איש למוד סבל היה אברהם ישעיהו בירנצווייג, או כמו שחבריו כינוהו: איו"ב. הכינוי התאים לו ככפפה ליד; מאיוב עד איו"ב לא היה אומלל כאיו"ב. ובהתחשב במאמר חז"ל שאיוב הקדמון "לא היה ולא נברא", איו"ב דנן נותר יחידי בפסגת האומללים הבינלאומית.
זר לא היה מזהה את הסבל הרב: איש ממוצע, גובה ממוצע, זקן ממוצע, בית ממוצע – לא משהו מעורר תגובה. שיחה קצרה עם איו"ב הפריכה את הרושם הראשוני. כאשר הוא היה מנחם אבלים, היו אלו פוצחים בריקוד עם צאתו; מה זה לאבד אב או אם מול מה שאיו"ב עובר? אשרינו שאיננו איו"ב.
צרותיו של איו"ב החלו עם לידתו. המיילדת זעופת הפנים טפחה עליו בעוצמה עד שהחל לבכות. אף תינוק לא ספג מעולם חבטה כה עזה, כך טוען איו"ב. הוא גם ערך על כך מחקר סטטיסטי מקיף. זו היתה שנאה אישית אליו, אין לו מושג מדוע.
בלילות היה איו"ב מתהפך על משכבו ותוהה: הוא לא נראה מוזר, לא נשמע מוזר, למה כל הצרות נדבקות דוקא אליו? מה רוצים ממנו הכל?
משם המצב הידרדר; הוא תמיד היה הכבשה השחורה בבית, הסינדרלה של המשפחה המורחבת. תמיד הכריחו אותו לסיים את השעועית, ומעולם הוא לא קיבל את הג'לי אבטיח. הוא גדל והיה לבחור אומלל. ימי חייו בישיבה מלאו מרורות; מהמשגיח ועד אחרון הבחורים – תמיד הציקו לו, רדפו אותו, הרסו את חייו בכשרון, לא היה לו מושג מדוע. בלילות היה איו"ב מתהפך על משכבו ותוהה: הוא לא נראה מוזר, לא נשמע מוזר, למה כל הצרות נדבקות דוקא אליו? מה רוצים ממנו הכל?
נדלג לימים אלו. איו"ב כבר נשוי ואב לילדים. מתברר שחתונה לא פותרת את הבעיות אם יש שכנים, בעיקר אם הם מוציאים מרפסת. ימיו של איו"ב כללו דיני תורה מפרכים, צווחות ברחוב, ובעיקר אומללות אחת גדולה. מדי יום שאל את עצמו "למה זה אנוכי?". הוא סבל מרדיפות על כל צעד ושעל, ולא ידע את נפשו.
מן הסתם הייתם מצפים מאדם שסבל כל כך, שמכיר את ההרגשה שדורכים עליו, להיות איש מידות מופלא; להרגיש את האחר, לכבד כל אדם. באופן מפתיע, חלק זה דילג על איו"ב. איו"ב לא נמנע משקיות זבל מטפטפות, מרעש בשעה בלתי סבירה או מסתם הלשנה עסיסית. תמיד היו לכך סיבות טובות: אין היגיון בהכנסת הזבל לשקית נוספת כאשר השכן מסובב לך את הגב במדרגות. איו"ב נהג לסבול, אבל בהחלט לא להיות פראייר. אל דאגה, גם זו אינה אשמתו של איו"ב. ילד נרדף הופך להורה רודף – אלו החיים.
***
מאיו"ב דנן נעבור לחיינו אנו. אם יש תפוח אדמה לוהט שאסור לגעת בו בציבוריות העולמית בכלל והישראלית בפרט, הרי הוא נושא האפליה, הרדיפה והגזענות. מותר לדבר על זה, להתלהם, למחות בעושי הרשע, אבל בשום אופן לא לדבר על נזקיו של השיח הזה. התבטאות כזו שווה להתאבדות ערכית – לא משהו רצוי במיוחד.
הסיבה היא קישור לא מוצדק בין העוול שבאפליה ורדיפה ובין הכרה בתוצאות השליליות של התמודדות שגויה עם עוולות אלה. מי שיעז לומר שיש מי מעדות המזרח המזיקים לעצמם בשיח השבטים שהם מנהלים, נתפס אוטומטית גזען שלא מכיר בכך שנעשה להם עוול. וכך נגרם לחברה כולה עוול נוסף.
אני כותב זאת כעת מן הצד הנרדף. השיח במשפחה, בקהילה ובחברה החרדית כולה סב סביב הרדיפה שאנחנו עוברים. הרדיפה אמיתית לחלוטין, לא מוצדקת, נובעת מפחד ומשנאה – הכל נכון. אבל שיח של רדיפה הוא חרב פיפיות; כלי להשמדה עצמית. משימוש בו לא יוצא אף טוב.
תירוץ לכישלון
האוכלוסיות החלשות מצליחות פחות. זו עובדה ועליה אין חולק. הסיבות לכך הן מגוונות, ושם בהחלט יש חולק. הכל נמצאים שם. מביעים עמדה, מתנגדים, מתווכחים, כותבים, אבל מה התועלת בכל זה?
אחד הדיונים מעוררי המחלוקת בנוגע לאפליית שחורים בארצות הברית נוגע למספר האסירים בבתי הכלא; שיעור השחורים שם הוא בלתי פרופורציונלי לחלקם באוכלוסיה. הפתרון, לדידם של הוגי הדעות בארצות הברית, הוא חינוך נוגד־גזענות לשוטרים כדי שיפסיקו לעצור בני אדם על סמך צבע עורם. הררי דיו נשפכו על כך, תכניות ותקציבים בלי סוף.
אבל אם נאמר את האמת, העבריינות בקרב האוכלוסיה השחורה גבוהה בהרבה מבקרב האוכלוסיה הלבנה. למה? אולי בגלל ההיסטוריה ונקודת הפתיחה הנמוכה, אבל זה לא חשוב בכלל. מה שחשוב הוא המעבר למוקד שליטה פנימי של כל משפחה וכל ילד: ההבנה שאם מישהו מהמשפחה נפל לפשע, או אם מישהו מהכיתה מוכר סמים – זו בעיה שלנו. אנחנו לא חינכנו טוב, אנחנו צריכים לשנות את עצמנו. כאשר אנחנו פונים למוקד שליטה חיצוני, ה"אחרים" הם התירוץ לכשלונות שלנו. חיפוש האשמים מציל אותנו מאחריות. במצב כזה, למה שנתאמץ להתקדם?
זה נכון גם לציבור החרדי. אם יש לנו בעיות בחינוך, מוסדות שלא מתפקדים היטב או מערכות חורקות – הכי קל להאשים את המדינה שלא מאפשרת; את העובדה שתלמיד חרדי מקבל ארבעים אחוז מרעהו החילוני. זה פותר את הצורך בתיקון, בקידום, בשינוי פרדיגמה; יש לנו אשמים בקנה.
זה נכון גם לציבור החרדי. אם יש לנו בעיות בחינוך, מוסדות שלא מתפקדים היטב או מערכות חורקות – הכי קל להאשים את המדינה שלא מאפשרת; את העובדה שתלמיד חרדי מקבל ארבעים אחוז מרעהו החילוני. זה פותר את הצורך בתיקון, בקידום, בשינוי פרדיגמה; יש לנו אשמים בקנה.
אמנם, יתכן שהקצאת תשומת הלב פנימה תגרום לנו לא לנסות לתקן את המעוות החיצוני. אם יש אפליה, ראוי לפתור אותה. אבל ההיסטוריה והמציאות מלמדות שאפשרי הרבה יותר לתקן את עצמך ולא את האחרים, גם אם זה דורש עבודה עצמית ומספק פחות. אנחנו זקוקים לתיקון ולא לצדק. אם לצטט את רבי ישראל סלנטר: "לו הייתי מתחיל בתיקון עצמי, הייתי משפיע על משפחתי, משם הייתי משפיע על עירי, ומי יודע – אולי אף משנה את העולם כולו."
לחץ חברתי כמנוע צמיחה
יש הרבה סיבות לכך שאנשים מתקדמים בחיים: הם מחפשים נוחות, כסף, ערכים, זהות. אבל המנוע למאמצים והמדד שאנחנו מכוונים אליו הוא הסביבה. כאשר ילד מהכיתה מצליח בלימודים – גם הילד שלך רוצה ציונים כאלה; כשהעמית בעבודה מתקדם לניהול – אתה מכפיל את המאמץ. אני רוצה להיות עשיר כמו השכן, חכם כמו אשתי וצדיק כמו הרב. ככה החיים עובדים. מצד שני, אני לא רוצה להיות כנר כמו ג'ושוע בל. לא בגלל שנאה לכינור אלא משום שהוא לא בליגה שלי. אין לי היכולת או הכישרון להיות אלפית ממנו, ולכן הוא לא משמש מדד; הוא מחוץ לתחרות.
כאשר קבוצה יוצרת לעצמה סולם שונה מקבוצה אחרת, היא מוציאה את עצמה מהתחרות. אם הילד מהאליטה מתקבל לקורס טיס והילד מהפריפריה מניח שזה רק בגלל קשרים משפחתיים, הוא אפילו לא מנסה. זהו תהליך של חוסר אונים נרכש. הוא לא בתחרות, ומי שלא בתחרות – לעולם לא ינצח. תופעה זו יכולה אפילו לגרום לאנטיתזה של הקבוצה החלשה: מצב שההצלחה במדד של הקבוצה היריבה נחשבת בעיניהם כישלון. תואר אקדמי ייחשב סממן חולשה, השכלה תיפסל אפילו רק בשל ערכה הגבוה בקבוצה היריבה. במצב זה, קבוצה נעשית אסירה של היפוך ערכי יריבתה. הדבר קורה מול עינינו אינספור פעמים; קבוצות שמאמצות שפה וולגרית או התנהגות לא ראויה כהגדרה עצמית מול אליטה תרבותית.
קבוצה שגדלה על אתוס של רדיפה מנרמלת את המציאות הזו. ילדים שגדלים על השדר שהסביבה, בפרט הסביבה השלטת, מפלה ורודפת, מקבלים את המצב הזה כנורמלי גם אם אינו ראוי. התוצאה היא התנהלות דומה כלפי אוכלוסיות חלשות יותר. די אם נציין את היחס לעדה האתיופית על ידי מיעוטים אחרים, או את היחס לבני עדות המזרח על ידי החרדים בני אשכנז, שסובלים בתורם מהמדינה. אפליה היא רוע; לחיות אפליה הופך אותה לטבע. אם תחנכו את ילדיכם שהעולם הוא ג'ונגל, אל תצפו מהם להיות מוגלי; סביר יותר שהם יגדלו להיות שירחאן.
השחתת המידות
נזק נוסף של חיים בתחושת רדיפה מתמדת הוא השחתת המידות – עיוות פנימי של הנפש בצידוקים שונים. כאשר מישהו שורף ציוד פרטי במהלך הפגנה, הוא לא "גנב"; תפגוש אותו ביום־יום ותראה איש מקסים. העובדה שהוא מרגיש נרדף, נשדד ומופלה לרעה, מתירה לו 'לתקן את העוול' ללא שייכות למציאות. אם המדינה גונבת מאתנו, למה שלא נגנוב ממנה בחזרה? ואם כבר, אז גם את החקלאים בהרי מירון שכל שנה מציקים לנו בדרך לרשב"י, את חברות האוטובוסים שרק לחרדים לא שולחות קווים, או את העיריה שנותנת את כל התקציבים לאחרים, וכן הלאה.
הוא לעולם לא ישלוף מאה ש"ח מהארנק של השכן באופן מודע, אבל מי שנוטל כסף שאינו שלו בקומבינה או מזיק לרכוש של אחרים בכל צידוק אפשרי, יכול גם לשדוד בנק – כל מה שהוא צריך הוא תירוץ הגיוני דיו. במילים הכי פשוטות: ברור שלקרבן מותר להגיב באופן חריף יותר מסתם התנהלות בין אנשים, אבל החיים כקרבן יוצרים מציאות שהתגובה החריפה והלא מידתית היא דרך חיים. דרך חיים שאנחנו לא רוצים לאמץ.
אי אפשר להניח שאנחנו חיים בעולם מושלם, שאין אפליה, גזענות ורדיפה. אבל הבחירה איך לחיות עם זה היא שלנו: האם להפוך את המציאות הזו לציר הסובב של חיינו, או להמשיך לחיות לצדה. לחיות את החיים או לחיות את העוול; לקבל אחריות על עצמנו בלי קשר לצורה שאחרים מתייחסים אלינו, או לתת להם להגדיר אותנו.
תמונה: יששכר בר רייבק, פוגרום.
מאמר פוקח עיניים. אף פעם לא חשבתי בדרך הזו.
נקודה יפה.
אבל אצל חלק גדול מהציבור זו הנורמה כבר.