בין היפה לנשגב: מורשתו של הגר"ח קניבסקי זצ"ל

רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שנקרא בחיבה פשוט "ר' חיים", לא היה "גדול" רגיל. הוא לא היה ראש ישיבה, לא החזיק במשרה רבנית משום סוג, העביר שיעורים אך לעתים רחוקות, לא היו לו תלמידים מובהקים, והוא וידא שאנשים סביבו ידעו כי "אני לא רב". כשמישהו פנה אליו פעם בתואר "מרן" הוא תיקן אותו מיד ל"חמורן". המאפיינים הללו ועוד לא ממש לקוחים מתוך "המדריך לגדולים" הסטנדרטי.

היה דבר נוסף שהבדיל אותו מרוב גדולי הציבור הליטאי – החזון איש, הסטייפלר אביו של ר' חיים, הרב שך, הרב אלישיב ואחרים. הוא לחלוטין לא הכיר את דרכי העולם. עולמו הבלעדי היה בית המדרש, וכל מה שהיה מחוצה לו לא תפס אצלו מקום.

כל זה כמובן אינו אופייני אפילו לתלמידי חכמים גדולים, המכונים "גדולים". ונשאלת השאלה: מהי מורשתו של ר' חיים? מה הוא מותיר אחריו? האם הוא יכול לשמש דוגמא לנו ולילדינו? איך אנחנו אמורים להתייחס לתופעה הנדירה הזו?

הנ"ל נכון לבטח במישור הפוליטי. מסופר עליו ששנים רבות אחרי מותו של בן גוריון שאל ר' חיים אם הוא עדיין ראש ממשלה. הסיפור אינו מאומת, אבל זה היה נכון גם ברמת המציאות הבסיסית. ביום הלווייתו סיפר אחד מנכדיו שכאשר הציעו לו שוקולד כדי לנטרל טעם מר בפה שממנו סבל, הוא בירר כיצד אוכלים את המאכל המוזר הזה. העובדה שר' חיים, בתחילת שנות התשעים לחייו, לא ידע כיצד צורכים שוקולד, מצטרפת לאינספור אנקדוטות הממחישות את הניתוק שלו מחוויות שבעינינו הן חיי היומיום. חלק מהן הן אמנם הגזמות שנאמרו בתור מילתא דבדיחותא – אבל עובדה שלא מספרים אותן על אדם אחר.

ר' חיים היה "כולו תורה". באמת לא היה לו בעולמו שום דבר מלבד תורה – לימודה וקיומה, אבל בעיקר לימודה. אחד מאחייניו סיפר שכל זיכרון שלו מר' חיים זהה – הוא יושב באותה תנוחה, כפוף מעל ספר קודש, לומד בראש גרם המדרגות בביתו, לומד על הספסל בכולל חזון איש, או מתפלל תפילת "שמונה עשרה" קצרה (שלוש דקות בערך) ומיד חוזר ללמוד.

אותו אחיין תיאר גם סעודת ליל שבת טיפוסית בבית משפחת קניבסקי. ר' חיים היה יושב בראש השולחן, סטנדר לצדו, מקדש, וממשיך ללמוד בעוד כולם נוטלים ידיים. לאחר מכן היה קם ליטול ידיים, חוזר לשולחן וממשיך ללמוד גם בעודו פורס את החלה. אחרי חמש דקות היה שואל את הרבנית אם אפשר לברך. היא היתה עונה שעדיין צריך להגיש את הדגים, ועיניו היו מיד שבות לספר. הרבנית היתה מגישה דגים, ור' חיים היה אוכל מעט וחוזר ללימוד. אחרי חמש דקות היה שואל שוב, "אנחנו מוכנים לברך?" אבל עדיין היה צורך להגיש את המרק. הוא שוב חזר לספר, וכך התקדמה הסעודה, ממנה למנה, מדף גמרא לדף גמרא.

הידע התורני של ר' חיים היה אף הוא מיוחד במינו. המילה "אנציקלופדי" בקושי עושה אתו צדק. זו היתה שליטה מוחלטת. דוגמא אחת קטנה מתוך מאות ואלפים מספקת המחשה. מישהו שאל את ר' חיים אם יש מקור תורני כלשהו לרעיון שאם אדם מכבד את הוריו גם ילדיו יכבדו אותו. ר' חיים השיב על המקום בפלינדרום מופלא של המילים וַיָּבֵא לְאָבִיו (בראשית כז, לא) המתארות את כיבוד ההורים של עשו כלפי יצחק. העובדה שהמילים נקראות משני הכיוונים רומזת לכך שכיבוד ההורים מוחזר על ידי הילדים. שליטתו של ר' חיים בספרות היסוד של עם ישראל (התלמודים, המדרשים, הזוהר וכתבי האר"י, הרמב"ם, שלחן ערוך וכך הלאה) והיכולת שלו להטט ביניהם היתה ללא מקבילה, כנראה לא רק בדורנו אלא גם בדורות קודמים.

כל זה כמובן אינו אופייני אפילו לתלמידי חכמים מופלגים. ועל כך נשאלת השאלה: מהי מורשתו של ר' חיים? מה הוא מותיר אחריו? האם הוא יכול לשמש דוגמא לנו ולילדינו? איך נתייחס לתופעה הנדירה הזו?

אבקש להציע שר' חיים מדגים את ההבדל בין היפה לנשגב. יופי הוא חלק מהעולם שלנו ואנחנו יכולים לשאוף אליו, ואילו הנשגב הוא מחוץ לחוויה היומיומית שלנו ואנו בקושי יכולים לגעת בו. לכן ר' חיים אינו דוגמא קלאסית לחיקוי עבורנו ועבור ילדינו. הוא מגלם את הגדולה הנדירה הממשיכה, בחסדי השם, להיות חלק מהעם היהודי, ומאפשרת לנו לגעת בה, להתבשם ממנה ולהתרומם. עולמנו עשיר הרבה יותר בזכותה.

 

מורשתם של בני עלייה

הבנת האישיות של ר' חיים זצ"ל מתחילה בוויכוח הידוע שבין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל על האיזון הנכון בין לימוד תורה לדרך ארץ. לפי רבי ישמעאל, הדרך הנכונה ללמוד תורה היא בשילוב דרך ארץ, בפרט בעיסוק בפרנסה. רבי שמעון בר יוחאי חולק עליו וקבע שאדם צריך להשקיע את כל משאביו בלימוד תורה ולסמוך על ההשגחה העליונה שתדאג לכל השאר; "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים" (ברכות לה, א). מאות שנים לאחר מכן הוכרע הוויכוח על ידי האמורא אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם."

עבור רובם המכריע של בני האדם, דרכו של רבי ישמעאל היא המסלול הנכון. אכן, החכמים רואים סכנה אמיתית בנטיה מגבולות דרך הארץ, ומדגישים שעל האדם להתייגע בשניהם: "יגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב, ב; ראו רמ"א, אורח חיים רמו, כא).

מורשתו של ר' חיים היא מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי – מורשתם של אותם בני אדם ייחודיים שאין דבר בעולמם מלבד תורה. אין להם לא צורך ולא רצון לעזוב את הסטנדר, והעזיבה מדי פעם היא רק למראית העין. הסטנדר למעשה מלווה אותם תמיד

כפי שמציין רבי חיים מוולוז'ין, הנחייתו של אביי מדברת לרבים – להמון שאין לו אפשרות לעסוק בתורה בלבד בלא להקדיש אף רגע לדרך ארץ בכלל ולצרכי פרנסה בפרט (נפש החיים א, ח). הייתי מוסיף שאמנם גדל כיום מספר לומדי התורה ש"תורתם אומנותם" (בשפה המקובלת), אך רובם הגדול הולך בדרכו של רבי ישמעאל: הם יודעים מה יאכלו לארוחת הצהריים, דואגים למצב חשבון הבנק, ואפילו משקיעים מחשבה בתכנון הנופש המשפחתי. לימוד התורה שלהם דומה לעיסוק בתורה 'במשרה מלאה', אבל הוא נותר בתוך גבולות דרך הארץ.

אולם אינדיבידואלים ייחודיים יכולים לבחור במסלולו של רבי שמעון בר יוחאי – כפי שקנאותו של פנחס שונה מהסדר הרגיל של העולם. אנשים אלה לעולם יישארו אינדיבידואלים, כי לא יתכן להשתית חברה אנושית על המודל של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, הם משמשים מגדלור לאחרים. הם נותרים מנותקים מכל הדברים המעשיים, והמנהיגות שלהם לפיכך אנומלית – אבל זוהי בדיוק גדולתם. פרנסתם, כפי שהבטיח רבי שמעון בר יוחאי, מושגת "על ידי אחרים".

מורשתו של ר' חיים היא מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי – מורשתם של אותם בני אדם ייחודיים שאין דבר בעולמם מלבד תורה. אין להם לא צורך ולא רצון לעזוב את הסטנדר, והעזיבה מדי פעם היא רק למראית העין. הסטנדר למעשה מלווה אותם תמיד. גלומה במורשת זו האמונה שהקב"ה לעולם לא ישאיר את עמו בלי אותם יחידים. יש להניח שמרביתן של דמויות אלו אינן זוכות לפרסום. ר' חיים התפרסם בשל נסיבות מיוחדות שאינן קשורות לאופיו ובוודאי לא לרצונו הבלעדי ללמוד תורה – נסיבות שלא אתמקד בהן כאן. מצד עצמו, הוא היה שמח להישאר נחבא אל הכלים.

"ראיתי בני עליה והמה מועטים", אומר רבי שמעון בר יוחאי במקום אחר (סוכה מה, ב). הם מעטים בהגדרה, אבל לעולם קיימים בעם היהודי. ר' חיים היה בן עלייה כזה, אולי בדפוסם של "חסידים ראשונים" שהקדישו שעה להכנה לפני התפילה ועוד שעה להפנמתה. זו בפני עצמה מורשתו.

 

"איש עליית הגג"

חמי, הרב ראובן לויכטר, מסביר שאת המושג "בן עלייה" צריך להבין לא רק במשמעותו כמטבע לשון – אנשים נעלים, אלא גם במובן המילולי של עליית גג: "אנשי עליית הגג". אנשי רבי שמעון בר יוחאי בעולם הזה, שחיים את ההתעלות ואת הרוממות שבעקבות שקיעות בתורה, ניחנו ביותר מקומה אחת לאישיותם. בתוך נפשם קיימת עליית גג – קומה גבוהה יותר – מעבר לשל אנשים רגילים. זו הקומה שבה הם באמת מתגוררים.

תורתו של ר' חיים השתקפה אפוא בקדושתו, בחייו שהיו ברמה אחרת משלנו. בעודו לומד כמה מההלכות האזוטריות של כשרות – שכל השאר מדלגים עליהן בדרך כלל – נחת חגב בחדרו ואפשר לו לבחון אותו מקרוב למטרות הלימוד (סיפור זה, באופן יוצא דופן, אומת על ידי ר' חיים עצמו).[1] רבים מהמבקרים בביתו העידו שר' חיים הכיר את הסיפור שלהם והתייחס אליו עוד לפני שהם סיפרו אותו,[2] ואחרים סיפרו על ישועות שמעבר לדרך הטבע בעקבות ברכותיו.[3] בלי קשר למסקנות שיש לגזור מאנקדוטות אלה, הן ללא ספק משקפות את טבעו הייחודי של ר' חיים.

המשנה אמנם מהללת את מעמדו המרומם של לומד התורה, אך היא אינה מציירת אותו בצבעים של זרות וניכור. הרוממות הנגישה שהמשנה משרטטת הולמת היטב את דמותו של ר' חיים. הוא היה אמנם מרומם, אך לא נישא מעם ובלתי נגיש

אכן, לימוד תורה ברמה הזו יוצר התעלות מיוחדת. "נפש החיים", ספר יסוד במערכת הישיבות הליטאית, מתאר באריכות את האפקט המרומם של לימוד תורה – אולם הרעיון הבסיסי נמצא כבר בפרקי אבות:

רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.  נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה, שנאמר (משלי ח, יד) "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (אבות ו, א).

אנחנו קוראים במשנה את כל התכונות של העוסק בתורה לשמה, ורואים את ר' חיים לנגד עינינו. ראוי להדגיש כי המשנה אמנם מהללת את מעמדו של לומד התורה, אך היא אינה מציירת אותו בצבעים של זרות וניכור. הרוממות הנגישה שהמשנה משרטטת הולמת היטב את דמותו של ר' חיים. הוא היה אמנם מרומם, אך לא נישא מעם ובלתי נגיש.

אותו אחיין שהוזכר לעיל – שמואל גריינמן, מקור עשיר לאנקדוטות – שהה פעם עם אחיו בביתו של ר' חיים במשך שעות קבלת הקהל, כאשר חסיד ברסלב צנום נכנס פנימה. "הרב, יש לי בעיה," הוא פתח. "כל הזמן קר לי. מה אני יכול לעשות?". "תלבש מעיל חם," ענה רבי חיים. "אבל יש לי כבר מעיל חם," אמר המבקר, מסמן לרבי חיים למשש את המעיל שלו, "וזה לא עוזר." רבי חיים מישש את המעיל ושאל, "איפה אתה גר?" "בצפת," ענה. "צפת היא עיר קרה. תעבור לבני ברק, פה חם." דממה מביכה. "אבל אשתי עובדת בטבריה. אולי נעבור לשם?" רבי חיים צחק. "טבריה קרובה לצפת וגם שם קר. תבוא לכאן, פה חם." החסיד נישק את ידו של ר' חיים ועזב את החדר.

בשלב זה פנה אחד מהאחיינים לר' חיים בתדהמה ושאל את השאלה המתבקשת: "איך אתה מצליח להתמודד עם כל השאלות הללו?" "מה אני יכול לעשות?" השיב ר' חיים. "המשנה אומרת לנו לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות." ר' חיים היה מרומם ובמובן מסוים שייך לעולם אחר, אבל הוא הקפיד על סבר פנים יפות. תמיד. היה לו חוש הומור חד וחם, והוא הפגין אכפתיות עמוקה כלפי כל יהודי. הוא נהג להתלונן שאנשים באים אליו רק כשיש להם צרות, אבל אינם חוזרים לבשר כשדברים משתפרים.

ר' חיים הקדיש את המשאב היקר ביותר שלו – הזמן – להמונים ששלחו לו שאלות, ביקשו את עצתו וברכתו, או פשוט הופיעו לביקור. הוא היה "איש עליית גג", נעלה באורחותיו ובמידותיו. אבל עליית הגג היתה נגישה: כל אחד יכול להיכנס אליה, להתבשם מאווירתה, לנגוע בגדלותה.

 

בין היפה לנשגב

פילוסופים שונים, במיוחד המדינאי אדמונד ברק, הרהרו לא מעט בהבדל שבין היפה לנשגב. ברק הקדיש ספר שלם להבחנה ביניהם,[4] ובו הסביר שיופי שוכן ביסודות היומיומיים של החיים, שהופעתם המיוחדת מציתה בנו שמחה: ציור מושלם, קומפוזיציה עילאית, ילד חמוד במיוחד. כל אלה מעלים בנו תחושה של עונג, שמחה, סיפוק.

לעומת זאת, שגב שוכן באלמנטים שהם מחוץ לחיי היומיום, במסתורין שהוא איכשהו מעבר לנו. התואר "נשגב" מתאר את עומק הים, את השמים האינסופיים, את הקסם המלכותי של הכוכבים או את העוצמה של סופת טורנדו. בדרגתן הגבוהה ביותר, תופעות אלה מעוררות בנו יראה. בדרגות נמוכות יותר הן מעוררות הערצה וכבוד עמוק.

יש הרבה תורה יפה בעולם. הרבה תורה המעניקה עונג ומחכימת פתי. אבל הטוטאליות של תורת ר' חיים, הן באופן הלימוד והן בהקף הידע, היתה נשגבת. היא אינה דבר שאנו מכנים "יפה", ולא סוג המנהיגות שאנחנו מעריצים בדרך כלל

אף אחת מהקטגוריות, חשוב לציין, אינה כוללת בתוכה את האחרת. היפה אינו נשגב, והנשגב אינו יפה. אלה הן שתי קטגוריות נפרדות, ולכל אחת אופי ברור משלה, וכל אחת מעוררת בנו מערך אחר של רגשות ושל תחושות.

יש הרבה תורה יפה בעולם. הרבה תורה המעניקה עונג ומחכימת פתי. אבל הטוטאליות של תורת ר' חיים, הן באופן הלימוד והן בהקף הידע, היתה נשגבת. היא אינה דבר שאנו מכנים "יפה", ולא סוג המנהיגות שאנחנו מעריצים בדרך כלל. היא היתה קשה להבנה, אבל גם נרחבת, עמוקה, אינסופית, מעוררת יראה. היא היתה נשגבת.

ואנשים הבינו זאת. לא רק המגזר החרדי־ליטאי, אלא אנשים מכל קצוות העם היהודי. באקט חסר תקדים, אפילו ידיעות אחרונות הדפיס את תמונתו של ר' חיים בעמוד השער עם המילים "גדול הדור איננו". לראות את צמד המילים "גדול הדור" בעיתון חילוני זה אכן חדשות. פטירתו צוינה במגרשי כדורגל כמו גם בבתי כנסת. הכל הבינו שהיה כאן משהו מיוחד, משהו ייחודי שכבר אינו אתנו.

מורשתו של ר' חיים לפיכך היא ר' חיים: היא עצם העובדה שאינדיבידואלים כאלה עדיין מהלכים בינינו, מביטים אלינו מ"עליית הגג" שלהם ומאירים לעולם בתורתם. הם מעטים בהגדרתם. ר' חיים, בדרך שבה חי ובהקף ידיעתו בתורה, אינו תופעה שאנחנו יכולים לשאוף לחקות. אולם עצם קיומו מילא אותנו באמונה ובתקוה, במודעות לגדולת התורה, ובתודה על כך שאלוקים ממשיך לשכון בקרב בני ישראל.

 

---

[1] ראו בהצגת הרב דן טיומקין, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=gyJmo2o38lU.

[2] לדוגמא ראו כאן: https://vinnews.com/2022/03/21/baruch-ben-yigal-father-of-fallen-soldier-tells-of-amazing-meeting-with-rav-chaim-kanievski/.

[3] לדוגמא ראו כאן: https://www.kikar.co.il/415266.html.

[4] Edmund Burke, A Philosophical Enquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and Beautiful (1757).

תמונה: מוישימי, CC BY-SA 4.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0>, via Wikimedia Commons