כנערים בתחילת דרכם בישיבה קטנה, השנה בה נחשפנו ללימוד ישיבתי מעמיק ראוי לשמו, כאשר תלמיד היה מאריך לתהות סביב נקודה בלתי רלוונטית בעליל בסוגיה, היה הר"מ שלנו – מוותיקי וזקני הר"מים בבני ברק, מפטיר בציניות חביבה: "שאל את החוקרים באקדמיה, הם יגידו לך מה היה צבע הגרביים שגרבו האמוראים". כך התוודענו לעובדה המאלפת שלפחות בכך עוסקים שם, ואינם מכלים את זמנם לריק ולבהלה.
אלא שבאמת יש לשאול, האמנם הבוז העמוק הזה מוצדק? האם באקדמיה מבררים רק פרטים טפלים כאלה ואין להם שום דבר חשוב יותר לומר לנו? אולי ושמא אם נכיר מעט מה לומדים שם, יופרה במשהו לימוד הגמרא שלנו בבית המדרש?
האמנם הבוז העמוק הזה מוצדק? האם באקדמיה מבררים רק פרטים טפלים כאלה ואין להם שום דבר חשוב יותר לומר לנו? אולי ושמא אם נכיר מעט מה לומדים שם, יופרה במשהו לימוד הגמרא שלנו בבית המדרש?
בפשטות, הלימוד הישיבתי והמחקר התלמודי האקדמי הם קוים כמעט מקבילים, ללא נקודת מפגש אפשרית ביניהם. באופן רשמי הם עוסקים באותו טקסט תלמודי, והנה כבר חטאתי בהטיה לכיוון האקדמי, שכן בישיבות לא לומדים 'טקסט' ואף לא 'תלמוד', אלא גמרא. אך מעבר לחיבור היסודי העומד בבסיס העיסוק – הלא הוא התלמוד הבבלי, אין כמעט שום מכנה משותף בין העולמות.
בן הישיבה עמל להבין את דיני הגמרא ואת עומק סברותיה, הוא עסוק בישוב סתירות בין הסוגיות שהעמיסו הראשונים והאחרונים, והישג אמיתי עבורו הוא פיצוח והבנת המהלך הלוגי בגמרא. אין מאושר ממנו כשהוא חש שהסוגיה יושבת היטב במוחו, מסתדרת בינה לבין עצמה ועם חברותיה במרחבי התלמוד שהוא כבר הספיק להכיר.
חוקר התלמוד, לעומתו, אינו מתעניין באלה כלל ועיקר, והשגת פענוח כזה לא תקדם את מחקרו במילימטר. אותו מעניינות הנסיבות ההיסטוריות שזימנו את הסוגיה אל בית המדרש בסורא או בפומבדיתא, והמניעים הגלויים ובעיקר הנסתרים שהניעו את האמורא להגיב כפי שהגיב, ואף לפסוק כפי שפסק. מיד כשהוא ניגש אל הטקסט הנבחר, הוא מסמן את הדמויות הפועלות בסוגיה, מסווג אותן לזמניהן ואזור מחייתן, חוקר אחר נסיבות התקופה והקשר שלהן לנושא הסוגיה. הקושיה החמורה ביותר מבחינתו היא איך יתכן שאמורא בן הדור השלישי מופיע לאחר אמורא בן הדור החמישי.
אם הוא יפגוש בתחנת הרכבת בחור ישיבה רציני, שבדיוק עמוד גמרא זה פתוח לפניו ומצחו מכווץ במאמץ אמיתי, ויחליט להטרידו בשאלה חמורה מעין זו, יביט בו הבחור בתמהון אין קץ ובחוסר הבנה מוחלט. לא רק שהקושיה כלל לא עלתה במוחו של הבחור ואף עתה אינה מטרידה אותו, הוא גם לא ממש 'סגור' על הנחות המוצא. מניין לך שזה אכן דורו של האמורא המדובר? ובכלל, לא זכרתי שהוא הדובר כאן. למה זה משנה?
בנוסף עוסק החוקר בביקורת הנוסח, מה שמכונה 'הביקורת הנמוכה' (מחקר התוכן הרחב מכונה 'הביקורת הגבוהה'). לא שייך בכלל להתחיל 'לחקור' סוגיה, לפני שעיין בעדי נוסח – בכתבי היד ובצילומי הדפוסים הקדומים, וכן במקבילות בספרות חכמים, בירושלמי, במדרשי ההלכה ועוד. אם לא ברור מהי האות הכתובה כאן, אין עדיין מה להתקדם במחקר. את בן הישיבה זה מעניין מעט מאוד, ודי לו במה שזימנו לו האלמנה והאחים ראם על הגליון, הגהות הב"ח, ר"ב רגנשבורג ומסורת הש"ס. בעלי נטיה דווקנית יקפידו גם על הגהות של היעב"ץ, הרש"ש, ועוד חכמים המצויים במדורי ה'אותיות הקטנות'. גם על מתקפה מהתחום הזה מצד האקדמאי, יגיב תלמיד הישיבה: "אדוני! לא נזקקתי להשערה הזו".
כתוצאה מתיאור מצב זה, יושבות שתי קבוצות של יהודים ועוסקות בתחום זהה, ולא מתקיימת ביניהן שום הפריה הדדית. האם אין כאן החמצה כלשהי? בנושא זה ננסה לדון במאמר שלפנינו. ברם, אנו ניגש לסוגיה וננתח אותה מכיוונו של הלומד הישיבתי, בנסותנו להבין האם יש לו מה לקחת מן המתודות של עמיתו האקדמאי חוקר התלמוד. החוקר מצדו לא יטול שיטות לימוד מבן הישיבה גם אם ירצה, שכן הן אינן עומדות באמות מידה אקדמיות. גם אם יעשה כן הרי יהיה זה לצד עיסוקו האקדמי, ולא באמת יוכל להשתלב בו. מכל מקום, ענייננו הוא בעולם הלימוד, אליו מיועדות פנינו ואותו אנו מבקשים להשביח או לשמר, תלוי במסקנת הדיון.
משכך, אין ענייננו כעת בבירור מדוקדק מה באמת חוקרים הסטודנטים במחלקות לתלמוד כיום, והאם כבר מיצו מתודות מסוימות ועברו להתמקד באחרות. אנו ננסה לברר אלו כלים יכולים אנו, לומדי הגמרא בעיון, לאמץ מפיתוחו של מה שמכונה 'מחקר תלמודי' במובן הרחב ביותר, מאז יסוד האסכולה הזו ועד ימינו, מבלי להיכנס לפרטים שאין בהם עניין לשאלה זו, ולה בלבד.
את מי מעניין ההיבט ההיסטורי?
לכאורה, שימוש בכלי המחקר הדידקטיים בהם משתמשים אקדמאים על מנת לפתח סוגיה על פי סדר היום הישיבתי, משול לניסיון למלא צלחת מרק באמצעות פטיש ומברג. מה שמעניין את זה אינו מעניין את זה. למעשה הם כלל אינם לומדים את אותו נושא. בן הישיבה לומד את הגמרא, ואילו החוקר לומד על הגמרא. בן הישיבה מנסה להבין מה רוצה ממנו הגמרא, ואילו החוקר מנסה להבין איך היא נוצרה ומה היא מלמדת אותו על התקופה.
לימוד הגמרא והבנת מהלך הסוגיה עד למסקנת ההלכה הוא עיסוק בדבר ה', עליו מברכים ברכת התורה, והוא אכן חיינו ואורך ימינו. מחקר היסטורי על יהדות בבל הוא עניין לשעות הפנאי אם ישנן כאלה, ואין בו כל מצווה מיוחדת
ממבט תורני אין ספק כלל איזו משתי הגישות הללו עדיפה. לימוד הגמרא והבנת מהלך הסוגיה עד למסקנת ההלכה הוא עיסוק בדבר ה', עליו מברכים ברכת התורה, והוא אכן חיינו ואורך ימינו. מחקר היסטורי על יהדות בבל הוא עניין לשעות הפנאי אם ישנן כאלה, ואין בו כל מצווה מיוחדת. לעתים קרובות הוא גם אינו מניח כהנחת מוצא את קדושתו של התלמוד, ורואה בו בכלל מקור מידע חשוב על תרבות יהודית בבלית של העת העתיקה בואכה ימי הביניים. יעסוק אם כן החוקר בשלו , ובן הישיבה יעמול בתורה ויהגה בה. מה לתבן את הבר. בזאת לכאורה תם דיוננו.
אלא שאם אמנם כה נחרצים אנו במסקנה זו, עלינו למחוק כמה וכמה דיבורי המתחיל בתוספות, למשל את אלה העוסקים בשאלות של זיהוי אמוראים ברצינות גמורה, תוך קושיות ותירוצים, משא ומתן עד המסקנה, ממש באותו אופן בו הם מפלפלים בליבת הסוגיה. כך גם זיהוי מקומות או הבנת נסיבות מעשים המסופרים בגמרא. אם מה שחשוב הם רק הסברות והדינים, הקושיות והתירוצים, מה לנו לדון האם רב אדא בר אהבה ראה את רב או לא, והאם היו שני רב נחמן בר יצחק או אחד?
אך לא עם התוספותים הללו יש לנו בעיה, אלא עם הגמרא עצמה. אם אכן כל מה שמעניין הוא המשא ומתן התלמודי, בשביל מה בכלל הובאו כל הדיונים בין האמוראים בצורת השתלשלות הדברים בבית המדרש ומחוצה לו? מהלכים לוגיים ניתן להציג בצורה מופשטת יותר.
הגמרא נערכה כפרוטוקול של הדיונים בישיבות בבל, בצורה דינמית, חיה ותוססת, ולרוב ממש בצורה סיפורית על שיחות בין החכמים, בבית המדרש בשעת הלימוד, ולעתים אף בחייהם האישיים, ואינני מתכוון למעשים המסופרים בגמרא לשם סיפור המעשה, אלא בתוך הסוגיות ההלכתיות עצמן: "אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר מאי מילי מעלייתא, אמר ליה, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך… א"ל, מתניתין היא, הי מתניתין, א"ל, לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל, אם נהנית משלמת מה שנהנית" (ב"ק כ ע"א).
נראה שחשובה לגמרא הכנסת הלומד אל תוך אווירת בית המדרש, כדי לתת לו להקשיב ישירות לאמוראים הלומדים ומלמדים תורה את תלמידיהם היושבים לפניהם וגם את בני כל הדורות עד אלינו. הגמרא עצמה מדגישה אפוא את הפן ההיסטורי של הדיון התלמודי. כאשר אנו מבודדים מתוך הסוגיה רק את הטענות העקרוניות, אנו מתעלמים מחלקים נכבדים מכל סוגיה. נותר לנו להבין: מדוע באמת חשוב לגמרא לשמר את הפן ההיסטורי של הדיונים?
חשיבותו של ההיבט ההיסטורי
בראש ובראשונה, להיבט ההיסטורי של הסוגיה יש השלכות פרשניות ברורות. אם אנו נתקלים בסתירה בין סוגיות, האפשרות הראשונה היא לומר שיש כאן מחלוקת. אם נדע את שם החכם שאמר את הדברים כאן וכאן, האפשרות הזו עשויה להידחות על הסף. דיונים רבים בגמרא מנסים לברר מי אמר מה, כדי להבין האם מדובר בסתירה, ויש צורך לעשות "אוקימתא" על אחד המקורות, או שמדובר באמירות של חכמים שונים, ואם כן, במחלוקת, כלשון הגמרא: "גברא אגברא קא רמית?".
גם לנסיבות היסטוריות עשויות להיות השלכות הלכתיות ממשיות. רבי ינאי אמר "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" (סנהדרין כו ע"א), האם יש כאן היתר לזרוע בשביעית מפני הפסד ממון או שמדובר בגזירה שיש בה פיקוח נפש או קרוב לכך? כדי להבין זאת עלינו להכיר את תקופתו של רבי ינאי ואת גזירת הארנונה שהייתה במקומו. בדומה לכך, הרמב"ן ובעל המאור (בתחילת פרק לולב הגזול, סוכה לא ע"א) נחלקו בגדרי "מצווה הבאה בעבירה" בארבעת המינים, בפרשנות דברי רב הונא לסוחרי ההדסים בבבל, כאשר חלק מהדיון נוגע לשאלה האם בעלי הקרקעות הנגזלים בבבל של אותה תקופה היו יהודים או גויים, זאת על פי הערכת המציאות ההיסטורית (ראו מלחמת השם לרמב"ן שם).
הבנת המציאות המתוארת בגמרא עשויה להשפיע על קביעת ההלכה למעשה. צורות של כלים, אופנים של ביצוע פעולות, מהי רדיית הפת, כיצד פעל הסילון בטבריה, מה היו שימושיה של חצר משותפת, מהי צורת הפתח המתוארת בגמרא, מהי חנות וכיצד נראתה מערת קבורה
גם הבנת המציאות המתוארת בגמרא עשויה להשפיע על קביעת ההלכה למעשה. צורות של כלים, אופנים של ביצוע פעולות, מהי רדיית הפת, כיצד פעל הסילון בטבריה, מה היו שימושיה של חצר משותפת, מהי צורת הפתח המתוארת בגמרא, מהי חנות וכיצד נראתה מערת קבורה – כל אלו משפיעים באופן ישיר על הבנת דיני שבת, נר חנוכה, עירוב ומזוזה, וטומאת כהנים. בפרטים רבים כאלה דנו הראשונים, נחלקו בהם ובהתאם נחלקו להלכה. פרטים לא מעטים לגבי התרבות החומרית של חז"ל נחשפים במחקר עד היום. אין זה רק "צבע הגרביים של האמוראים", אלא שאלות עם השלכה הלכתית מובהקת.
את ההלכה למעשה אנו נפסוק על פי השו"ע והפוסקים, אולם את הבנת שורשי הדינים, שלשם כך אנו לומדים גמרא, נבין טוב יותר ומדויק יותר ככל שנדע על מה ובאלו נסיבות אמרו האמוראים את מה שאמרו. ויתכנו מכך גם נפקא מינות למעשה ממש בפסיקה בת ימינו, שהותירו לנו מן השמים להתגדר בהם. דוגמא קטנטנה היא הדיון על אופיו של חדר מדרגות משותף, האם הוא מקביל לחצר של הגמרא, ומכך השלכה ישירה על שאלת מיקומו של נר חנוכה.
בנוסף לכך, הכרת והבנת סיפור הרקע של הסוגיות הנלמדות, מוסיפה הרבה לחוויית הלימוד. לפני כאלף שנים, נשאל רב שרירא גאון ראש ישיבת פומבדיתא שבבבל, על ידי חכמי קירוואן שבתוניסיה, מה היו נסיבות חיבור המשנה והגמרא. הוא ענה להם באגרת ארוכה, ובה ירד לפרטי הפרטים של סיפור השתלשלות ההלכה, עד לציון תאריכי פטירתם של גדולי האמוראים ולעתים אף היום בשבוע. מה היתה מטרתו של רב שרירא, שוודאי לא ביקש לכלות את זמנו לריק במחקר היסטורי לשמו? לכאורה הוא ביקש להראות לשואליו, שהתלמוד הוא חיבור אותנטי המבטא דורות של לימוד חי ותוסס, מה שנותן ללומד תחושה וחוויה מרוממים בהרבה מאשר שינון יבש של מהלכים נטולי פנים, צבעים וריחות.
נסיונות לשילוב מחקר בבית המדרש
נסקור עתה על קצה המזלג כמה נקודות ציון אקראיות בהתפתחות הדיון הזה בדורות האחרונים.
שאיפה לקרב בין העולמות, עולם עמל הלימוד העיוני המעמיק בשורשי הסוגיה, ועולם המחקר על כליו הפילולוגיים, ההיסטוריים וכדומה, הדריכה את מנוחתו של יהודי מיוחד לפני כמאה שנה. רבי אברהם אליהו קפלן הצעיר, בוגר ישיבת סלבודקה ויורשו של הרד"צ הופמן בהנהגת בית המדרש לרבנים בברלין, הגה רעיון נועז ופורץ דרך, לפרש מחדש את התלמוד הבבלי. במאמר ההקדמה הוא קונן על ההפרדה המוחלטת השוררת בין עולם המחקר התלמודי לעולם הישיבה, ומנה מטרה זו בין מטרותיו בכתיבת הפירוש. למרבה הצער הוא הספיק לכתוב רק את ההקדמה ולפרש את תחילת מסכת ברכות, לפני שנדם לבו על שולחן הכתיבה, בעת שישב להתיר עגונה.
חילול הקודש בידי חוקרים שאינם רוחשים כבוד לתלמוד ולחכמיו, יצר אנטגוניזם וחשש מוצדק בקרב הלומדים. ישנה תחושה בטוחה יותר בשקיעה בלימוד מנותק מההקשר ההיסטורי, שכך אין מאיימת על טהרת הלימוד חרב המחקר המתהפכת
בן זמנו הבוגר ממנו עשה עבודה נפלאה בתחום, אלא שאת חיבורו לא כיוון על תוך בית המדרש. רבי יצחק אייזיק הלוי, בעל דורות הראשונים, יצא לחקור את השתלשלות יצירת המשנה והתלמוד, מתוך מגמה להכות על קודקודם של אנשי חכמת ישראל, מהם יהודים טובים שלטעמו טעו מאוד, ומהם חוקרים מבזי חכמים מתוך בורות וגם מתוך תפיסת עולם מעוותת וזלזול בתורה ובעם ישראל.
רי"א הלוי בבקיאותו המדהימה בספרות חז"ל, יחד עם חריפותו העצומה וכוח פלפולו, צלל במים אדירים ודלה מרגליות ופנינים מלוא חופנים. הוא הוכיח במישור את קורות ימיהם של חכמי ישראל, התנאים והאמוראים, מתוך קדושה ואמונת חכמים מוחלטת, ועל פי אמות מידה מחקריות (אם כי לא אובייקטיביות, שכן מגמתו ברורה ומוצהרת). בכך הצליח להציב מסלול ישר ובטוח להבנת מרחבי הש"ס בצורה ריאליסטית, תוך שהוא משיק לכך את לימוד הסוגיות עצמן ועושה שימוש נפלא בשילוב העולמות והמתודות הללו. ההוגה בספריו ומתאמץ להבין את הסוגיה שבה הוא דן, ולא מרפרף עליה כאילוסטרציה בלבד למחקר ההיסטורי, יוצא נפעם מפירות השילוב בין תחומי העניין הללו.
אולם בית המדרש הקלאסי ברובו המוחלט לא ספג את השיטה הזו, מלבד יחידים כמו רבי ראובן מרגליות בחיבוריו יוצאי הדופן. ההתעלמות מגישה משלבת זו אינה רק מתוך הרגל או מתוך חוסר היכרות, אלא במידה מסוימת הינה הבעת התנגדות לשילוב הזה כמתודה. עולם המחקר עודנו מאיים תודעתית על הישיבה. חילול הקודש בידי חוקרים שאינם רוחשים כבוד לתלמוד ולחכמיו, יצר אנטגוניזם וחשש מוצדק בקרב הלומדים. ישנה תחושה בטוחה יותר בשקיעה בלימוד מנותק מההקשר ההיסטורי, שכך אין מאיימת על טהרת הלימוד חרב המחקר המתהפכת, שלא אחת היא חורצת לשון לעגנית וצינית כלפי תמימותו של הלומד.
למרות ההבנה לתחושות אלה, ההפסד הוא שלנו. פענוח נכון של חידות בסגנונו של ר"ר מרגליות, מלבד שהוא משובב לב, הוא חשוב לחיבור ולחוויה האותנטית של צעירים רבים, וגם של בוגרים ומבוגרים, שיכול להפרות ולגוון את עולם הלימוד בהרבה עניין וצבע. הוא גם תורם ישירות להבנת הסוגיה ומתרץ קושיות, כמבואר למעיין בספריו.
בעולם הישיבות התיכוניות הציוניות קמה בשורה ברוח זו לפני כמה עשרות שנים, וכונתה בשם 'שיטת הרבדים'. ההמצאה גררה פולמוס נוקב בתוככי העולם הציוני דתי, שהעולם החרדי כמעט ולא נחשף אליו. מפתחי השיטה הדגישו את שכבותיו ההיסטוריות של התלמוד, וכיוונו את הזרקור אל 'שכבת הסתמאים', החכמים שאינם מופיעים בשמותיהם, אלא סותמים וחותמים את הסוגיה. צביעת כל סוגיה בצבעים שונים, הציטוט הקדום יחסית, הפרשנויות המאוחרות יותר, ומשפטי הקישור השייכים לטענתם לעורכי התלמוד, אמורה הייתה לחבר את התיכוניסטים ל'טקסט' שקיבל פנים וריחות, כך שגם אם לא ממש עקבת אחרי הדיון המייגע, לפחות יש לך ביד סיפור מעניין. בד בבד, השיטה הזו גרמה להרגשה שיש כאן רצון להאניש את התלמוד ולהורידו מקדושתו האחידה, כאילו יש בו 'תוך וקליפה', סמכות מוחלטת מצומצמת יותר, לצד עריכה אפשרית שאינה מחייבת להלכה חלילה באותה מידה. חשש אחר התמקד בצורך להפריד בין עיקר וטפל, שמא הלומד יתלהב מהמעקב אחרי הצבעים השונים אבל יאבד עניין בציר הדיון עצמו. כך, שוב נסיון שביקש להאהיב את לימוד הגמרא על צעירים שלא הצליחו להתחבר אליו, יצר במקביל חששות והסתייגויות.
שאלת בירור הנוסח
נתעכב עוד מעט על שאלת בירור הנוסח שהוזכרה בתחילת הדברים. לעומת המחקר ההיסטורי הכולל, שנדמה שהוא זוכה להתעלמות בבית המדרש, דיון עקרוני בשאלת אימות גרסאות, האם ראוי הדבר אם לאו, מונח על השולחן בבית המדרש. ידועה גישתו של החזו"א, שאין ענייננו בבירור הנוסחאות האותנטיות, אלא אנו לומדים את התורה כפי שהיתה לעיני רבותינו לאורך הדורות, וגם אם יוכח שהיה שיבוש בגרסה, אין לנו אלא מה שזימנו משמים לפני רבותינו. אמנם ישנן גישות אחרות, ויש גם חיבורים שנכנסו לארון הספרים בבתי המדרש הקלאסיים, מראשון מדקדקי גרסאות התלמוד, רר"נ רבינוביץ בעל 'דקדוקי סופרים', ועד מגיהי הספרים שהוכנסו אל כרכי הגמרות המצויות. יש לציין את החיבור שהפתיע בתחום הזה, מהדורת פרנקל של הרמב"ם, שיש בה כמה רכיבים של מהדורה מדעית, ודאי בתחום הנוסח על פי כת"י ודפוסים שונים. מהדורה זו כבשה את מדפי הרמב"ם לחלוטין, עד שקשה למצוא כבר רמב"ם ישן יותר. האם מהדורה כזו על הש"ס יכולה היתה להתנחל בצורה דומה?
כאן טמונה שאלה הגותית של ממש, האם אנו לומדים את דבריו ההיסטוריים של רב אשי, או שאנו ממשיכים את שלשלת הדורות כפי שסבבו מן השמים. האם התורה שבעל פה היא אלוקית במובן שיחסנו אליה הוא כאל דבר ה' הדובר מגרונם של החכמים, או שמא גדולתה של התורה הוא דווקא באמת האנושית שהיא מביאה לידי ביטוי, ואין לנו אלא דברי החכם כפי שאמרם הוא. סוגיה רחבה זו יסודותיה במעשה תנורו של עכנאי, הכרזת "לא בשמים היא", ועוד מעשים נוראי הוד בגמרא, ודברים כדרבנות מפי הראשונים והאחרונים, ואין כאן המקום להאריך בה.
לסיכום, ישנם חששות הסטורים וגם חינוכיים כיום, מעיסוק יתר בהיבטים המחקריים של התלמוד, שהביאו להתרחקות מכל השדה הזו והתכנסות בלמדנות עצמה, תוך כמעט התעלמות מה'סיפור' של הסוגייה. נראה שיש מקום לאזן מעט, ולהחשף בזהירות לבית המדרש החי והתוסס של רב אשי ורבינא, רבא ואביי, רב ושמואל, מתוך היכרות כלשהי עם תקופתם, פועלם, התמודדותם עם המרחב היהודי והנכרי סביבם, ותחומי עניין משיקים לאלה. להיכרות כזו יש טעם במידה שהיא אכן מפזרת מעט את הערפל האופף לעתים את סיפור הסוגיה כפי שסופר לנו על ידי חכמינו, כדי שיהווה את המנגינה והטעם של מילות הקודש של הסוגיה עצמה.
תמונה: Bigstock
יפה מאוד. לכן אני אוהב להציץ בשטיינזלץ כדי להבין יותר טוב. הוא מביא שם תרשימים של מבנים, עצים וכדומה דבר העוזר לי להבין על מה חזל דיברו
זה אכן חשוב אבל זה לא המחקר התלמודי.
מה עם תרי רב כהנא והאם רב כהנא היה כהן או לא או תרי רב אדא בר אהבה ועוד או למשל איך זה שרש"י גורס כך ותוספות אחרת אם לא שיש את כתב יד וטיקן או מינכן או פירנצה או למשל המגיד משנה מביא רמב"ם ואין רמב"ם כזה אבל ברמב"ם קדמון יש גירסא כמו המגיד משנה, גולשי צריך עיון כבר הספיקו להכיר אותי שאיני עושה הנחה לאיש יום אחד אני תוקף את החסידים יום אחר את הליטאים יום אחד את הקנאים ויום אחר את המזרחיסטים, כך למרות שבחלק מסויים בחברה החרדית מתנגדים מכל וכל לשיטה הזאת אני חולק עליהם חד משמעית
קשר נסיבתי – https://www.youtube.com/watch?v=lUvdQnNvCvc
ממולץ בחום, ההצגה היפה ביותר (בעיני) של הבדלי הגישות בין המדעי והתורני.
שניהם היו מדהימים.
יישר כח. על הצורך במאמר כזה הערתי במאמר בנושא קרוב: https://iyun.org.il/article/torah-umadda/ (הערה 11). הצגת זווית יפה מאוד.
אולי עיקר חסר מן המאמר – הרב י"י ויינברג. ראה כדוגמה קלאסית את מאמרו חקירת המקורות להלכת עידית בשרידי אש
חש שההצגה של הלימוד האקדמי חסרה מעט, ואולי ישנה היכרות רק עם שיטתם של חוקרים שאינם יראי שמים.
ישנם חוקרים שמשתמשים בכלים המחקריים בשביל להבין טוב יותר את מהלך הסוגיה, ומתוך כך גם להבין את פסק ההלכה טוב יותר.
שמעתי גם על חוקרים שאין שיעור שאינם מצטטים מן הראשונים על הסוגיות שהם מלמדים.
כדאי להכיר גם את החוקרים יראי השמים, ולראות איך הם מצליחים לחבר בין העולמות.
למחאקער, הוצאת לי את המילים מהפה
בתור מי שבא מעולם המחקר – וממשפחה שמזה כמה דורות מנסה לשלב בין תורה למחקר – אני מברך על הכותב שניגש לסוגיה חשובה זו.
אבל נראה לעניות דעתי, לפחות מהכתוב כאן, שהוא בקושי מכיר את עולם של החקר התלמוד של ימינו, שפנים רבים לו, שרק בחלקם המאמר נוגע.
כמה דוגמאות – מחקרים כזה של הרב יהודה פליקס והרב פרופ' דניאל שפרבר מעשירים לאין ערוך את הבנתנו בחיי היום יום שמשתקף בסוגיות, כך שניתן להתחיל את הדיון הלמדני מתוך הבנה למה היה חשוב לחז"ל לברר, למשל, למה הזהב קונה את הכסף. בשנים האחרונות חוקרים לומדים את ההווי הבבלי בדרך שמנהירה הרבה מאד עניינים. בירור השתשלות הסוגיות, בין אם ע"פ דרכיהם השונות של הפרופסורים דוד וייס הלבני, שמא פרידמן או ירחמיאל ברודי, ושלל תלמידים, מנהיר את השתלשלות הסוגיות לאורך הדורות, מה שמאיר באור חדש את הדיונים המעמיקים של הראושנים. שלא נדבר על מחקריו של הגאון פרופ' שאול ליברמן ז"ל – שכל רז לא היה אנוס ליה, הן בחז"ל, הן בתורת הראשונים, כפי שרואים מכל עמוד ועמוד של פירושו על התוספתא.
וכן דוגמאות למכביר.
כמו למשל, חוקרים המנהירים את היופי הספרותי בעיצוב דברי חז"ל בצורה שמעמיקה את הבנתנו. חוקרים המסבירים איך סתמא דגמרא הצליח לבנות דיונים אדירים משברי המסורות שהגיעו לידיהם של החכמים. ועוד ועוד.
כן – חוקרים יוצאים מההנחה שהגמרא והמדרשים הם מעשי ידי אדם, בכל המובנים. ויש להם תפיסות על התפתחותה ההיסטורית של ההלכה שלפעמים שונות למדי מדעות הרוווחות בישיבות. אבל כמעט כל החוקרים – והחוקרות – שאני מכיר ניגשים לעבודתם מתוך יראת כבוד למפעל האדיר של חז"ל והראשונים, בהתפעמות מהאושר הנמצא בו – ומעניין עמוק וכן לנגזרות המוסריות, ערכיות ורוחניות העולות מהלימוד.
ולבסוף רוב החוקרים שאני מכיר מאד מעריכים ומקבלי השראה מהאהבה ללימוד תורה השוררת בעולם הישיבות – ורואים את עצמם גם הם כאוהבי התורה.
בתודה על הדיון,
שבת שלום
בשולי גלימתו של פרופ' מירסקי, אבקש להגיש דבר חשוב שהוצג באופן לא מדויק בכתבה:
מטרת החוקר התלמודי היא להבין את הסוגיה !
בכתבה הוצג כאילו מה שמחפש החוקר זה את כל מה שמסביב ומחוץ לסוגיה ואין הדבר כן.
החוקר מבקש להבין מה בדיוק הייתה דעתו של אמורא זה והשני וכו' ומה המהלך של הדיון וכן על זה הדרך.
אמנם החוקר משתמש בכלים אחרים ובדרכים שונות מהמקובל בבית המדרש, אבל מטרתו זהה.
אוסיף ואציין כי אחד מחוקרי התלמוד יראי השמים ששוחחתי איתו אמר לי בערך במילים אלו:
"כל שיטת מחקר שקיימת באקדמיה נמצאת כבר בראשונים !
ואם אינה נמצאת בדברי הראשונים, צריך עיון על המחקר….".
ר"ל, שהמתודות בהן משתמש החוקר כלל אינן חדשות וזרות למסורת הלימודית של ביה"ד. ומי שבקיא באמת(!) בפירושי הראשונים [ולא רק למד אותם על חמשת הדפים הראשונים במסכת…], יודע שהשיטות הללו קיימות רק שבביה"ד הן לא הפכו להיות המתודות המרכזיות בהם משתמש הלומד.
הפעם לא ישר כח על המאמר, הבעיות כאן בקשר לאקדמיה הן שתים ראשית דור ששופט את שופטיו באדדמיה יש פוזה הם חשבו אנחנו יודעים בלימוד מכל סוג הבסיס הוא ענווה אני לא יודע ואני מקשיב למי שאני לומד ממנו לא באתי לחוות דעה לא לומר "איפה זה פוגש אותי" קודם לדעת שאני לא יודע ולכן לומד. שנית אנחנו עם הספר ואנחנו מניחים שיש ספר ולא ערמה של גזירות שמישהו גיבב המילה מסכת מופיעה בתנ"ך פעם אחת אצל שמשון ופרושה שזירה או אריגה עורכי הש"ס שזרו תורה מדורות שונים ליחידה אחת שלימה כמו שאנחנו יכולים לומר שיש בנושא מסוים מחלוקת בין הרב עובדיה זצ"ל לחזו"א למרות שמעולם לא נפגשו ואמירה זו היא אמת גמורה למרות שהם מעולם לא התווכחו פרונטלית, באקדמיה טורחים לפרום את השזירה בדומה לביקורת המקרא. נכון שידע כללי יכול לעזור ולהעשיר אבל זה לא קשור לגישה אקדמית .כאן יש נדבך נוסף אם אדם יבוא לחקור את החוקה האמריקנית הוא יטען א"א שג'פרסון התכוון למה שפסק ביהמ"ש העליון באמריקה כי בהקשר ההסטורי המסויים זה לא שייך תורתנו מניחה שהיא תואמת לכל זמן וכמו שאצל האמריקנים החוקה היא בסיס לפסיקה למרות הכל לא תהא כוהנת כפונדקית!! אדם צריך לדעת אם הוא חושב שהתורה תלויית הקשר ידע שהוא הסטוריון ולא אדם מאמין ואילו המאמין סבור שהמחבר ( הקב"ה למי שלא מבין, דרך חכמי התורה ) רואה כל הדורות ותורתו שייכת לכל הקשר גם אם קשה לדעת מה הפירוש הנכון
יישר!
יש לציין את ההתקדמות שהחלה ברמב"ם פרנקל ונעצרה
כמודמה שלמרבה הבזיון הרמב"ם הנפוץ הוא של בר-אילן (עם כל ליקויי הצנזורה)
גם הש"ע המכונה פרידמן (מכון ירושלים ומורשה להנחיל וכד') נותן לנו נוסח קרוב למקורי,
ושוב המהדורות הנפוצות ובר-אילן נותנים לנו את הלקויות
עוז והדר שהיא קבוצה של חרדים מובהקת משתדלים להציג למעוניין מהדורה
מדויקת (מלבד הנאמנות לצנזורה… וכדי בזיון) אם יעיין באותיות הזעירות בשולי הדף.
יש לציין גם את מהדורות אור החיים ונ"ך שלהם.
אברכים חרדים עם ראש פתוח.
מהבחינה הזו יש התקדמות יפה.
יש גם קבוצות כמו מטמוני ארץ וכד' שמתאמצים להבין את המציאות שלומדים
כמדומה החל הזה בעל 'מעשה אורג' אברך מאנגליה שחקר איך נעשתה אריגה בימי קדם,
כדי להבין את המלאכות החל מגזיזה וניפוץ וליבון וכו'.
כמדומה שתגובה על צבע הגרביים תתקל בבוז.
נתקלתי במעין תגובה כזו בסוגיא בהגוזל עצים [ב"ק צט א] על ביטשא והסבר תוספות שבועט בתוך המים.
עדיין אפשר לשמוע ראשי כולל שחושבים לתומם שרבנו חננאל מבעלי התוספות ….
ומסקנות כתוצאה מזה.
אבל מתמעט והולך, כמדומה שהראש יותר נפתח לכיוון ההבנה המעשית.
בבר אילן לא יכולים להכניס מהדרות חדשות בגלל שיש על מהדורות אלו זכויות יוצרים.
ישר כח. אכן הבנת דברי הגמ' במציאותם, ובידיעת תקופתם, והדוברים ופועלם. היא נכונה. אבל לדעתי הסיבה שהחרדים כיום סולדים ממנה היא מפני שהיא חושפת לא פעם מסקנות שונות. דוגמה מפורסמת היא שיעורי תורה כמו כזית. איך אפשר לגלות ביום בהיר שזית הוא בגודל זית אחרי שכבר נהגו בשיעור גדול ואפ' במשקל 27 גרם. זה קצה הקרחון, וזה גובל בסופו של דבר בהמעטת ערך אותם הפוסקים וכו' כך שהסלידה לא נובעת מעצם השיטה אלא מהשלכתה.
סוגית או שאלת ההתעסקות והסיוע במחקר התלמודי מדעי ושילובו בלימוד בבית המדרש ,היא אכן סוגיה מעניינת ונדרשת ויש שיאמרו מה לתבן את הבר ושאלה זו נכונה גם לגבי לימודי תנ"ך
ובפרט תיאור הבריאה בספר בראשית בששת ימי המעשה מול תאוריות מדעיות על המפץ הגדול ותגליות ארכיאולוגיות וממצאים ארכיאולוגים דל מאובנים המוערכים בני צאות מליוני שנים וכבר יש אנשים שומרי תו"מ שמנסים ליישב את הסתירה בין תיאור הבריאה בספר בראשית לבן גילויי המדע ,אך לענ"ד בהחלט יש לחשוב איך להשתמש במחקר התלמודי המדעי וצריך לתת את הדעת איך לעשות בכך שימוש מושכל ולדעת איך לבור את המוץ מן התבן כדי שחלילה לא נכניס דעות כפרניות שאין להם מקום בבית המדרש.
תודה הרב, נהנה כל פעם לראות שאתה ממשיך להתחדש.
שתי הערות.
א. ההבדל בין הגישות הוא עמוק והוא ביחס לשאלת "המוסר". הלומד התורני מכל גווני בתי המדרש כולל כולם עסוק בלהשתנות, בלהיות אדם אחר. באקדמיה ישנה הפרדה טוטאלית בין העולם הפנימי לזה האינלטקטואלי, זהו החילול העמוק של הקודש. לכן רבים המתנגדים למחקר התלמוד באופן ענייני שכן נושאיהם אינם משליכים לשינוי הפנימי המוזכר אלא לאמת ההיסטורית [החשובה] וזו לא עניינם של חכמי בית המדרש.
ב. עם זאת שאלת האמת של הסוגיה כשלעצמה עניינה רבים רבים מחכמי ישראל. היחס למחקר הוא רק הקצה של מחלוקת אחרת בבתי המדרש. כל המעיין בבית יוסף ולעומתו בספר "היראים" למשל יכול לראות הבדל בבניית הסוגיה וניתוחה. בתי המדרש של חכמי ספרד [ואני מוציא מן הכלל החכמים שעירבו קבלה ותלמוד שם הדברים מצטיירים אחרת], וכן בית מדרשו של הגר"א [הנצי"ב מוולאזין לעומת ר' חיים], ר' צדוק מלובלין, רש"ר הירש וכו' כל החכמים האלו עסוקים רבות בהבדלי הגרסאות וחתירה לאמת כשלעצמה וזהו השורש לחיבור העמוק שבין המחקר לישיבה. אין סתירה ביניהם כלל כל עוד בקשת הלימוד היא לעניין שבלב, וראיה היא כל בתי המדרש שנאמרו לעיל ורבים אחרים.
בשולי הדברים אפנה למאמרו של הרב ארי שבט על לבטיו של הראי"ה קוק האם להכניס סגנון לימוד זה לישיבת מרכז הרב. על אף תמיכתו בלימוד שיש בו מן הביקורת, לבסוף סירב להכניס גוון זה פנימה. התוצאה הייתה יציאתם של שניים מתלמידיו לארה"ב: הרב פרופ' שאול ליברמן [בן דודו של החזו"א], והרב ד"ר בנימין מנשה לוין [אוצר הגאונים], ולעומתם לראש הישיבה מונה הרב חרל"פ ולפניו ישב הגאון מטשעבין. ואכמ"ל.
יזכנו ה' לרדת לעומק חכמתו העליונה על ידי נביאיו וחכמיו.
תודה רבה! המאמר נפלא ומאיר עינים.
בבית רוז'ין מפרשים ש"יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו", הכוונה שכשאתה לומד על אביי אתה צריך להכיר את הדמות שלו. בשביל זה צריך להשתמש בצורת חשיבה 'מחקרית': לשים לב מי אמר מה, מי תלמיד של מי, ומה עבר עליו. זה מפרה את הלימוד, ומחבר אותנו לדמויות של הרבעס שלנו – רב ושמואל וכל האמוראים.
כל מי שרוצה להעמיק בסוגיה, חייב לחפש בגוגל את הסיפור הנפלא "סיפורו של אליטיסט חרדי" בו מתוארים בין יתר הדברים המאתגרים שם, ההבדלים בין שיטת בריסק לשיטת החזו"א בנושא…
אולי לא קראתי את הכל, אבל לא ראיתי שמתיחסים לתרומתו ולחידושים של וויס הליבני בעיניין הבנת התלמוד.
אינני חושב שראוי להזכיר במקום זה רב קונסרבטיבי, דבר שעלול לפגוע בהפנמת הרעיון המרכזי במאמר זה בחברה החרדית.