ראש השנה הוא חידה קדומה. בניגוד לשאר הימים הטובים המשובצים בלוח השנה היהודי נותר האחד לחודש השביעי יום סתום: יום תרועה, זכרון תרועה. החידה הולכת ומתפרשת בדברי חז"ל ותופסת זוויות שונות ועומקים מיוחדים. אם נישאל על מהותו של יום, נקבל שתי תשובות: יום המלכת ה' ויום הדין.
המלכה מטבע הדברים זוקקת ציבור, זוקקת עם, שהרי "אין מלך בלא עם". כל עניינה של המלכות היא הפיכת הבודדים, היחידים, לקולקטיב – ציבור המקבל על עצמו עול מלכות שמים. תפילות ראש השנה מביעות בעוצמה את תנועת הנפש של ההמלכה: היא מבקשת להתפשט הלאה, לחצות את גבולות הציבור המצומצם ולהגיע אל הרחוקים ביותר: "וישמעו רחוקים ויבואו – ויתנו לך כתר מלוכה." מבקשים ביום הזה שמלכות ה' תהיה מלכות האנושות כולה, מלכות הבריאה כולה, הראויה למי שבטרם כל יציר נברא הווה בתפארה.
כה עמוקה היא התביעה להכיר במלכות ה' שהיא נעשית עיקר הוויתנו ביום הזה, וצרכינו האישיים, הקטנים, החומריים, נדחקים הצדה, חסרי ערך וחשיבות. ביום הזה עינינו אל תיקון העולם, אל מלכות ה' לבדה. בזוהר הקדוש משולים המבקשים צרכי עצמם ביום זה לכלבים הנובחים "הב הב", והעיקרון ברור: חסרונותינו הקטנים והגדולים הם ביטוי עמוק וכואב לחיסרון במלכות ה', תוצאה ישירה של כאב על העדר גילוי כבוד מלכות שמים. לכן, רק למלכות שמים אנו מייחלים בראש השנה.
בדורות האחרונים שככה מעט ההסתייגות מבקשות פרטיות בראש השנה. בעלי המוסר מסבירים כי מלכות שמים כבר אינה כל כך בוערת בנו, וההכרה בתוקף משמעות הדין הולכת ושוככת. על כן, אם אדם לא מתחנן על נפשו ביום הזה, הוא מצהיר שאינו מאמין שכל עניינינו נקבעים ונכתבים בדין. בחסידות ההסבר הוא כמעט הפוך – כאשר יהודי מבקש בקשות גשמיות, הוא מבקש אותן למען הרבות כבוד שמים. מן השמים משפיעים עלינו גשם, ואנחנו הופכים אותו לרוח: הכסף שלנו ניתן לצדקה, לגידול ילדים המרבים כבוד שמים בעולם, לכבוד שבתות וימים טובים.
אולם שתי ההסתייגויות מגלות כי העיקרון לא התבטל – עניינו של יום הוא המלכת ה', כך שבאופן אידאלי עלינו להיות עסוקים רק בה. מבקשים אנחנו חיים – למענך אלוקים חיים, חיים שיכירו בהם וידעו כל יושבי תבל כי לך לבד תכרע כל ברך.
כך מסבירה המשנה את המילים "כבני מרון" – "כחילות בית דוד". זו סקירה אחת מלמעלה של מסדר צבאי מוקפד, ואף שכל חייל נסקר בפני עצמו, כולם שייכים לאותו הצבא ולהם מטרה משותפת וייעוד משותף, הנעלים עד כדי כתיבת גטי כריתות והשלכת החיים הפרטיים מנגד.
מבט העל הזה, היוצא מן העצמי המצומצם, החורג אפילו מגבולות העם ומופנה אל העולם כולו, יש בו מן הביטול העצמי. האני הייחודי שלנו, התכונות, הכאבים, הרצונות, החוסרים – מתאיינים כביכול, וכל תפקידנו הוא להיות חלק מצבא ההמלכה. כך מסבירה המשנה את המילים "כבני מרון" – "כחילות בית דוד". זו סקירה אחת מלמעלה של מסדר צבאי מוקפד, ואף שכל חייל נסקר בפני עצמו, כולם שייכים לאותו הצבא ולהם מטרה משותפת וייעוד משותף, הנעלים עד כדי כתיבת גטי כריתות והשלכת החיים הפרטיים מנגד.
(במאמר מוסגר ניתן לומר כי אותו ערך של נאמנות לכלל ישראל בא לידי ביטוי גם כיום אצל מאות אלפי חיילים היוצאים למערכות הקרב הקשות באהבה, בשמחה ובמסירות למען הכלל. אותה יכולת לצאת מן החיים הפרטיים ומהחשבונות האישיים למען מטרה גדולה היא ערך שעל המגזר שלנו ללמוד ולאמץ אל קרבו.)
סתירה בין המלכה לדין? רק לכאורה
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן:
בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה.
בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם".
וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם.
הדין של ראש השנה מוזכר בדברי חז"ל במילים "עוברין לפניו" – כל באי עולם עוברים לפני ה', ונראה שאותו מעבר אישי, פרטי, סותר את חווית ההתכללות בצבא ההמלכה. הוא מהדהד בנפש את חווית הקיום הבראשיתית: לפיכך נברא האדם יחידי. אי שם בעומק הנפש צרובה בי חווית הבן היחיד, האדם האחד שאין לו בעולמו אלא קשר עם בוראו. המעבר מחזיר אותנו לאותה תחושת הזדקקות שבכל השנה ניתן למסך בעיסוקים ותפקידים ובריחות וקשרים.
למעשה, ניתן לומר כי הדין, אותו מעבר לפני ה', מנכיח בנפש את חווית האינדיבדואל, האדם הפרטי, הבן היחיד: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ. נמצא כי קולו של השופר מבטא מצד אחד את קול ההמון המריע לרגל המלכת המלך, ומן הצד השני את יבבתו הפרטית, את יפחות השבר של היהודי הקטן העומד לפני אביו שבשמים, את זעקתו לעזרה ולחסד ברגע הגדול שהוא עובר לפניו.
האם סותרת מהותו של הדין את מהותה של ההמלכה? גם אם בחיצוניות נראה שכן, הרי שבעומק ההפך הוא הנכון. אותה עמידה יחידית נוכח פני ה', המעבר החשוף כבני מרון, מפשיטה אותנו מכל אותם מלבושים שעטינו על עצמנו. כך אנו מגלים מי אנחנו, מהיכן חצובה נשמתנו, מהם מאוויי לבנו הכמוסים. בעמקי אותה הכרה נגלה את אותה נשמה טהורה שניתנה בנו, את חיי העולם הנטועים בנו שהם הם חיי האומה כולה.
באמצעות הדין הנוקב, דרך העמידה האישית מול היודע כל תעלומות והמון נסתרות, מתגלה מודעות עצמית חדשה־נושנה, הכרה בכך שהגענו הנה לגלות את מלכות ה' בעולם.
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי – אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: "אם חפץ להכיר באמת את פנימיותו, צריך שידע שלא ימצא את פנימיותו זולת אם יבקש את פני ה'" (הרב חרל"פ). באמצעות הדין הנוקב, דרך העמידה האישית מול היודע כל תעלומות והמון נסתרות, מתגלה מודעות עצמית חדשה־נושנה, הכרה בכך שהגענו הנה לגלות את מלכות ה' בעולם. את הגילוי הזה לא ניתן להוציא לפועל בתור יחידים. אכן, "אין מלך בלא עם".
ומכאן חזרה אל חילות בית דוד: בצבא טוב מקבל כל חייל תפקיד המתאים לכישוריו ולמידותיו. הוא משכלל אותם, מתאמן עליהם, מוציא את כוחותיו אל הפועל כדי להיות חייל טוב יותר לקראת. אצל חיילות בית דוד המטרה המשותפת היא הכנת העולם הזה למקום משכן לה'. ההתכללות שלנו בציבור – לא רק ציבור במובן הצר של בית הכנסת שלי, אלא ציבור במובן האמיתי של כלל ישראל – היא האופן לזכות בדין.
ביתר עומק, מטרתו של הדין היא לגלות את המלכות בעולם. רבי משה שפירא זצ"ל מסביר זאת דרך המילה דין שפנימיותה (דהיינו, האותיות הפנימיות של כתיבה במילוי: ל, ת, ו, ד, ו, נ) עולות בגימטריה "מלכות" – הדין הנוקב עד תהום הנפש משיל מעלינו את כל המיותר והמפריע ומגלה בנו את המקום השואף לפרוץ ולהמליך את ה'. מקום של עם.
כך יוצאים אנו מחווית העצמי אל חווית הכלל ומבקשים מתוכנו ממש, בקולנו הייחודי, באורנו המיוחד, שתלך ותופיע מלכות ה' על העולם כולו. זהו כל מגמתנו, כל חשקנו. את כל כישורינו וכוחותינו אנחנו רוצים להוציא לפועל לתכלית זו: "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך… ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד."
קרדיט תמונה: bigstock
איזה טקסט עשיר, יפה ומתבונן,
תודה עליו!