צריך עיון > סדר שני > עליה להר הבית והציונות-הדתית

עליה להר הבית והציונות-הדתית

הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ רב בית הכנסת "משכן יעקב" ומרצה בכיר בפילוסופיה יהודית במרכז האקדמי שלם

העלייה להר הבית מתקבלת בחיוב אצל רבים בציונות-הדתית, בעוד שהיא כמעט טאבו בעולם החרדי. למרבה הפלא, היחס לאבלות החורבן הוא הפוך: בעוד העולם החרדי מהדר בהלכות אבלות החורבן, בציונות-הדתית נשמעים קולות להקל בו. ההסבר לדבר טמון באופן שבו כל חברה מכוננת את זהותה בתוך המרחב החילוני.

ז' אב תשע"ט
 

מני חידוש היישוב בארץ ישראל, היתה העלייה להר הבית "מחוץ לתחום". היוצאים מן הכלל נחשבו מתמיהים ונדונו לגנאי. גם שועי ארץ, דוגמת משה מונטיפיורי שעלה בשנת תרט"ו והברון רוטשילד שעלה בשנת תרע"ד, גונו בכל פה. על הראשון כמעט הוטל חרם עד שהתנצל, וכנגד האחרון יצא הרב קוק בכתב מחאה חריף. אולם איסור זה, שהרב קוק היה בראשו ושהיתה עליו הסכמה גורפת, הולך ומתמסמס בקרב תלמידי תלמידיו, רבני הציונות-הדתית, וחלקם אף מעודדים את העלייה ועולים להר בעצמם. רבני היהדות החרדית, לעומת זאת, נותרו בגישתם לאסור.

למרבה הפלא, יחד עם שינויי גישה אלה בציונות-הדתית, אנו רואים גישה הפוכה ביחס לאבלות על החורבן. אם רבני היהדות החרדית נותרו בתפיסת אבל החורבן, בקרב רבני הציונות-הדתית ישנם לא מעט המעלים תהיות על נחיצות הצומות ומנהגי האבלות בבין המצרים. נראה שדבר מה עמוק יותר עומד בשורש ניגודי גישה אלה.

במאמר זה אדון בתפיסת המקדש בחברה בימינו כפי שהיא מתבטאת בגישות אלו. אומר מראש שהמאמר עוסק בהכללות. ברי לי שיש לא מעט חרדים החושבים כחבריהם בציונות-הדתית ולהפך.

למרבה הפלא, יחד עם שינויי גישה אלה בציונות-הדתית, אנו רואים גישה הפוכה ביחס לאבלות על החורבן. אם רבני היהדות החרדית נותרו בתפיסת אבל החורבן, בקרב רבני הציונות-הדתית ישנם לא מעט המעלים תהיות על נחיצות הצומות ומנהגי האבלות בבין המצרים

לכאורה נראה שיש כאן התנגשות בין גישה המעמידה בבסיסה את האמונה, ובין גישה המעמידה בבסיסה את העשייה. הציונות-הדתית סבורה שהאמונה בה' היא העומדת בבסיס הדת היהודית, ולכן היא מעמידה במרכז קיומה את תהליך הגאולה. הגאולה היא עיקרון אמוני המבטא את קרבת הקב"ה לאדם. לפיכך קוראת הציונות-הדתית לעלות להר ה' כביטוי של מימוש הקרבה לקב"ה, ואף ממעיטה במנהגי החורבן, השוללים את תהליך הגאולה. לעומת זאת, החרדים מעמידים בבסיס דתם את ההלכה. מבחינתם, הוראות ההלכה משכבר הימים הן הקובעות את סדר היום – איסור הכניסה להר ומנהגי האבלות על החורבן.

במאמר זה אטען שהבדל זה איננו נגזר ממחלוקת מהותית, ואיננו השקפתי טהור אלא פוליטי בעיקרו. הגישות השונות שציינתי נובעות בעיקר מהאופן שבו חברות אלה מזהות את עצמן נוכח החילון. שתי החברות, החרדית והציונית דתית, הן חברות מאמינות; בשתיהן ההשקפה היהודית וההלכה ממלאים תפקידים מרכזיים. אולם ההבדל ביניהן הוא ההבדל שבין חברה שמרנית ובין חברה מהפכנית.

אקדים שוב ואומר שהבחנתי זו מכלילה. כמובן שלא כל החרדים שמרנים ולא כל אנשי הציונות-הדתית מהפכנים. תכונות אלו קשורות לאופי, וברור שבכל הנוגע ליחידים אין מקום להכללות. הדברים מכוונים אפוא לגישה הציבורית הכללית, שכן מתוך הבדלי הגישה נגזרת תפיסת האמונה של הקבוצות: האם היא ברירת מחדל או היא נתפסת בתור ריאקציה לחוסר האמונה בחברה החילונית. האמונה בחברה החרדית היא מסורתית, ואיננה עומדת למבחן. בתור חברה שמרנית היא ממשיכה את אמונת אבותיה, והאמונה בה' היא ברירת המחדל שלה. נקודת המפגש שלה עם החילון היא בעיקר מעשית: היא רואה כנגדה חברה המפרה את הוראות ההלכה. החברה הציונית דתית אף היא מאמינה כמובן, אולם היא איננה חולקת את אותה שמרנות, והיא מקבלת השראה הגותית מן החברה ההגמונית החילונית. ברירת המחדל שלה היא אתאיזם, והאופן שבו היא מכוננת את עצמה הוא ריאקציה נגדו. מסיבה זו, רבים בציונות-הדתית מעדיפים להגדיר את עצמם יהודים אמוניים, ולאו דווקא דתיים.

ההבדל בין שתי גישות אלה מתבטא בין השאר ביכולת לתפוס את האמונה עצמה באופן ביקורתי. אצל החרדים האמונה איננה מאוימת מן האתאיזם בחברה ההגמונית, משום שהיא אינה נפגשת עמו. מסיבה זו, היא מסוגלת לנקוט עמדה ביקורתית כלפי הופעות מסוימות של אמונה דתית: היא לא מוכנה לקבל כל אמונה באשר היא, אלא בוחנת ביטויי אמונה, מעודדת את חלקם ומבקרת אחרים. בעיקר, היא מוכנה לביטוי מאופק של האמונה

ההבדל בין שתי גישות אלה מתבטא בין השאר ביכולת לתפוס את האמונה עצמה באופן ביקורתי. אצל החרדים האמונה איננה מאוימת מן האתאיזם בחברה ההגמונית, משום שהיא אינה נפגשת עמו. מסיבה זו, היא מסוגלת לנקוט עמדה ביקורתית כלפי הופעות מסוימות של אמונה דתית: היא לא מוכנה לקבל כל אמונה באשר היא, אלא בוחנת ביטויי אמונה, מעודדת את חלקם ומבקרת אחרים. בעיקר, היא מוכנה לביטוי מאופק של האמונה. לעומת זאת, בציונות הדתית, העומדת במגע רציף עם חברה שאינה מאמינה, דורשת האמונה אישוש. מצב זה גורם לכך שעמדתה כלפי האמונה אינה ביקורתית, והיא מוכנה לקבל כל ביטוי אמונה באשר הוא. נהירה לאומן, ריקוד בשווקים, ביטויי אקסטזה – הכל מתקבל משום שהכל מבטא אמונה.

תפיסה אמונית זו נראית בעיני החרדים תמימה ואף מסוכנת, בעוד שבעיני הציונית דתית נתפסת האמונה החרדית "קרה" או אפילו חסרה. הבדלים אלה באים לידי ביטוי ביחס לעלייה להר הבית. עבור החרדים, העלייה להר הבית היא בגדר חילול הקודש, בעוד שבעיני הציונות-הדתית העלייה להר היא חובה, והימנעות ממנה היא התרשלות מקיום מצות בניין המקדש.

 

העלייה להר הבית

עלייה להר הבית היתה מאז ומעולם בעייתית על פי ההלכה. להוציא מדעת מיעוט, דעת רוב הראשונים היא שהר הבית, מקום העזרות והמקדש, בקדושתו עומד, והכניסה, אף להר לבד, אסורה גם היום לטמאים:

אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ז).

הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם (שם הלכה טו).

עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וטמא שנכנס לשם חייב כרת (שם הלכה יח).

הכניסה להר הבית מחוץ לאזור המוקף בחיל (חומה קטנה שהקיפה את העזרות ולא התפרשו ממדיה) אמנם מותרת לאחר טבילה, אך כיוון שגבולות הר הבית והעזרות אינם ידועים במדויק, נהגו איסור בכל אזור הר הבית. הסיבה לכך היא שאמנם מתחם הר הבית תחום בחומות מזמן הבית, מזמנו של הורדוס ולפניו, אבל חז"ל מסרו לנו שהתחום המקודש הוא ת"ק אמה על ת"ק אמה. ואכן ממערב למזרח יש כת"ק אמה כדברי חז"ל, אך מצפון ודרום יש יותר מאלף אמה, ואין אנו יודעים מה מתוכם בכלל האזור המקודש, ואם לא הרחיבו בית הדין שבמקדש את התחום מעבר לת"ק אמה.

אכן מקובל על רבים שהצ'ח'רה, הסלע שבמרכז כיפת הסלע, הוא מקום קודש הקודשים, אבל ידי ספק לא יצאנו (הרב שלמה גורן, למשל, טען שמקום קודש הקודשים הוא מצפון לצ'ח'רה, והרב טוביה שגיב טוען שמדובר בדרום לאזור זה). כיוון שמקום עזרת ישראל אסור בכניסה על טמאי מתים ועונשו כרת, אם מקום עזרת ישראל איננו ידוע, הכניסה להר הבית עלולה להכשיל באיסור שיש בו כרת. אף אם יודעי דבר והיודעים להיטהר יוכלו להיכנס לשולי ההר, אין ספק שהרבים יכנסו ונכנסים למקומות האסורים לדברי הכול. זהו הנימוק ההלכתי שבשמו אסרו גדולי ישראל באיסור חמור את העלייה להר במאה הי"ט, וחזרו על האיסור אחר שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז.

למרות זאת, הנכנסים נתלים בעדויות ובמסורות קלושות מן העבר. על פניו, המוטיבציה שלהם היא דתית ופוליטית. פוליטית, כיוון שלדבריהם ההימנעות מעליה להר הבית מפקירה את ההר לידיו של הוואקף, והאוסרים נדמים בעיניהם כזכריה בן אבקילס שבענוותנותו חרב הבית. ודתית, כפי שמרגלא בפיהם, שכשם שעם ישראל התרשל אלפיים שנה מעלייה לארץ ישראל בהמתנה למשיח, כך מתרשלים האוסרים בעליה להר הבית. גאולה בדרך הטבע, הם תובעים. "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ." לדבריהם, הוויכוח הוא על תפקיד עם ישראל בעת הזאת, בתוך תהליך הגאולה דהשתא: גאולה שבה עם ישראל נוטל על עצמו תפקיד אקטיבי. וכאן אני שואל: האמנם?

עד כאן הדברים ברורים. למרות זאת, הנכנסים נתלים בעדויות ובמסורות קלושות מן העבר. על פניו, המוטיבציה שלהם היא דתית ופוליטית. פוליטית, כיוון שלדבריהם ההימנעות מעליה להר הבית מפקירה את ההר לידיו של הוואקף, והאוסרים נדמים בעיניהם כזכריה בן אבקילס שבענוותנותו חרב הבית. ודתית, כפי שמרגלא בפיהם, שכשם שעם ישראל התרשל אלפיים שנה מעלייה לארץ ישראל בהמתנה למשיח, כך מתרשלים האוסרים בעליה להר הבית. גאולה בדרך הטבע, הם תובעים. "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ." לדבריהם, הוויכוח הוא על תפקיד עם ישראל בעת הזאת, בתוך תהליך הגאולה דהשתא: גאולה שבה עם ישראל נוטל על עצמו תפקיד אקטיבי. וכאן אני שואל: האמנם?

אבקש לטעון שהשאלה הראשית שעלינו לשאול את עצמנו לפני העלייה להר היא: מהו היחס שלנו לקדושה, וכיצד אנו תופסים את הקב"ה ואת מקומו של האדם? מתוך כך, ארצה לומר כי הוויכוח בין היהדות החרדית לדתית-לאומית לא נסוב על שאלות תיאולוגיות, אלא על תפיסת הזהות הדתית בתוך עולם חילוני.

 

עלייה להר – וולגריות דתית

התורה הרחיקה את האדם ברוב הפעמים מן המקדש, ודוקא על ידי הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב, וכמו שכתב הרמב"ם […] וכן החנוך במצוה קפ"ד בענין לא תעשה ד"ואל יבא בכל עת אל הקודש". ומצינו יחש הקדושה והכבוד על ידי הרחקה ושלילת קירוב, [… ב]אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מאת ד' אלהיך תירא […] על כל פנים אין אנו אומרים שתהיה היראה על ידי התקרבות הזכירה, להזכיר את ד' בתדירות, אלא על ידי הזהירות מלהזכירו לבטלה (הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן [ענייני ארץ ישראל] סימן צו).

בפסקה זו מבחין הרב קוק בין יחס אל הקדושה מתוך מרחק ובין יחס אל הקדושה מתוך קרבה. לדעתו, חז"ל מצדדים בקדושה מתוך מרחק. כשם שקדושת שמו הגדול נשמרת בכך שנמנעים להזכיר את שם השם לשווא, כך צריך להימנע מכניסה למקום המקדש שלא לשם עבודה.

דברי הרב קוק עולים מן הכתובים עצמם. התורה מתארת את משה רבנו המסתיר את עיניו מהביט אל האלוקים הקורא אליו מתוך הסנה, וחז"ל למדונו שזכה לשכר רב בשל כך: "דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, בשכר שלש זכה לשלש: בשכר ויסתר משה פניו – זכה לקלסתר פנים; בשכר כי ירא – זכה לוייראו מגשת אליו; בשכר מהביט – זכה לותמנת ה' יביט" (ברכות ז ע"א).

האיפוק נוכח הקדושה מעיד על ענווה, ועל יחס אל הקדוש כאל דבר נשגב ומרומם. הקרבה אל הקודש מסוכנת, ויוזמה של קרבה אינה מומלצת. את זאת ניתן לראות שוב ושוב בפרשיות רבות בתורה. התורה רואה בקרבה היתרה של נדב ואביהו סיבה למיתתם במשכן: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז, א); מאז נצטווה אהרן בזהירות יתרה בכניסה למשכן, וזו מותרת פעמים ספורות ובהבאת קרבן בלבד: "ויֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" (ויקרא טז, ב-ג).

אף במעשה שנועד לטובת הקודש טמונה סכנה רבה. עוזה, שניסה להציל את ארון הברית מליפול, מת תוך כדי מעשהו כיון שנקט בקרבה אסורה: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקִים. (שמואל ב פרק ו, ו-ז).

הקדושה מועצמת מתוך ריחוק. הקרבה היתרה מסוכנת ומראה על זלזול בקודש. המרחק המהותי בין האדם ובין הקב"ה צריך להיות נשמר גם במרחק פיזי בכניסה אל המקום הקדוש. חז"ל כבר עמדו על כך שהידבקות בשכינה לא תיתכן, והמצוה לדבוק בקב"ה היא להתקרב לאוהביו

הקדושה מועצמת מתוך ריחוק. הקרבה היתרה מסוכנת ומראה על זלזול בקודש. המרחק המהותי בין האדם ובין הקב"ה צריך להיות נשמר גם במרחק פיזי בכניסה אל המקום הקדוש. חז"ל כבר עמדו על כך שהידבקות בשכינה לא תיתכן, והמצוה לדבוק בקב"ה היא להתקרב לאוהביו:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קיא, ב).

יראת שמים תלויה אפוא בהבנת המרחק בין האדם ובין בוראו לא פחות משהיא תלויה בערגה כלפיו. ההבנה שהקב"ה אש אוכלה, שהוא גבוה מעל גבוה ושאף שהקב"ה קרוב אל על קוראיו באמת, הוא רחוק מעבר לכל יכולת להתדבק בו –  הבנה זו עומדת בלב האמונה בקב"ה.

הרצון להתקרב אל ה' ולגעת בקודש מתעלם ממרחק זה – מהפער המחויב, מחוסר האפשרות לדבוק בו, כדברי הגמרא. אומר בבוטות: הרצון לעלות להר הבית ממניעים דתיים נושא בחובו גסות רוח דתית, וולגריות של קדושה. אלה הם דברי הרב קוק וכל גדולי ישראל, שהצטרפו לאיסור עוד בתחילת המאה העשרים, וחזרו ואסרו את העלייה להר אחר מלחמת ששת הימים.

הרצון להתקרב אל ה' ולגעת בקודש מתעלם ממרחק זה – מהפער המחויב, מחוסר האפשרות לדבוק בו, כדברי הגמרא. אומר בבוטות: הרצון לעלות להר הבית ממניעים דתיים נושא בחובו גסות רוח דתית, וולגריות של קדושה. אלה הם דברי הרב קוק וכל גדולי ישראל שהצטרפו לאיסור עוד בתחילת המאה העשרים, וחזרו ואסרו את העליה להר אחר מלחמת ששת הימים.

מה עומד אפוא מאחורי מגמת תלמידי חכמים מן הציונות הדתית – הרב דב ליאור, הרב יעקב מדן, הרב אליעזר מלמד ועוד – המצדדים בעליה להר? האם אני מאשים אותם, חלילה, בוולגריות של קדושה? הרי אסור לומר כן. וולגריות דתית אכן קיימת, אבל זו מצויה יותר בין חוגי ברסלב. להבנתי, הציונות הדתית חותרת לעליה להר ה' מסיבות אחרות. המחלוקת בין גדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית וביהדות החרדית נובעת מהאופן השונה שבו שתי הקהילות מבינות את הזהות הדתית שלהן. מדובר בוויכוח פוליטי, אך לא במובן של מאבק על כוח או על אסטרטגיה לקידום מדיניות, אלא במובן של אופן התארגנות הזהות הקהילתית הדתית בתוך חברה חילונית. האופן שבו היהודי המאמין מזהה את עצמו בקרב חברה שאינה שומרת מצוות שונה בציונות הדתית מן האופן שבו מגדיר את עצמו בן החברה החרדית.

 

קהילתנות והיווצרות זהויות מיעוט

היסטוריונים סוציאליים כבר הרגישו בדבר במהלך המאה העשרים: חברות מיעוט מבטאות את הייחודיות שלהן בצוותא ובאופן לעומתי, על מנת לגבש את מקומן מול החברה ההגמונית. התופעה נקראת "סוציאליזציה של זהות". כך, למשל, מסבירים את מנהגם של יהודים בימי הביניים באירופה הנוצרית להעביר מצוות פרטיות אל הזירה הציבורית, אל בית הכנסת. ברכות השחר, הדלקת נרות, ברית המילה, כולן מצוות שנהגו בעבר לקיים בבית, הועברו בימי הביניים אל בית הכנסת. באמצעות העשייה הפומבית מכריזה הקהילה יחדיו על דתה נוכח הדת השולטת. הדתיות הופכת מכשיר בתהליך הסוציאליזציה – היא משמשת גורם מעצב לזהותו החברתית של היחיד במסגרת הקהילה, ומעניק לקהילה כולה משמעות חדשה.

הוגים פוליטיים אף הם החלו לבחון את מקומו של הפרט ואת הצורך שלו בזהות והזדהות עם בני אדם שכמותו. לדברי הוגים אלה, אין די לאדם בזהות עם המדינה. המרחק בין הפרט ובין המדינה אינו מאפשר תחושת זהות עמוקה דיה. הכרה במוקדי ביניים, ישויות ביניים שהפרט מזדהה אתן, מעצימה את הפרט ומעניקה לו "עצמי אישי" עשיר יותר. קבוצות דתיות, למשל, מתקבצות סביב מוקדי קהילה ופעילות קהילתית. הקשר עם קהילתם חשוב להם לא פחות מזהותם עם המדינה שבה הם חיים. תובנה זו הולידה את התפיסה הקהילתנית שזכתה לפרסום בשנות השמונים של המאה העשרים. הזהות היא עם הקהילה, לא רק עם המדינה.

אם נעביר את המחשבה הקהילתנית לישראל, ניווכח שלזהות ולמושא הלעומתי של הזהות תפקיד רב ביותר בעיצוב ה"עצמי" של האדם הדתי. לדעתי בכך נחלקות החברה החרדית והחברה הציונית דתית. שתי חברות אלה הן חברות מיעוט בתוך חברה הגמונית חילונית, ושתיהן מזהות את עצמן באופן לעומתי כנגדה. ההבדל בין שתי חברות אלה נמצא באופן שהן תופסות את החילון. החברה החרדית מתמקדת בחילון ההלכתי, והחברה הציונית דתית בחילון האמוני

אם נעביר את המחשבה הקהילתנית לישראל, ניווכח שלזהות ולמושא הלעומתי של הזהות תפקיד רב ביותר בעיצוב ה"עצמי" של האדם הדתי. לדעתי, בכך נחלקות החברה החרדית והחברה הציונית דתית. שתי חברות אלה הן חברות מיעוט בתוך חברה הגמונית חילונית, ושתיהן מזהות את עצמן באופן לעומתי כנגדה. ההבדל בין שתי החברות נמצא באופן שהן תופסות את החילון. החברה החרדית מתמקדת בחילון ההלכתי, והחברה הציונית דתית בחילון האמוני.

החרדים מתמקדים בעיקר בעובדה שהחברה החילונית אינה מקיימת מצוות, אינה שומרת שבת, אינה שומרת כשרות, ובקצרה אינה מקיימת אורח חיים יהודי. "נאום השפנים" המפורסם של הרב שך זצ"ל הוא דוגמא טובה לכך. בתפיסה החרדית, החילוני הוא שמזלזל בהלכה היהודית, אינו שומר כשרות ומזלזל בדיני טומאה וטהרה. הזלזול בהלכה תופס את תשומת הלב של האדם החרדי יותר מאשר האתאיזם.

הציונות הדתית, בהכללה, מתמקדת בעובדה שהחברה החילונית איננה מאמינה. המאבק שלה הוא על האמונה, מאבק באתאיזם. במאבק זה, שמירת ההלכה חשובה פחות מן השמירה על האמונה בנצח ישראל. הביטוי "אנחנו יהודים אמוניים" ולאו דווקא דתיים, נעשה אפוא שגור יותר ויותר. יש אף הממאנים לקבל את הזיהוי של הדת היהודית כדת בכלל; השימוש במילה "דת" מבטא עבורם את ההקפדה על ההלכה, שהיא גורם מפריע למוקד הזהות האמתי – האמונה.

אחת ההשלכות החשובות של אבחנה זו בין החרדיות לדתיות הלאומית היא הצורך בחומות תרבותיות. המאבק על האמונה של החברה הדתית-לאומית אינו נתפס בתור גורם הדורש יצירת חיץ, על הדרך המאבק החרדי. לדעת רבנים האמונה אינה יסוד מבדיל אלא להפך, יסוד מאחד. החברה החילונית ברובה היא חברה מסורתית ומאמינה, ולפיכך הגדרת הזהות העצמית של החברה הציונית דתית בתור חברה אמונית מעצים את כוחה כזהות כלל ישראלית. מתוך כך, רבים מתוכה מנסים לצרף אל הזהות האמונית את החברה החילונית. נדמה לעתים שאמירה זו מכוונת כלפי חוץ, כלפי החברה החילונית, אולם למעשה היא מכוונת כלפי פנים, כלפי החברה הציונית-דתית עצמה, כיסוד של זהות המעצים אותה. ההלכה נתפסת אפוא כגורם מבדיל, והאמונה כגורם מאחד. מכאן הצורך לפרסם מאמרים על "דתיי הרצף", על "הכיפות השקופות", על הכלה של כל הקבוצות ה"אמוניים" לחברה אחת גדולה.

 

ההלכה, האמונה והעליה להר הבית

נשוב כעת לעליה להר הבית. החברה החרדית, המזהה את עצמה בעיקר עם ההלכה, מתחלחלת מן העלייה להר הבית. עיקר החרדה אינה מגסות הרוח שבדבר, אלא מהעבירה על ההלכה. העלייה להר הבית משקפת בעיניה זלזול בחומרת האיסור ההלכתי – ויתור על הנוקשות ההלכתית לטובת תשוקות דתיות גאוליות. לעומת זאת, בציונות הדתית ההלכה איבדה את משמעות הזהות, ובמקום ההלכה נעשתה האמונה למוקד המאבק של הזהות. לפיכך, הקרבה אל הקודש הופכת להיות כלי הביטוי החזק ביותר של האמונה. ה"אמוניים" מבקשים להפגין את אמונתם במקום הקדוש ביותר, וכל הקדוש מחברו "אמוני" מחברו. העלייה להר הבית, אם כן, נחוצה לציונות הדתית לזיהוי ה"עצמי" שלה. בתוך חברה הגמונית אתאיסטית, נאבק הציוני-דתי על אמונתו בקב"ה, ונאחז לשם כך בקרנות המזבח.

הקרבה אל הקודש הופכת להיות כלי הביטוי החזק ביותר של האמונה. ה"אמוניים" מבקשים להפגין את אמונתם במקום הקדוש ביותר, וכל הקדוש מחברו "אמוני" מחברו. העלייה להר הבית, אם כן, נחוצה לציונות הדתית לזיהוי ה"עצמי" שלה. בתוך חברה הגמונית אתאיסטית, נאבק הציוני-דתי על אמונתו בקב"ה, ונאחז לשם כך בקרנות המזבח

זו הסיבה שהוויכוח בין שני ציבורים אלה על העלייה להר הבית הוא ויכוח בין חרשים. החרדים, מחד גיסא, אינם מבינים כיצד ניתן לזלזל במצות ההלכה, ולשם מה נחוץ ליצור זירה חדשה של זלזול בה. הציונים הדתיים, מאידך גיסא, אינם מבינים כיצד ניתן לזלזל בקודש, באמונה עצמה. אלה גם אלה רואים בזולתם מי שאינם "יהודים באמת". החרדים בציונים הדתיים בגלל הזלזול בהלכה, לדבריהם, והציונים הדתיים בחרדים משום שהללו אינם מאמינים, לדבריהם.

הר הבית ובית המקדש נעשו למוקד המבחין בין הזהות הדתית של שני הזרמים השונים. לא מדובר בוויכוח על המידה הראויה לערגה לבית המקדש, אלא בשוני זהותי: האם הזהות העצמית שלנו היא של יהדות השומרת על אורח חיים דתי, על ההלכה, נוכח חברה המנהלת אורח חיים ליברלי, או של יהדות מאמינה נוכח חברה אתאיסטית.

 

האבלות על החורבן

לאחר שהתוודענו לשורש הוויכוח על העלייה להר הבית, נקל יהיה להבין את הוויכוח השני על שימור מנהגי האבלות על החורבן. הגמרא כבר ציינה שימי הצום הקבועים בהלכה יהיו לששון ולשמחה. לדברי הגמרא: "בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה; אין שלום – צום" (ראש השנה יח, ב). השלום מוגדר על פי רוב הראשונים זמן שבו נבנה בית המקדש (ראה רבנו חננאל והרמב"ן). לעומת זאת, רש"י הסביר שמדובר בזמן שבו "אין יד הגויים תקיפה על ישראל" (שם). רבי יוסף קארו הכריע כדברי הרמב"ן שבניין בית המקדש הוא הקובע את הזמן שנקרא כעת שלום:

ומה שרבינו פירש דליכא שלום שהבית חרב, וליכא שמד במקום ידוע מישראל וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. הכל לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שם) וגם כך כתב הרב המגיד בפרק ה' (ה"ה) שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש (בית יוסף אורח חיים סימן תקנ).

קביעת רבי יוסף קארו פשוטה, ובימינו, בהעדר בית מקדש, לא היה צריך להעלות על הדעת את ביטול הצומות והאבלות על החורבן. אולם, לאחרונה נשמעים יותר ויותר קולות בין רבנים בציונות הדתית הקוראים לדון מחדש בתקפות הצומות הללו. לא ייתכן, הם אומרים, לחגוג את יום העצמאות בהלל והודאה, ולצום בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז. ובאשר לדעות הראשונים, הם מבקשים להכריע כדעת רש"י. אמר לי אחד ממנהיגי הציונות הדתית שהוא לא מסוגל להתאבל עוד על החורבן: "בידינו לבנות את הבית. יד ישראל תקיפה היום, ואנחנו לא בונים. למה זה תצעק אלי. דבר אל בני ישראל ויסעו."

וכאן נשאלת השאלה: מדוע זה משנה – סוף דבר המקדש איננו? האם לא היו צריכים דווקא בני הציונות הדתית להרגיש את האבלות, לחוש את העדר המקדש כמציאות שיש להתאבל עליה? אף אם נסיר את הדיון הפוליטי, ואף אם נניח שמדינת ישראל, המעצמה הגדולה, היתה יכולה כהרף עין לבנות את בית המקדש – הלוא בפועל היא אינה בונה את הבית. האין בכך סיבה מספיקה להתאבל?

בניין המקדש עצמו אינו מושא ההשתוקקות, אלא דווקא המאבק על קיומו: המאבק נוכח החברה שאיננה מאמינה. המאבק על כניסה להר הבית הוא בדיוק אותו מאבק לביטול האבל (אף אם מדובר באנשים שונים המעורבים במאבקים אלה). מדובר במאבק על זהות עצמית של חברה מאמינה, ולאו דווקא של חברה שומרת מצוות. חברה זו עושה שימוש במקום המקדש כדי להנכיח את אמונתה. היא אינה זקוקה למקדש עצמו, לקרבנות, לקטורת, לשירת הלוויים, אלא דווקא למאבק עליהם

אולם אם נזכור את דברי דלעיל, בניין המקדש עצמו אינו מושא ההשתוקקות, אלא דווקא המאבק על קיומו: המאבק נוכח החברה שאיננה מאמינה. המאבק על כניסה להר הבית הוא בדיוק אותו מאבק לביטול האבל (אף אם מדובר באנשים שונים המעורבים במאבקים אלה). מדובר במאבק על זהות עצמית של חברה מאמינה, ולאו דווקא של חברה שומרת מצוות. חברה זו עושה שימוש במקום המקדש כדי להנכיח את אמונתה. היא אינה זקוקה למקדש עצמו, לקרבנות, לקטורת, לשירת הלוויים, אלא דווקא למאבק עליהם. לכן היא גם איננה רואה צורך באבלות: המעשה הדתי בא לידי ביטוי דווקא במאבק הזה, ולא בהתכנסות פנימה והבעת צער על החורבן.

החברה החרדית, לעומת זאת, מתבוננת על כך בתימהון. חורבן בית המקדש הוא עודנו חלק ניכר מן הביטוי הדתי ההלכתי. הצער על החורבן הוא על כך שמעשה הקרבנות איננו עוד, שקיום התורה ומצוותיה חסר נתח חשוב. היא לא רואה גאולה במאבק על האמונה. מאבקה הוא על קיום מצוות, על קיום ההלכה. ההלכה אוסרת מחד גיסא את הכניסה להר הבית בטומאה, ומאידך גיסא היא מורה על הקרבת הקרבנות כאשר נזכה לבית המקדש. זו חברה שמרנית הנאבקת על הביטוי הדתי בתוך חברה הגמונית שאוחזת באורח חיים ליברלי. נוכח אורח חיים זה היא מפגינה את אורח חייה, ועל כך מאבקיה.

הוויכוח בין שני הציבורים נשען אפוא על תפיסת החילון ולא רק על התפיסה הדתית. רק מתוך תפיסת החילון נגזרת התפיסה הדתית. לכן ילין החרדי מדוע לא יצטרף אליו חובש הכיפה הסרוגה למאבק על השבת, והציוני-דתי ילין על העדר מגבעות בהר הבית.

מאמרי זה איננו מתעלם מנושא לא פחות חשוב של הדיון, הנושא הפוליטי. אין בכוונתי להתייחס אליו, רק אסיים בטענה הבאה: תפיסת העולם הזו שתיארתי, המגדירה את עולמה מתוך בירור הזהות שלה בלבד, לוקה בהכרח בצרות עין. היא לא רואה את המשמעות הרחבה של מעשים פוליטיים, ומתייחסת לאותה נקודת מפגש מצומצמת בלבד. היא אינה רואה את ההשלכות הבינלאומיות למאבק על המקדש, את ההשלכות התאולוגיות על היהדות עצמה, ואת הבשלות הדתית והחברתית לשינוי רב-עצמה כזה. היא מתמקדת במאבק על קיומה כחברת מיעוט, ותמות נפשה עם פלישתים. ועל כך באמת כבר אמרו חז"ל – אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה.

 

תמונה: Andrew Shiva / Wikipedia

44 תגובות על “עליה להר הבית והציונות-הדתית

  • רציתי להציע כיוון חשיבה אחר להבדל בין הציונות הדתית לחרדים בהסתכלות על הר הבית והחורבן וזאת על פי מעשה שהיה בשיחה אחת שמסר אחד מחרדי אמריקה רבי עזריאל טאובר זכרונו לברכה, ובשיחה סיפר מעשה שהיה בו בעצמו בעת שהכין כחלק מצוות "ערכים" את הסמינר הראשון שלהם, ערך חוג בית לבני נוער יורדים מן הארץ במוצאי שבת, כשהחוג נמשך עד השעות המאוחרות של הלילה, לאחר 3 פעמים שהחוג נמשך פנתה נערה אחת אל המרצה – ר' עזריאל ושאלה אותו, האם אתה לא אומר תיקון חצות? הרי היינו 3 פעמים בחצות הלילה ולא ראיתיך אומר תיקון חצות? ר' עזריאל נדהם מן השאלה, וניסה להבין מנין לנערה בת ליורדים מא"י דור 2 לחילון לדעת מתיקון חצות, ענתה לו הנערה סבא שלי חסיד ברסלב מתגורר אצלינו בבית והוא אומר כל יום תיקון חצות, פתח ר' עזריאל פיו במשל ואמר למלך אחד נחרב הארמון ויגזור על כל נתיניו כי כל יום בשעת חצות יתאבלו על חורבן הארמון, עברו ימים ואף שנים והמלך החליט לבנות שוב את ארמונו שחרב, והנה הבנאים בהיותם טרודים בבנית הארמון החדש עברו על חוק המלך ולא התאבלו על חורבן הארמון, ויבאו השוטרים אשר למלך ויאסרום בהיותם עוברים את חוק המלך, ויהי בעת המשפט, וישאל אותם המלך מדוע אתם עוברים את מצות המלך? ויאמרו לו הלא אנו עסוקים בבניין ועלינו לא חלה החובה להתאבל שכן האבל הוא בכדי שאנשים יזכרו שבסופו של יום צריך לבנות וכיון שאנו כבר בונים הרי אין אנו צריכים לעסוק באבל, והנמשל הוא שעסוק בהשבת בניו של מקום למקום הרי הוא עמל על תהליך הגאולה והוא פטור מן האבל, לאחר השיחה נכנסתי עמו בדברים ונחרדתי לראות כי פיו וליבו שווים והוא אכן סבור שמאחר והוא מחזיר בתשובה הוא פטור מן האבל.
    נראה כי זה ההבדל גם כן בין הציונים הדתיים שמשוכנעים שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה ממילא אינם חושבים שהם צריכים להתאבל ולכן הם גם עסוקים במצוות בניית בית המקדש מתוך חוסר אמון בדברי רש"י בסוכה שמקדש השלישי ירד בנוי ומוכן ולא לנו לבנות את בית המקדש, אך החרדים אינם עסוקים בלדמיין גאולות והם מקיימים את דברי המצוות כפשוטן ממילא אין מקום לעבור עבירה לצורך הגאולה המדוימנת ואין מקום שלא להתאבל מאחר וגאולה אין

  • לרב יצחק היקר
    אתה הרי מכיר היטיב את מי שהכניס את הביטוי יהודי אמוני לשיח הציבורי – משה פייגלין שרואה בך רבו ומוטי קרפל. המטרה הייתה לתת מקום לכל הציבור המסורתי להיות מחובר לזהות היהודית שלו ולא להרגיש מנותק כחילוני. זה נעשה בלי שום קשר לפעילות סביב הר הבית. בטווח של כעשרים שנה ניתן לדעתי לראות שמהלך הצליח בגדול.
    הקולות הקוראים לבטל את מנהגי האבלות בתשעה באב הם רובם ככולם אלו המתנגדים לעליה להר, דווקא העולים להר מרגישים יותר מכולם את צער החורבן ואת האבלות.
    האבחנה בין התפיסה של הציבור החרדי שמעדיף לדבוק במסגרת הקהילתית ובשימור הקיים על אף השינוי ההיסטורי של תקומת ישראל בארצו, לבין הציבור הציוני שלוקח אחריות ופועל (מי שמאמין פועל מתוך אמונה ובכפוף לה, ומי שלא פועל מתוך רגש לאומי) היא אכן אבחנה נכונה אבל כמעט ולא רלוונטית היות ורובו של הציבור הציוני הפך להיות חרדי במובן זה ואיבד את תודעת האחריות הלאומית. לעומת זאת דווקא בציבור החרדי מתעוררים כוחות שמבינים שעליהם מוטלת האחריות ולא מסתפקים בהמתנה לבית המקדש שירד מהשמיים בכל המובנים.
    הציטוט מפרשת המעפילים הוא לא הגון כי שם ה' אמר להם בפירוש לא תעלו ולא תלחמו. לעומת זאת מצוות כיבוש הארץ שהיא מצווה תמידית הוזנחה בהר הבית. ההתייחסות למצווה זו ולכל התוצאות של הפקרת הר הבית בידי אויבי ישראל מאז כיבושו במלחמת ששת הימים, יחד עם השינוי שמתרחש בעם בתודעת של דרישת המקום אשר בחר בו ה' בזכות העולים, חסר בניתוח שלך. כמו בכל תנועה ציבורית ניתן למצוא את אותם אלו שהם וולגריים ולצבוע בצבע שלהם את כולם. כך היה כאשר החלוצים עלו לארץ וצבעו את כל גאולת ישראל בצבעי כפירה עזים, רק מי שהעמיק לראות ראה את השינוי ההיסטורי האדיר שעומד בפתח בחזרת ישראל לארצו והפיכת ארץ ישראל למרכז התורני והלאומי הגדול בעולם. החזרה לתודעת המקדש ולרצון לקיים בו את דבר ה' כולל הקרבת הקרבנות שגם לדעת חלק נכבד מהרבנים האוסרים עתה עליה להר אנו מחוייבים בהם ויכולים להקריב לו רק הייתה לנו רשות, היא התרחשות היסטורית עצומה שהנסיעות לאומן וכל מיני פנטזיות דתיות אחרות רק מנסות לחקות אותה.

  • כפי שאכן נכתב במאמר, אך הורחק הצידה, הסיבה האמיתית למחלוקת היא השאלה האם אנו אמורים לחכות למשיח שיפתור לנו את הבעיות, או שאנחנו מצווים לעשות כל שביכולתנו להשלים כל המצוות, כולל מצוות ירושת הארץ, הקמת סנהדרין ובניית המקדש.

    לאמיתו של דבר, בשונה מאיך שהוצגו הדברים במאמר זה, אין כל חשש אמיתי בהלכה בעלייה להר כהלכה, ואין כל חשש של כניסה למקומות אסורים.
    כמובן שאם רוצים, תמיד אפשר לחשוש ולפחד, אך אין כל ספק שעל פי ההלכה מותר לעלות להר הבית כהלכה.
    מוזמנים ללמוד את הספר 'הר הבית כהלכה', שם הבאנו בס"ד בהרחבה דברי הפוסקים האוסרים והמתירים בסוגייה חשובה זו.
    13harhabait@gmail.com

  • מיכאל פואה היקר. כמובן שלא התכוונתי להכליל את שני חברי היקרים הללו, את משה ואת מוטי. הבעיה היא ששניהם התכוונו לטובה ואחרים נטלו אמירה זו וממשיכים אותה באופן שונה. כפי שהזכרתי גם את הרבנים המעודדים את העליה להר הבית, שוודאי שאינני חושד בטוהר ליבם. הבעיה היא עם אחרים העולים להר ומורא המקדש מהם והלאה, ומכך הלוא חשש הרב קוק. ולדעתי, הללו מעדיפים את האמונה על פני ההלכה, והם אומרים זאת במפורש.

  • הרב אלישע, מצוות תפילין היא מצווה חשובה, והסיבה שנשים נמנעות מהנחת תפילין קלושה הרבה יותר מהחששות בכניסה להר הבית. אלא שכאשר פטורים מדבר, לא נכנסים לחששות. אתה יודע היטב שלא כולם נזהרים בכניסה למקומות המותרים, ואני יכול לומר לך כמה אינם יודעים להקפיד על דיני טהרה. כאשר גדולי התורה יצאו נגד הכניסה להר הבית, הם ידעו היטב את מה שהם חששו מפניו.

    • יישר כוח על הדברים. שוב כפי שכתבתי וכבודו מחזק זאת בתשובתו, להבנתכם כניסה להר הבית זו דבר הרשות.
      להבנתנו, וכפי שכתבו גדולי הפוסקים המתירים, אין עבירה יותר חמורה מלהפקיר את הר הבית לערבים על ידי שאנו מדירים את עצמינו משם. בעלייה להר הבית מקיימים מצוות עשה ולא תעשה מדאורייתא.
      לא כאן המקום להאריך ולצטט מקורות וראיות, וכפי שכתבתי, מי שבאמת רוצה להכיר את הסוגיה, מוזמן ללמוד את הספר הר הבית כהלכה, שם הבאנו ראיות ברורות להיתר ולמצוות העלייה להר הבית.
      חזק ואמץ

  • במאמר נכתב שאיננו יודעים אם בית הדין שהיה בתקופת בית המקדש הרחיב את שטחו- זה לא נכון אנחנו יודעים שהשטח לא הורחב והוא נשאר ת"ק על ת"ק.

    • כל מה שאנחנו יודעים זו משנה. לא תיאור היסטורי של קידוש הר הבית. איננו יודעים אם זו משנה ראשונה ואם החולקים על רבי אליעזר בן יעקב חולקים גם על כך.

    • איך אתה יודע! את זה?

  • "הבעיה היא עם אחרים העולים להר ומורא המקדש מהם והלאה"
    איני יודע לאילו "אחרים" אתה מתכוון אך רבים מספור הם העולם להר מתוך יראה וטהרה, תלמידי "הרבנים המעודדים את העליה להר" כלשונך. גם אם יש כאלו העולים בלא במורא ושלא כהלכה הם מיעוט שאינו מעיד על הכלל ואינם מייצגים את "הציונות הדתית" עליה אתה כותב.
    דברי מיכאל פואה נכונים ומדוייקים מדבריך שלך.

  • האם שייך להגיב למאמר המלא סברות, הרגשות, השערות, שאפילו אינם מאומתות עם המציאות?
    רבני הציונות הדתית פחות מקפידים על הלכה? התורה מצווה עלינו לא לנסות ולדבוק בד' בכל יכולתינו? האם זו סברא חדשה לבטל מצוות? מצוות בניית המקדש שקיימת גם בדורינו?
    מצווה שלא נוכל לקיים אם לא נפעל כמו כל דבר בעולם בתהליך…
    והאם רצון לקיים את רוב מצוות התורה המתקיימים בהר הבית, שבעצם זו ממש הלכה, פתאום נהפך לדבר אמוני נטו ולא לשמירת ההלכה, דבר ששייכת לחברה החרדית יותר מהחברה הדתית לאומית?

    ובכללי בין שני הגישות שהצגת, ובדבריך היה נשמע שלילה לגישה הדתית לאומית, נשמע כמה רחוקה הדרך של החברה החרדית שחיה נטו על השקפה והרגשה לעומת החברה הדתית שפשוט לומדת מה מצופה ממנה עושה גם דברים שבמבט ראשון היו יכולים להתבטל, כבחברה החרדית, בגלל ההלכה הידועה "ספאסנישט"

  • העברית והתחביר טעונים שיפור, החשיבה שהיא פועל יוצא מן השפה אף היא רדודה והטענות מגלות בורות מהותית בניואנסים הפסיקתיים. לדוגמא: הרב קוק לא אסר כניסה למקומות המותרים בהר אלא לתחומי העזרה בלבד. והוא ידע גם ידע מהם אותם תחומים. כל הפשקווילים הכרוכים בשמו נועדו להמון העם שאינו מודע להבדלי התחומין ועלול להיכנס למקומות האסורים.
    כל המגדלים שהמחבר בונה ותולה באוויר ואף גר בהם הם בוקי סריקי חסרי שחר.

    • על גסות הרוח לא אגיב. על כך כבר כתבתי את המאמר. על מה כתב הרב קוק, הדברים עתיקים. הרב קוק קרא לכל הר הבית מקום המקדש. המודעות וההזהרות של הרב קוק לא היו פשקווילים אלא מודעות מפורשות שנועדו לכולם ושם נכתב במפורש שהכוונה היא להר הבית. ובכל מקרה, אני הרי אינני היחיד שטוען זאת. זהו פשט דבריו. המנסה להוציא את דברי הרב קוק בתשובותיו ובאגרותיו מן הפשט, עליו הראיה. לא דברי הם מגדלים התלויים באויר.

  • כבר בתחילת המאמר ניכרת מגמתיות ברורה שדבר אין לה עם העובדות, למשל מונטיפיורי ורוטשילד נכנסו לכיפת הסלע שהיא מקום המקדש, ולא להר הבית במקומות המותרים ע"י טהרה,
    ציטוט, 'נהירה לאומן, ריקוד בשווקים, ביטויי אקסטזה – הכל מתקבל משום שהכל מבטא אמונה'
    אצל מי דבר זה מתקבל אם לא אצל הציבור החרדי, כל חברות הנסיעות לאומן וקברי צדיקים בחו"ל הינם מיסודם חרדיות,רק מי שחי בתודעת גלות בארצו, יכול לתת גושפנקא לדבר ההזוי שנקרא 'אומן', אחרי אלפיים שנה שעם ישראל חוזר לארצו הוא בורח לארץ טמאה באלף טומאות ועוד ביום החשוב בשנה.
    הניסיון השטחי להציג את המחלוקת המהותית ביחס לגלות וגאולה ומקדש, שקיימת בין הציבור החרדי לציוני דתי, שכולה באה כריאקציה לעולם החילוני היא דרך נוחה וקלה ומתעלמת מהשאלות המאתגרות שיש לאדם החרדי לשאול את עצמו,
    לא הלכה מול אמונה יש כאן ואף לא הבדלים ביחס אל הקדושה, ליבת המחלוקת היא היחס לעבודת ה' בימינו, האם לחכות למשיח ועד אז אין צורך לעשות מעשים בפועל כדי לקרב את הגאולה ואף את בניין המקדש, זאת יעשה הקב"ה עבורינו אם רק נתפלל ונלמד תורה יותר חזק, עמדה חרדית זו אינה נכונה לא אמונית ולא הלכתית, כל הויכוח הזה שאולי היה רלוונטי לפני כמאה שנה, היה צריך להסתיים מזמן, הרי לפני קום המדינה יכלת לטעון נגד בטענות "מעפילים" ושלשת השבועות וזה לא יצליח וכדו', אבל הרי אי אפשר להתווכח עם ההיסטוריה שהיא חזקה יותר מכל טענה עיונית, וההסטוריה הוכיחה שתלמידי הגר"א ודומיהן עד אחרוני מיבשי הביצות צדקו וניצחו, הם שבזכותם יש לנו את הפלא האדיר הזה של שלטון ישראלי בארץ ישראל במדינה שהיא מעצמה משגשגת, כל העניין החברתי שבוודאי צריך תיקון רוחני אינו קשור דווקא למדינה, באירופה ואמריקה יש בעיית התבוללות עצומה, ותנועות ההשכלה והרפורמה התחילו בחו"ל הרבה לפני קום המדינה,
    הבה וננסה לדמיין מה היה קורה אילו ההשקפה החרדית הייתה מנצחת, הרי לפני השואה ואחרי השואה הייתה התבוללות גדולה מרכזי הישיבות הבודדות שהיו חרבו (פחות מעשרת אלפים בחורי ישיבות היו בכל אירופה) ואיך היה נראה עולם התורה בלי המממן העיקרי קרי מדינת ישראל,
    התברר אפוא שקיבוץ הגלויות וחזרת עם ישראל לארצו, נעשה בידי אדם ולא על כנפי נשרים, כידוע אם זכו, אחישנה וגאולה ניסית, ואם לא זכו, בעיתה ובדרך הטבע, וכמו שכך התממש רצון ה' , כך גם לגבי המקדש,
    אף אחד לא חושב ומצפה שמחר בבוקר ייבנה המקדש, עם ישראל לא נמצא במקום הזה, כמו שנס קיבוץ הגלויות לא קרה ביום אחד, אבל אם נתחיל במעשים ובשינוי התודעה יש סיכוי שבעוד עשרות שנים יהיה בית כנסת בהר הבית ואולי בעוד כמה דורות כאשר בית המקדש יעמוד על תילו, ידברו על כל אירגוני המקדש ההזויים שעלו להר בטהרה, כמו אל עליית תלמידי הגר"א ודומיהן, גם הם היו הזויים, אבל בזכות כל ההזויים החולמים האלה אנחנו כאן עם מה שיש.

    • הכעס כנגד מונטיפיורי ורוטשילד היה על העליה להר. וביחס לציטוט של דברי שמדובר כביכול באמונה מול הלכה, אני ממליץ לקרוא שנית את המאמר.

  • הרב ליפשיץ
    ההבחנה הכללית בין הציבור החרדי למזרחי, נכונה באופן כללי.ויישר כוחך על הגדרת הדברים
    ולדעתי באמת יש מקום לשני הגישות, כל אחד לפי מקומו.
    הרי ברור שאצל הנביאים ע"פ המצב של עם ישראל בימי בית ראשון, היה צריך בעיקר עיסוק באמונה בקדושה וביושרה, ולא עיסוק בדקדוקי הלכה.
    מאידך אלו שכבר מזוהים עם העקרונות הבסיסיים של האמונה הקדושה והיושרה, אותם צריכים להוכיח להוריד עקרונות אלו אף לחיי המעשה.
    גם אם נשאל רבנים חרדים הם יסכימו שעם החילונים אנו צריכים להתעסק שלב ראשון עם עקרונות התורה, ורק אח"כ להביאם אף לידי דקדוק הלכה.
    כולם יודו שהציבור הדתי נמצא בנקודת המימשק עם החילונים, ועל כן יש צדק בהנהגתם.
    כאשר למעשה, ברור שעלינו להתחזק בשני הדברים, הן בבניית קומתנו האמונית והן ההלכתית, הן הקרבה והן הפחד, ברצוא ושוב.

    למעשה בענין העליה להר הבית, למרות שהעיקרון של המאמר שלך נכון, יש בו פרטים רבים מדי שאינם מדוייקים, בלשון המעטה, ואציין לחלקם.

    מכיר אני את העולים, כולם רוצים מקדש בפועל, ולא כמו שכתבת, נראה שאין לך היכרות עם העולים [אם כי רבים מהעולים טוענים בצדק שעכשיו אנו רק מתכוננים, ואם עכשיו נתחיל להתכונן יהיה מה לדבר על מקדש עוד 50 שנה].

    דרישת המקדש של רובם אינה באה מחיפוש קדושה ערטילאית, כי אם להיפך, מרצון להרחיב את גבולות ההלכה והתורה אף על המקדש והמצוות הנוהגים בו.

    החששות ההלכתיות שהצ'כרה אינה מקום קה"ק, הם 'יש לחשוש בדוחק ממש', יש מסורת ברורה מאוד שנכתבה ע"י רבים מגדו"י (רדב"ז, חפץ חיים בליקוטי הלכות על זבחים, ועוד רבים מספור) שכיפת הסלע היא במקום המקדש, שיטותיהם של טוביה שגיב והרב גורן, נדחים לחלוטין מהארכיאולוגיה, מהמסורת, ומהתיאור ביחקאל שביהמ"ק בראש ההר, ומהתיאור של חז"ל שמאבן השתיה הושתת העולם, שאינו הולם אלא סלע שבראש ההר.
    ברמת החשש הזה יש לחשוש הרבה יותר על איסורי תורה אחרים, כטלטול בעירוב ועוד רבים.
    [וכמה מגוחך הדבר שבד"כ מתנגדי התכלת אף מתנגדים לעלייה להר, כאשר הנימוק הוא שצריך מסורת, ואילו כאן יש לנו מסורת מובהקת המעוגנת בידי גדולי הפוסקים, ובכל אופן הם מתנגדים באותה מידה…]

    אכן חלק מרכזי מהקשר לה' וקדושתו, הוא ע"י ריחוק, אמנם למה לנו להחמיר יותר מההלכה, להר הבית מותר ומצוה להיכנס, ולעזרה איסור חמור להיכנס בטומאה, וכך ראיתי את כולם נזהרים.

  • דעת כותב המאמר שאיננו יודעים מה תחומי המקדש אך דעת רבים וטובים שאנו כן יודעים מה הם תחומי המקדש אחרי שהדברים התבררו הדק היטב ואף התאמתו במסורות
    הכותב סבור שסיבת האיסור של הרבנים החרדים בגלל החשש שאיננו יודעים את גבולות מקום המקדש אך מי שמכיר יודע שרבים מגדולי הרבנים החרדים לא מדברים בכלל על נושא זה [וכידוע לדוגמה שבעוד בעיתון יתד נאמן תוקפים מידי פעם את העולים כולל ערבוב עניין ה"כרת" דווקא בעיתון הפלס השמרן מעולם לא הוזכר עניין הכרת וכמו שאף רואים מתוך מכתב הר' שמואל אויערבאך לגבי העלייה שלא הכניס כלל את נושא הכרת] וכל האיסור של רבנים חרדים בעיקר מחמת החשש שהעלייה להר תהפוך לתנועה המונית שיבואו ימים שרבבות יעלו להר ואז מי ישלוט על כל באי הבר מצוות לכותל שיטבלו קודם במקווה ועוצמת הנזק לא תתואר [רק לחשוב שאם פעילי הר הבית יצליחו יבואו ימים שהמניין של נשות הכותל בראש חודש יעבור להר הבית רח"ל]
    יחד עם זה אנו מוצאים בכתבי הרבנים החרדים גם כל מיני חששות רחוקים וכגון החשש שהזכירו כמה רבנים חרדים שאיננו יודעים מה היא זיבה בזמן שרוב הפוסקים סבורים שאנו יודעים ברור מה היא נידה
    לדעתי האישית יש עוד נקודה במגזר החרדי וזה הסגנון החרדי והיכולת שלהם להתחיל דברים חדשים וזה היות ובעבר היה הגיון באיסור העלייה כי אז היו עולים כולם ולא היתה כל שליטה על כך שיעלו רק למקומות המותרים וברגע שזה הפך לאיסור מוחלט קשה מאוד לפרוץ את זה במסגרת הגבולות החרדיים וגם אם יביאו שיקולים חדשים להתיר את זה זה לא מעשי במהלך החרדי וכל מי שיפתח את הנושא יחטוף אש וגופרית זה לעומת הציונות הדתית שיותר פתוחה לקבל דברים חדשים [רק לראות את הקושי הרב שנושא כמו גילוי התכלת עבר בציבור החרדי שעדיין הוא לא הצליח לחדור למרכז החרדי וזה בשל השמרנות מסוג דברים כאלו מה נאמר על הר הבית שהרבנים מהדור הקודם אסרו שבזה הציבור החרדי כלל לא בנוי לשינוי]

    • גבולות המקדש לא התבררו הדק ודאי לא התאמתו במסורות,
      וכבר ציון במאמר שיש כמה דעות בזה

  • ההשמצה כאילו הציבור הדתי מנסה לבטל את הצומות, תמוהה ביותר, היא שוות ערך לאמירה ש'החרדים מושכים בזנבות סוסים'.
    יש יותר חרדים כאלה (אף שגם הם מיעוט זניח), ממה שיש דתיים שקוראים לבטל את הצומות.

    • כדאי לקרוא את דברי ולא לשנות. לא כתבתי שהציבור הדתי מנסה לבטל אלא שבקרב חלק מרבני הציבור הדתי עולות תהיות על הצדקת הצום. זו עובדה. בקרב החרדים יש אולי מעטים אבל הם אינם רבנים.

  • מאמר יפה שנוגע בנושא חשוב
    אני מסכים עם כותב המאמר שיש משהו מחילוק זה בין הציונות הדתית ובין החרדיות אך לדעתי לא צריך לרוץ עד שם בשביל להסביר את הוויכוח על הר הבית כי אין סיבה שזה יהיה שונה מהוויכוח בין החרדיות והציונות הדתית על כל נושא ההתיישבות ביו"ש וכל היחס לא"י
    החרדים [בהכללה] לא חיים עם הגישה שתפקידינו כיום לעשות פעולות מעשיות לקדם את הגאולה הם לא חיים בתודעת ספר קול התור ובתודעה שאנו בתקופת משיח בן יוסף-בתקופה שהתחילה בה הגאולה ואנו ע"י אתערותא דלתתא נעורר את ההתעוררות העליונה לכן אין אצל החרדים כל הבנה מה העניין המיוחד לעלות להר הבית ומבחינתם זה נמדד בשאלה ההלכתית היבה וכל שיש מקום לאיזה חשש איסור עכשווי או עתידי זה סיבה לאסור את זה
    לעומתם הציונות הדתית רואה בספר קול התור ובמשנתו ספר יסוד [כדברי הרצי"ה שספר קול התור הוא התנ"ך של הציונות הדתית] היא רואה בתקופתינו את תקופת האתחלתא דגאולה עידן משיח בן יוסף בו הקב"ה פקד אותנו ברחמים גדולים ובחסדו גרם לרשיון האומות שהרשו לנו לעלות לא"י ולקוממה אחרי אלפיים שנות גלות כאשר מידי תקופה יש עוד התקדמות בנושא הגאולה ומבחינתם פסגת השיא של כל זה הוא בית המקדש והרצון העז ביותר שיש בלבבות הוא לפעול בפעולות מעשיות למען הר הבית בדיוק ואף יותר ממה שהיה רצון עז לפעול לפני ארבעים שנה בתנועת גוש אמונים ולבנות את ההתיישבות ביו"ש וכשזה הרצון הבוער טבעי שיש פחות מקום להעמסת חששות הלכתיים לגבי העליה [בדיוק כמו שגם לגבי השאלה אם לגור בגוש קטיף החרדי היה אוסר אם היה לו איזה חשש הלכתי בשונה מהציוני דתי]
    כך שהוויכוח ביניהם הוא בשלב המוקדם האם יש עניין עצום בדורינו לעלות להר הבית החרדי לא מבין את העניין ולכן אוסר את העלייה בגלל סיבות שונות בעוד הציוני דתי רואה עניין רב בעלייה ולכן נותן הרבה פחות מקום לחששות ההלכתיים
    אם מחבר המאמר רוצה הוא יכול להעלות כאן דיון מה גרם לוויכוח המוקדם על כל היחס לגאולה אך זה נושא הרבה יותר רחב וודאי לא מספיק לו את מה שהובא במאמר
    [עם זה שגם מה שהובא כאן בתגובה עדיין לא ממצה את ההבדלים לגבי הר הבית

    • מסכים בהחלט עם ההסבר ועם הזיקה לקול התור. לא התכוונתי לתת הסבר היסטורי מקיף אלא לציין פן אחד בחלק מסוים של הציבורים השונים. לכן גם הצהרתי ששמדובר בהכללה.

  • בס"ד

    צר לי לחדש, אך רוב הרבנים גם בציבור הדתי לאומי אוסרים על עליה להר הבית.
    ישנם רבנים, שמפרסמים את דיעותיהם בפומבי, שמתירים, אך זהו מיעוט.
    עיין ב'מורא מקדש' ותרווה נחת

    • כמו הרב מדן, הרב ליאור, הרב מלמד, הרב דרורי, ועוד רבים אחרים. אז כן, כמובן שיש רבנים האוסרים, אבל בין גדולי הרבנים החרדים לא תמצא אחד. כפי שכתבתי, הכללתי והראיתי על מגמה.

  • בין מי שקורא לעצמו חרדי לעולה להר הבית לבין מי שקורא לעצמו חרדי ולוחץ יד לנשים, אין ספק שהראשון יותר חרדי.
    יותר מזה: ציוני דתי שאינו לוחץ יד לנשים ועולה להר מקפיד יותר על מצוות מאחד שמכנה את עצמו חרדי ולוחץ יד לנשים ונזכר בהלכה רק כשמזכירים את הר הבית.

  • רבי יצחק היקר –
    כמה לבני מילים בנית כמגדל
    רק כדי להסתיר את מה שבלובן הגוויל ובין השיטין
    שאין חילול ההר כואב לך עד השיתין.

    • יהודה היקר לי מאוד! דברי המוסר הללו רשומים על לוח לבי ואהרהר בהם רבות.

  • הרב ליפשיץ
    אני מעריך שלפני שכתבת את המאמר שלך לא חשבת שמאמר על נושא הר הבית במגזין "חרדי" יגרור כל כך הרבה תגובות נזעמות
    דבר זה מראה או שיש היום הרבה חרדים שעולים להר הבית או שרק העולים מגיבים פה או שיש פה גם הרבה שאינם חרדים
    אולי היה מקום להעלות במגזין צריך עיון מאמר מקיף בנושא הר הבית בעד ונגד ומאמר נוסף מקיף בנושא החרדיות והציונות הדתית כשבמאמר זה יובא גם ההסבר שלך בחלוקה המהותית בין שני המגזרים

    • ידעתי היטב שאני מניח את ראשי בגוב האריות. ולא. המגיבים אינם חרדים.

    • או שזה מראה שיש הרבה חרדים שמזדהים ברמה כזו או אחרת עם העליה להר אלא שבפועל הם לא עולים כי הם חרדים ואצל החרדים אתה יכול לחשוב אלף פעמים על משהו אבל בסופו של דבר הפחד מהחברה הוא שיוביל אותך

  • מה שהיה בתשעה באב רק מראה כמה העליה להר הבית משפיעה על היחס להר
    עד היום כשהעליה נתקלה בחג מוסלמי לא נתנו ליהודים לעלות אך גם ביום ירושלים האחרון שנתקל בסוף הרמאדן וגם אתמול למרות שהיו הפגנות סוערות מצד הערבים ניתנה עליית יהודים להר הבית
    כל זה כמו שאר השינויים מגיע אך ורק ממה שכמה שיותר יהודים עולים להר הבית וממה שזה עולה יותר ויותר למודעות הציבורית וגורם לכל הפוליטיקאים להבין כמה זה חשוב לימין הדתי וכמה מי שימנע את ההתקדמות בנושא הר הבית יחטוף מהציבור הימני
    כך שמענו הבוקר מהשר ארדן בתוכנית קלמן וליברמן על כך שככל שיותר ויותר אנשים יעלו להר זה יגרום לפוליטיקאים להרשות ליהודים להתפלל בהר מה שהיום אסור וזה מראה שוב את ההתקדמות בנושא הר הבית שמה שמוביל אותו זה רק עליית יהודים להר ובכל המרץ
    ובאשר לטיעון שזה גורם להסתה אצל הערבים המציאות מראה שלמרות כל מה שנעשה בתקופה האחרונה בהר והשיאים החדשים שמגיעים מידי חג בכמות העולים זה לא גרם לערבים לעשות פיגועים וזה דבר הגיוני שככל שנרגיל אותם לכך שזה עובדה שהר הבית גם יהודי הם יתרגלו לזה ופחות ישתוללו בדיוק כמו שלא כל התנחלות שנבנית היום גורמת לפיגועים היות והרגלנו אותם
    ואכן צריך לעשות את זה לאט לאט כל תקופה להתקדם עוד קצת ביחס להר והרי התקדמות קטנה לא גורמת לפיגועים וכך הם יסתגלו לזה ואז ממשיכים עם עוד שינוי קטן
    מי שחשוב לו הר הבית עולה כמה שיותר בטהרה ומשפיע

  • בין הרבנים החרדים העולים בפועל
    הרב ברנד מעמנואל
    הרב אליהו וובר מו"צ בירושלים ראש ישיבת הר הבית ובנו של הגר"צ ובר דיין בשארית ישראל ורבה של נווה יעקב
    הרב פסח הלפרין מגדולי הת"ח בירושלים הנערץ ע"י מאות תלמידיו
    וכן עוד שעושים זאת יותר בשקט מלבד רבים שתומכים ומסיבות מאוד ברורות שכל אחד מבין אותם מסתירים את זה
    כך גם יש כמה רבנים שאמרו בצורה ברורה שאנו חושבים שזה חיובי אך אנו מבטלים דעתינו בפני דעת הרבנים האוסרים שהם כיום השולטים במגזר

    • אלי וובר לא מגובה על ידי אביו
      לגבי פייסח הלפרין למה לא כתבת מאות אלפי תלמידי

  • כהמשך לדברי ראש כולל, אנו למדים כמה חרדים המגיבים למאמר, וכמה הם בקיאים בחברה החרדית.

  • מאמר נפלא עם המון כבוד לשני הצדדים ממש נדיר.

    חבל שיש כאן מהמגיבים שלא יודעים להעריך את הכתיבה היפה ואת גדלות הכותב.

    • כבוד לשני הצדדים עם הנחה שבעצם פשוט וברור יש בעיה הלכתית לעלות להר הבית אלא שאת העולים זה פחות מעניין כי הראש שלהם פחות בקטע ההלכתי וזה דבר שמסעיר רבים מהמגיבים אחרי שיש להם ריאקציה מאנשים שונים שבמשך שנים מתיימרים להבין משהו שחוזרים ומשננים שיש איסור הלכתי לעלות להר הבית בלי קשר.
      וטבעי שמאמר כזה שלא רק שטוען שיש איסור אלא אפילו טוען שאין בזה דיון ואין בזה שני צדדים ובעקבות כך מניח שאלו שכן עולים ולא מסכימים עם האיסור שהוא סבור שפשוט שיש עושים זאת כי לא ממש מעניין אותם דקדוק ההלכה.
      בקיצור מדובר במאמר שפשוט לכותב שדעתו היא היחידה בעולם ואין מצב שמישהו קורא את ההלכה אחרת ממנו, ולכן מי שחולק עליו בהלכה בהכרח שלא מעניין אותו הלכה – לזה אתה קורא לכבד??

  • תודה רבה! אכן מאכזב לראות כיצד אנשים מבקרים מאמר על פי הכותרת, בלי לנסות ולהבין את תוכנו.

  • יש כאן נקודות של אמת בבירור דרך של הציבורים השונים בהעמדת המרכז בעולם הרוחני או ההלכתי, אבל יש נקודות שלענ"ד אינן נכונות.
    הרב טען, שהעלייה היא וולגריות דתית ואין הוא מאשים חלילה את הרבנים ואם כן מה מניע אותם? ועונה: פוליטיקה של זהות רוחנית אל מול הזהות הכללית שיש במרחב.
    אני מכיר מאוד מקרוב את גדול הפוסקים הללו, הרב ליאור. הטיעון הזה מעניין אותו כשלג דאשתקד. אז מה מניע אותו? הטיעון הלאומי של כיבוש ההר – אצלו הוא טיעון דתי של מצוות יישוב הארץ. חד וחלק. אין ולא מעניין אותו כלום חוץ משולחן ערוך [אני נאמן למילים הללו לגמרי שאלו עוד מתלמידיו הקרובים, הוא יותר מחרדי ביחס להלכה], אלא שהשולחן ערוך מכיל עוד חלקים. זה לא הרב מדן אבל זה כן הרב ליאור ועוד רבים.
    איך קוראים לזה? אני חושב שהרב ליפשיץ יאמר שזו זו הוולגריות הדתית. או שלא נגע כלל בנקודה.
    אדגיש שאני מבין היטב שהרב הכותב לא מחפש את המניע הגלוי אלא את הנסתר, ולענ"ד זהו גם המניע הנסתר של רבים מהעולים. ואני מודה שאכן יש בזה תפיסה דתית יותר מגשימה, אך אינני אוהב את הביטוי וולגרי, הוא מקטין את שאר המימדים של התפיסה הנ"ל שמחבבת מאוד את הריאליות שבמציאות.

    • לא טענתי שאת הרבנים הללו מניעה פוליטיקה של זהות. הוצאתי את תלמידי החכמים מן המשוואה!

  • הדבר הכי הכי חשוב נעדר מהדיון.
    שפך הדם של בני א-ל חי, ע"י מרצחים,
    כתגובה ישירה לעליה להר הבית.
    האם בשביל גרם של תחושת עצמאות וריבונות מזוייפת, מותר לסכן יהודים?
    מי לוקח על עצמו את האחריות?

  • לכבוד הרב

    המאמר כתוב בצורה מאוד מרגשת אנשים קוראים את הכתבה בצורה מאוד שטחית

    ואינם מבינים מה היא קדושה אמתית כשאני קראתי את המאמר התרגשתי מאוד

    פעם ראשונה הרגשתי שאני באמת כואבת על החורבן

    • תודה רבה!

  • יש הרבה מה לכתוב, אבל אתעכב דווקא על דבר שולי "הרב" טוביה שגיב, למיטב ידיעתי אינו רב ואף אינו שומר תורה ומצוות. מדובר במהנדס שהמציא תיאוריה חסרת בסיס ומנותקת מכל הקשר עם המציאות.
    שיטה שאין צורך להתייחס אליה.

    • כפי הנראה ידיעתך אינה טובה. ר' טוביה שגיב איננו מהנדס אלא אדריכל והוא יהוד, ירא שמים ובר אוריין. יש גבול לכמה ששנאה מקלקלת את השורה. אגב, גם לרב גורן שהנכנסים להר נסמכים עליו, הייתה תיאוריה אחרת באיתור מקום קודש הקודשים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל