מאמר שפורסם לאחרונה בכתב־העת 'צריך עיון' מאת משה קלמן, אנליסט בקרן הון סיכון, העלה טענות שונות על מחקר של פורום קהלת לכלכלה "על המיסים ועל הנפלאות: התפלגות הכנסות והוצאות המדינה בקרב משקי הבית בישראל" אשר ראה אור ב"הרבעון לכלכלה" ולאחרונה גם ב־Israel Economic Review. טענות אלה ביקשו לקעקע את עיקר הממצאים של המחקר בדרכים שונות, ולהשיג עליהן הן ברמה המחקרית (האם העובדות נכונות) והן ברמה העקרונית (האם המסקנות נכונות).
בתגובה זו אסתפק בהתייחסות בעיקר לטענות העובדתיות, משום שהסכמה עליהן היא בסיס לכל דיון עקרוני שיבוא אחריהן ("מה המצב" מוביל ל־"מה צריך לעשות").
- על עצם הלגיטימיות של מדידת "מאזן פיסקלי נטו"
ההתייחסות טוענת כי עצם הרעיון למדוד את ההפרש בין מיסים ששילם משק בית לבין הוצאות המדינה שיוחסו לו יוצר מסגור מלאכותי, שאינו משקף את אופיה הקולקטיבי של המדינה. אלא שמדידה של מאזן פיסקלי נטו ברמת משק בית היא כלי מחקרי מקובל בכלכלה ציבורית, ומשמש זה עשרות שנים לבחינת פרוגרסיביות מערכת המס והעברות, למדידת redistributive incidence, ולהערכת קיימות פיסקלית ארוכת טווח.
המדינה אכן גוף קולקטיבי; אך תקציבה מורכב מזרמי הכנסה והוצאה הניתנים לייחוס הסתברותי לאוכלוסיות שונות. בלי מדידה כזו לא ניתן להשיב על שאלות בסיסיות: מי מממן את מי? באיזה היקף? האם המבנה הקיים בר־קיימא דמוגרפית? לכן השאלה המחקרית אינה אידאולוגית אלא אנליטית.
- עלות שולית לעומת עלות ממוצעת – טעות קטגוריאלית בביקורת
אחת הטענות המרכזיות בהתייחסות היא כי המחקר מייחס לכל משק בית את העלות הממוצעת של שירותים ציבוריים (למשל חינוך, בריאות, ביטחון), בעוד שהשאלה הרלוונטית מבחינה כלכלית היא העלות השולית – כלומר כמה עולה בפועל תוספת של אדם או משק בית נוסף למערכת. לפי טענה זו, מאחר שהעלות השולית נמוכה מהעלות הממוצעת, החישוב מנפח את "הנטל".
הטענה נשמעת אינטואיטיבית, אך היא שגויה גם חשבונאית וגם פיסקלית.
א. תקציב מדינה אינו מתנהל לפי עלות שולית.
מדינה מממנת את הוצאותיה בפועל לפי עלות כוללת, לא לפי עלות שולית תיאורטית. שכר מורים, בתי חולים, בסיסי צבא ותשתיות אינם משתנים רק בשוליים; הם מייצרים מבנה עלויות קבוע וחצי־קבוע שמתחלק בפועל בין משלמי המסים.
כאשר שואלים “מי מממן את המערכת ומי נהנה ממנה”, השאלה הרלוונטית היא כיצד מחולקת העלות התקציבית בפועל, ולא כמה היתה עולה הוספה של ילד בכיתה קיימת. מדידת מאזן פיסקלי עוסקת בהקצאת הוצאה תקציבית קיימת – ולכן העלות הממוצעת היא המדד הרלוונטי.
ב. העלות השולית אינה אפסית ואינה קבועה.
גם מבחינה אנליטית, ההנחה שהעלות השולית נמוכה משמעותית מהעלות הממוצעת אינה נכונה לאורך זמן. במערכות ציבוריות גדולות, תוספת אוכלוסיה מתמשכת מחייבת:
- בניית כיתות ובתי ספר חדשים
- הרחבת תשתיות תחבורה ובריאות
- הגדלת כוח אדם ציבורי
כלומר, בטווח הקצר יתכן שיש קיבולת עודפת מסוימת, אך בטווח הבינוני־ארוך העלות השולית מתכנסת לעלות הממוצעת. מחקר הבוחן מבנה פיסקלי מבני אינו יכול להסתפק בחישוב שוליים רגעי.
ג. שאלת הקיימות היא ממוצעת, לא שולית.
אם קבוצת אוכלוסיה גדלה בקצב מהיר ומציגה מאזן פיסקלי שלילי, השאלה אינה "כמה עולה הילד הבא השנה", אלא מהו היקף המימון הנדרש לאורך זמן כדי לתחזק מערכת ציבורית עבור קבוצה הולכת וגדלה.
בהקשר זה, עלות ממוצעת היא המדד הנכון לבחינת קיימות פיסקלית. שימוש בעלות שולית היה מתאים לשאלה נקודתית של הרחבה זמנית, אך אינו מתאים לניתוח מבני של התפלגות מימון והוצאה.
- ייחוס הוצאות ציבוריות כלליות – הנחה שרירותית או סטנדרט מקצועי?
ההתייחסות מותחת ביקורת על זקיפת מוצרים ציבוריים והשקעה בתשתיות (ביטחון, תשתיות, רגולציה, שירותי ממשל) לכלל משקי הבית, וטוענת כי מדובר בהנחות שלא ניתן לאמת אמפירית. טענה זו מתעלמת מהספרות הענפה על incidence analysis של הוצאות ציבוריות.
בכל מחקר מסוג זה נדרש לבחור כלל ייחוס (allocation rule). אין דרך ישירה למדוד כמה ביטחון צורך כל אזרח; אך קיימות שיטות מקובלות: ייחוס שווה לנפש, ייחוס פרופורציונלי להכנסה, או ייחוס לפי שימוש משוער. המאמר הנדון אינו מסתיר את שיטת הזקיפה אלא מציג אותה בגלוי, ואף מבצע בדיקות רגישות לשיטות חלופיות. כלומר, מדובר בהכרעה מתודולוגית שקופה, לא ב"הטיה נרטיבית".
יתר על כן: במחקר מובלט בהרחבה גם התרחיש שמוצרים ציבוריים והשקעה בתשתיות לא נזקפים כלל, והתוצאות הראשיות של המאמר מופיעות גם בתרחיש הזה.
- מיסוי עקיף והכללת מע"מ – האם יש כאן "הכפלה"?
אחת הטענות בביקורת היא שהכללת מיסים עקיפים, ובעיקר מע"מ, מנפחת את תרומתן של אוכלוסיות בעלות צריכה גבוהה ומטשטשת את תמונת ההשתתפות האמיתית. אלא שמבחינת כלכלה ציבורית, מע"מ הוא מס שמשק הבית נושא בו בפועל דרך מחירי הצריכה; התעלמות ממנו היתה מפחיתה באופן מלאכותי את נטל המס של כלל האוכלוסיה.
הכללת מיסים עקיפים היא פרקטיקה מקובלת במחקרי tax incidence. ההנחה שמס עקיף מגולגל ברובו על הצרכן הסופי נשענת על ספרות אמפירית רחבה. המחקר גם מבצע בדיקות רגישות בעניין זה ומציג אותן.
יתר על כן: אם המע"מ לא היה מגולגל על הצרכן אלא מתחלק בין הצרכן ושרשרת האספקה, אז ההעברות נטו שמקבלים משקי הבית החרדיים היו גבוהות יותר, לא פחות.
- "המדינה פרוגרסיבית – לכן הממצא טריוויאלי"
ההתייחסות טוענת כי במדינת רווחה פרוגרסיבית צפוי שמי שמשתכר פחות יקבל יותר נטו, ולכן אין בממצא חידוש. זו החמצה של השאלה האמיתית. המחקר אינו בוחן אם יש פרוגרסיביות; הוא בוחן את עוצמתה ואת התפלגותה בין קבוצות אוכלוסיה בעלות מאפיינים דמוגרפיים מובחנים.
השאלה הכלכלית החשובה אינה אם קיימת פרוגרסיביות, אלא אם הפערים נטו בין קבוצות גדלים או מצטמצמים לאורך זמן, ומה המשמעות הדמוגרפית והפיסקלית של מגמות אלו. כאשר קבוצה בעלת שיעור ילודה גבוה ושיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה מציגה מאזן פיסקלי שלילי עקבי, מדובר בממצא בעל השלכות מאקרו־פיסקליות, לא ב"מובן מאליו".
- מבנה משק הבית וגודל המשפחה
טענה נוספת היא שההשוואה בין משקי בית חרדיים ללא־חרדיים מתעלמת מהבדלי גודל המשפחה ולכן יוצרת עיוות. אך העובדה שמשק בית גדול מקבל יותר קצבאות ילדים או שירותי חינוך אינה "טעות מדידה" אלא חלק מהמציאות התקציבית.
אם מדיניות ציבורית יוצרת תמריץ דמוגרפי דרך מבנה ההעברות, ראוי למדוד את העלות הכוללת שלו. נרמול מלא לנפש בלבד היה מעלים את ההיבט הפיסקלי של גודל המשפחה, שהוא עצמו משתנה כלכלי רלוונטי. יתר על כן, נרמול לנפש לא היה משנה כלל את התוצאה שהחברה החרדית מקבלת העברות נטו חיוביות ושמשקי הבית הלא־חרדיים מממנים זאת באמצעות העברות נטו שליליות.
- הטענה בדבר "הקפאה בזמן" ואי־התייחסות לדינמיקה
הביקורת רומזת שהמחקר מתאר תמונת חתך ואינו מתייחס למוביליות לאורך מחזור החיים. זו טענה כללית שניתן להפנות כמעט לכל מחקר חתך. אכן, ניתוח דינמי של lifetime fiscal incidence הוא חשוב, אך הוא מחייב נתוני פאנל ארוכי טווח שאינם זמינים בישראל ברמת פירוט מספקת.
בהינתן מגבלות הנתונים, מחקר חתך רחב ומבוסס הוא צעד הכרחי. יתר על כן, בהקשר של קבוצות אוכלוסיה המאופיינות בדפוסי תעסוקה יציבים לאורך זמן, תמונת החתך מספקת אינדיקציה סבירה למגמות מבניות.
יתר על כן, בהסתכלות לעתיד, התמיכה של משקי בית לא־חרדיים בעלות החינוך, הבריאות והרווחה של ילדים במשקי הבית חרדיים אינה תופעה זמנית, שצפויה להיעלם בדור הבא או בעוד שני דורות. בהינתן שיטות החינוך ותכני החינוך השונים בשני המגזרים, והפער העצום ביכולת ההשתכרות של גברים צעירים שמגיעים לגילי העבודה, דפוס זה צפוי להתמיד גם בדורות הבאים.
- "נרטיב הנטל" – מחקר או מסגור פוליטי?
הביקורת טוענת כי עצם הצגת הממצא מזין "נרטיב נטל". אך כאן מתערבבים שני מישורים: המישור האמפירי והמישור הפוליטי. מחקר אמפירי אינו אחראי לאופן ששחקנים פוליטיים משתמשים בו. תפקידו להציג נתונים שקופים, מתועדים וניתנים לשחזור.
אם יש מחלוקת אמפירית – יש להציג חישוב חלופי, הנחות שונות או נתונים מתוקנים. טענה שהממצא "מסוכן ציבורית" אינה טענה מתודולוגית.
- שאלת הקיימות הפיסקלית
הנקודה המהותית ביותר שההתייחסות כמעט ואינה נוגעת בה היא סוגיית הקיימות. כאשר קבוצות בעלות קצב גידול מהיר מציגות מאזן פיסקלי שלילי נטו, עולה שאלה כלכלית בסיסית: כיצד תמומן מערכת הרווחה בעתיד? זו אינה שאלה מוסרית אלא אקטוארית.
התעלמות מהממצא אינה מבטלת את האתגר. להפך, מדידה שקופה היא תנאי לדיון מושכל במדיניות תעסוקה, חינוך ומיסוי.
- מס החברות – מי משלם אותו?
ההתייחסות טוענת כי ייחוס מס החברות למשקי בית (ובפרט לפי חלוקה מסוימת בין קבוצות אוכלוסיה) הוא בעייתי, משום שמס החברות אינו משולם ישירות על ידי יחידים אלא על ידי תאגידים. לפי הטענה, מאחר שלא ברור מי נושא בנטל האמיתי – בעלי הון, עובדים או צרכנים – ייחוס המס מעוות את התמונה.
זו שאלה לגיטימית בכל מחקר של tax incidence, אך היא אינה טיעון נגד המחקר – אלא שאלה על כלל הייחוס.
בכלכלה ציבורית קיימת הסכמה רחבה שמס חברות אינו נותר בידי הישות המשפטית; הוא מגולגל, במידה משתנה, אל אחד או יותר משלושה גורמים:
- בעלי ההון (דרך תשואה נמוכה יותר)
- עובדים (דרך שכר נמוך יותר בטווח הארוך)
- צרכנים (דרך מחירים גבוהים יותר)
אולם, אם נקבל את הטענה שבהתייחסות למאמר, ונאמץ הנחה חלופית שמס החברות נופל בעיקר על בעלי ההון (או על בעלי הכנסות גבוהות) ולא על הצרכנים באופן רחב – אזי חלקו של המס המיוחס לקבוצות בעלות שיעור נמוך של הכנסות מהון ושיעור נמוך של השתתפות בשוק העבודה קטן עוד יותר.
במבנה ההכנסות הישראלי, הכנסות מהון ושכר גבוה מרוכזים בעיקר בקבוצות בעלות שיעור תעסוקה גבוה והשכלה גבוהה. לכן תחת הנחה כזו, תרומתן היחסית של קבוצות אלו למימון התקציב דוקא גדלה, והפער בינן לבין קבוצות בעלות הכנסה נמוכה גדל אף הוא.
הכיוון הוא הפוך מן המרומז בביקורת.
סיכום
המאמר "על המיסים ועל הנפלאות" אינו טקסט פולמוסי אלא מחקר אמפירי מקיף המבוסס על נתוני סקר הוצאות, נתוני מיסוי מנהליים ושיטות זקיפה מקובלות בספרות הכלכלה הציבורית. הוא מחקר איכותי שפורסם בשני כתבי־עת מכובדים, לאחר ביקורת קפדנית של שופטים.
הדיון הראוי צריך להתמקד בשאלה: בהינתן הנתונים, איזו מדיניות תעסוקה, חינוך ומיסוי תבטיח השתתפות רחבה יותר בשוק העבודה, יכולת השתכרות נאותה של כלל החברה הישראלית, וקיימות פיסקלית ארוכת טווח? שלילת עצם המדידה אינה תחליף להתמודדות עם המספרים.
תמונה: Bigstock
יש בעלון עולם קטן תגובה מסודרת לטענות הפרופסור הדוגמטי שחושב שמישהו מתרגש מכתבי העת והשופטים…
הכותב יכול לשאול את חבריו מפורום קהלת על הרדיפות שחטפו רק על פרסום מחקרים… ועד כמה התייחסו למחקרים שלהם. וכמה פרסומים מזוייפים פרסמו נגדם בכתבי עת ועל עדי שופטים..
בכתבה בעולם קטן מאת אליהו גליל יש מומחים נוספים שמסבירים שהכותב החמוץ לא מכיר את המציאות וסתם משחק סמספרים. כמו שאפשר גם לראות כאן כשטוענים נגדו על שיטת הבדיק. הוא טוען שזו שיטה מקובלת… אבל יש שוני מהותי בין גודלה ואופיה של משפחה ישראלית רגילה למשפחה חרדית.. אבל השופטים הבודקים לא שמעו על זה
מחקר השקר הגדול!
המחקר כולו מבוסס על הנחה אחת שלא עומדת במבחן המציאות, שמדינת ישראל היא מדינה שיוויונית, ולכל אדם יש אפשרות לעבוד ולייצר הכנסות בצורה שווה.
אבל כל מי שמכיר את המערכת יודע שזה הנחה מופרכת.
לא סתם יוקר המחיה במדינה הוא מהגבוהים בעולם, וזאת מכיוון שאנחנו בשוק קטן ומוטה ששולטים בו רק אנשים בעלי כח, קשרים או אנשים עם עמדות כח היסטוריות.
ואני אפרט מספר דוגמאות המלמדות על הכלל. לדוגמא, האם אדם מן השורה יכול להקים היום בנק חדש ולהתחרות עם הבנקים הגדולים, ברור שלא, בלי קשרים ענפים במקומות הנכונים הוא לעולם לא יצלח את הקשיים הרגולטורים. ואז יבואו חוקרים נכבדים ויקטלגו את המיסים שמשלמים בעלי הבנקים כמיסים המשולמים על ידי חילונים לטובת החרדים הבטלנים, כאשר האמת היא הפוכה לחלוטין, כל הרווחים הגדולים של הבנקים הם רווח מקהל שבוי, שהחרדים מממנים לפי חלקם באוכלוסיה, והמיסים המשולמים חזרה לציבור הם פיסת הרש שהחרדים מקבלים חזרה.
או לדוגמא, האם אדם מן השורה יכול לפתוח סוכנות יבוא למכוניות, תבדקו מה התפרסם בנושא ותבינו כמה אנשים שהיו בעמדות הון שלטון נמצאים במצב שבו אדם מן השורה לא יכול להתחרות בהם.
אנחנו חיים במדינה שבה יש שוק לא הוגן ולא שיוויוני, ובו כמעט בכל תחום אנשים שמקורבים לשלטון של היום או של העבר הצליחו לגרום לכל השאר להיות קהל שבוי, ולכן אין תחום שבו יוקר המחיה הוא לא פרופורציאונלי, כך שזה מגוחך לייחס רווחים של חברות לפי התפלגות מגזרית.
חוסר השיוויוניות לא מסתיים בבעלי החברות, גם בקרב העובדים הבכירים הסיכוי של חרדי מוכשר לעבודתו להתברג למשרות הבכירות קטן עשרת מונים לעומת מקבילו החילוני, האם חרדי מקביל בכישוריו לחילוני יהיה מנכ"ל של חברה ויקבל משכורת של מליונים?
אם היה מדובר בשוק משוכלל היה אפשר להתעלם מההטיה אצל העובדים, אך כאשר אנחנו בשוק שבעלי החברות הם בעלי ההון בגלל ניצול פרצות רגולטוריות, ובזכות הקושי ליצור תחנות הוגנת, ואז הם גם יבחרו עובדים מהקליקה שלהם, במקום להבין שהחרדים הם הקרבן כאן, עוד מעיזים לדבר על המיסים שהחילוני נתן אחרי שהוא ניצל את החרדי לצורך יצירת הכנסותיו.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על הכסף שהמדינה מוציאה, בין לגבי עבודה במגזר הציבורי, כאשר כל מי שבתחום יודע שרוב המכרזים תפורים, ולמרות החובה החוקית היום להעדיף חרדים, בפועל חבר מביא חבר, ולחרדי יש קושי גדול להתברג.
ובין לגבי הכסף הגדול שהמדינה מוציאה על עבודות תשתית וכו' שבו אני יכול להעיד באופן אישי שהכל מושחת., וחוזים נתפרים למימדיהם של בעלי הקשרים.
אז ברור שהמגזר החילוני משלם הרבה יותר מיסים כאשר הוא מקבל הרבה יותר הכנסות בצורה לא הגונה.
המחקר לא מוכיח שהמגזר החרדי הוא מגזר נתמך אלא את זה שהמגזר החרדי בעל הכנסות נמוכות, אך כאשר נדע לנתח נכון את המספרים נבין שאין פה מגזר נתמך אלא יש פה פרויליגים שחיים על חשבון כל השאר.
לא יודע, משק הבית שלי משלם המון המון מיסים, בלי רישיון לייבוא או לפתיחת בנק, למדנו ברצינות לימודי ליבה ותארים אקדמיים, אנחנו עובדים קשה מאוד ביצירת ערך, מרוויחים לא מעט ברוך ה וגם משלמים לא מעט מיסים. אם מישהו רוצה להתלבט איך הילדים שלו יוכלו לשלם גם מיסים למרות שהוא לא הבעלים של בנק הוא מוזמן לדבר איתי אבל בגדול שיתחיל מלשלוח אותם לממ"ח ויחנך אותם להתפרנס מיגיע כפיהם ולשאוף למצוינות.