צריך עיון > סדר שני > "כבני מרון": ראש השנה כמסדר צבאי

"כבני מרון": ראש השנה כמסדר צבאי

ההנהגה הנדרשת מאתנו בראש השנה מעוררת תמיהה: כיצד אפשר למנוע מהאדם ללמד על עצמו זכות בשעה שבה חורצים את דינו לחיים ולמוות, ועוד לבקש ממנו לשמוח בעת זו? התשובה לכך נעוצה בהבנה מהו טיב הדין בראש השנה. זהו דין של שר צבא הסוקר את צבאו בסקירה אחת, ולא של שופט אזרחי הבוחן כל תיק לגופו.

כ"ג אלול תשפ"א

באחד מימי אלול לפני שנים הייתי עד לשיחה שהתנהלה בין שניים מחברי לכולל. האחד שאל את רעהו מדוע אינו נראה במיטבו, וזה ענה לו: אני מודאג מאוד, יש לי משפט עוד ימים ספורים. הראשון הבין שהוא מתכוון לראש השנה, היום שבו יעמיד ה' במשפט כל יצורי עולמים, והגיב: הרי כתוב בפרשת השבוע "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", ופירשו רבותינו: היום – זהו ראש השנה, ניצבים – בקומה זקופה.[1] אמנם תנוחה זו אינה אופיינית לנידון במשפט ואף עלולה להתפרש התרסה ואי קבלת הדין, אולם ידועה ההלכה המופיעה בטור ושנפסקה בשו"ע, שאין מתענים בראש השנה אלא אוכלים ושותים ושמחים.[2]

שיחה זו עוררה את תשומת לבי. סברתי שהאברך המודאג דווקא צודק. אולי המקורות אינם לצדו, אך אפשר להבין את תחושתו. לכאורה, ההבדל המשמעותי בין המודאגים ללא מודאגים אינו מידת הדקדוק שלהם במצות השמחה בראש השנה אלא מידת ההכרה שלהם בכך שהם אכן נידונים בראש השנה.

"בריות בו יפקדו לחיים ולמוות," אומרים אנו בברכת זכרונות. בראש השנה דן הקב"ה לבדו את כל באי העולם לחיים ולמוות. לאור זה, אכן תמוהה הדרך שבה אנו מתנהגים בראש השנה. נוסף על השמחה שאנו מצווים עליה, ידועים דברי הזוהר שאף אסור לאדם להזכיר את חטאיו בראש השנה, והבית יוסף פוסק כך להלכה.[3] לנידונים אסור להצטדק על חטאיהם וגם לא להביע חרטה עליהם, אלא רק להלל ולשבח את השופט הדן אותם, ולהתנהג כאילו הם אין חשש לחייהם. מעבר לכך שהדרישה לשמוח ביום הדין היא תביעה נפשית מוזרה וקשה מאד, אי מתן האפשרות להצטדק ולבקש חנינה בשעת המשפט אף אינו אתי לכאורה. כיצד אפשר לשפוט אדם מבלי להעניק לו זכות שימוע מינימלית? הנהגה זו מזכירה משפטי שדה סיטונאיים במדינות ובתקופות אפלות. השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

כיצד אפשר לשפוט אדם מבלי להעניק לו זכות שימוע מינימלית? הנהגה זו מזכירה משפטי שדה סיטונאיים במדינות ובתקופות אפלות. השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

למעשה, המשפט בראש השנה אינו תואם את הדרישות האתיות שמציבה התורה עצמה לבית דין הדן דיני נפשות. כידוע, ריבוי הדעות בדיני נפשות הוא קריטי. בית דין הדן נפשות חייב להיות מורכב מעשרים ושלושה דיינים לפחות, ואם כולם תמימי דעים בדבר חיובו של הנאשם לא ניתן להרשיע אותו עד שאחד לפחות יזכה אותו. מאידך גיסא, כדי לחייב אדם, צריך שהמחייבים ירבו על המזכים לפחות בשניים, ומוסיפים דיינים על העשרים ושלושה במידת הצורך כדי למצוא זכות לנאשם. ואילו בראש השנה הקב"ה דן יחידי, כלשון הפיוט (המבוסס על דברי חז"ל). כמו כן, לפי משפטי התורה אין מכניסים ביחד שניים או יותר לדין אף אם פשעו כאחד, אלא דנים כל אחד לחוד, ואילו בראש השנה, מלמדת הגמרא במסכת ראש השנה, "כולן נסקרים בסקירה אחת" (ראש השנה יח, א). לבסוף, לפי דיני התורה, אין דנים ומרשיעים בדיני נפשות ביום אחד. אם רוצים לחייב את הנידון חייבים לחכות יום נוסף. ואילו בראש השנה רשעים נחתמים לאלתר למיתה, כדברי המשנה הידועים.

התשובה המידית לשאלות אלו היא שמשפטו של בורא עולם אינו כמשפט בשר ודם. תשובה זו מניחה כי כל המגבלות על הדיינים והזכויות הניתנות לנידון נובעות מקוצר השגתו של בשר ודם. משום כך יש לאפשר לנידון להשמיע טענות לזכותו, יש צורך במספר רב של שופטים המעניקים תשומת לב בלעדית לכל מקרה, ויש צורך להשתהות בהכרעה. אולם לפני הקב"ה נגלו כל תעלומות, אין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו. לפיכך הוא אינו זקוק להגבלות האמורות.

עם זאת, עיון באופן שבו חז"ל משתמשים בטיעון שאין מידתו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מגלה כי הם אינם מקלים עם בית דין של מעלה בתואנה זו, אלא דווקא להפך. כשחז"ל משתמשים בטיעון זה, כוונתם בדרך כלל שהסטנדרטים של הקב"ה מחמירים יותר משל האדם (ראה למשל תנחומא בראשית ח, ז). כמובן, הכל נאמר בדרך משל לפי השגתנו, אך כשחז"ל רוצים לקרב ללבנו את רעיון מלכותא דרקיעא, הם מדמים אותה למלכותא דארעא. כל רעיון פתיחת הספרים בא לקרב להשגתנו את עניין הדין במושגים שאנו מבינים. מדוע אם כן אין מוזכר בית דינו של הקב"ה? הרעיון שהקב"ה נמלך בפמליא של מעלה חוזר פעמים רבות בחז"ל. עצם הביטוי "בית דין של מעלה" מלמד כי חז"ל אינם מחלקים בין הפרוצדורה של הדין בארץ לפרוצדורת דינו של הקב"ה. ואכן, אנו לומדים בחז"ל כי ההחלטה לתת לאדם הראשון חיים התקבלה רק אחרי שהקב"ה נמלך בפמלייתו.[4] האם אין הדברים קל וחומר, שכאשר הקב"ה בא ליטול מאדם את חייו, מן הראוי שיעשה זאת בהליך מסודר? ואכן, אנו מוצאים במספר מקומות בחז"ל שהקב"ה עושה זאת, בין השאר במדרש הידוע (הנוגע להזכרת העקדה בראש השנה), המתאר כי הקב"ה נועץ באבות לגבי דינם של ישראל שחטאו לו (ומכריע לפי דעתו של יצחק שהיא דעת מיעוט; שבת פט, ב). מדוע אפוא מדמים חז"ל את הדין של ראש השנה למשפט שדה חפוז כל כך, המוני, וללא פתחון פה להמתיק את הדין?

אפשר כמובן להסביר בדרכים שונות את השבתת ההרכב המלא של בית דין של מעלה בראש השנה. ברצוני להציע הסתכלות אחרת על הדין בראש השנה, שתיישב את הצרימות הן בהנהגה האישית שחז"ל מכוונים אותנו אליה, והן בתיאורם את בחינת הדין שביום. אבקש להתבונן על הדין שבראש השנה לא כעל משפט אזרחי אלא כעל מסדר צבאי.

 

ראש השנה כמסדר צבאי

כך מתארת הגמרא במסכת ראש השנה את סדר הדין ביום הזיכרון:

'בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון.' מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת.[5]

ההקשר הצבאי מונח כאן על השולחן בצורה גלויה: כל החיילים עוברים לפני המלך בשורה והוא סוקר את כולם בסקירה אחת.[6] הדימוי של "בני אמרנא", ראשי צאן, שומר על ההקשר הצבאי. אנו מוצאים כי במסדר הצבאי של שאול המלך נפקדו ישראל בטלאים. הפקידה בטלאים במקום במניין ישיר נועדה לרכך מעט את הדין שבמפקד, כדלהלן.

ההנהגה הנדרשת מאתנו בראש השנה אינה של מי שעומד למשפט, אלא של מי שמופיע למסדר צבאי […] חלילה לנו מלהזכיר חטאים בראש השנה, או להגיע מודאגים, עלובים ומלאי חרדה

תכליתו של המסדר הצבאי היא כפולה: בראש ובראשונה, היא נועדה לתת למלך או לשר הצבא את התמונה הכמותית והאיכותית של כוחותיו לפני היציאה למערכה. כמו כן, המפקד הצבאי טרום היציאה לקרב מאפשר למלך או לשר הצבא לחזק את המורל של פקודיו. ואכן, אנו מוצאים כעין זה בדברי רבותינו: "אתם ניצבים – לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א יב, ז) התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול."[7]

כך או כך, במעמד של מסדר או מפקד, בין אם טרם יציאה למערכה או בהעברת הפיקוד ממלך או ממפקד אחד למשנהו, יש גם בחינה של דין. במפקד לקראת הקרב קורא שר הצבא לעם: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ." הוא אינו רק מחזק את המורל של היוצאים למלחמה, אלא גם שולח הביתה את אלו שאינם מתאימים.

למעשה, הקשר בין מִפקד למידת הדין מורכב יותר. מצד אחד, המֶפקד רוצה לוודא שהחיל שלו מתפקד כראוי, ואין בו חוליות חלשות שירככו את לבב אחיו במלחמה. אולם, יש גם פנים אחרות לדין שמעורר המפקד. ספר שמואל מתאר שבעקבות חרון אף ה' בישראל, דוד "הוסת" למנות את ישראל, ולהיכשל "בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו" (ברכות סב, ב). דוד ערך מפקד בעם ישראל, ובעקבות זאת פגע דֶּבֶר בעם, שגרם למותם של שבעים אלף איש.[8] המפקד של המלך עלול להיות "יצר" שמתלבש על המלך, הרוצה לדעת מה ומי בממלכתו. המלך מבקש לבדוק עד כמה הוא עוצמתי וחזק, כמה עבדים יש לו ומי הם ומה הם. מפקד מסוג זה מתחיל לעורר קטרוגים. זהו מפקד שהעין הרעה פועלת בו, העין המחפשת את הפגמים, הבוחנת מי מתרשל ואיפה, העין המזהה את החיסרון, את הפחת. זהו ההיפוך המושלם של "ויפקדם בטלאים", של "בסקירה אחת". זוהי סקירה קפדנית לגופו של אדם, לא "כבני מרון", לא כחילות בית דוד העוברים בסך, אלא כל אחד ואחד לגופו, לחטאיו. בדין זה אין נפתחים שלושה ספרים בלבד, אלא כל אחד מגיע עם הספר האישי שלו, עם עורך דינו והתיקיות העבות שלו. אין זו סקירה כללית אלא פרטית.

הדין בראש השנה הוא בבחינת מסדר צבאי. כאמור, כשהמלך יוצא למערכה או כשיש חילופי משמרות, (במקרה דנן – משנה לשנה), הוא מעמיד את חילותיו למסדר. מסדר זה יש בו כמה בחינות. מצד הפקודים זהו טקס שבו הם מקבלים עליהם את מרותו של המפקד. ב'מסדר' שבו מעביר משה את שרביט ההנהגה ליהושע מקבלים ישראל את מרותו של המנהיג החדש. גם כשלא מתבצעים חילופי הנהגה אלא רק חילופי עונות או משמרות, יש במסדר בחינה של אשרור מחדש של סמכות המנהיג. כל זאת מצד הפקודים. מצד המלך או שר הצבא הפוקד את העם, המפקד הוא הזדמנות לחיזוק מורלי מצד אחד, ולציפוף השורות מצד שני. המלך מאשר את היוצאים לקרב, ומשלח את החוליות החלשות שהוא מזהה שרק יפריעו. פונקציה חשובה נוספת של המסדר היא תיקון בעיות מקומיות לפני הקרב. אם המפקד מזהה אצל אחדים מהחיילים נקודות חולשה, אך הוא סבור שהן ניתנות לשיפור, הוא שולח אותם ל'מקצה שיפורים'. הוא נותן להם תקופת זמן, עשרה ימים, לתקן את הבעיה, לעשות תשובה. במסדר הצבאי יש אפוא רק שלושה ספרים: הספר של הנשארים (הרוב), הספר של החוזרים לביתם (מיעוט קטן), ושל הנשלחים למקצה שיפורים (כל אחד לפי מצבו). שלושה ספרים וסקירה אחת. סקירה שבה כל באי עולם עוברים לפניו כמו חיילים, או לחילופין, כמו טלאים.

הדעה שבני מרון משמעה טלאים מלמדת כי אופי הסקירה אינו פרסונלי. המרת המפקד הצבאי הישיר במפקד בטלאים מבקשת לסכור את פי השטן, המסית למנות את ישראל ולנסות את איוב. כדי להימנע מהראיה הקפדנית, במקום למנות איש איש במבט חודר אל עיניו, נמנים ישראל כמו טלאים, כעדר שבו פרטים רבים.

לפיכך, ההנהגה הנדרשת מאתנו בראש השנה אינה של מי שעומד למשפט, אלא של מי שמופיע למסדר צבאי. עלינו להגיע "ניצבים", בקומה זקופה. הדרוש הידוע שבו פתחתי, המזהה את ראש השנה עם "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", עם המפקד שבו מעביר משה את ההנהגה ליהושע, מלמד אותנו על צורת היום. משום כך, חלילה לנו מלהזכיר חטאים בראש השנה, או להגיע מודאגים, עלובים ומלאי חרדה. כשאנו עומדים במסדר בראש השנה עלינו לשאוג כמו חיילים טובים: "ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה." אסור לנו להיות כמו אלה שעליהם נאמר בפרשת החוזר מעורכי המלחמה: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ." וכדברי רבי יוסי הגלילי: הירא ורך הלבב – זהו המתיירא מן העברות שבידו.[9] מי שהעברות שבידו ממוטטות אותו כל כך עד שהוא אינו מצליח לעמוד כראוי במסדר, אינו יכול להיכלל בצבאות ה'.

 

בתוך עמי אנכי יושבת

דברים אלו עולים מתוך דברי הזוהר הידועים על כך שבראש השנה לא ראוי לאדם לבקש בקשות פרטיות. אם אנו רואים בראש השנה משפט אזרחי שבו נחרץ דינו של האדם, אין כל היגיון בכך. מתי יבקש אדם להמתיק את דינו אם לא ביום שבו חורצים את גורלו? הנימוק שהזוהר מספק לכך הוא "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". הזוהר דורש את מעשה השונמית, ומפרש כי האמירה של הנביא לשונמית, "וּמַה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא", מתייחסת לראש השנה. "וְכִי מִלָּה דָּא לְמָה אִצְטְרִיכָא לְגַבֵּי אִתְּתָא, דְּלָא נַפְקַת וְלָא אַזְלַת וְלָא עָאלַת בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. אֶלָּא, יוֹמָא דָּא הֲוָה גָּרִים, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יַתְבִין (נ"א קיימין) בְּדִינָא, וּבְהַהוּא יוֹמָא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. אָמַר לָהּ, אִי אַתְּ אִצְטְרִיךְ לָךְ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, עַל עוֹבָדִין דִּי בִּידָךְ." הזוהר שואל, מדוע שאישה מן השורה תיגש בכלל אל המלך? ומשיב כי מדובר בראש השנה, וביום זה כולנו ניצבים לפני המלך. שאלת הנביא היא אם להציג אותה במיוחד לפני המלך, הסוקר את כל ברואיו ביום. לאור זאת, סירובה של השונמית מלמד עיקרון חשוב מאד, החוזר ונשנה בספרי המוסר והחסידות:

וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא, וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא (אחרא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. (ולא לבעי ליה לאיניש לאתפרש מן עמא לעלם.) וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.

לאור דברינו, הרעיון של "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" מלמד על ההנהגה הנדרשת מהאדם במסדר צבאי. הדבר האחרון שחייל במסדר רוצה הוא ששר הצבא יבקש ממנו לחרוג מהשורה ולעמוד לסקירה פרטנית. שאיפתו העמוקה ביותר היא להישאר "בתוך עמו", להישאר בשורה, להיסקר בסקירה אחת.

בראש השנה עלינו להקדיש תשומת לב דווקא לעבודה של "בתוך עמי". לא לחשוב על ההתעלות הפרטית שלנו, אפילו הרוחנית, אלא על המקום שלנו בתוך הכלל, על היותנו אנשי משפחה, חלק מישיבה או מכולל, חלק מבית ספר או מקום עבודה

יתרה מזו, גישה זו מלמדת כי עבודת הימים הללו היא להתכלל בתוך העם. האדם צריך להראות שהוא אכן חלק מהמערכה, שהוא אינו חורג, שהוא אינו עומד לעצמו. הוא צריך להראות "שרוח הבריות נוחה הימנו", ואם רוח הבריות נוחה הימנו, הרי שגם דעת המקום נוחה הימנו. לכן העצה המתבקשת לזכות בדין היא להעמיד את עצמנו לרשות זולתנו, א-להים ואדם כאחד, כל אחד במקומו וסביבתו. לקיים "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו ללא כחל וסרק.

אמנם רבים מאתנו חפצם להתעלות, 'לעשות שטייגען', לקיים את דברי הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים ש"חובת האדם בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו… להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", גם אם מקום העידון האמיתי הוא העולם הבא. אולם בראש השנה עלינו להקדיש תשומת לב דווקא לעבודה של "בתוך עמי". לא לחשוב על ההתעלות הפרטית שלנו, אפילו הרוחנית, אלא על המקום שלנו בתוך הכלל, על היותנו אנשי משפחה, חלק מישיבה או מכולל, חלק מבית ספר או מקום עבודה, חלק מעיר, מארץ, מעם, וחלק אחד מתוך הבריאה כולה.

העולה מדברים אלה שהמשפט בראש השנה אינו העמדה רגילה לדין שבעקבותיה אנו אמורים לקבל שכר או עונש על מעשינו, כי אז באמת אין הוא משפט ראוי. ביום זה אנו נידונים על העתיד ולא על העבר, כלומר ניבחן אם ראויים אנו לצאת בצבאות ה' בשנה הבאה עלינו לטובה על אף חטאינו או לא. האם אנו נחוצים ויכולים, והכי חשוב – רוצים למלא את ייעודנו או לא. כאן, סקירה אחת לכולם כמו במסדר צבאי דווקא מתאימה כאן יותר מבחינה פרטית של כל אחד לחוד. משום כך, העמידה השפופה, הפשפוש במעשינו, הבעת החרטה וההתנצלות ובקשת הרחמים אינם רלוונטיים בראש השנה. מה שמצופה מאתנו הוא דווקא קומה זקופה, לצד נכונות למלא את רצון בוראנו ולעשות כל מה שיוטל עלינו – בין במישור האישי ובין בכללי – בלב חפץ ושמח.

 


[1] אלו הם דרושים רווחים, המתבססים בצורה רופפת על דברי הזוהר בפרשת בא בצירוף עם פירוש רש"י במקום אחר.

[2] טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפא: א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של א-להיה פי' מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה

[3] בית יוסף אורח חיים סימן תקפד: "… ונראה לי דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בראש השנה אבל חטאנו לפניך וכן כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בראש השנה." והדרכי משה (הרמ"א) חולק עליו.

[4] רש"י בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק כו "נעשה אדם – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו…"

[5] שם דף יח עמוד א.

[6] מפשטות דברי רש"י עולה שהוא רואה בכך ניגוד. "בני מרון" משמעו סקירה פרטנית, בזה אחר זה, ואילו "סקירה אחת" מלמד על היפוכו של דבר. פירושו מעלה קושיה: המשנה מביאה את הפסוק "היוצר יחד לבם" כמקור לאמירה שכולם עוברים לפניו כבני מרון, ואילו הגמרא משתמשת בפסוק זה כנימוק לאמירה שכולן נסקרים בסקירה אחת. רש"י היה ער לקושי זה, ולכן הוא מפרש שהמשנה מכוונת לפסוק המופיע קודם לכן "ה' משמים הביט אל כל יושבי הארץ…", ומכוונת לכלול את שני המובנים הסותרים "כבני מרון" ו"בסקירה אחת". לפי פרושנו, הנסמך על דברי הזוהר דלקמן, אין סתירה בין "בסקירה אחת" ו"כבני מרון" אלא האחד הוא פירושו של האחר.

[7] רש"י דברים כט, יב.

[8] שמואל ב כד, א-טו.

[9] בבלי סוטה מד, א.

תגובה אחת על “"כבני מרון": ראש השנה כמסדר צבאי

  • נתמצת את המאמר בצורה נחמדה, נשאלת שאלה מעניינת מדוע הקדוש ברוך הוא נתן תאווה אדירה לממון, אין בזה שום הגיון מדוע למשל גביר שיש לו 200000000000$ [מאתיים מיליארד דולר] רוצה להגיע ל1000000000000 [טריליון דולר] מה הוא יעשה עם כל כך הרבה כסף, למה הוא צריך את זה, התשובה היא שלמה המלך אמר משלי ב', ד' ה', אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, ככסף זו צבירה כמו לימוד בקיאות וכמטמונים זו חפירה כמו לימוד בעיון, נשאלת שאלה קשה מאוד מדוע צריכים ללמוד בחורים צעירים את העיון עם כל הלומדעס על שאלות נדירות כמו ירושה בקבר או אם עדים זוממין קנס או ממון וכו' לשמוע עשרות אם לא מאות שיעורים על זה, התשובה היא מה שאומר הרב וינקלר מקופנהגן על המפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, לגוי הכרת הבורא היא דרך פלאי הטבע אבל ליהודי רק דרך העומק של עמל התורה, ורק כך מכירים את גדלות הבורא, אנו כעת פחות משבוע לפני המלכת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לפני שאנו מכירים בגדלותו איך אפשר להמליך אותו, ואי אפשר להכיר בגדלותו ללא עמל התורה בעיון וללא התמדת התורה שעות רצופות של בקיאות, בברכת כתיבה וחתימה טובה וכל הרשעה כולה כעשן [או בעשן לפי גירסא אחרת] תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ אמן כן יהי רצון

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל