צריך עיון > סדר שני > מעגל השנה > עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה – שירת מגילת רות על תרבות של מצוות

עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה – שירת מגילת רות על תרבות של מצוות

מגילת רות אינה רק סיפור מופלא של חסד. היא גם תעודה נדירה של תרבות יהודית-ישראלית של קיום מצוות שאחריתה גאולה משולשת: האדם, הנחלה, והעולם כולו.

ה' סיון תשפ"ד

מגילת רות היא מיתולוגיה נפלאה מאין כמוה. הדמויות המופיעות בה כה תמימות וצנועות, ועם זאת כה גדולות רוח, כה אגדיות, אבטיפוס לגנום הישראלי כולו – "הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א). שניים מגיבורי המגילה הם נשים,[1] ובאורח הולם היא מלאה בדיאלוגים המצוטטים בשלמותם, דיאלוגים הטעונים באצילות נפש, חן וגדלות רוח, ומבטאים ראשוניות ורעננות של תרבות, כנערה העושה את צעדיה הראשונים בעולם.

ייחודי בה גם שהיא אינה מבקשת להסתיר שרות, "אמהּ של מלכות"[2] לא באה מזרע ישראל אלא היתה גיורת־מהגרת מארץ מואב. זהו בועז המגלם בפעולותיו את העדות לאיתנותו של החזון התורני של ישראל, שאיננו נזקק להיטפל למגילת יוחסין, אלא מגילת היוחסין נטפלת אליו – כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כה, כג): שאלת היעד שלעברו האדם צועד גדולה יותר משאלת מוצאו. כאשר אנו מזהים גדלות רוח, גדולי רוח שבנו ממהרים לאמץ אותה בחום ולהבריך אותה בכרמם, כך שתצמיח פירות רעננים וטובים מתמיד.

אך יותר מכל זה, מגילת רות היא שיר מופלא על מצוות התורה, ועל הדרך שמצוה גוררת מצוה הגוררת מצוה עד שהן גוררות את התגשמות החזון התורני כולו, עם הופעתו של המלך המשיח, שיאחד את כולם תחת דגל אחד "לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט) ויניח את התשתיות לבניין בית המקדש.

מגילת רות היא שיר מופלא על מצוות התורה, ועל הדרך שמצוה גוררת מצוה הגוררת מצוה עד שהן גוררות את התגשמות החזון התורני כולו

גאולת השדה המתרחשת בבית לחם נעשית לגאולת הארץ כולה וגאולת הגוי כולו, כאשר נכדה של המגילה – דוד המלך – מושיע את ישראל מאויביו ומגונן על אדמתו – כִּי לִי הָאָרֶץ (ויקרא שם).

במאמר זה אבקש להתחקות אחר תיעוד אותנטי זה של אורח חיים תורני של קיום מצוות, ובמיוחד אחר הדרך שבה המגילה – שמסע גיבוריה מתפתח "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (א, כב) ומסתיים עם "כְּלוֹת קְצִיר… הַחִטִּים" (ב,כג) – מגלמת תרבות ישראלית חיה לפרשת ספירת העומר, לספירת היובל ולמצוות אחרות.

 

שתי ספירות ושבעה שָׁבועות

באורח דומה לתרבויות מסופוטמיה ואגן הים התיכון של תקופת המקרא, הלחם והתבואה מהווים מוקד מרכזי גם בתרבות המקרא, עד כדי כך שהתורה נזקקת להדגיש: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'…" (דברים ח, ג). באותה פרשה, המונה את מעלותיה של הארץ הטובה, ארץ ישראל, נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (שם ט). כגודל מרכזיותו של התבואה והלחם בחיי התרבות, כך גם ראוי להקדיש לו התייחסות בתורה ובעבודה הא-לוהית, והתורה אכן אינה פוסחת על כך. היא משרטטת תיאור שלם של ימי הקציר ומצוותיהם, ימים שנפתחים בהנפת עומר ראשית הקציר לפני ה', ומסתיימים ב"חג השבועות" – "חג הקציר", החוגג את שבועות הקציר כולן, ובו מקריבים לפני ה' (גם אם לא על גבי המזבח) שתי לחמים, יוצאי דופן מבין הקורבנות בהיעשותם חמץ.

וכך מתואר בספר ויקרא (כ"ג, ט-כב):

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם… וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

ובספר דברים (ט"ז, ט-יא) מסוכם בקצרה, מתוך דגש על השמחה לפני ה' "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'":

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם…

שבעה שבועות קציר החיטים והשעורים אינם איזו הצהרה סמלית גרידא, אלו הם שבועות העונה שבה התבואה הולכת ומבשילה היו עוסקים בקציר, שראשיתו כעבור המלקוש עם קציר השעורים וסופו עם תום קציר חיטים, כפי שמתואר בספר ירמיהו (ה, כד): "נִירָא נָא אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ, שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ".[3]

בעוד ששבעת השבועות מסמנים את מחזור קציר התבואה העונתי, שבע שבתות השנים מסמנות את מחזור עבודת השדה הרב־שנתית, ואת החיבור הבלתי אמצעי שיש לאדם אל אדמתו, דווקא משום ש"לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"

מקבילה תואמת לספירת שבועות אלו הינה ספירת השנים ליובל, המתוארת בספר ויקרא. בעוד ששבעת השבועות מסמנים את מחזור קציר התבואה העונתי, שבע שבתות השנים מסמנות את מחזור עבודת השדה הרב־שנתית, ואת החיבור הבלתי אמצעי שיש לאדם אל אדמתו, דווקא משום ש"לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). וכך מתארת התורה ספירה זו (שם פסוקים ח-י):

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבו.

 

המצוות במגילה

מגילת רות עוסקת אפוא בשתי ספירות אלו. המגילה, המתרחשת בבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה – אסם התבואה של יהודה, פותחת ברָעָב, בָּאָרֶץ (א, א) הממאנת להוציא לחם, ומסתיימת בשבע ובקציר גדול, כִּי פָקַד ה' אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם (א,ו). התקופה היא ספירת העומר – תקופת הקציר האביבית הפורחת, המעשה מתרחש תוך כדי חגיגות הקציר של בועז, והמפגש בינו לבין הגֵרה המואביה מתאפשר בזכות הותרת פאת השדה ושיבולי הלקט הקושרת קשר בלתי אמצעי בין בעלי האדמות לעניים ולגרים. מוקד הסיפור הינו ספירת היובל – גאולת המשפחה שנדדה הרחק, כמעט ונכרתת מעם ישראל, והשבתה אל אדמתה בגאולת נחלתה ובגאולתה של בת המשפחה בת הנכר בבואה בקהל ה'.

מצוות נוספות הקמות לתחיה כתרבות חיה בסיפור זה הינן: א. מצוות הדאגה לגר וההשתוות עמו – כהרחבה של מצוות הפאה והלקט; ב. הייבום – המקבילה האנושית־נפשית לגאולת השדה הארצית, בגאולת נפשו של המת והקמת שמו; ג. מצוות "התעודה" – עדות ומשפט הזקנים, המבקשות מקהל ישראל להיות עדים לנעשה סביבם ולקיים בעדותם את המהויות החברתיות, ומזקני השער לשפוט בין איש לרעהו.

בעוד שתרבויות אחרות בסביבה היו עסוקות בכיבוש ופשיטות על ערים אחרות, ברצח על הכבוד העצמי, ובפיתוח אָני־סחר וכלי מלחמה, התרבות היהודית־ישראלית הייתה עסוקה לחגוג בחריצות את מתנות האדמה […] ולהצמיח את קרנו של החזון הא-לוהי השלם שניתן לנו בקולות ובברקים

מצווה אודותיה מתנהל דיון ער וחי, היא המצווה שלא יבואו בקהל ה' עמונים או מואבים, ולכך אקדיש את הפרק האחרון במאמר זה. לצדה, בולטות בהיעדדן מצוות העומר ושתי הלחם הפותחות וחותמות את הספירה, אם משום שהן נחגגות "במקום אשר יבחר ה'", אם משום שלא היה בכוחו של משכן שילה באותה עת לרכז את השבטים כולם לעלות אליו לרגל.

בעוד שתרבויות אחרות בסביבה היו עסוקות בכיבוש ופשיטות על ערים אחרות, ברצח על הכבוד העצמי, ובפיתוח אָני־סחר וכלי מלחמה, התרבות היהודית־ישראלית הייתה עסוקה לחגוג בחריצות את מתנות האדמה, לזקק את ההנהגות היותר עדינות של החברה, ולהצמיח את קרנו של החזון הא-לוהי השלם שניתן לנו בקולות ובברקים ואת קרנו של מלך המשיח, כמאמרה של אם ממליך המלכים, חנה, שנים לא־רבות מאוחר יותר: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל־א ב, י).

בקטעים הבאים אנסה לשרטט את תוכנן של מצוות אלו, ובעת האפשר דרך סיפורם המופלא של רות, נעמי ובועז.

 

ובקציר תשבות

על מנת להבין את תוכנה של מצוות ספירת העומר ומהותה, הבה נתבונן במרכיבים שונים שלה.

המרכיב הראשון הינו השבת, הרמוזה בקשר ההדוק שפרשת אמור מקשרת בין הספירה לשבת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה; עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". וכך, באורח מקביל לספירת היובל המציינת שבע שבתות שנים בהם הארץ שובתת ממלאכתה, ספירת העומר מציינת שבת שבתות ימים, בהם הארץ שובתת ממלאכתה. שבתות אלו הינן השבתות ה"שבתיות" ביותר בשנה כולה. בהן מתקיים הציווי: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד, כא), תוך כדי שהן נותנות פסקי זמן לעמלים באורח אינטנסיבי בשדותם ולדואגים לגורלם, לחגוג את פרי אדמתם ואת האביב הפורח ולתלות את מבטחם בצור ישעם.

ספירת העומר אפוא הוא חגיגת שבעה מחזורי שבתות ובהם ששת ימי עבודה, ויום שביעי להתענג על פירות המלאכה ועל הבריאה המותחת את אבריה בגיל

ספירת העומר אפוא הוא חגיגת שבעה מחזורי שבתות ובהם ששת ימי עבודה, ויום שביעי להתענג על פירות המלאכה ועל הבריאה המותחת את אבריה בגיל.

 

וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם – לחגוג את הקציר עם ה'

מרכיב נוסף ומרכזי במצוות ספירת העומר הינו חגיגת הקציר, ושיתוף עם ה' את פירות האדמה אותם נתן לנו. בראש ובראשונה מתבטא מרכיב זה במצוות הפותחות וסוגרות את ספירת העומר – החל בהבאת העומר הראשון שנקצר לפני ה', וכלה בהקרבת לחמים לפני ה'. אך קרבנות אלו ללמד על הכלל כולו יצאו, על ימי הספירה כולם, להיותם שווים בחגיגה  עם ה'.

הרמב"ן מתאר את ימי הספירה כ"חולו של מועד" אחד ארוך, בין חג הפסח וראשית הקציר לתומו עם חג השבועות.[4] במגילה אנו אכן מזהים מבין השורות חדווה גדולה, חריצות ועליצות בקציר, אבל גם שמחה גדולה עם ה', שמחה המתבטאת יותר מכל בדיאלוג בו מופיע בועז לראשונה (ב, ד):

וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם! וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'!

כראות בועז את הקוצרים העמלים להוציא לאור את פרי שדותיו, הוא מתמלא חדווה א-לוהית, ומצהיר: ה' עִמָּכֶם! והם, בעליצות אלוהית, משיבים לו בברכה: יְבָרֶכְךָ ה'!

מפגש סתמי לכאורה זה בין מעסיק לעובדיו הופך לחגיגת העמל, חגיגת האדמה, וחגיגת הקשר בין אדם לחברו ששכינה שרויה בו:

וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם!" (משנה ברכות ט, ה).

לשאלת שלום זו, שנקבעה ב'בית דין של מטה', הסכימו 'בית דין של מעלה' על ידן (מכות כג, ב).

באורח המהדהד את מגילת רות, על שמחת הקציר וקריאת השם שבה, רואה בחזונו החוזה הגדול ישעיהו את הולדתו וקריאת שמו של משיח,[5] ועמו האור, השלום והצדקה האולטימטיביים – מתוך שמחת הקציר:

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל! יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם! הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לא [קרי: לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל… כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: פֶּלֶא, יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי־עַד, שַׂר שָׁלוֹם… אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ… מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (ישעיהו ט', א-ה).

 

אהבת חסד גוררת אהבת חסד

בפרק זה אנו נכנסים למידת החסד, המלווה את המגילה כולה.

"בשלושים וששה מקומות הזהירה תורה"[6] על דאגה לגר, כמו גם לשכבות מעוטות הקניינים: לעני, לאלמנה או ללוי. אנו מצווים להעניק לגר ככל הניתן שוויון זכויות חומריות, שוויון זכויות רוחניות, שוויון במשפט, תמיכה וסעד. אך במגילת רות אנו מגלים הרבה מעבר לכך: כיצד מצווֹת מתנות השדה מאפשרות ומובילות למגע ער וקרוב עם אותם שכבות חלשות, נוכריות, קשר לא יסולא בפז עד כדי שהוא עלול להוליד את דוד המלך.

אך לידתו של אותו החסד הוא דווקא במשפחה זו שנדדה הרחק, הרחק מן החסד.

נסיבות עקירת משפחתו של אלימלך מבית לחם יהודה ומעברה לשדה מואב, לוטות בערפל במגילה, המציינת רק כי היה זה בעקבות רעב בארץ. אולם המדרש (רבה א, ד), החותר להבין את המחלה והכליון שפקדו משפחה זו, מתאר:

לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. [משל] לְבוּלְיָטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה סְבוּרִין עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן, כֵּיוָן שֶׁבָּאת שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְתָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְעַיְּלַת בְּסִידְקִי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ… כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן, אָמַר: עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ! עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.

וכך, תחת למלא את ליבם של ישראל בחסדו, ולתת להם ישועה בעת הרעב, נוטש אלימלך את עמו, ומתדרדר מדחי אל דחי, עד כדי כך ששרידי משפחתו נאלצים ללקט בשדות כאחרוני הנזקקים. אך החסד אינו נוטש את משפחתו. עלמה מואביה המצטרפת למשפחתו, מציתה מחדש את אבוקת החסד במשפחה זו, בעירהּ, ובעם כולו.

וכך, תחת למלא את ליבם של ישראל בחסדו, ולתת להם ישועה בעת הרעב, נוטש אלימלך את עמו […] אך החסד אינו נוטש את משפחתו

החסד: השיתוף, האהבה והקרבה ההדדיים משתרעים על פני המגילה כולה, החל בחסדה של רות, עובר דרך חסדו של בועז וכלה בחסדה של נעמי. הבה נסקור אותו.

 

גרות של אהבה

מפגש ראשון ומהדהד עם החסד מתרחש בין רות לנעמי, בדרך משדה מואב לארץ יהודה. נעמי – שבתוך עשר שנים איבדה את כל שידעה: את השבט והקהילה, את אישהּ ואת שני בניה – מפצירה בכלתה המואביה שלשעבר, רות, לעוזבה ולשוב מאחריה (א, טז), ולהיוותר בזהותה המואבית. ורות, מצדה, צועדת במאמץ ובאומץ (א, יח) אל הלא נודע. אין היא מבקשת לאמץ זהות חדשה, יהודית־ישראלית, של עם שאינו נודע לה. מבקשת היא לחבור לנעמי. דבֵקה היא בה (א, יד), ומשכך גם באמונתה, אלוהיה ועמה (א, טז). נעמי, זו שעזבה את ביתה ועמה בעת צרה, הופכת בין הגויים לנֵס ישראלי, אבוקה של אור, השואבת אליה את מיטב אצילות הנפש של מואב, את רות. ורות, נענית לאתגר.

אין היא מבקשת לאמץ זהות חדשה, יהודית־ישראלית, של עם שאינו נודע לה. מבקשת היא לחבור לנעמי

פרשת גרות־הגירה מקראית מלאת חסד ואהבה זו של נעמי ורות, הופכת לאב־טיפוס למבחן הגרות המתואר בתלמוד (יבמות מז, ב). מן המבקש ליטול חלק בעם ישראל ובאלוהיו, מבקשת ההלכה מאמץ ואומץ. היא מבקשת לבחון את מוחלטותו של רצון הלב מלא החסד להתקרב לעם ה' וליטול חלק בטוב האולטימטיבי,[7] את היותו מוכן להסתכן בכך ש"המוות יפריד" בינינו. אך עם זאת, "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו" (יבמות שם). די לנו בהצהרה של חסד זו. ומכאן ואילך – וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (דברים י, יט).

וכך, זו שאיבדה את כל שידעה חוברת אל זו המוכנה לאבד למענה את כל שידעה, וללכת אל עם אשר לא ידעה (ב, יא), ושתיהן גם יחד בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים (א, כב).

 

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם – נתינה של חסד

בועז העמל לקצור את שדהו בעליצות אלוהית, "מוֹדע" לזו הסבורה שאיבדה את כל שידעה (ב, א), אינו מתעלם מבשרו ופורס לרעב לחמו. אך יתרה מזו, הוא "מוֹדע" גם לאותה מהגרת, מלאת החסד. אין אוזנו של איש החסד מחמיצה את שירת החסד המסתלסלת סביבה. וכך, נעשה בועז, בעל בעמיו, מעריץ לאותה עלמה מואביה לא נודעת:

הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (ב, יא).

אך השדה המאפשר את המפגש ביניהם, הוא שדה "ספירת העומר" ושמחת הקציר. בשדה זה מקיימים בשלמות את מצווֹת הספירה:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא כג, ט).

שמחת הקציר של בעלי האדמות והפועלים מתרחבת להיות שמחה של כל השכבות בחברה, גם אלו שנפלו מנכסיהם – אם מרפיון ידיים ואם משברון לב, וגם אלו שהיגרו מרחוק. את המקריות שבפאת הקמה שאינה נקצרת במגל, ושבשיבולים הנופלות, הופכים לחסד מלא כוונה א-לוהית. וכך, אותן שיבולים עזובות שבפאתי השדה מוצאות את דרכן אל השיבולים העזובות שבפאתי החברה, העניים, האלמנות והגרים.

בתוך חגיגה זו, נפגשים שני ענקי החסד, צאצאים לשתי תרבויות נכריות זו לזו, אשר עם זאת ליבם כה קרוב זה לזה.

כאשר פוגש בועז בחסדה[8] של רות, גם רוחב הלב של חסדו מתרחב אל מעבר לצו הא-לוהי: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ, וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים" (ב, טו), והבדלי המעמדות הולכים ומיטשטשים: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל: גֹּשִׁי הֲלֹם, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ! וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי" (ב, יד).

מכאן ואילך, רות אינה גרה־מהגרת עוד, אלו כזו שבאה לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו של א-לֹהי ישראל (ב, יב).

וכך, הולכת ספירת העומר והופכת לשירה על השתוות חברתית הנולדת מחסד, המאפשרת לקצוות המרוחקות של החברה לבוא במגע חי וער, לב אל לב, כזה היכול להוליד את המשיח.

 

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו – ייבום וגאולה של חסד

אהבת־חסד מסורה זו של רות ושל בועז אינה שבה ריקם; משלימה היא את פעולתה[9] ומזמנת את חסדה של נעמי עצמה. נעמי, שאיבדה את כל שידעה, ואשר בראשונה – בשובה לבית לחם – כל רואותיה המו ותמהו למראיה: הֲזֹאת נָעֳמִי?! והיא ציוותה להן: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי 'מָרָא'! כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (א, יט-כ), היא אשר מבקשת כעת להתרחב אל מעֵבר לה, ולעשות חסד עם כלתה המואביה שלשעבר, כמו גם עם בועז. היא מגייסת לכך את היצירתיות שלה, את ההיכרות שלה עם קהילתה ועם הדמויות השונות בה, את תבונתה העדינה, ומעל לכל – הגשמה מלאת חן של מצוות התורה:

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ! (ג, א)

נעמי רוקחת ביצירתיות ובעדינות מזימה מלאת אומץ, שתכליתה להביא לכך שאותה עלמה נוכריה תיגאל על ידי הנערץ בעמיו, ותינשא לו. וכחצות לֵיל חגיגת הקציר, מתלחשת רות בגורן: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ! וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה" (ג,ט).

באותו המועד, כחצות לֵיל חגיגת הקציר, מתלחש לעומתה בועז: "בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי! הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר! וְעַתָּה, בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ! כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ!".

באמצעו של גורן בלֵיל בלי ירח מברך בועז את רות בשם, ובבקשת החסד והגאולה של רות מוצא הוא חסד גדול, שנכון הוא להיענות לו.

אך אין חן בחסד נעדר הגינות. יכול היה בועז לממש אהבת חסד זו עוד באותו ליל, עוד באותו גורן.[10] סביר להניח שיודע הוא את נפש אחיו, יודע הוא שלא יאבה הגואל לגאול. ואך על פי כן:

וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי [אם] גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי! לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ – וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה'!

אין בועז מסלקה מן הגורן באמצע הליל, אף אין הוא מכתים את שמם. מתוך כוונה ויצירתיות מוצא הוא את דרך המלך העוברת בינותם. וכך, אותם אחים קרובים־רחוקים, אשר לא ישבו "יחדו" אלא בארצות זרות, ואשר "אשת המת" הינה עצמה "זרה", מתכוננים להגשים את מצוות הייבום מלאת החסד במלוא חינה: בועז ייקח לאשה את רות, ובכך יגאל אותה מזרותה:

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר! יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְיִבְּמָהּ (דברים כה, ה).

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ! כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו (ויקרא כה, כד-כה).

ממגילה זו אנו למדים עד כמה קרובים היו הייבום והגאולה בהווייה הארצי־ישראלית, כמו גם עד כמה היו מחוברים ומחווטים היו האדם לאדמתו. אחת היא גאולת נפש המת ואשתו, אחת היא גאולת נחלתו.[11]

 

ספירת היובל: הספירה לחרות, לעצמיות

אם ספירת העומר מסמנת את המסע אל הלחם, אל הפקת הפרי וקידושו לא-ל, ספירת היובל מסמנת את המסע אל הארץ וקידושה לא-ל. ספירת העומר היא ספירה לשמחה ולשפע, ספירת היובל הינה ספירה לחירות.

החזון התורני בדבר ספירה זו הינו פלאי: כל ישראלי יקבל נחלה משלו, שהפוך להיות גן העדן הקטן שלו עליו הוא מופקד לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו), באדמה זו ייכרך ייעודו וייעוד משפחתו, ואליה יאסף כתום ימיו.

ועם זאת, הארץ לעולם לא תהיה "שלו", לעולם היא לה', כִּי לִי הָאָרֶץ (ויקרא כ"ה, כג). אבל באופן מפתיע, המשמעות שהתורה גוזרת מאמירה זו הינה הפוכה ממה שהיה ניתן לצפות. אין אומרת התורה: "אין אתם קשורים בקשר הדוק לארצכם, הואיל והיא לי", אדרבה! דווקא משום שהיא "לי", הקשר שלכם אל נחלתכם הינו הדוק וסופי, טבוע בעצמיותכם, בלתי ניתן להתרה. לא ניתן להפוך את הארץ לטובין לסחור בהם – כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (שם).

באורח דומה הדבר אמור ביחס לעבדים. "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – ודווקא משום כך ניתנת לאדם החירות הבסיסית המוחלטת על גופו, ולא ניתן לסחור בה – "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד; לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (שם מב-מג).

להיות שייכים לה' פירושו של דבר להיות בני חורין, חופשיים ומשוחררים, בלתי סחירים; פירושו של דבר להיות שייכים לעצמנו, לעצמיותנו המהותית ביותר

ה' כאדון הכל וכמהווה הכל, הינו המשחרר הגדול. להיות שייכים לה' פירושו של דבר להיות בני חורין, חופשיים ומשוחררים, בלתי סחירים; פירושו של דבר להיות שייכים לעצמנו, לעצמיותנו המהותית ביותר. יכולה הארץ ויכול האדם "להימכר" לשנים מספר, אך לעולם לא להימכר "לצמיתות" (שם כג), במרחב הנצח.

אף כאשר נמכרת הארץ או נמכר האדם למספר שנים, ישנה האפשרות של הגאולה. כל מי שיש לו זיקה לארץ זו והאמצעים לגאלה מצוּוה לעשות זאת. זהו צו האחווה המשפחתית הדוחף את האדם להשיב את הארץ או את האדם למשפחתם, למקומם, לעצמיותם. גאולה שיש בה מן החובה וגם מן החסד.

וכך אנו מונים שבעה מחזורים של שנים, שבסופו של כל אחד מנוחה, שבת, פסק זמן עבור האדמה ועובדיה. שנה אחת בה האדם נותן לאדמתו להיות כפי שהיא בדרכה, וגם לנפשו של האדם ולמעגל החיים. פסק זמן שמאפשר את ההכרה ש"לי הארץ". ואחת לחמישים שנה, ביום הכיפורים והסליחה, מריע שופר גדול בכל הארץ. כך ביאר הרב קוק זצ"ל את משמעה של התרועה:

רוח אל עליון של הסליחה הכללית, הפגשת את כל יחיד בכל יום הכפורים, מתעלה כאן בקדשת היובל לצביון כללי, בהתלבש האֻמָה ברוח סליחה ותשובה לישר את כל עִווּתי העבר. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ (שם, י) – "…כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן" (ראש השנה ח, ב).

אם ירדו יחידים מהאֻמָה ממדרגת החיים, המלאים אור־קֹדש וחֹפֶשׁ, ויעשו לעבדים בשכחם את ערכם האצילי… הנה באה השבת הכבוד האישי וחרותו… ודרור נקרא בארץ לכל יושביה. ולעמת אי־שִׁויון־המשקל של מצב הרכוש הקרקעי, שהוא בא מרפיון ידים ורוח מכל חטאת האדם, המכשילות את כחו, עד שהוא יורד מנחלת אבותיו – באה השׁבה, המתאמת כפי ערכה של האמה בראשית מטעה, ברכוש היסודי הזה לאותם אשר הכבידה עליהם תגרת החיים ותעוֵת את משקלם, בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ (שם יג).[12]

ובעוד בועז עוסק בגאולת השדה יחד עם גאולתה של רות, פוגש קצה מצוות ספירת העומר את מצוות ספירת היובל, וה' הסופר את בני העולם כבני מרון,[13] חָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, כמאמרה של האישה התקועית לדוד (שמואל־ב יד, יד).

שתי גאולות אלו של חסד – גאולת נפשם של המתים שאבדו בארץ נוכריה, וגאולת נחלתם והשבתה לידי צאצאי "שמם" – הבאות יחדו לכדי מימוש יצירתי ומלא במגילה זו, מביאות ללידתו של הגואל החסיד[14] אבי המלכים, שיגאל את נחלתם של עם ישראל כולו מידי משעבדיהם ונוגשׂיהם, ואף יגאל את נפשם בדרכו הייחודית להביא שלום, מרפא, חסד, שירה ושגשוג.[15]

 

וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל – זקנים, חליצת נעל ועדוּת

אכן, כמאמרה של נעמי, אין בועז שוקט כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר בבוקרו של יום. התנהלותו של בועז באותו בוקר מאפשרת לנו בין השאר הצצה נדירה להתנהלות הקהילתית סביב גאולה, ייבום, קניין וחליפין, אשר כולם באים לידי ביטוי בפעולה קניינית אחת:[16] גאולת הנחלה יחד עם גאולתה של רות. ממסורת עתיקה זו למדו חכמי ישראל הלכות שונות הנוגעות במקח, חליפין, ייבום וגאולת קרקעות.[17]

האירוע כולו מתרחש נגד זקני השער (ד, ב-ד), ולא מתמיהה היא מרכזיותם של זקני השער בעסקי המצוות, הקניינים ומה שבין איש לרעהו.

על פי התורה, אין נידונים זקנים אלו להיות הולכים ובלים, בהופכם לנטל ולמעמסה על הצעירים שכוחם במותניהם. תפקיד מרכזי להם בקהילה: החכמה שצברו במהלך מסע־חייהם מתועלת כעת לנהל את הריבים שבין איש לרעהו, להורות כאשר נופלים שאלות[18] ולייסר את הזקוקים לייסור. מושבם המסורתי של הזקנים הינו בשער העיר – עיניהם שראו הרבה ושמא כהות מראות, צופות אל מעבר למקומי ולמצומצם אל עבר אופקים נרחבים, והם נקראים לשמש "עיני העדה"[19] הקולקטיביות בקהילה.[20]

וכך, "עולה" בועז השער, מזמן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר (ד, א-ב), ומעלה לדיון את גאולת השדה וגאולתה של רות. וכאן אנו מגלים חידוש תרבותי יהודי־ישראלי נוסף. זוהי חליצת הנעל, הנזכרת בפרשת ייבום, בתוך טקס שנועד להביא כלימה על האח המסרב לייבם:

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו (דברים כה, ט).

במבט פשטני נדמה שאקט חליצת הנעל הינו מקביל לאקט היריקה: סמל לשאט נפש. אולם המגילה מלמדת אותנו כי בני הארץ באותם ימים ראו דבר־מה אחר בחליצת הנעל: דבר־מה השווה בכל סחר חליפין שהוא. חליצת הנעל מסמלת את היפרדו של האדם במידת מה מן הדבר המעמיד את רגליו ואת העברתו לאחֵר, אות לאבל.[21] חליצת הנעל אולי גם מסמנת לאדם להתקרב יותר לקרקע, לחבור מחדש למהויות של חייו אותן נטש במהלך מסעו. היבם מפנה עורף ל"בית אחיו", ומסרב לקחת בעלות על האחווה המשפחתית, ולפיכך יבמתו חולצת את נעלו (מה שאכן נושא מרכיב של ביזוי). להבדיל, כן הדבר גם בכל תמורה קניינית או סחר חליפין, האדם שולף את נעלו שלו ונותנה לרעהו:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ (ד, ז).

אך לא זקני השער בלבד אמונים על האחריות לקיום המתרחש בקהילה, הקהילה כולה אחראית לכך. מצווה זו – מצוות התעודה – נשברת לעשרות ביטויי ניצוצותיה בתורה, בהם האדם נקרא להעיד על מראה עיניו. אין האדם נוכח לעצמו בעולמו, ואין מראה עיניו רכוש פרטי שלו בלבד. נושא הוא האדם אחריות קהילתית, ומשכך, כאשר עיניו רואות דבר­־מה עליו יש להעיד, הוא נקרא לעשות זאת ואִם לוֹא יַגִּיד – וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ! (ויקרא ה, א).

וכך, מקיימים בני הקהילה בעצם היותם עדים את המהויות החברתיות: אירוסין ונישואין, גירושין, קניינים וחליפין:

וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל… וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: … עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם? וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים: עֵדִים! (ד, ז-יא).

ועדות זו, מלאה אכפתיות וחסד, גוררת אחריה ברכה אגדית, בלב פתוח ושמח:

יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם! וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה![22] (שם).

 

המצווה החסרה: לֹא יָבֹא מוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

בולטת בהיעדרה הינה מצווה אחת ויחידה, שלמראית עין נדמה כי המגילה בוחרת להתעלם מקיומה, והיא המצווה הבאה:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'! גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם (דברים כג, ד).

לאמיתו של דבר, נדמה שאודות מצווה זו נסוב הוויכוח הער בין בועז לבין אותו גואל "פלוני אלמוני",[23] המכריז:

לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (ד,ו).

נדמה שחששו של הגואל מוצדק, אין מדובר כאן בהשחתת־זרע גרידתא; מדובר כאן במואביה! אולם בועז מתעקש. הוא מביא את סברותיו ודרשותיו מלאות החסד והיצירתיות אל השולחן. הוא מבקש להתבונן בטעם המצווה:

על דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם־נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (דברים שם ה).

שורשו של איסור זה הוא ברצון הא-לוהי להרחיק אותנו מעם הרחוק מחסד ומברכה. אולם אין הנשים חלק מכך, כשם שלא היו חלק ממניעת החסד כאשר היו בני ישראל בדרך.[24]

וכך, רות, זרע לאותו עם שמיאן לעשות חסד וביקש להטיל קללה, מגלמת את החסד ואת הברכה ומעוררת אותם בכל אשר פונה, ופעולותיה משלימות את עצמן בתגמול של חסד וברכה.

בעז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. אמר הקדוש ברוך הוא: אף אני אעשה את שלי (רבה ז, ז). וכך:

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. (ד, יג)

ותחת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל (דברים כה, ו) – וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (ד,יד), ודווקא שמו של הגואל, שביקש להיצמד לכתוב מבלי לבחון את התמונה הגדולה יותר, מבלי "תורה שבעל פה", הוא שנמחה מן המגילה, והרי הוא נותר באלמוניותו.[25]

ובדורות לעתיד, יקום דוד וישורר שירים לאין קץ, אף ישב דוד וילחש בלאט לנכדו בחיקו – גם הוא בן עמונית – על משמעויות הצפונות בשירים אלה, סוד אותו רק שניהם יודעים באמת לחלוק:

…היה רחבעם יושב בחיקו של דוד, אמר לו: עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו: "אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהלים קטז, טז).

רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱ-לֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ.[26]

 


[1] כיאה לתקופה הנשית של ראשית התהוות התרבות.

[2] בבא בתרא צא, ב.

[3] גם בערבית נשתמר היחס לימים אלו במילה ח'מסין, המתארת את חמישים ימי הקציר, על גלי החום והקור שבהם התומכים בהבשלת התבואה (האקדמיה ללשון העברית, שרב וחמסין).

[4] ויקרא כג, לא.

[5] או שמא של משיח ימיו, חזקיהו.

[6] לשון רבי אליעזר הגדול, בבא מציעא נט, ב.

[7] משנה תורה הלכות איסורי ביאה פי"ד הל' ג-ד: "וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות. ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שָׁם צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצוות אלו ויודען. ואומרים לו: 'הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל. וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה – טובה צפונה היא להם, שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות… ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהן רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל האומות כלין והן עומדין'. ומאריכין בדבר זה כדי לחבבו".

[8] ראו שבת קיג, ב: "וכי דרכו של בועז לִדָבֵק עם הנשים?! אמר רבי אלעזר: כיון דחזא '…ורות דבקה בה', אמר: שרי לאידבוקי בה!"

[9] כברכתו של בועז "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ב,יב). הפעולה נעשית שלמה יותר כאשר היא מהדהדת במרחב ומזמנת פעולות אחרות כתגמול לה, כשָׂכָר עליה.

[10] ראו תלמוד בבלי סנהדרין סוף יט, ב: "תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז".

[11] באורח דומה להיקש העולה מפרשת היובל בין גאולת האמרץ לגאולת האדם הנמכר לעבד.

[12] הרב קוק, שבת הארץ, הקדמה.

[13] משנה ראשה השנה פ"א מ"ב.

[14] תהלים פו, ב.

[15] ישנו פסוק סתום בדברי הימים (א ד', כב) הרומז אולי לייבום נוסף, גדול יותר שהיה טמון בייבום זה, והוא ייבומו של הילד הנשכח, מי שהיה עליו לייבם ולא ניתן לו – שֵׁלָה בן יהודה. הספר מונה בכמה פסוקים קצרים משפחות שנמנו על זרעו של שלה (אחד מבניו שמו "עֵר", כנראה בסופו של דבר סוג של הקמת שם לדודו המת). וכך נאמר שם בין השאר: "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים". אני מעז להציע את הפירוש הבא: יואש ושרף אלו, הם שמותם האמתיים של "מחלון" ו"כליון" מן המגילה, הכינויים המסמלים מוות ואבדון (בדרך כלשהי היו שלנים אלה קרובי משפחה לבועז, אף שהוא היה פרצי, כייחוסו בסוף המגילה). הם אלו אשר "בעלו למואב", אולם משפחה זו "ישובי לחם" – שבה לבית לחם, ונגאלה מחדש. "והדברים עתיקים" – כלומר, מועתקים, במגילת רות.

[16] קניין, מלשון קֵן.

[17] ראו למשל תלמוד בבלי בבא מציעא מו, ב; משנה סנהדרין פ"א מ"ג.

[18] ראוי להבחין בין הוראות פשוטות לבין הוראות הדורשות עיון מחודש, שבהן על הזקנים להעביר את ההכרעה ל"בית המחוקקים" – המקום אשר יבחר ה', כמבואר בפרשת כִּי יִפָּלֵא (זקן ממרא), דברים י"ז, ח ואילך.

[19] ע"פ במדבר טו, כד; ראו למשל דברים כה, ט.

[20] תפקידם של הזקנים מודגש במיוחד לאורך ספר דברים, בכשלושה עשר מקומות שונים, כגון: עגלה ערופה – כא, ג ואילך; בן סורר ומורה – כא, ט ואילך; ייבום – כה, ז ואילך ועוד.

[21] ואת כל היקום אשר ברגליהם (דברים יא, ו) – אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (סנהדרין קי, א).

[22] שמא באיזכור מקראי זה לסיפורם של יהודה ותמר, רומזים בני הקהילה על מודעותם ל"בעייתיות" שבנישואין אלו, ולטובה הגדולה היכולה לצמוח מנישואין כאלו, כפי שההיסטוריה השבטית מלמדת אותנו.

[23] רות רבה ז, ז.

[24] עיינו יבמות עו, ב ואילך.

[25] ע"פ רש"י.

[26]  שם מ, ו; יבמות עו, ב.

5 תגובות על “עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה – שירת מגילת רות על תרבות של מצוות

  • אני לא מבין איך חשיבה והגות "חרדית" מסתדר עם תמונות של נשים
    נראה לי שנחצה כאן גבול ששימש את מי שקורא לעצמו בתואר הנ"ל.
    תשנו את הכותרת לדת"ל או איזו הגדרה חדשה שתמצאו וכך תפטרו סופית ממי שמנסה לשמור על הגבולות הידועים לכולם.
    ואני מאחל לכם שהאמת תתגלה מהר יותר ממה שאתם חושבים.
    וע"כ כתוב "וכי ימכור איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו"

    • הביטוי "ידועים לכולם" בא להחליף מקורות אמיתיים לאיסור על תמונות נשים. אבל, בעצם מה אני מבקש. הרי ה"ידועים לכולם" הזה מחליף מקורות גם כשזה נוגע להתחמקות מגיוס, מעבודה, מפרנסת המשפחה, מתשלום מיסים ושאר ירקות הידועים לכולם. באמת פשוט

  • ראשית, מאמר נפלא, ותודה לכותב המוכשר.
    שנית, ובתשובה למגיב הראשון, אתה חי בסרט רע. לפני כמה עשרות שנים לא הייתה בעיה לעיתון המודיע לפרסם תמונות נשים. כעת יחול איסור על אתר אינטרנט שאינו פתוח בנטפרי?? די, קצת נורמליות לא תזיק לנו.

  • משום מה כשקראתי על אלימלך צפה בי מחשבה על כל אותם חרדים שצריכים להתגייס ולעזור לעם ישראל בצרתו ובורחים מפני הציווי לאן הם יגיעו ? האם יסיימו כמו אלימלך?

  • מה שמחבל בהרצאה יפה ומעניינת זו, שהדובר איננו יודע עברית מדוברת והוא מרבה לשגות בהגיית מילים רבות. וחבל

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל