"ר' חיים שלי": משבר המודרניות וההערצה לרב קנייבסקי בחברה הישראלית

הלווייתו של הרב קנייבסקי סימנה את הסתלקותו של שריד אחרון לדור דעה. דברי הספד והערכה רבים מספור נאמרו על הגר"ח זצ"ל, ובזירה זו דומני שאין לי מה להוסיף. בשורות שלהלן אבקש להתעכב על תופעה אחרת שנצפתה בשבוע האחרון: הסיקור התקשורתי של הסתלקותו של ר' חיים והתגובה הכללית של הציבור הישראלי. נראה כי התגובה הציבורית ללוויה של ר' חיים משקפת את לידתו של דור ישראלי חדש, דור שאינו מפחד מהמסורת שלו. תגובה זו מסמנת לדעתי את השינוי הגדול שהציבוריות עברה בעשרים השנה האחרונות ביחסה למסורת שלה, והיא חושפת משהו חדש על החברה הישראלית.

האבל הלאומי על לכתו של ר' חיים קנייבסקי שיקף תחושת אבדן אמתי אצל רוב הציבור. העובדה שמדינה שלמה הסכימה לעמוד מלכת לכבודו של "גדול הדור" אומרת הרבה. המיינסטרים התקשורתי היה שותף מלא לאבל. ערוצי הרדיו והטלוויזיה שידרו את הלוויה בלייב והתקיימו אינספור ראיונות של אנשים מכל קצוות החברה, שבהם דיברו על היכרותם עם ר' חיים. מאז הפטירה מוקדשים אייטמים רבים בעיתונות החילונית לדמותו של ר' חיים, ואנשים רבים מכל הקשת הישראלית מדברים על "ר' חיים קנייבסקי שלי".

התגובה הציבורית ללוויה של ר' חיים משקפת את לידתו של דור ישראלי חדש, דור שאינו מפחד מהמסורת שלו. תגובה זו מסמנת לדעתי את השינוי הגדול שהציבוריות עברה בעשרים השנה האחרונות ביחסה למסורת שלה, והיא חושפת משהו חדש על החברה הישראלית

ביטוי מזוקק לתהליך הזה הופיע בעמוד השער של ידיעות אחרונות: "גדול הדור איננו", זעק עמוד השער של ידיעות, ותמונה יפה ונדירה של ר' חיים הופיעה על הרקע השחור השמור בדרך כלל לימי אבל לאומיים. זו לא היתה כותרת צינית ולא היו מרכאות על המילים "גדול הדור". היא שיקפה תחושת אבדן אמתי, כאילו ר' חיים היה מאז ומעולם הרב הראשי של הישראליות.

"ידיעות" אינו העיתון האהוב עלי, אבל הוא משקף במידה רבה את מדורת השבט הישראלית מימי הווסדה. אפילו מגרשי הספורט, הלב הפועם של ההוויה הישראלית, השתתפו באבלות. קהל האוהדים של בית"ר ירושלים תלה שלט אבלות ענק ביציע, ובו הביע את צערו על "לכתו של גדול הדור רבנו חיים קנייבסקי". זוהי תופעה חסרת תקדים במשחק כדורגל. (רק היה חסר שיקדישו את המשחק לעילוי נשמתו…) אפילו מכבי ת"א, המייצגת האולטימטיבית של מעמד הביניים הישראלי-חילוני, השתתפה באבלות הקולקטיבית; שחקניה עלו למגרש ועל זרועם סרט שחור.

עצם השימוש בביטוי הכל כך חרדי – "גדול הדור" – מעורר השתאות. מהיכן צמחה לה הערצה ל"גדול הדור" בתוך ההוויה הישראלית המחולנת? איך החלה המדיה הישראלית להשתמש בו בהקשר חיובי? המושג "גדול הדור" היה שייך בתודעה הציבורית הישראלית לחברה החרדית. יותר מזה, הוא היה שמור לממסד הפוליטי החרדי. הישראלי הממוצע נתקל בו בהקשרים פוליטיים, בזמן הקמת ממשלות או בזמן משברים קואליציוניים. הוא התקשר אצלו להעברת משחן בשבת או להפגנות על "גזרת הגיוס". כיצד הפך המושג "גדול הדור" למושא הזדהות בתקשורת הכללית, מרכז העצבים (תרתי משמע) הישראלי?

אבקש להציע כי מה שראינו השבוע מעיד על תחושת הוואקום הערכי של המודרניות, שיצרה תנועת רנסנס וכמיהה אל המסורת. משבר הערכים של העידן המודרני מכה במלוא עוצמתו בחברה הישראלית בשנים האחרונות, ובעקבותיו אנו מתחילים לחזות בסנטימנט חדש, באמפתיה מחודשת למסורת. סנטימנט זה שונה באופיו מתנועת התשובה של שנות ה-90, שרוח המאבק חפפה עליה. כיום גם מי שאינו "חוזר בתשובה" במובן הישן של המילה אינו חושש לתת ביטוי לזהותו היהודית ולבטא געגועים לעולם רוחני שבו קיימים ערכים מוצקים.

משבר הליברליזם המודרני

לפני כחודש התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט על כך שהמשטרה משתמשת בתוכנות ריגול כדי לשאוב מידע מטלפונים של אנשים מהשורה. התגובות לתחקיר המטלטל היו דרמטיות. ביטויים כמו "רעידת אדמה", "מי ישמור על השומרים?" ו"אבדה הפרטיות", לצד שלל תגובות המשקפות אבדן אמון, הושמעו ברבים. הפרשיה הספיקה אמנם לגווע והוטל ספק במהימנותה, אך האירוע משקף את החשדנות ההולכת והמתעצמת כלפי מוסדות המדינה. אירוע זה תרם את שלו לאווירת אבדן האמון במוסדות השלטון, השוררת בשנים האחרונות במערב כולו. סקרים מצביעים על ירידה עקבית באמון בבתי המשפט, בתקשורת, בפוליטיקה, במשטרה ואפילו בצבא, ואף על היחלשות משמעותית בתמיכה בערכים המכוננים של הדמוקרטיה, כמו שוויון, זכויות אדם, שלטון הרוב ועוד.

אבדן אמון זה אינו קשור בתופעות מקומיות כמו ערעור יחסי המדינה ובית המשפט או מאבקי "ישראל הראשונה" מול "ישראל השניה". מדובר באבדן אמון עמוק באידאלים שהדריכו את המערב מראשית ימי הנאורות: ההשכלה, השוויון, הקומוניזם או הלאומיות

אבדן אמון זה אינו קשור בתופעות מקומיות כמו ערעור יחסי המדינה ובית המשפט או מאבקי "ישראל הראשונה" מול "ישראל השניה". מדובר באבדן אמון עמוק באידאלים שהדריכו את המערב מראשית ימי הנאורות: ההשכלה, השוויון, הקומוניזם, הלאומיות ועוד. אבדן זה מכונה בספרות "משבר המודרניות".

מניין נובע משבר זה? בכל הנוגע לזווית אחת של משבר המודרניות, הזווית הערכית, אפנה את הזרקור לדברי הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס; הוא הדגיש את התפרקות המשמעות שהתחוללה בעת החדשה בעקבות הרלטיביזם שהשתלט על החברה המערבית.

בעולם הקדם-מודרני שימשה הדת מקור המשמעות העיקרי עבור הציבור. היא יצקה תוכן וחשיבות לחייהם של אנשים. אין זה אומר שכולם היו אדוקים, אך המבנה החברתי היה ברור. אנשים האמינו שהמסורת יודעת מה נכון לעשות ושהיא נותנת לנו מידע תקף על העולם. הדת היתה מקור הסמכות, ומכוחה נגזר סדר ציבורי ברור שהשפיע על מבנה המשטר, הקהילה, המשפחה, מוסדות ההשכלה, התרבות וכל הפונקציות האזרחיות האחרות. סדרים אלו לא השתקפו רק בספרה הציבורית אלא גם ברשות היחיד. עולם הערכים הברור מילא במשמעות את חייו של האדם הפרטי. באמצעות השתייכות לקהילה ושמירה על הנורמות החברתיות רכש האדם קנה מידה לבחינת ערכים אלה, שהאבסולוטיות שלהם לא הוטלה בספק.

בעידן המודרני, לעומת זאת, נערכה מתקפה משולבת על הדת בכל החזיתות, מבחינה פילוסופית, פוליטית ומוסרית. הפילוסוף עמנואל קאנט טען שהאדם יכול לחקור רק את מה שנתון בתחום החושים. העיסוק הנמרץ בהצדקת עקרי הדת, תחום מרכזי בפילוסופיה של ימי הביניים, מצוי מעבר לתבונתו של האדם ולכן אינו ניתן לחקירה. גם בשדה הפוליטי הוסטה הדת ממקומה המרכזי. בעקבות המהפכה הצרפתית נותקה הדת מהמדינה, והוקצה לה מקום במרחב הפרטי בלבד. היא נתפסה מעתה הכרעה אישית של כל אדם. גם בתחומים נוספים איבדה הדת את מעמדה ואת כוחה עד שהיא חדלה להיות העיקרון המארגן של הסדר הציבורי ומקור הערכים והמשמעות עבור בני האדם. את מקומה של הדת בארגון הסדר החברתי החלו לתפוס אידאולוגיות פוליטיות המושתתות על ערכים חילוניים.

המהפכה החשובה לענייננו היא הבסיס החדש שניתן לערכים ולמוסר. במחשבת הנאורות, לא רק המחקר על אודות המצוי צריך לעבור תהליך הצדקה רציונלי, אלא גם המחקר על אודות הראוי, כלומר תחום הערכים והמוסר. דא עקא, חקירה תבונית אינה יכולה לתת הצדקה מוחלטת לתוכן של הראוי. כפי שלא ניתן להצדיק את הדת, כך לא ניתן להצדיק את המוסר. לפי גישה זו, לא ניתן עוד להסתמך על המסורת שתדריך ותנווט את התנהגותו של האדם ואת עולמו. החובה המוסרית חייבת להיות מושתתת על הנמקה רציונלית אנושית. אולם הרציונליות יכולה לתת לנו רק נוסחאות צורניות, היא אינה יכולה להגיד לנו בוודאות מה טוב.

אנשים חשים בסתר לבם שכל האמתות הגדולות התפוררו. הספקנות והביקורתיות המודרנית כרסמו כל ודאות, והובילו למצב שכל הערכים הם בגדר אפשרות בלבד. אפילו הערכים המודרניים עצמם, כמו השכלה וחירות, אינם יכולים להיות מוצדקים על ידי התבונה

המודרניות, שעשתה את תבונת האדם לאליל החדש, הפכה אותנו לעצמאים ואותנטיים יותר, אך לקחה מאתנו את הוודאות ואת המחויבות. תבונתו העצמית של האדם אינה מקור ודאות מספק. לאור זאת, טען שטראוס, עברה תפיסת המוסר שלנו שינוי דרמטי. ממוסר של חובות למה שנמצא מחוצה לנו עברנו למוסר של זכויות. השאלה המרכזית המדריכה את התרבות הליברלית אינה מהן חובותי כלפי אחרים, כלפי המדינה או הא-ל, שהרי אלו שאלות שאינן בתחום ידיעתו של האדם. השאלה המרכזית בעידן המודרני היא מהן זכויותי כאדם.

מתוך כך, עולמו הערכי של האדם עבר הנמכה משמעותית. בעידן הקדם-מודרני היתה התפיסה הרווחת שלאדם יש תכלית שמחוצה לו, של קניית מעלה מוסרית (virtue), טוב עליון כלשהו שתפקידו של האדם להשיגו. בעידן המודרני לא ניתן עוד לדבר על טוב עליון הנמצא מחוץ לאדם. משכך, הדבר היחיד האמור להדריך את האדם הוא החיפוש אחר האושר האישי שלו. התפיסה הליברלית לדעת שטראוס הגיעה למסקנה "שיש לזנוח לחלוטין את השאלות בדבר מה שנכון ולהתרכז באופן בלעדי באמצעים בלבד [כלומר במעשים תועלתניים; ע"ע]. אירופה המודרנית שהחליטה לחפש קרקע ניטרלית כדי להימלט מהמאבק על האמונה הנכונה, הגיעה בסופו של דבר לאמונה בטכנולוגיה."[1]

לדעת שטראוס, המודרנה הצליחה כל כך בהיבט הטכנולוגי והכלכלי משום שהיא נכשלה בסיפוק הדבר החשוב ביותר לאדם: משמעות ודאית בחיים. משום כך, הדבר הקדוש ביותר שנותר לחברה הליברלית המודרנית להציע הוא זכויות הפרט ומימוש עצמי.

ומכאן מגיע המשבר הגדול. אנשים חשים בסתר לבם שכל האמתות הגדולות התפוררו. הספקנות והביקורתיות המודרנית כרסמו כל ודאות והובילו למצב שכל הערכים הם בגדר אפשרות בלבד. אפילו הערכים המודרניים עצמם כמו השכלה וחירות אינם יכולים להיות מוצדקים על ידי התבונה. בשל כך מתערער המבנה החברתי, וערכי היסוד של התרבות המערבית מועמדים בסימן שאלה.[2]

חיים הם למוצאיהם

האבלות הקולקטיבית של הציבור בישראל על ר' חיים לא ביטאה בהכרח הערצה לידענותו המופלגת בתורה או לצדקותו, אלא למה שהוא מייצג כאדם פרטי. ר' חיים גילם עבור הישראליות את כל מה שחסר בהוויה הפוסט-מודרנית של ימינו: מחויבות לרעיון, טוטאליות, קהילתיות ושייכות למשהו גדול. דמותו הסגפנית והצנועה של ר' חיים, אדם שביטא בכל חייו את הרעיון שהרוח מספיקה לעצמה, הילכה קסם על הציבור הרחב; הוא נזכר שהוא צמא לעוגן של משמעות ושל תכלית בעולם המחולן. דמותו של ר' חיים סיפקה לישראליות הצצה לעולם שבו יש כל מה שחסר לה.

ר' חיים גילם עבור הישראליות את כל מה שחסר בהוויה הפוסט-מודרנית של ימינו: מחויבות לרעיון, טוטאליות, קהילתיות ושייכות למשהו גדול

אין שם הרבה חופש, במובן המודרני של המילה, אבל יש שם משמעות ברורה לחיים. יש התמסרות אינדיבידואלית למטרה נעלה. יש שביל שאנשים פוסעים בו בבטחה אל היעד. אין שם עושר של תרבויות, אבל יש שם עולם רוחני למדני העולה על גדותיו. אין שם גישות חינוכיות ופסיכולוגיות מתקדמות, אבל יש שם מסירות ומחויבות לדרך חיים. אין זה עולם מושלם, אבל פתאום הוא נראה נכון כל כך. לקחת פסק זמן מהמרוץ המטריאליסטי ולהציץ לתוך עולם אחר. ר' חיים קנייבסקי, הדמות האייקונית ולאו דווקא האיש, הפך בן לילה לייצוג האולטימטיבי של הכמיהה למחויבות, משמעות וקהילתיות, ובעיקר, בתרבות החומרית שלנו, של השאיפה לרוחניות.

נדמה שמשבר המודרניות חשף ממדי עומק הקיימים בתוך החילוניות הישראלית, שהיו מודחקים שנים רבות. תרחיש זה נחזה באופן נבואי כמעט כבר במכתבו של גרשם שלום, גדול חוקרי מדעי היהדות, אל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוייג. במכתבו נוקט שלום פאתוס דרמטי של נביא זעם:

כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפוריה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאבדנו. א-לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.[3]

לדעתו של שלום, החילוניות הישראלית אינה אלא אשליה זמנית. מבחינתו, השיבה חזרה אל המסורת היא סכנה גדולה, אך היא כמעט בלתי נמנעת. האבלות הקולקטיבית על לכתו של ר' חיים, כך נראה, מאששת את 'חששותיו' של שלום. בהשפעת משבר המודרניות, מפנה הציבור הישראלי מחדש את המבט אל המסורת שממנה צמח.

[1] ליאו שטראוס, הערות על מושג הפוליטיקה של קרל שמיט, עמ' 47.

[2] מעניין שדבריו של שטראוס, שנכתבו בראשית בשנות השישים של המאה העשרים, צופים למעשה את המשבר המתחולל כיום בחברה האמריקנית, משבר שקווי השבר שלו אינם מסתמנים רק בשדה הפוליטי – רפובליקנים מול דמוקרטים, המשתקף היטב בשדה התקשורתי Cnn VS. Fox News, אלא נטועים עמוק במחלוקת עזה על הערכים המכוננים של הדמוקרטיה.

 תמונה: Ilan Costica, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons