להיות מאוכלי החיטים: מגילת רות ומתן תורה

אין לך דמות המזוהה יותר עם חג השבועות מרות המואביה. עם זאת, הקשר בין רות לחג השבועות אינו ברור כל צורכו.

מנהג ישראל בקהילות אשכנז, לקרוא את מגילת רות בחג השבועות. במדרש ובראשונים מופיעים מספר טעמים לכך. ספר המנהגים (מנהגים לחג השבועות, אות נב) כותב שהנישואין בין בועז לרות התרחשו בתקופת הקציר, וחג השבועות מכונה בתורה "חג הקציר", זה לשונו: שבועז התחתן לרות בקצירת תבואתו. ופרשת אמור במועדים בעניין שבועות דכתיב ובקצרכם וכו'.

האבודרהם (על תפלות הפסח) אומר דבר דומה, ומוצא קשר בין חג הקציר לעובדה שעלילת המגילה חלה בתקופת הקציר. ואכן, במגילה ישנה הדגשה שהעלילה מתרחשת בתקופת קציר שעורים: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). המשך הפסוקים מגלה לנו דבר נוסף, התהליך של המגילה החל בקציר שעורים והסתיים בקציר חיטים, כמו ספירת העומר: "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ" (שם ב, כג).

למרות השוואה זו, טעמו של המנהג עדיין אומר דרשני: וכי גזרה שווה יש כאן? וכי לומדים קציר קציר? עלינו להבין מהו הקשר המהותי בין התוכן הפנימי של מגילת רות לבין העובדה שחג השבועות מכונה בתורה חג הקציר.

 

מאוכלי שעורים לאוכלי חיטים

יתכן שההדגשה שעלילת המגילה התרחשה לאורך הציר שבין קציר שעורים לקציר חיטים משקפת את המהות של הימים שבין פסח לשבועות. בתקופה זו עובר הטבע עובר שינוי משמעותי, וגם עם ישראל משנה מעמד, מחברה של "אוכלי שעורים" לחברה של "אוכלי חיטים".

מה מיוחד במעבר זה?

ספר החינוך (מצוה שז) עומד על ההבדל בין הקרבנות של פסח ושבועות: בפסח מביאים מנחת שעורים, ואילו בשבועות מנחת חיטים. הוא מסביר שהשוני בא להדגיש את המעבר ממאכל בהמה למאכל אדם:

ועוד אומר לי לבי בענין, כי מפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחטים למאכל אדם ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה וניזון מהם.

לדברי ספר החינוך, המעבר מפסח לשבועות, מחירות פיזית של יציאות מצרים לעבר העולם הרוחני של מתן תורה, מקבל ביטוי סמלי במעבר מקרבן שעורים, שהם מאכל בהמה, אל קרבן חיטים, שהם מאכל אדם. ללמדנו, שהחירות הפיזית פונה אל הגוף, והחירות הרוחנית של מתן תורה פונה אל האדם

לדברי ספר החינוך, המעבר מפסח לשבועות, מחירות פיזית של יציאות מצרים לעבר העולם הרוחני של מתן תורה, מקבל ביטוי סמלי במעבר מקרבן שעורים, שהם מאכל בהמה, אל קרבן חיטים, שהם מאכל אדם. ללמדנו, שהחירות הפיזית פונה אל הגוף, והחירות הרוחנית של מתן תורה פונה אל האדם

אולם, עדיין אין די בכך. גם אם המעבר מקציר שעורים לקציר חיטים משקף רעיון עמוק, הוא עדיין אינו סיבה לקרוא את המגילה, שבמקרה מתרחשת באותה תקופה. נראה אפוא לומר, שבסיפור המגילה אפשר לזהות את המעבר ממדרגה של קיום נמוך, בבחינת אוכלי שעורים, למדרגת קיום עליונה, בבחינת אוכלי חיטים.

 

חברה של חסד

המדרש עונה על השאלה מדוע התנ"ך מספר לנו את הסיפור של מגילת רות. לדבריו: "א"ר זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה פרשה ב).

רות נתפסת בתור דוגמא וסמל לעשיית חסד. בועז פונה לרות ואומר לה: "ויֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (רות ג, י). אולם יש לשאול: מה מיוחד בחסד של רות? האם חסרות דוגמאות למעשי חסד בתנ"ך, שיש צורך בסיפורה של רות?

נראה שרות מלמדת אותנו עיקרון חשוב העומד בבסיס הנהגת החסד. כולנו יודעים לעשות חסד כאשר אנו מבינים כי צריך; הקושי האמתי הוא לדעת מתי צריך. חסד אמתי אינו רק פעולת הנתינה לחוד. חסד איכותי הוא היכולת להבין את הכאב של החלש ולהיכנס לעולמו. חז"ל אומרים (כתובות סז, ב) שעל החברה לדאוג שעשיר שירד מנכסיו יקבל סוס לרכב עליו: תהליך השיקום צריך להתחיל מעולמו של המקבל, ולא מעמדתו של הנותן.

המעבר המהותי ממדרגה חייתית של אכילת שעורים למדרגה אנושית של אכילת חיטים אינו בעשיית החסד עצמה. גם בעלי חיים יודעים לגלות חמלה כאשר הם מזהים צער. המיוחדות של האדם היא היכולת להבין את השני ולהיכנס לעולמו. את השיעור הגדול הזה אנו למדים מרות

כבר בתחילת דרכה, רות חשה את החלל הגדול שנותר בלבה של נעמי, אבדן הבעל ושני הבנים, כאב היורדת החוזרת לארצה בבדידות ועוני. תגובתה המידית היא שהיא אינה יכולה להשאיר אותה לבד. יתכן שאם רות וערפה היו מתייעצות אתנו, היינו עונים שעדיף להן להישאר במואב. אך כנראה שרות החליפה משקפיים, והבינה שהחזרה של נעמי לבד לבית לחם תהיה קשה. וכאן היא פועלת במסלול של "חסד".

המעבר המהותי ממדרגה חייתית של אכילת שעורים למדרגה אנושית של אכילת חיטים אינו בעשיית החסד עצמה. גם בעלי חיים יודעים לגלות חמלה כאשר הם מזהים צער. המיוחדות של האדם היא היכולת להבין את השני ולהיכנס לעולמו. את השיעור הגדול הזה אנו למדים מרות.

 

בית לחם: לפני רות ולאחריה

לא רק באדם הפרטי יש צדדים של אוכל שעורים ואוכל חיטים; בחינות אלו קיימות גם בחברה כולה. המקום שבו מתגלה המעלה האנושית ביתר הדגשה היא בהתנהלות החברתית שלנו. חברה של אוכלי שעורים תהיה אנוכית ואימפולסיבית. היא לא תדע לגלות אחריות ודאגה לחלש. לעומת זאת, חברה של אוכלי חיטים תגלה שותפות ואחריות. תהליך זה עוברת החברה בבית לחם לאורך המגילה.

בתחילת המגילה, כאשר נעמי חוזרת לבית לחם, השכנות תמהות "הזאת נעמי?". נעמי, האלמנה השכולה שאיבדה בעל ושני בנים, זוכה לתגובה נוראה מהשכנות, תגובה שיש בה לעג, ציניות והתעלמות. אוזן רגישה תרגיש את הלחש, את הרכילות ואת הניכור בתמיהה "הזאת נעמי?".

נעמי מגיבה בתבוסתנות. היא אפילו לא מנסה להתגונן, אלא אומרת לשכנות: "אל תקראו לי נעמי, קראנה לי מרה." נראה שהיא מקבלת עליה את הדין. נכון, אני קרבן, ואני באמת סובלת.

בסוף המגילה, המגמה מתהפכת; העיר בית לחם משתנה, השכנות מגלות אחריות ומעורבות. הכתוב מתאר שתי תגובות שמהן ניתן לראות את התפנית החברתית שעברה על העיר. הראשונה היא הברכה שהציבור מברך את בועז ורות לרגל הנישואין, למרות הקשר שבין השופט לגיורת המהגרת:

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. (ד, יא)

התגובה השניה היא ברכת הנשים והשכנות בלידת עובד:

וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים […] וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. (שם, יד-יז)

נראה ששינוי היחס לרות מבטא את המעבר ממדרגת "אוכלי שעורים" למדרגת "אוכלי חיטים". החברה עוברת מחיים חומריים נמוכים לחיים של אחריות ואכפתיות.

אין לי ראיה לזה, אך לבי אומר לי שדווקא רות היא שחוללה את השינוי בהלך הרוח החברתי בבית לחם. נוכחותה של רות פתחה את הפתח לשינוי. מחברה שמקבלת אלמנה עניה בלחשושים "הזאת נעמי", לחברה העוטפת את נעמי באהבה עם לידתו של עובד, ואף מתעלה בניחומיה: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד, טו).

רות במעשיה אמרה לתושבי בית לחם: הרעב הנמיך אותנו לדרגת קיום חייתית של "אדם לאדם זאב"; הפכנו ל"אוכלי שעורים" המלחששים "הזאת נעמי". באמצעות הפניה לזולת והיכולת להתעלות אל עבר האחר, אנו נחזור למעלת "אוכלי חיטים"; נהיה בני אדם בעלי יכולת להרגיש את הזולת, נקיף באהבה את החלשים

אחרי הרעב, הגורם לחברה בבית לחם להתכנס בתוך עצמה, מופיעה בעיר אשה מואביה שבהתנהגותה ובפעולותיה מראה שאפשר להתעלות מעל האינטרסים האישיים, להרכיב את המשקפיים של הזולת ולמסור את עצמנו למען האחר.

רות במעשיה אמרה לתושבי בית לחם: הרעב הנמיך אותנו לדרגת קיום חייתית של "אדם לאדם זאב"; הפכנו ל"אוכלי שעורים" המלחששים "הזאת נעמי". באמצעות הפניה לזולת והיכולת להתעלות אל עבר האחר, אנו נחזור למעלת "אוכלי חיטים"; נהיה בני אדם בעלי יכולת להרגיש את הזולת, נקיף באהבה את החלשים.

 

התורה של ה"דרך ארץ"

יתכן כי הסיבה שקוראים את מגילת רות בחג מתן תורה היא שסיפורה האישי מייצג את התהליך שעבר עם ישראל כולו בין פסח לשבועות. סיפור המגילה מתחיל בימי קציר שעורים, החלים במקביל לימי חג הפסח, ימים המציינים את המדרגה החייתית של שחרור הגוף משעבוד. הוא מסתיים בימי קציר חיטים, בחג השבועות, בימים המסמלים את היכולת האנושית להתעלות לעולם רוחני של תורה. אין זה אלא סמלי לקרוא את המגילה בשבועות.

אולם, נראה שמדובר ביותר מכך. קריאת המגילה אינה רק עניין סמלי, אלא היא מלמדת אותנו משהו על המשמעות העמוקה של קבלת התורה.

בפרשת המועדות ישנה תופעה חריגה. באמצע הציווי על החגים, התורה מחליפה נושא וכותבת את מצוות לקט ופאה, וזו צורת הפרשה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' […] וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כג, טו-כא)

ה"משך חכמה" מתייחס לחריגה זו, והוא מסביר כי חשוב לתורה להכניס מצוות אלו באמצע הציווי על חג מתן תורה, כדי ללמד שהתורה אינה רק מצוות דתיות אלא גם "נמוסים מושכלים".

או יתכן כי תדעון כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החקים, כי אם על הנמוסים המושכלים, כמו חנינה לעני ולגר, כי בלא אמונה בה' עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות לא יחמול ולא ישא פני אביו, לכן יודוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כבוד אב, שגם על זה צריך האמונה בה' והמצוה מפיו, כי בלא אמונה דור אביו יקלל כו', לכן אמר, כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה, לא על החוקים לבד, כי אם גם על המושגים בשכל, לכן ובקצרכם את קציר ארצכם כו', גם כן מצד שאני ה' אלקיכם.

כלומר, התורה סטתה ממסלולה וכתבה ציווי הקשור לעניים כדי ללמדנו שמתן תורה מתייחס אף לנימוסים המושכלים. אלמלא התורה, נימוסים אלו יכולים להתעוות ולהשתנות מכוח היצרים החייתים של האדם. התורה אינה נותנת לנו רק מצוות, היא הופכת אותנו לאנשים.

התורה מכשירה אותנו להיות חברה אנושית, חברה הקשובה לאחר והמבינה מה הוא רוצה, גם אם הדבר לא נאמר בפירוש, וגם אם אין חוק כתוב המצווה לעזור לו. כדי להעביר מסר זה, בוחרת התורה מכל המצוות שבין אדם לחברו דווקא מצוה הקשורה לקציר, לאותו ציר המעביר אותנו מדרגה של "אוכלי שעורים" לדרגה של "אוכלי חיטים" – מצות לקט ופאה

התורה מכשירה אותנו להיות חברה אנושית, חברה הקשובה לאחר והמבינה מה הוא רוצה, גם אם הדבר לא נאמר בפירוש, וגם אם אין חוק כתוב המצווה לעזור לו. כדי להעביר מסר זה, בוחרת התורה מכל המצוות שבין אדם לחברו דווקא מצוה הקשורה לקציר, לאותו ציר המעביר אותנו מדרגה של "אוכלי שעורים" לדרגה של "אוכלי חיטים" – מצות לקט ופאה. התורה רומזת לתקופה שבה רות הושיטה את ידה אל בני עיר שלמה, והציעה להם: בואו ועלו אתי אל ההר, בואו נעלה ממדרגת "אוכלי שעורים" לבחינת "אוכלי חיטים".

יתכן שמשום כך קוראים את מגילת רות בחג השבועות. רות הגיעה בימי הקציר, ימים שמקיימים בהם את מצות לקט ופאה, ובחסד שלה ביטאה את המהות הפנימית של התורה. את זה עלינו ללמוד מרות ומהמגילה הנקראת על שמה: את היכולת להתעלות מהדאגה לצרכים האישיים, עד למעלה של לקיחת אחריות על הכאב של אחרים, כפי שעשתה רות כלפי נעמי.

רות גילתה שהמשמעות של מתן תורה היא המעבר מעולם חייתי לעולם אנושי חברתי, שבו אנו מסוגלים לפנות אל הזולת, להרכיב את משקפיו ולהבין את רגשותיו. נדמה שבהגיענו לחג השבועות, אין לנו מסר חשוב יותר ללמוד ולהפנים.