לך אמר לבי בקשו פני: לשוב אל עצמנו, לשוב אל ה'

מטופלת שלי, אשה צעירה מתוקה, הגיעה אלי השבוע די לחוצה. הימים הנוראים, היא מפחדת. בחוויה שלה, הקב"ה מחכה לה בפינה, עושה לה נו-נו-נו על כל מה שהיא לא. לא מספיק מתפללת, לא מוצאת זמן לעשות חסד. וברור שהיא גם לא הרעיה המושלמת ואמא לא טובה דיה. לא אכנס לעל מה זה יושב ומה חווית ההורות מהילדות המוקדמת שלה שהיא משליכה על הקשרים עם הקב"ה. אולם החוויה הזו, שאנחנו לא מספיק, ובעצם גם לא כל כך יודעים מה צריך לעשות כדי להיות מספיק, אינה יחודית כמובן לה.

הנטיה המידית שלנו בימים אלו (אם איננו בורחים אל שאננות מדחיקה) היא 'להתחזק'. במה? בכל דבר, אומרים לנו. בכל מה שאנחנו מרגישים שאנחנו 'צריכים חיזוק'. חסר מה? הרי כולנו פצע וחבורה ומכה טריה. כמו רשת דייגים, יש בנו יותר חורים מבן אדם. צריך להתחיל לעבוד. ייקח לנו שבעים שנה לתקן מידה אחת, אבל העבודה שלנו היא להתקדם. ופתחו לי פתח וכו'.

כפי הנוהג העכשווי, אנחנו אפילו מבקשים סליחה מעצמנו. שלא התחשבנו בעצמנו מספיק, שהצקנו לעצמנו בדיאטות רעב. שאפילו צחקנו על עצמנו ויש בכך ממד של לשון הרע. כן כן, פסיכולוגיית העצמי כבשה כבר דפים בתוך המוספים החרדיים העוסקים בתקופה זו במלאכת התשובה

הבעיה היחידה היא שניסינו את כל זה בשנה שעברה, ובשנה שלפני כן. ובשנה שלפני כן. וכך אחורה בזמן, ממש מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. הדגים בים רועדים, ואנחנו מזכירים לעצמנו את כל הטרגדיות שיכולנו למנוע אילו התפללנו כהלכה, ומשתדלים קצת יותר. והקצת הוא הרבה כידוע. אבל משום מה יש לנו תחושה של דריכה במקום. והגרוע יותר, עמוק עמוק אנחנו מדחיקים איזה רצון לנחות הישר אל ימי הסוכות ולהשאיר את כל הסאגה מאחורינו.

חלקנו מבקשים סליחה. יפה מצדנו. אנחנו אפילו מבקשים סליחה מעצמנו. שלא התחשבנו בעצמנו מספיק, שהצקנו לעצמנו בדיאטות רעב. שאפילו צחקנו על עצמנו ויש בכך ממד של לשון הרע. כן כן, פסיכולוגיית העצמי כבשה כבר דפים בתוך המוספים החרדיים העוסקים בתקופה זו במלאכת התשובה. וזהו, אנחנו דף חלק. טאבולה ראסה. חלקנו מאמצים את הפטנט של להיות איש ציבורי. פותחים גמ"ח מוצצים, או גמ"ח ארבעס. ואנחנו מסודרים. גמ"ח מוצצים זה נהדר, למה לא. יעידו כל הפעוטות ששנתם חזרה לסדרה. אבל יש פה הרגשה של עיסוק בפטנטים, של דרך לעקוף את התור. ההוא עם הבני מרון כפי שאתם זוכרים. שהסימן ידלג עלי. שישכחו ממני ודי.

אחד מסימני האזהרה הכי חשובים בכל ענין שהוא – בין בעבודת ה' בין בכל מרחב אחר – הוא איבוד תחושת השמחה וההתחדשות ביחס אליו. אם מחשבה על ימי הדין גורמת לנו להתכווצות, להרגשה של 'שיעבור כבר', משהו כאן התפספס. בשורות הבאות אבקש לבחון את החוויה הזו מחדש ולהציע, ברוח דבריו של הראי"ה קוק, גישה שתעזור לנו לעבור את המשוכה שנקראת ימי הדין בלי לחוות בהלה קיומית, ואולי אפילו להשאיר אותנו בתחושה אמיתית של קרבת אלוקים.

תשובה: לשוב אל המקום המתאים לנו

תשובה היא מצוה ככל המצוות. היא עבודה רוחנית, המלווה בהגדרות הלכתיות ברורות, ובתוכן היסוד הפשוט של "שמחה של מצוה". אם היא מעוררת בנו אי נוחות ותחושה של כמה שנעשה לא יספיק, אזי לא אותי קראת יעקב. זוהי עבודה זרה – עבודה הזרה לנפש היהודית: וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ה' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ – הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ה' לַשָּׁוְא (אורות התשובה טו).

חטא, אליבא דהרב קוק, הוא קודם כל חטא של האדם כלפי עצמו, שכן הוא מפריד בין האדם לבין האני העמוק והאלוקי שלו. תשובה היא משום כך שיבה אל העצמי, סוג של ריסטארט נשמתי עמוק. "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההויה העליונה בשלמותם."

חשוב לזכור, שמעבר לכל דבר אחר, תשובה היא שיבה. ואם היא נקראת שיבה, מכלל שהתרחקנו מהמקום שהיינו בו, או שהיינו אמורים להיות בו. השיבה אל ה' מחזירה אותנו לחלקים שקצת הזנחנו, ואולי שכחנו מקיומם. ובמילים הבהירות של הרב קוק:

הַתְּשׁוּבָה הִיא הַהַרְגָּשָׁה הַיּוֹתֵר בְּרִיאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. נְשָׁמָה בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא לִידֵי הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְהִיא מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ אֶת הָעֹנֶג הַטִּבְעִי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. (אורות התשובה ה)

כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱ-לֹהִים. (שם טו)

מהותה של תשובה היא שיבה. לפני הכל. לפני שהיא נחמה על חטאים. לפני שהיא חרטה, וידוי, קבלה לעתיד. היא קודם כל חזרה למקום שבו אנחנו מרגישים טוב, ל"אני הפנימי" שלנו. כשישוב האדם אל עצמו – הוא ישוב אל האלוקים. חטא, אליבא דהרב קוק, הוא קודם כל חטא של האדם כלפי עצמו, שכן הוא מפריד בין האדם לבין האני העמוק והאלוקי שלו. תשובה היא משום כך שיבה אל העצמי, סוג של ריסטארט נשמתי עמוק. "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההויה העליונה בשלמותם." ולכן "רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם… לאור באור החיים." אבהיר, כי אין הכוונה לשיבה לעצמנו במובן של 'בואו נקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כי אנחנו פשוט נפלאים'. גם זה נכון ואפילו נחמד, אבל נשאיר את החומר הדביק הזה לזמנים נינוחים יותר.

נֶגֶד כָּל חֵלֶק שֶׁל כִּעוּר, שֶׁמִּסְתַּלֵּק מִנִּשְׁמַת הָאָדָם עַל יְדֵי הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה, מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ. כָּל הַעֲבָרַת חֵטְא דּוֹמָה לַהֲסָרַת דָּבָר הַחוֹצֵץ מֵעַל הָעַיִן הָרוֹאָה, וְאֹפֶק רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. (שם ה)

יש בדברים הנ"ל עומקים שאינני מתיימרת לצלול אליהם. ברצוני רק להביא לפרונט את הדבר הזה שכמעט נשכח מאתנו. תשובה היא חזרה למקום הטבעי שלנו. היא צורך טבעי של הנפש, להתנקות, להיות מוארת באור אלוקי. היא מחזירה אותנו לנקודת הראשית הטהורה, וגואלת אותנו מכבלים של הרגלים לא טובים, ממחשבות מאמללות, מתחושה של לבד ומחרדת נטישה. תשובה היא סוג של ניקוי מערכתי, של ברור זהות פנימי עמוק. היא משאירה אותנו בהרגשה של התחדשות, של צלילות ובהירות, ושל קשר עם הפנימיות הכי נקיה ואותנטית שלנו.

תשובה היא חזרה למקום הטבעי שלנו. היא צורך טבעי של הנפש, להתנקות, להיות מוארת באור אלוקי. היא מחזירה אותנו לנקודת הראשית הטהורה, וגואלת אותנו מכבלים של הרגלים לא טובים, ממחשבות מאמללות, מתחושה של לבד ומחרדת נטישה

פטנטים וסגולות הם דברים נהדרים, אבל רק כתוסף. הדבר העיקרי שאסור לנו להחמיץ הוא ה"לכו ונשובה אל ה'". להכניס את הקב"ה מחדש לתוך חיינו. להרגיש אותו מנווט אותנו. להבין שהוא לא איזו ישות המחפשת ליישר אותנו בכל מחיר ולמצות אתנו את הדין, אלא מישהו אוהב שמחכה לנו, שמבקש שנהיה אתו בקשר, בקרבת נפש. קול דודי דופק.

עבודת התשובה: להאיר את הפינות החשוכות

כל אחד עושה את הדרך חזרה בהתאם למצבו, לאופיו, לאישיות שלו, לנסיונות חייו. הענין הוא לא 'להתחזק בכל דבר שהוא העיקר להתחזק'. הענין הוא לא לדפוק כרטיס, ואז להסחף בחזרה לשגרת אחרי החגים. הענין הוא 'לשוב אל ה". לבדוק את החללים, את הוואקומים ששם הוא איננו. את כל המקומות שבהם אנחנו חסרי אונים, מיואשים, משוטטים אבודים בארץ לא זרועה. לעשות סוויץ' כלשהו במערכת היחסים שלנו אתו. משהו שימצב אותנו מולו באופן אחר, שימלא אותנו בהרגשה חריפה של 'איפה היית קודם?'. אנחנו יכולים להתפלל תפילות כסדרן, להקפיד על קלה כעל חמורה, ולקבל קבלות שיכניסו אותנו למועדון הלמד-וו, אבל בתוכנו יהיו עדיין קפסולות שלשם הקב"ה טרם נכנס.

לפעמים זה בתחום של בין אדם לחברו, שם אנחנו מרשים לעצמנו להפגע ולנטור טינה, ולשכוח את יד ה' שמאחורי האירועים, לפעמים זה בתחום של פרנסה, שם אנחנו מתקשים להרגיש שהוא דואג לנו באמת ונטרפים במחשבה על האוברדראפט. ולפעמים זה בתחושה כללית של חוסר שמחה, של כבדות, של איזו בדידות קיומית, גם זה כיס אוויר שממנו הקב"ה נעדר. כל אדם והחללים שהוא הולך אתם, כל אדם והשדים המרקדים בתוכו. אנחנו יכולים להיות אנשים נפלאים וצדיקים, ובכל זאת, מהמקומות האלה הוא נעדר. שם, אין אלוקי בקרבי.

"כדי שתמליכוני עליכם." לא רק על כל העולם כולו בכבודו, לא רק על המקומות שכבר נכבשו אצלנו. לא רק עוד סנטימטר בשרוול, או עוד דרשת מוסר. מי שמרגיש ששם הנסיונות שלו, אדרבה. וכל הכבוד על הנחישות. אבל לפעמים נסיונות גדולים בתחום מסוים יושבים על חללים בנפש, ושם העבודה האמיתית. לזהות אותם ולהכניס אליהם אור עליון

ימי התשובה הם זמן של בירור ושל הזמנה למלא את החללים האלה. אלול מלשון חיפוש. תחושת החיפוש היא חלק מהסט. אנחנו יכולים לבזבז אותה על קניית מתנות לראש השנה בקניון; אנחנו יכולים להשתדרג ולהחיל אותה על שופינג של פטנטים ליום הדין; ואנחנו יכולים לנצל אותה לבדק בית אמיתי. לא כי אנחנו כל כך רשעים שצריכים לחפש איך לחזור, אלא כי תמיד יש חללים ריקים בתוכנו שלתוכם טרם הכנסנו את הממד האלוקי. ושם העבודה שלנו.

"כדי שתמליכוני עליכם." לא רק על כל העולם כולו בכבודו, לא רק על המקומות שכבר נכבשו אצלנו. לא רק עוד סנטימטר בשרוול, או עוד דרשת מוסר. מי שמרגיש ששם הנסיונות שלו, אדרבה. וכל הכבוד על הנחישות. אבל לפעמים נסיונות גדולים בתחום מסוים יושבים על חללים בנפש, ושם העבודה האמיתית. לזהות אותם ולהכניס אליהם אור עליון, כלשונו של הרב קוק. הצורך לדבר לשון הרע, לשם הדוגמא, או הקושי לקום לתפילה, או עיגול הפינות בנושאים הלכתיים שונים, גם הם לשם הדוגמא, הם רק מופעים של חסר ולא המוקדים שלו. המוקדים הם עמוקים, ונדרש בירור כן ואמיץ ופניות הלב לזהות אותם ולמלא אותם מחדש. זו העבודה של הימים האלו ולדגל הזה אנחנו נקראים.

תאמרו רמב"ם ורבנו יונה. אכן. הם נותנים לנו את הפרקטיקה. איך עושים את זה, איך מתחילים לשוב אל ה'. אבל, כמו בכל חלקי השלחן ערוך, הפרקטיקה היא המעטפת המאפשרת את הקיום, ולא נשמת הדברים. חשבו על מצות ושמחת בחגך, שהפרקטיקה ההלכתית מורה איך לקיים אותה. ועכשו דמיינו זוג היושב לשולחן החג, ושניהם זועפים ונרגנים – האם הם יצאו ידי חובת מצות שמחת החג בבגדי הצבעונים ובקדרת הבשר? להתייחס רק לפרקטיקה בלי להבין את הסיפור שמאחוריה, זה הצעד הראשון בדרך לנפילה של אחרי החגים.

***

לסיום, אתייחס לסעיף נוסף, ל"עצמי" הציבורי והכללי שלנו. להיות איש של כלל זה ענין גדול. אדם שהוא נחוץ עבור הכלל, אומרים לנו חז"לים שונים, זכויות הכלל משמשות לו סנגורים ביום הדין. זה דבר עצום כמובן, אבל גם פה אנחנו רק הולכים מסביב ומחמיצים את הפואנטה. הענין הוא לא לעשות משהו עבור הכלל, כמו לשלוח עבורו פקסים, אלא להיות איש של כלל. שהעצמי שלנו יהיה רחב וכולל יותר, וממילא גם אלוקי יותר. לא להיות כאותו בחור באוטובוס, שכאשר עלה אדם מבוגר, הוא הסיט את המבט אל החלון והתעמק בנוף האורבני המסעיר, עד שהזקן עדכן אותו: זה בסדר, מצאתי מקום. אתה יכול לסובב את הראש.

כל דרשות המוסר קוראות לנו "להתעורר". אבל הפלא ופלא, תמיד מסתיימת דרישת ההתעוררות באותה קריאה: להתחזק בשמירת הלשון, לסגור עוד כפתור (תמיד יש עוד כפתור), ללמוד עוד דף (תמיד יש עוד דף). המבט מופנה תמיד אל חלון אחד, בלי להסב את הראש ימינה או שמאלה, אולי יש עוולות גדולות מאלה. ויש, אם יותר לי. להיות אנשים של כלל הוא שיהיה לנו אכפת. לא צריך להיות עסקנים או עיתונאים או היפראקטיביים לשם כך. די שנשאל את עצמנו מה ה' דורש מאתנו. שגם פה נציב את הקב"ה במרכז, ולא נורמות חברתיות או תדמיות ריקות.

מזמור לדוד ה' אורי וישעי שאנו אומרים מדי יום דואג להחזיר אותנו לפוקוס. להזכיר לנו על מה כל המהומה. אחת שאלתי. לחזות בנועם ה'. לך אמר לבי. אין פה דיבור על חטאים ונקיון כפים, אלא שיבה במשמעות הכי בסיסית ופשוטה וילדית: את פניך ה' אבקש.

Photo by Levi Meir Clancy on Unsplash