גיוס או פיוס?

כשחזרתי מימי המילואים למקום עבודתי, נשאלתי שוב ושוב אם ההתגייסות של מאות חרדים לשרות "שלב ב'" במלחמה הנוכחית מסמנת שינוי מגמה עמוק בחברה החרדית, המאותת על פתרון קרוב לסוגיית הגיוס.

מצאתי את עצמי מוקף בבני הציבור החרדי על גווניו הרבים ש'ניצלו' את ההזדמנות ובאו לתת כתף. כמעט כולנו היינו אנשים עובדים, וחלק גדול מאתנו אנשים שלימוד התורה חשוב להם מאד. אולם מאחר שאין תורתנו אומנותנו, מצאנו שמקומנו בתקופה הזו בשורות הצבא

הפרץ ההמוני של נכונות לגיוס בציבור החרדי עם פרוץ המלחמה הנוכחית הוא ללא ספק ארוע יוצא דופן. בתוך זמן קצר, מספר ימים לאחר הבשלת התכנית, נרשמו יותר משלושת אלפים חרדים לתכניות שלב ב', ומתוכם גויסו כשמונה מאות, לפי יכולת הקיבול של הצבא, במספר מחזורים. ואכן חלקים נרחבים בציבור הישראלי הביעו הערכה למהלכים אלו.

חלק מאותה הערכה נשאה בתוכה גם תקווה, כי בניהם של מי שהביעו נכונות להתגייס, ולמצער, בני השלושים שאכן שרתו שרות קצר, יתגייסו לשרות מלא בבוא היום, ויצטרפו לאחיהם הלא חרדים בפתיחת שעונים ובעמידה בחי"ת בחולות שיבטה וצאלים. כלומר – בטירונות אמיתית, לכתחילה, לא שלב ב' ולא מקוצרת.

המקווים רואים בפרץ ההתנדבות החרדי אות לשינוי עמוק בחשיבה החרדית ובדרך שהחרדים רואים את הצבא. היא מאותתת לדעתם שחלקים מסוימים בציבור החרדי מבינים שהם אינם יכולים 'להשתמט' מהשרות הצבאי בתירוץ של לימוד תורה.

להבנתי, זוהי תפיסה שגויה של התופעה, המחמיצה את טיבה. ההתגייסות ההמונית של חרדים לשלב ב' היא אכן תופעה חריגה – אך אנו נמצאים בזמנים חריגים. היא אינה מעידה על שינוי עומק, אפילו בקרב המתגייסים עצמם.

שלב ב' – התנדבות ללא שילוב

נקודת המוצא הראשונה לטענה על שינוי בתפיסת העולם של הציבור החרדי היא שגיוס עומד בסתירה עקרונית לכאורה לתפיסת העולם החרדית. לפיכך, תופעה רחבה כזו של גיוס מעידה בהכרח על שינוי מהותי בתפיסת העולם.

אולם נקודת מוצא זו מניחה את המבוקש ואינה קשובה להלך הרוח החרדי. מי שיטרח להקשיב למה שהציבור החרדי טוען כל השנים ביחס לשרות הצבאי לא ימצא שלילה מהותית של השרות אלא השוואה ודיון לגבי צורות התרומה למען העם וטענה שלימוד התורה תורם לא פחות לשמירה על העם. זו הטענה המרכזית והעיקרית של האידאולוגיה החרדית. לצדה ישנו כמובן חשש החילון, המביא להימנעות גורפת יותר מגיוס, גם אצל מי שאינם שקועים בלימוד. ואדרבה, לאותן חוליות חלשות הציבור החרדי חושש יותר מכל. הוא מבין כי אם הוא ישלח אותם לצבא, הוא יאבד אותם ככל הנראה.

במוצאי שמחת תורה תשפ"ד […] שררה תחושה שקיומנו מוטל על כף המאזנים והכל מוכרחים להתגייס למערכה. ומי שלא לומד – אינו יכול להמשיך בשגרת חייו. הוא חייב לשאת בנשק או לתרום בדרך אחרת למאמץ המלחמתי

הטענות שהשמיע עיתון "יתד נאמן" השבוע נגד גיוס בני ישיבות ישבו על אדנים אלו: א. לימוד התורה תורם לעם ישראל יותר משרות צבאי. ב. שרות צבאי מסכן את החיבור ליהדות. להתרשמותי, שתי הנחות אלו לא התערערו בעקבות המלחמה, גם לא בקרב מרבית המתנדבים לשרות שלב ב'.

מדוע אם כן הציבור החרדי או לפחות חלקים ממנו קמו ונרתמו פתאום למאמץ המלחמתי?

למעשה, זו אינה הפעם הראשונה שחרדים נרתמים במספרים משמעותיים לטובת המאמץ הצבאי. בזמנים שהיתה סכנה מוחשית לקיומה של המדינה, כשאנשים הבינו שהם נלחמים על הבית פשוטו כמשמעו, היתה התגייסות בממדים נרחבים. אם במלחמת העצמאות, כאשר הקרבות ניטשו בכל רחבי הארץ כמעט, ואם במלחמת ששת הימים, שהיתה הרגשה שמתחוללת מלחמה לחיים ולמוות, בצורה הכי פשוטה של המילה. ואכן, בתקופות אלו הציבור החרדי העובד (כלומר, לא בחורי הישיבות אלא הנשואים והעובדים) נרתם בהמוניו למערכה. התחושה הזו של מאבק על הבית וההבנה שאם לא תינתן במלחמה הזאת תגובה הולמת, חזקה ואיומה, לא תהיה למדינה יכולת להתקיים, יצרה תחושת חירום שהזכירה את מלחמת תש"ח. אנשים הבינו שכל אחד חייב לתרום בדרכו לטובת הצלחת המאבק, גם אם לא באופן ממוסד ורשמי.

להתרשמותי, וכאן אני מדבר הן מתוך החוויה האישית שלי והן מתוך רשמים שקיבלתי מחברי, במוצאי שמחת תורה תשפ"ד התעוררה בקרב הציבור החרדי העובד הרגשה דומה. הם חשו כי הם אינם יכולים לקום בבוקר וללכת לעבודה, כאילו לא ארע דבר. שררה תחושה שקיומנו מוטל על כף המאזנים וכולם מוכרחים להתגייס למערכה. ומי שלא לומד – אינו יכול להמשיך בשגרת חייו. הוא חייב לשאת בנשק או לתרום בדרך אחרת למאמץ המלחמתי.

"הלבבות הרפופים" שאליהם התייחס הרב לנדו במכתבו הם מי שקראו לתופשי התורה לעסוק בהתנדבות מסוגים אחרים. אולם לא נמתחה כל ביקורת כלפי מי שעזבו את עבודתם כדי לקחת חלק במערכה

הרגשה זו יצרה גם הבנה בקרב ההנהגה, שגיוס לצבא בזמן הזה הוא לגיטימי ואף הכרחי. יעיד על כך חוסר התגובה של מנהיגי הציבור הרוחניים לציבור העובד שהתגייס למערכה. בכל המכתבים שיצאו בעניין, מר' דוד כהן ומרבנים אחרים, דובר שאין לעזוב את לימוד התורה לטובת גיוס לצבא, אולם הגיוס כשלעצמו לא נשלל מעולם. "הלבבות הרפופים" שאליהם התייחס הרב לנדו במכתבו הם מי שקוראים לתופשי התורה לעסוק בהתנדבות מסוגים אחרים. אולם לא נמתחה כל ביקורת כלפי מי שעזבו את עבודתם כדי לקחת חלק במערכה.

יתרה מזו, היו גם קולות שתמכו בפומבי במהלך זה. במהלך המלחמה התפרסמה שיחתו של הרב קירשנבוים מישיבת נחלת הלויים שנמסרה למורות. במהלך השיחה הוא נשאל על גיוסם של מי שאינם לומדים. תשובתו היתה שבעיקרון אין שום סיבה שלא יתגייסו, ואם יש מניעה, היא רק סיבה טכנית של תנאי שרות לא מותאמים.

וזו אכן היתה האווירה של חברי בתקופת טירונות שלב ב'. מצאתי את עצמי מוקף בבני הציבור החרדי לגווניו ש'ניצלו' את ההזדמנות ובאו לתת כתף. כמעט כולנו אנשים עובדים, חלק גדול מאתנו אנשים שלימוד התורה חשוב להם מאד. אולם מאחר שאין תורתנו אומנותנו, מצאנו שמקומנו בתקופה הזו בשורות הצבא.

המקום החדש של הציבור החרדי העובד בישראליות

לאחר ההסתייגות שהצגתי למעלה, ברצוני להצביע על מגמת שינוי מסוג שונה, הניכרת בתופעת התגייסות הציבור החרדי העובד לשלב ב'. היא אינה מעידה כאמור על פיחות בתודעת החרדיות של המתגייסים, אלא על הבנה חדשה של מקומם במארג החברה הישראלית.

במשך שנים רבות היה הציבור החרדי מיעוט (נרדף או לא, תלוי בשליט התורן), בתודעה של מיעוט. ההתנהלות הפוליטית והחברתית שלו התאפיינה בגישה של ריצוי השלטון ומשא ומתן אתו מתוך עמדת מיעוט שאינו משפיע על התהליך הכללי של המדינה והעוסק רק בענייניו הפנימיים. תחושת המיעוט יוצרת כמובן מאליו את הריחוק והבידוד שהיו טובים לשני הצדדים. הציבור החרדי לא הפריע בדרך כלל למהלך התקין של המדינה ולא דרש דרישות רבות מדי. הוא הסתפק בחלקת האלוקים הקטנה בחינוך ובישיבות.

גיוס זה מסמל אולי את העלייה במידת הביטחון העצמי של הציבור החרדי ואת תודעת ההשפעה והאחריות שהתחילה להתפתח בו. הוא עדיין מרגיש מיעוט, אבל הוא מתחיל קצת להתנהג כמי שיש לו משקל של ממש בציבוריות

בשנים האחרונות חל שינוי. ככל הנראה, בעקבות הגידול בשיעור האוכלוסיה החרדית ביחס לאוכלוסיה הכללית, הציבור החרדי החל להרגיש את הכוח שבידו. הוא המשיך לתפוס את עצמו כמיעוט, אך הוא הבין שיש לו השפעה רבה על התנהלות המדינה ולא היסס להשתמש בכוחו כדי להטות אותה לכיוונים הרצויים לו.

ההתנהלות הזאת מייצרת חיבור למדינה, תחושת אחריות ציבורית גדולה יותר, עלייה בביטחון העצמי וירידה בחשש מהיחשפות לאוכלוסיות אחרות.

תהליכים אלו אינם מתבטאים בזירה הפוליטית והתקשורתית בלבד. ביטוי הרבה יותר מוערך של התנהלות זו הוא ההתנדבות החרדית בארגונים שמוטת השפעתם היא החברה הישראלית כולה. ארגונים כמו "הצלה", "זק"א", "ידידים", "עזר מציון" ו"יד שרה", שהחברה הלא חרדית פוגשת דרך קבע בשעות צורך ומצוקה, הם חלק מאותו תהליך של התעצמות חרדית ועלייה במידת הביטחון העצמי של הציבור.

ואכן, עם היוודע האסון הגדול, הציבור החרדי לא עמד מנגד, והשתתף במגוון גדול של פעולות התנדבותיות. אולם השילוב של האסון הגדול לצד התחושה של האיום הקיומי הביאו ללגיטימיות חדשה של התגייסות לצבא. גם כדי להגן וגם כי זו האחריות שלנו לא פחות משל חלקים אחרים בציבור. (מובן שלכל אחד מהמתגייסים מניעים אישיים וחסכים שהוא השלים וכולי האי חזי לאצטרופי.)

רוב מוחלט של המתגייסים הם אנשים עובדים, ולפי התפיסה החרדית הרשמית צריכים לתרום לחברה בזמני חירום ככל אזרח אחר. מאחר שהם אינם תורמים כרגע בגזרת לימוד התורה, הרי שחובתם היהודית המוסרית היא לעשות זאת בדרכים אחרות, כולל גיוס לצבא.

גיוס זה מסמל אולי את העלייה במידת הביטחון העצמי של הציבור החרדי ואת תודעת ההשפעה והאחריות שהתחילה להתפתח בו. הוא עדיין מרגיש מיעוט, אבל מתחיל קצת להתנהג כמי שיש לו משקל של ממש בציבוריות. אין זה אפוא שינוי מהותי באידאולוגיה החרדית כלפי חובת לימוד התורה, או כלפי סכנות השרות הצבאי, אלא יותר שינוי באופני האינטראקציה של הציבור החרדי עם שאר החברה.

רוב מוחלט של המתגייסים הם אנשים עובדים, ולפי התפיסה החרדית הרשמית צריכים לתרום לחברה בזמני חירום ככל אזרח אחר. מאחר שהם אינם תורמים כרגע בגזרת לימוד התורה, הרי שחובתם היהודית המוסרית היא לעשות זאת בדרכים אחרות, כולל גיוס לצבא.

החובה של החרדיות העובדת

העמדה המובעת במאמר זה היא כמובן עמדתי האישית. ניסיתי אמנם לאפיין את המוטיבציה המשותפת לכלל המתגייסים החרדים, אך ודאי שיש מי שחולקים עלי. בין חברי למחלקה היו לא מעט שהביעו עמדה נחרצת, שעל החרדים כולם להתגייס. ראוי לציין כי הללו חשבו כך גם לפני השביעי באוקטובר, והם לא פעלו בנושא. הם לא התגייסו וגם לא נקטו צעדים ממשיים כדי להגדיל את מספר המתגייסים החרדיים או לכוון את ילדיהם למסלול של שרות צבאי משמעותי.

הרבה ויכוחים בינינו המתגייסים לגבי סוגיית החרדים והצבא, שהתחילו בהצהרות שכל החרדים צריכים להתגייס, הסתיימו בהסכמה או בהבנה שמי שלומד תורה אינו אמור להתגייס. הוויכוח עבר לפסים אחרים: האם רוב בחורי הישיבות לומדים או מבזבזים את זמנם? (והדעה על כך הושפעה ככל הנראה מהמסלול שעבר כל אחד מאתנו בעולם הישיבות.)

באופן כללי, גם בקרב מי שתמכו באופן נלהב בהרחבת השרות הצבאי לחרדים, הצבא לא הפך לקדוש, למושא להערצה או לאידאל. בכך הם עדיין רחוקים מאד מאד מאחיהם הדתיים־לאומיים והחילונים. הצבא עבורם נמצא בדיוק במקום שהוא אמור להיות: פונקציה המייצרת ביטחון

באופן כללי, גם בקרב מי שתמכו באופן נלהב בהרחבת השרות הצבאי לחרדים, הצבא לא הפך לקדוש, למושא להערצה או לאידאל. בכך הם עדיין רחוקים מאד מאד מאחיהם הדתיים־לאומיים והחילונים. הצבא עבורם נמצא בדיוק במקום שהוא אמור להיות: פונקציה המייצרת ביטחון. (בלי לפגוע בהערכה ללוחמים המחרפים את נפשם ולתומכי הלחימה, שעזבו את המשפחה ואת חיי השגרה למען קיום העם.) ניתן להעריך שרוב המתגייסים החדשים ימשיכו לחנך את בניהם ללמוד בישיבות ולהשקיע את מרצם וכוחם בגיל הרלוונטי לסוגיות אביי ורבא, ולא יכוונו אותם לגיבוש סיירות.

כפי שברור לכל אחד מאתנו בשעות הרות גורל אלו, דברים יכולים ללכת לכיוונים בלתי צפויים. איש מאתנו לא דמיין את הסיטואציה העכשווית, ולכן יהיה זה יומרני לחזות כיצד ישפיעו הדברים על הציבור החרדי.

העובדה שילדי גדלים בצל הידיעה על גיוסי, וימשיכו לראות אותי משרת במילואים בעשור הקרוב, לא תשנה אצלם את התפיסה החרדית הקלאסית. וכראיה, דור הסבים של רובנו שרת בצבא מגיל צעיר מאד, ובכל זאת גידל דור אברכים

בשורה התחתונה, העובדה שילדי גדלים בצל הידיעה על גיוסי, וימשיכו לראות אותי משרת במילואים בעשור הקרוב, לא תשנה אצלם את התפיסה החרדית הקלאסית. וכראיה, דור הסבים של רובנו שרת בצבא מגיל צעיר מאד. רבים מהורינו ראו את אבותיהם משרתים במילואים ואפילו מעריכים ואוהבים את השרות, רחמנא ליצלן. ובכל זאת גדל כאן דור אברכים.

השינוי היחיד בתוך הציבור החרדי הוא ההבנה שמי שאינו לומד צריך לתרום לעם בדרך אחרת. ה'אשפוז' בישיבות של מי שלא לומדים משלל סיבות, וחוסר הלגיטימיות של התגייסות לצבא או לשאר מסלולי השרות האזרחי עשויים להשתנות בצורה דרסטית.

הדבר כמובן תלוי לא רק בציבור החרדי אלא גם בתנאי השטח: אם הצבא יפתח את המסלולים המתאימים ויעשה את ההתאמות הנדרשות, ואם הפוליטיקאים לא ינסו לפתור את סוגיית הגיוס כמו לפיד ב־2013.

כך שאם נסכם את תופעת הגיוס ההמוני בציבור החרדי, למרות תקוות השווא של גופים המנסים לראות בכל מגמה חדשה את התפרקותו של הציבור החרדי. בעיני, הגיוס הוא בעצמו אישוש הטיעון החרדי, שמי שלומד תורם ומשרת את העם בלימודו בישיבה ובכולל, ומי שלא, צריך לתרום בדרכים אחרות ככל אזרח.

ואדרבה, התגייסות העובדים לשלב ב' מגלה שהסירוב של החרדים להתגייס אינו מונע מהשתמטות או מפחד אלא מאמונה ברורה בתרומתו של לימוד התורה לקיומו של עם ישראל בארצו.