המדינה לקבוע את האופי היהודי-לאומי המתבטא במוסדותיה, בשפתה, בתרבותה ובעשייה האזרחית שבה – אך בלי לצמצם לא את חירותם ולא את אחריותם של אזרחיה.

 

המאמר שלא היה

השיחה האחרונה שלי עם הרב זקס התמקדה בחברה החרדית בישראל. אינני יכול לשחזר את פרטי השיחה, אך הרושם הכללי נותר חזק בזכרוני: הוא ראה בציבור החרדי פוטנציאל עצום, וציפה שעם הזמן הוא יחלוק את הטובין הרוחניים שצבר לאורך השנים עם העם היהודי כולו, ואפילו מעבר לכך. סיפרתי לו אודות כתב-העת "צריך עיון", והוא שמח על הקמתו ואף הציע לשלוח מאמר – הצעה שלצערי לא מומשה (על כך אני מקבל אחריות מלאה), וכעת כבר לא תמומש. אולם, אני משער שהמאמר היה כולל אלמנט, משולב כדרכו באלגנטיות ובחן בתוך דברי תורה וחכמה, של נטילת אחריות.

הקב"ה פונה לאדם הראשון ותובע ממנו נטילת אחריות: "אַיֶּכָּה". הרב זקס הדגיש כי הקריאה לאחריות אינה מוגבלת לאדם הראשון, שמעד בתפקידו – היא משותפת לכל אדם ולכל קבוצה. "אם מנהיגות היא הפתרון", הוא כותב על פרשת בראשית, "אז מה הבעיה?". והוא עונה, מתוך הכישלונות של פרשת בראשית: "הבעיה היא כישלון בנטילת אחריות".

עם צמיחתו של הציבור החרדי והרחבת הממשקים בינו לבין הציבור היהודי הכללי, מלמד אותנו הרב זקס שעלינו לחפש – בתור יחידים ובתור קהילות – את ההזדמנויות להרחיב את תחומי האחריות, לחטוף אותן כמוצא שלל רב, לראות בהן זכות וחובה כאחד. הנסיבות אינן כפויות עלינו; אנחנו בוחרים אותן

שנים רבות התנזרה החברה החרדית מנטילת אחריות במובן היהודי הרחב. החשש המוצדק מחדירת התרבות החילונית ורעיונות הליברליזם לתוך כרם ישראל, לצד המתח עם התנועה הציונית שהגדירה מחדש את מהות היהדות, צמצמה את גבולות האחריות – למעט תופעות יוצאות מן הכלל – לדאגה לקהילה פנימה. הרב זקס מזכיר לנו עד כמה המצב הזה הוא "בדיעבד", עד כמה אסור לנו לאמץ אותו בתור תפיסה מהותית ולקבל אותו בתור מצב קבע. ועם צמיחתו של הציבור החרדי והרחבת הממשקים בינו לבין הציבור היהודי הכללי, מלמד אותנו הרב זקס שעלינו לחפש – בתור יחידים ובתור קהילות – את ההזדמנויות להרחיב את תחומי האחריות, לחטוף אותן כמוצא שלל רב, לראות בהן זכות וחובה כאחד. הנסיבות אינן כפויות עלינו; אנחנו בוחרים אותן.

הרב זקס חי את חייו בספרה אחרת ממה שאנחנו מכירים ביומיום. הוא היה מעורה ומעורב בשפה אחרת, בתרבות שונה; תורתו שיקפה רוחב דעת אינסופית וחכמות שנקבצו ממרחקים, ויהדותו חבקה עולמות והתכתבה עם דתות אחרות ולאומים אחרים. הוא נפגש עם מלכים ורוזנים, עם מדינאים וראשי עם, ועל כולם הוא השאיר רושם עז – רושם של טוב אלוקי, של מוסר, של תורה. אנחנו נמצאים במקום אחר: העיסוק שלנו הוא פנים-יהודי, אתגרי היהדות הישראלית שונים מאד מאלה של יהדות הגולה, והמארג התרבותי שלנו הוא פרטיקולרי יותר, אוניברסלי פחות. אך הכוח שהניע את הרב זקס, התנועה הפנימית שליוותה אותו בכל אשר עשה – תנועה אלוקית שקיננה בקרבו – היא תנועה שכולנו יכולים לאמץ, להפנים וליישם.

"הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים". הרב זקס מחייב את הנתלים בנסיבות חייהם כדי לחמוק מאחריות. הוא מלמד אותנו, הן בכתביו והן בדוגמה אישית, כיצד ליטול אחריות על חיינו.

תמונה: cooperniall from England, CC BY 2.0, via Wikimedia Commons

27 תגובות על “"אור ליהודים": הרב זקס והיהדות התורנית

  • זכר צדיק לברכה

    • כותב המאמר מתאר באופי כתיבתו טוב יותר מכל אמצעי ביטוי אחר כמה מסוכן לציבור החרדי להיות שותף באחריות הציבורית וכו' וכו'. דווקא בתיאורו המרשים של חובת ההשתתפות בנטילת האחריות וכו הוא מתאר טוב יותר עד כמה ניתן למי שמנסה ללכת בין הטיפות ליפול ללא שימת לב בבאר שחת של הליברליות אטומת כניעה לאלוקי ישראל, והדגשת יתר לאישיות, החברה, האינדבדואליות, ושאר מילות הקסם הכביכול תרבותי, אכן ניתן להתרשם מכתיבת המאמר שהכותב נכשל בשוגג ולא בזדון, אך מי שמנסה לטייל בקצוות הבורות השיחים והמערות, אל יצפה שבנפילתו פנימה, יהיה לו בזה תשובה ביום הדין.

  • יפה מאוד.

  • הרב זקס עטף את דעתו מהשכלתו עם כותרות תנכיות . אין מה לעשות עם ציבור חרדי השוקע בבורות של המאה ה-17 , ובמיוחד שמנהיגיו נלחמים באלה שמרימים ראש , כדי שלא יצאו משליטתם .
    רק השכלה משולבת עם חינוך חרדי עמוק יציל את החברה החרדית עם פירוק מנהיגים של המאה ה 16-17

    • ההשכלה היום משולבת עם כפירה, כפירה ?
      זה מה שיציל אותנו ?
      החברה החרדית משגשגת ב"ה, עם ישראל חוזר למקורות, אשרינו

    • כמי שבא מההרד קור של החברה החילונית ונמצא כיום בתוך החברה החרדית אני יכול להגיד לך שבדרך כלל ההשכלה האקדמית גורמת לציצמצום החשיבה הביקורתית .
      אתה לא יכול להשוות את החשיבה הביקורתית של תלמיד חכם לפרופסור בעל פרס נובל . הבדל שמים לארץ לטובת תלמיד חכם .
      עומק הבורות האקדמית זועקת ואיך מי שיקשיב . כאשר תצלול להבנה מהו המדע תבין שזה דת למהדרין ללא רציונל . יש מעט מאוד אנשים חכמים באקדמיה שמבינים את זה אבל נמצאים בתוך סד של אילוצי פרנסה ותחת ביקורת מחמירה של כוהני הדת החילונית . אין חדש תחת השמש כדאי שתתעמק בויכוח של רבי יהושוע עם חכמי אתונה ותבין ששום דבר לא השתנה . הם הורגים את עצמם במילוי דליים של מים עם חור .

    • שקיעות בלימוד גמ. זה בורות ?
      מנהיגינו לא מבינים ?
      כנראה שאותה השכלה נאורה סימאה את ליבך
      ובגאוות ליבך טחו עיניך מלהבין
      כך אחריות על נסיבות פליטת קולמוסך

    • אותי לימדו שאני לא חייב לדרוך על האחר כדי להרגיש גבוה יותר!
      ועכשיו לטענותיך: אני פגשתי בחיי אנשים שנולדו למשפחות חילוניות ויותר מאוחר התחילו ללמוד והם תלמידי חכמים בעלי ידע לא מבוטל בתורה.
      מהצד השני עוד לא פגשתי חרדי שעד גיל מבוגר לא היתה לו גישה ליידע כללי (בניגוד לחרדים בחו״ל שלא מפחדים מכל מה שהוא לא גמרא), והתחיל ללמוד נניח רפואה בגיל מאוחר ונהיה רופא מנתח.
      אתה מדבר על ה״בורות האקדמית״, נניח למרות שאני לא מסכים לא עם הניסוח ולא עם תוכנו.
      אני מהצד האחר יכול להעיד שרוב ה״מלמדים״ שהיו לי בשנותי בחיידר היו בורים ואכזריים (הרי פדגוגיה הס מלהזכיר, היה להם מקל השולחן!), ואלו שהיו לי בישיבה לא נתנו לי חשק גדול להידמות להם.
      סתם שתדע, בלי החרדים, בניגוד למה שאנחנו משכנעים את עצמינו, החילונים יסתדרו טוב מאד, אך אנחנו בלעדיהם, מעדיף לא לחשוב (אפילו עירייה אנחנו לא מסוגלים לנהל בלי שחיתות פרוטקציה וג׳ובים לעל החברים).

  • מעורר השראה

  • מורו ורבו המובהק של הרב זקס היה הרה"ג נחום רבינוביץ' זצ"ל, מח"ס יד פשוטה על הרמבם ושו"ת שיח נחום ועוד. הרב זקס מעיד שלמד אצלו במשך 12 שנה והוא זה שעיצב את דרכו כרב, מחנך ומורה הוראה. וכינה אותו "גדול מורי דורנו"

    הרב רבינוביץ' זצ"ל היה אכן מגדולי הפוסקים שבדור הוא גדל במוסדות חרדיים אצל גדולי הדור הקודם בקנדה ובארה"ב אך כמו הרב זקס, רכש גם השכלה כללית והיה פרופסור למתמתיקה.
    מסתבר שבעבר לא היה בכך סתירה. והיהדות החרדית לא שללה את הלימודים האקדמיים אלא ראתה בהם הרחבת הדעת.
    ובאמת מעניין לראות שכאשר הרב רבינוביץ' רבו של הרב זקס עלה לארץ (לאחר שסירב להצעה לעמוד בראש ישיבה חרדית בארה"ב) הוא השתלב כראש ישיבה בולטת בישיבות הציונות הדתית ופילס את דרכו בקו הזה.

    נראה כי הגיע העת שבציבור החרדי יחזרו להכיר ביתרונות של האקדמיה כמרחיבה את הדעת להוסיף בעבודת ה' ולא כגורם מאיים.

    • אני מסכים אתך שאנו צריכים לצעוד בכיוון זה, אך בד בבד צריך גם את גדולי הרוח שיוכלו להוביל את השינוי, וכן – למזער את הנזקים. ללא ספק אתה מסכים איתי בכך שהעולם המשכיל יכול להוות "גורם מאיים" וצריך את מורי הדרך – במישור האינטלקטואלי – שידעו להכיל ולהוביל. החלל שנוצר עם מותו של הרב זקס זועקת לאחרים שיטלו על עצמם את המשימה. אני, אישית, מחפש אותם בנרות.

    • זה לא גורם מאיים . זה גורם מייבש . הוא מייבש את השכל .
      כל עוד אין מודל מדעי של האדם כל לימודי האקדמיה זה לטחון מים כפשוטו .
      בשבעה של אבי הגיע פרופסור לחינוך חבר של אחי . שאלתי אותו שאלה אחת . כאשר אתה מחנך מה המודל שלך לחינוך ? מהו האדם שהוא המודל שלך ? הרבה לא היה לו מה להגיד .
      כך זה כל המדעים . הכל קיים כמו מגדלים פורחים ללא שום בסיס .
      לצעוד לכיוון האקדמיה זה צעדה לכיוון הכלייון ראה ויכוח חכמי אתונה ורבי יהושוע .

    • הרב רבינוביץ לא היה מגדולי הפוסקים ואל תמציא לו ביגורפיה אלטרנטיבית, הוא לא היה חרדי והשקפת העולם שלו היתה אנטי חרדית

    • לעוזי הנלהב
      בבקשה ממך, כאילו לא מספיק לנו החרדים הבטוחים שחוץ מהגמרא שהם לומדים הכל הבל וריק, אבל לא מסוגלים לייצר אפילו זוג גרביים, שלא לדבר על רופאים, מהנדסים, טייסים וכל אלפי השירותים שהם צורכים, ושבלי החילונים המגינים עליהם הם לא יחזיקו מעמד שעה!
      בניגוד אליך, אני בא מתוככי העולם החרדי, ומה שאני רואה אצל האחיינים שלי למשל גורם לי רצון לבכות.
      לא מסוגלים לתרום כלום לאנושות,.
      (אה סליחה, יש לנו ׳אירגוני חסד׳, בקיצור תורמים רק מה שבא להם…).
      איפה ראית מישהו שיצא מהישיבה ונהיה מנתח?
      איך זה שאנחנו אמורים לסמוך בכל התחומים על אלו שאתה כל כך מזלזל בהם?
      מעניין שרוב חכמינו דווקא מאד התעניינו בחוכמות ׳חיצוניות׳ בניגוד למה שמפמפמים לנו השכם והערב.
      די כבר לזלזל, ובור ששתית ממנו על תזרוק בו אבן!
      דרך ארץ קדמה לתורה.

  • אין לנו תמורתו. חבל.

    • כשלמדתי בישיבה, נהגו הרמי"ם שלנו לבטל בתנועת יד מזלזלת כל אימת שהוזכרה המילה "פרופסור". כאשר הגעתי לאוניברסיטה הבנתי כמה הבנה והשכלה היו חסרים לרמים, וכמה ידיעותיהם של ה"פרופסורים" עלו על ידיעותיהם בתלמוד ויהדות. מי שטוען ש"אקדמיה מייבשת את השכל" ו"טוחנת מים" לא למד בימיו שם. כך מי שטוען שמי שלומד תלמוד מכלה את ימיו לריק, לא זכה לחוות חוויה אינטלקטואלית מימיו. המסקנה: לשלב את שניהם.

    • למגיב אודי: אני כתלמיד של הרב רבינוביץ' מכיר היטב את קורות חייו. הוא היה תלמיד מובהק של הרב הירששפורנג זצ"ל והרב יעקב רודרמן זצ"ל ראש ישיבת נר ישראל ואף התחתן עם אחייניתו. אין מדובר על ביוגרפיה אלטרנטיבית… וגם לגבי השקפותיו הינך טועה אבל אני מניח שאין טעם לנסות להסביר לך את זה מאחר ואתה משוכנע שאתה יודע הכול אודותיו

  • לו היינו הולכים בדרך זו
    וכי עולה בדעתך שהיינו זוכים למנהיגים כמו החפץ חיים הגאון מווילנה החתם סופר הרי כל גדלותם היתה בעוצם קדושתם וכי עולה בדעתך שהיו מגיעים לכך בעירבוב והתערבבות של השכלה אקדמית עם אנשי אקדמיה וכי היו חסרים דבר מה בידיעותיהם שאותה רכשו רק על ידי לימוד התורה ללא צורך בתיבלון אקדמי שרק היה מחסר בהם
    והדברים פשוטים לכל בר דעת

    • עצוב לראות כיצד החרדים מסלפים את ההיסטוריה כשזה מתאים להם (אפילו איגרות חזון איש צינזרו בקשר ללימודי חול)!
      שתי דוגמאות:
      -הגאון מווילנא על פי עדות תלמידיו היה בעל ידע במתמטיקה, ביולוגיה, אשטרונומיה, גיאוגרפיה ומוזיקה.
      – החתם סופר בניגוד לאגדות היה בעד לימודי חול בתנאי שהם באים אחרי לימוד התורה!
      הוא למד מתמטיקה ואסטרונומיה והיה לו ידע נרחב בפילוסופיה (כן כן, כמו הרמבם והרמבן…).
      -ישיבת וולוז׳ין בניגוד למה שמשננים, לא נסגרה כי הנצי״ב התנגד ללימודי חול, אלא משום שהשלטונות הרוסים דרשו כל כך הרבה שעות לימודי חול שזה נעשה פשוט בלתי אפשרי.

      די כבר עם הקלישאות (״הדברים פשוטים לכל בר דעת״).

      מספיק ׳לחנך׳ לבורות ולעניות ולפחד מכל מה שהוא לא לימוד גמרא מבוקר עד ערב, דבר שלא היה כמותו בתולדות עמינו. (כל בר דעת יודע…).

    • אכן….בורות לשמה בהיסטוריה של גדולי עמינו
      תוכל להזכיר שמות אחרים אבל לומר הגאון מוילנא??
      הגאון ביקש מרופא יהודי שהיה בקי ביוונית לתרגם את ספרו של אוקלידס על גאומטריה
      שבכך יועיל שאף יהודים יוכלו לקוראו בנקל
      כמו כן החת"ס אמר לתלמידו שאם לא היה נכתב "ספר הברית" היה מחברו בעצמו
      וכידוע ספר הברית הכולל נושאי אמונה, הלכה, מוסר, קבלה, טבע, פילוסופיה, מדע, וטכנולוגיה.
      ה"חפץ חיים" עזב את הכינוס הראשון של אגודת ישראל (בתרפ"ג) בטריקת דלת, לאחר שבישיבת הפתיחה השמיע אחד הרבנים דברי פגיעה ברב קוק, ואז זעק החפץ חיים: "פגעו במרא דארעא דישראל! מען דורף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" הוא חזר בכעס לאכסנייתו וסירב לחזור להמשך הכינוס, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה".
      וידועה דעתו של הרב קוק ויחסו ללימודי חכמות מה שלא פסל אותו בעיני הח"ח

  • הרב זקס סיים את ימיו בחרטה קולוסאלית. הוא הבין אל נכון כמה שנים עברו עליו ביהדות אקסטרוורטית ומתנצלת, וכמה מעט הפנה את פניו פנימה, אל מי שבאמת זקוק היה לשכלו הגדול. חבל. חבל על דאבדין. איך בקלות יכולה התביעה היעני קוסמית ליטול אחריות, להפוך לאחרות ולזרות.

    • "חרטה קולוסאלית"!? "יהדות… מתנצלת"!? "אחרות וזרות"!?
      די לקרוא את מאמרי פרה"ש שלו בשבועון "קרוב אליך", ואז להגיב: דברי הבל!
      צריך להיזהר בכבוד ת"ח, אפילו כשמדובר בלורד, עייני שבת קי"ט. – "כל המבזה ת"ח…".

  • לענ"ד, האתר הזה, שהוא בעל מגוון דעות-תגובות ואפילו תוספת נופך של "השכלה" (סליחה רבותי המזועזעים) – הוא מימוש דרכו של הרב זקס זצ"ל.
    לגבי בורות רב-תחומית בחברה החרדית: אין זה נורא כלל שלא יודעים מי היה וויליאם הכובש ומה בדיוק מבנה האטום. אבל כן נורא אם מעוותים-משכתבים היסטוריה, אם משמיצים ורודפים רבנים וקהילות על-סמך סיפורים בדיוניים וציטוטים משובשים, אם ת"ח סבור שחורף-קיץ נובעים מהתרחקות-התקרבות כדה"א לשמש, אם ת"ח אמנם בקי בדיני קורה של מבוי אך אינו יודע מהי יבשת והיכן האוקינוס, אם ת"ח מלמד מסכת עירובין אך כושל בחישובי שטחים-היקפים-צלעות של עיגול-ריבוע-משולש, אם ת"ח מערבב דורות-שמות של תנאים ואמוראים…

  • קצת יהדות.
    בשורה הסופית כל יהודי כפרט וככלל צריך תמיד לשאול את עצמו מה תפקידו כאן בעולם, ואת התשובות הוא יצטרך לתת לפי הקב"ה שקבע ברורות מה מטרת חייו של היהודי והעולם בכלל.
    אפשר לדבר בלי סוף על מעורבות ואחריות אבל כל זה בתנאי שאנו לא זזים כמלוא הנימה מדרכנו ואמונתנו, אם התנאי למעורבות זה השכלה ואקדמיה שכיום מלא במסרים גלויים ומוסתרים של כפירה וזלזול בתורת ישראל. אז סורי זה פשוט לא אופציה…
    לו כל הדואגים לשילוב החרדים מתוך דאגה לעתיד החברה החרדית והמדינה היו מנסים להוריד מעל צווארנו את הטרור האקדמאי שמעמיק מיום ליום, (כיום לא ניתן לקבל כמעט שום תפקיד הקשורה לתקצוב ממשלתי או עירוני בלי תואר אקדמאי גם אם ממש אין לזה קשר, ומספיק הכשרה מקצועית וכדו') החרדים היו משתלבים יפה יפה מבלי לוותר על אמונתם ותורתם.
    הבעיה היא שכל אותם "דואגים" הם בד"כ גופים הקשורים לרפורמיים שאין להם כידוע כלל דאגה לעם ישראל או לחרדים או אפי' למדינה, אלא ההיפך מנסים לפורר את היהדות בכל כוח והכל מתוך מסווה של "דאגה"

  • תוסיפו אור לזכרו
    פחות מחלוקת יותר הכלה ושלום

  • בחלק מהמאמר ישנה התייחסות לתפקידה של מדינת ישראל. והיא לשיטתו של הרב זקס לקבוע את האופי היהודי – לאומי הבא לידי ביטוי במוסדות בתרבות ובעשייה.

    זאת לצד העמדה המאוד ברורה של הרב זקס שעל היהדות החרדית לגלות אחריות ולעבור ממודל של קהילה העוסקת במיגננה והגבהת החומות. למודל של אחריות לאומית.

    השאלה שאין עליה תשובה היא האם הזהות הלאומית יכולה להיות מנותקת וללא זיקה לזהות דתית. החרדיות למרות היותה תופעה חדשה יחסית בעם היהודי. ממשיכה מודל מאוד ישן של תודעה גלותית שהדת היא חובת היחיד ובמסגרת של קהילה. אך איננה יודעת לקבוע אופי לאומי במסגרת של מדינה.

    אם הזהות הלאומית איננה כפופה לחובות דתיות הרי שאין לחרדים מה לומר בעניין שכן לשיטתם אין זהות לעם היהודי אלא בחובות דתיות. בדגש על פרקטיקה הלכתית מבלי לעסוק בסוגיות הליבה של היהדות והדת. ואם הכוונה היא להדק את החיבור בין דת למדינה הרי שאין ספק שהדבר רק יגרום לקרע עמוק בעם שגם כך שבע ממאבקים על דמותה של מדינת ישראל. והקונפליקט המתמשך בין היהודי לדמוקרטי.

    לכן עד כמה שהקריאה לאחריות קולקטיבית היא שאפתנית וראויה אין ספק שהיא לא לוקחת בחשבון את היסודות עליהם מושתת המגזר החרדי שאינו מכיר כלל את המושג לאום במנותק מדת. ולא את ההיתכנות המעשית של נסיון לקבוע אופי דתי יותר למדינת ישראל שמועדת לכישלון וודאי.

    בסופו של דבר החרדים חרדים מהמדע. חרדים מאחריות קולקטיבית. חרדים מלקחת אחריות בכלל. ומעדיפים להמשיך להיות ספונים בחממה של הקהילה. וליהנות מהאשליה. שלצד תל אביב שוכנת העיר ראדין ופונוביז' ולצד רמת גן והרצליה שוכנת העיירה וויז'ניץ. אין גשר שיוכל לחבר בין חרדיות למדע ומדינה זאת פיקציה !

  • אינני מבין מדוע אתה קובע שהציבור החרדי לא נטל מספיק אחריות ומנהיגות בנעשה בעם? אם נסתכל לאורך כל ההיסטוריה החרדית במדינת ישראל, לא יהיה ציבור שהאמין במלוא מובן המילה בדרכו – שכל השמירה ההדוקה על טהרת המחנה איננה נעשית אח ורק לטובת הציבור החרדי בלבד, אלא אף לציבור הכללי החי בארץ הקודש. "אם לא החרדים – לא יהיה לחילונים לאן לחזור, לא תהיה להם יהדות אוטנטית להכיר" – זו סיסמה שהייתה שגורה על פני כל מנהיגי הדור גם אם היא לא נאמרה אצל כל אחד. כל ארגוני התשובה הגדולים ביותר לדורותיהם – הם ארגונים חרדים. כל המלחמות הפוליטיות על טהרת מוסריותה של ארץ ישראל – נעשו בעיקר על ידי החרדים. רוב בוגרי הישיבות בדור הקודם ואף היום נטלו ונוטלים חלק בלתי מבוטל במנהיגות הרוחנית באזורים חילוניים ובקרב הקילה הפרטית והרחבה (ואני מדבר מתוך העשייה הזאת). המדיה הרחיבה את התופעה – כך שיש היום חשיפה עצומה לתכנים של המרצים והרבנים החרדים כמורי דרך של המוני בתים חילוניים ומסורתיים ברחבי הארץ ובעולם. הציבור שלנו מחנך למנהיגות רוחנית מגיל צעיר מאוד, כל בחור ישיבה רציני – ויש המונים כאלו – מבין מיד למה הוא נועד וממש זאת בהתאם לזמן הנכון ולמקום.
    כך שלטעון שהציבור שלנו לא עשה מספיק ויש לו הזדמנות היום? נו, אני חושב שעשינו מאז ומתמיד ועוד נמשיך לעשות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל