לאחרונה הושק פודאסט בשם "שיעורי בית" שעוסק באתגרי הזוגיות החרדית המודרנית. השתתפתי באחד מפרקיו,[1] ובו שוחחנו על אודות חינוכן של הצעירות החרדיות ועל הדילמות המלוות אותן בצאתן ל'חיים האמיתיים' מחוץ לגבולות הסמינר. אחת התגובות היפות שקיבלתי היתה דוקא מאשה לא חרדית שהאזינה לשיחה האמורה. למרות שהיא מגיעה מעולמות אחרים ולכאורה אין קשר בינה לבין ההתמודדויות המדוברות, היא כתבה לי כך: "מעורר מחשבות על דילמות מקבילות. בין מסורת וחידוש, בין עבר והווה, בין ציפיות למימוש, ובין חרדיות לדתיות אחרת, ובכלל על כולנו כאן ועכשו בעולם הזה."
היכולת שלה להגביה עוף ולקשר בין הסוגיות הפרטיקולריות שעלו בשיחה לבין דילמות אנושיות אוניברסליות המעסיקות כל חברה באשר היא הרשימה אותי מאד. במאמר זה אנסה להקשיב באופן דומה לדיאלוג הכתוב שהתקיים בין הכתב ישראל בן דוד לרב מנחם נאבת והתפרסם בגיליון "המקום" בתאריך 24.3.25,[2] ולבחון איך הסוגיות החרדיות שעלו בו משקפות אתגרים רעיוניים שחז"ל כבר נתנו את לבם אליהן והעמיקו חשוב עליהן. דומני שגם מי שלא עיין בראיון עצמו יצא נשכר ממחשבות אלו העומדות לעצמן ויש להן השלכות עמוקות על כל חברה באשר היא, ועל האתגרים החינוכיים העומדים לפתחנו בעת הנוכחית.
עוד הוא מוסיף להלין על כך שהחרדיות נתפסת, החל בסופרי ההשכלה והמשך בחרדים בני ימינו, כמי שמייצרת סביבה אווירה קפדנית ולא נעימה של צו"ליות, החמרה קפדנית שגובלת בפתולוגיה
הרב נאבת מעמיד את החרדיות על אחת – מחויבות וזיקה לתורה ומצוות כמרכז שהכל סובב סביבו. לדבריו, כל התבוננות אחרת מחטיאה את עומק התפיסה החרדית, מורכבותה, הגיונה ולוז זהותה. מחיריה הסוציולוגיים המתגלים לצערנו בשולי הדרך אינם משקפים את שורש הוויתה. הוא מבכה בראיון את המשקפיים הדיכוטומיים שמציגים את החרדיות כתנועה מודרנית בעצמה מחד גיסא אך צרה למודרניות מאידך גיסא, ליבת זהותה מוצגת בהתנגדותה הגורפת למדינה ולמודרנה. עוד הוא מוסיף להלין על כך שהחרדיות נתפסת, החל אצל סופרי ההשכלה והמשך אצל חרדים בני ימינו, כמי שמייצרת סביבה אווירה קפדנית ולא נעימה של צו"ליות, החמרה קפדנית שגובלת בפתולוגיה.
בשלישית, הוא סבור כי לחרדיות פחות דמיון לציבור הדתי־לאומי שעמדתו מנוסחת והוא פועל לאור אידאולוגיה סדורה. לטענתו היא בעלת דמיון רב יותר, שיש להרחיב, לעולם המסורתי, שחווה את יהדותו באופן אינטימי ועמוק גם אם פחות מנוסח ומהודק, בבחינת ליבא לפומא לא גליא, והוא לא מתורגם מאינטואיציה לארטיקולציה.
במאמר זה אנסה לחדד את ההבדל בין שתי גרסאות של החרדיות, הבראשיתית, שבחרה בה באופן מודע, ושל הדור השני והשלישי שכבר גדלו על ברכיה. הבדלי הדורות, שניתן לשאוב מהם תובנות לכל תחום חינוכי באשר הוא, יתנו פשר, כך אני מקווה, גם לתהליכים שעליהם מצביע הרב נאבת. עמידה על הבדלים אלו תוכל אף לשתול את הדרך לתיקון בהמשך.
בין דור ראשון לדור שני
ההוגה ג'ון סטיוארט מיל, בספרו "על החרות", מבדיל בין שני מושגים קרובים אך שונים: אמונה נרכשת לעומת אמונה מונחלת. את מי שמגיע חמוש במבט מן החוץ, בוחן, בורר ומבקר את תפיסותיו, ואז מגבש את עמדותיו ואמונותיו לאור זאת, נכנה דור ראשון. מי שיורש מהוריו אמונה מונחלת, ומאמץ את תפיסותיהם ללא בדיקה או ערעור,[3] נכנה דור שני. אמנם תפיסות אלו הן עבורו 'המובן מאליו', ובדרך כלל גם לא עברו את מסנני הבירור השכלי, אך הוא זוכה לתחושת אינטימיות, ביטחון ושייכות, חש חבוק במעטפת אמונתו, שאפילו הוריו ככל הנראה לא זכו לה.
ההבחנה הזו מוכרת גם בעולמנו התורני, בהבדל שבין אברהם אבינו ליצחק בנו. אברהם הכיר את בוראו בגיל שלוש, ונאלץ לנתץ את פסילי אביו כדי להתחיל לעבוד את ה' בכוחות עצמו,[4] ואילו יצחק כבר היה 'צדיק בן צדיק', דור שני לצדקות, וגדל כמובן מאליו לאורח חיים של מחויבות לאמונה וקיום מצוות. במונחים שלנו הוא "דתי מלידה", FRUM FROM BIRTH כפי שמקובל להגדיר זאת באנגלית. הוא ירש דרך זו מבלי שבחר בה בעצמו, אך הוא זוכה לקרבת אלוקים ותחושת ביתיות עמו, שאברהם נאלץ להתייגע ולעבור עשרה נסיונות קשים כדי לחוש אותה.
תפיסה נרכשת או מונחלת איננה מתרחשת רק במישור היחיד. היא קיימת גם במישור הקהילתי, ומשפיעה על דרכי התנהלותה של קבוצה או תנועה. חז"ל אף הם נתנו את דעתם לתופעה זו.
הגמרא במסכת יבמות (עו, ב) מספרת סיפור מוכר למדי, הנלמד בדרך כלל בשיעורי נביא. נעיין בו שוב במבט בוגר.
הנביא מספר (בשמואל א יז, נה): "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר שר הצבא: בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי." הגמרא מנסה לרדת לעומק שאלתו של שאול, שכן ברור לה ששאול הכיר את דוד היטב – הוא היה נושא כליו.
הגמרא מתרצת: "הכי קאמר: זיל שאל אי מפרץ אתי אי מזרח אתי: אי מפרץ אתי, מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך, ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי, חשיבא בעלמא הוי."
הגמרא מסבירה ששאול לא שואל עליו אלא מתעניין בשורשיו. היה חשוב לו לדעת בן מי הוא כדי לדעת עד כמה עליו לחשוש ממנו, ואם הכתר שעל ראשו מאוים מנוכחותו. אם הוא מצאצאי פרץ, כנראה עתיד הוא למלוך, שכן שמו של פרץ רומז ליכולתו למלוך ולפרוץ לו דרך כרצונו, מבלי שהעם יוכל להתנגד לו. אך אם הוא מצאצאי זרח, שמשו תזרח והוא יתפוס עמדת חשיבות, אך לא יישא כתר מלכות.
הגמרא מסבירה מדוע שאלה זו הטרידה את מנוחתו של שאול באותו רגע דוקא: "מאי טעמא אמר ליה, שאל עליה? דכתיב 'וילבש שאול את דוד מדיו כמידתו', וכתיב ביה בשאול 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם'."
שאול היה גבוה משכמו מכל העם, והוא הופתע לראות שדוד לובש את בגדי המלחמה שלו עצמו, והם מתאימים לו בדיוק, אף שהיה קטן קומה. עובדה נסית זו העלתה במחשבתו את החשש שמא דוד עומד לרשת את מקומו. לפיכך מיהר לברר את ייחוסו, כדי לדעת אם יש בחששותיו ממש.
והגמרא ממשיכה בסיפור המעשה: "אמר לו דואג האדומי [לשאול]: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר [לדואג]: תנינא, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית."
דואג האדומי, שנודע בארס לשונו, אומר לשאול: מדוע הנך מתעניין אם ראוי הוא למלכות בהתנהגותו? יותר חשוב שתתעניין מי הקבוצה שאליה משתייך דוד, ואם מתאים שמי שנמנה עליה יישא בכלל כתר מלכות על ראשו. סבתו של דוד היא רות המואביה, בת לעם שאינו ראוי להידבק בזרע ישראל, וודאי שלא מתאים לשאת בתפקיד ממלכתי. על תמיהה זו משיב אבנר לדואג: אין פגם בייחוסו של דוד, שכן אמו היא מואבית, והאיסור "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" חל על הגברים בלבד.
מדרש זה מציג לכאורה שני תנאי סף שניתן לבחון בבואנו להכתיר עלינו מלך. התנאי הראשון הוא "הגון הוא למלכות": האם אישיותו ומעשיו הגונים וראויים כדי להטיל עליו את רום התפקיד? לפי התנאי השני, עם זאת, ההתנהגות האישית נדחקת מפני השאלה החשובה אולי יותר: האם הוא ראוי לבוא בקהל? האם הוא שייך לקבוצה שניתן לבחור מתוכה מלך שיעמוד בראש כולם? האם הוא בן לקבוצה הנכונה?
והנה, המציאות מלמדת כי הדור הראשון להתהוותה של קבוצה תמיד מכתיר על עצמו אנשים הגונים למלכות. התנועה מעמידה בראשה רק דמויות הוד שמעשיהן הם מודל לחיקוי. אך לאחר שהתנועה התמסדה וקיומה כבר נעשה מובן מאליו, הרי שהדור השני והשלישי בבואם למנות להם מנהיג עסוקים יותר בשאלה אם ראוי הוא לבוא בקהל בשל שייכותו הקבוצתית והחברתית אם לאו.
ראויים למלכות או ראויים לבוא בקהל
די להתבונן סביבנו, דור שני ושלישי למדינת ישראל המבוססת, ולגלות עד כמה חדלנו לבחור את מנהיגינו לפי מעשיהם, ותנאי מקדים לבחירת כל מועמד הוא השתייכות לקבוצה הנכונה. דוגמא נוספת לכך ניתן ללקט ממלחמות היהודים בחסידות גור. תנועת החסידות בראשיתה חידשה דרך בעבודת ה' וכינסה לשם כך מנהיגים מיוחדים במינם, בזמנם ובמקומם. עם השנים התמסדו החצרות, לכל אחת מהן מסגרת חברתית הכוללת בית כנסת, קהל, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שיש לתחזק. כעת, הצדקת הממסד היא עצם קיומו. ההזדהות הטבעית של כל חסיד היא עם קבוצת השייכות שלו, והאדמו"ר היה לסמלה של הקבוצה בלי קשר לסגולותיו האישיות. מה שחשוב הוא אם הוא נמנה על הקבוצה שראויה לבוא בקהל החסידות.[5]
דומני שהרב נאבת מאפיין את התהליך שעבר על החברה החרדית עם התמסדותה. הדור הראשון אכן התכנס סביב הרעיון העמוק שהצביע עליו, שהוא מחויבות וזיקה לתורה ומצוות כמרכז היקום. בני דורי עוד זוכרים איך רק מי שנענה לקריאה "מי לה' אלי" הפך להיות חרדי. אם זה החילוני שחזר בתשובה, אם זה ה'מזרוחניק' שנשרף, החוצניק שעלה ארצה ובחר להחליף את בגדי הצבעונין שלו במדי השחור־לבן ולוותר על מנעמי העולם הזה: על האפשרות לעבוד בכל עבודה שהיא, על תענוגות קולינריים שאינם בהכשר מהודר, על תרבות פנאי שאז טרם נולדו לה תחליפים כשרים.
כל אלו תבעו מהדור הראשון להיות הגונים וישרים, צנועים וותרנים בהנהגותיהם, ממילא גם מי שהעמידו בראשם היו דמויות הוד צנועות בכל הליכותיהן, אשר נבחנו אך ורק לאור השאלה החשובה – האם הם ראויים למלכות? האם הם ראויים להנהגה?
היום, כשאנו מגדלים דור שני ושלישי לאורח החיים החרדי, ועינו הסוציולוגית של השכן משקיפה עלינו במבט הביקורתי של 'מה יגידו', התהפכו היוצרות. בחינת האישיות נדחית מפני ההשתייכות הקבוצתית. האם הוא מהקבוצה הנכונה? האם הוא ראוי לבוא בקהל? הדבר פוגש אותנו במגוון מישורים: בבחירת מוסדות חינוך לילדינו, בהצעות שידוך שנפסלות על ידינו. "האם הוא ראוי לבוא בקהלנו?" אנו שואלים עוד לפני שבחנו את השאלה החשובה יותר: האם התנהגותו ראויה? האם הוא נוח לשמים ולבריות?
כולנו יודעים לדקלם את המדרש שהקב"ה נעתר לתפילתו של יצחק, שהיה צדיק בן צדיק, ולא לתפילתה של רבקה שהיתה צדקת בת רשע. נראה כי חז"ל, לפחות בסיטואציה זו, ראו את יצחק ה'דתי מלידה' עדיף על פני בעלת התשובה שפילסה את דרכה אל ה'. מי שנולד כמונו לדור השני, לבית מחויב לרמה גבוהה של קיום מצוות, חש במובהק את עוצמתה של קרבה מובנת מאליה ובלתי מוסברת לאורח החיים החרדי. לא ניתן להתעלם מהקושי לקיים את המצוות בשמחה ולא מתוך 'אנשים מלומדה', ולא אחת אנו מקנאים באש בעיניים שיש לבעלי התשובה שבחרו את דרכם בעצמם. ועדיין, אנו שמחים שנולדנו כדור שני, שאנו תלמידי רבי עקיבא ולא רבי עקיבא עצמו. אנו שמחים שלא בילינו כמותו ארבעים שנה כרועי צאן בטרם שנגלה את העולם המופלא של בית המדרש.
לא ניתן להתעלם מהקושי לקיים את המצוות בשמחה ולא מתוך 'אנשים מלומדה', ולא אחת אנו מקנאים באש בעיניים שיש לבעלי התשובה שבחרו את דרכם בעצמם. ועדיין, אנו שמחים שנולדנו כדור שני, שאנו תלמידי רבי עקיבא ולא רבי עקיבא עצמו
אז מה בכל זאת עדיף: להיות כבעלי התשובה, דור ראשון שעושה בחירות אמוניות מושכלות מתוך הבנת מהותן, להימנות עם חרדים של אמת שבוחנים את עצמם תדיר בשאלה 'האם אנו הגונים למלכות? האם אנו עובדים את ה' באמת?' או אולי עדיף להיות כיצחק, להיוולד לדור השני, ולאהוב את ה' כי זה אני וזו משפחתי, לפה אני שייך, ואיני רוצה לעקור נטוע גם אם איני יודע לבסס אידאולוגית כל פרט במעשי ובאורח חיי? עם זאת, החיבור לשורשי גורם לי להעדיף את ההמשכיות המשפחתית וללכת אחרי מי שבא מהקבוצה הנכונה בעיני, ולזייף קמעה בבחינת התאמת מעשיו לתפקידו הרוחני.
גם סוגיה עמוקה זו כבר נידונה בחז"ל במסכת כתובות (לד, ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין." ננסה גם הפעם לבחון את הסוגיה מבפנים, ובכך לגלות שהאמירה שאנו רגילים לנופף בה כלל לא מובנת מאליה.
בעלי תשובה וצדיקים גמורים – מי קודם למי? וא”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר’ אבהו, דא”ר אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לרחוק ברישא, והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא. ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.
עיון במקור מראה שההיררכיה בין צדיקים גמורים, 'צדיק בן צדיק' או 'דור שני' לפי האפיון דלעיל, לבין בעלי התשובה שבחירתם העצמאית בדרך ה' עשו אותם 'דור ראשון', שנויה במחלוקת. עדיפותו של אחד מן הצדדים כלל לא מובנת מאליה: ר’ יוחנן סבור כי הצדיקים הגמורים, שהורתם ולידתם בקדושה, בני הדור השני לשמירת מצוות, לא זקוקים לתיווכם של נביאים. הדבר מעיד על מעמדם הרוחני הגבוה יותר. ואילו ר' אבהו סבור שבעלי תשובה נעלים עליהם, והוא אף תומך יתדותיו בפסוק מישעיהו שמבסס את החלוקה לשני דורות. "שלום שלום לרחוק ולקרוב", אומר הפסוק בישעיהו, ומקדים ומייקר את הרחוקים על פני הקרובים, את בעלי התשובה שמרחוק באו על פני הצדיקים שהיו מאז ומעולם קרובים לה’.
הגמרא תוהה כיצד מסתדר ר’ יוחנן עם פסוק זה המשבח, מפורשות לכאורה, דוקא את בעלי התשובה. היא משיבה כי הביטויים רחוק וקרוב לא מבטאים לשיטתו את היעד, שהוא קרבה לה’, אלא דוקא את נקודת המוצא, את מידת הקרבה אל העברה. הרחוק הוא אפוא הצדיק הגמור, שהיה תמיד רחוק מדבר עברה, ואותו מקדים הפסוק לפני הקרוב לדבר עברה, שרק לבסוף חזר בתשובה.
המתח בין שתי אמיתות עמוקות אלו פוגש אותנו לא אחת. כולנו מתקנאים בהתלהבות דקדושה של בעלי התשובה שבחרו את דרכם, אך מתכנסים לגדל את ילדינו בחברתם של צדיקים בני צדיקים, שלא טעמו טעם חטא מעיקרא, ונחלו דרך אבות מבוססת וחובקת־כל. גם כתנועת 'החרדים אל דברו' כפי שהגדירנו הרב נאבת, אנו תוהים מה עדיף: האם להיות חרדים בוחרים, אידאולוגיים, מנוסחים ורהוטים שבוחרים את דרכם, כדור הראשון שמרחוק בא, או עדיף להיוולד לדור שני, אמנם פחות מנוסח, יותר משפחתי, חי עם חרדיותו בנינוחות שלווה ומתערסל בחמימות אהבת ה' שתמיד אוהב אותו, באמונה שבשבילו היא המובן מאליו, גם אם הוא לא משכיל לנסחה בנימוקים רציונליים או בכותרות אקדמיות מסוגננות?
מאחר ששתי הדעות, הן של רבי יוחנן והן של רבי אבהו, מצאו אסמכתא לדבריהן מתוך אותו פסוק, אנו נותרים נבוכים. האם המחלוקת באה לומר לנו שאין אמת אחת, ושיש צדדים לכאן ולכאן?
מ' הייתור מול מ' המקור
בטרם ננסה לרדת לשורש המחלוקת בחז"ל, נתעכב קלות על סוגיה נוספת, הפעם במסכת סנהדרין (קה, ב), שעשויה לתת לנו כיוון לפתרון.
א"ל רבא לרבה בר מרי: כתיב (מלכים א א, מז) "ייטב אלהים את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך." אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי? א"ל מעין קאמרה ליה. דאי לא תימא הכי, (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך." נשים באהל מאן נינהו? שרה רבקה רחל ולאה. אורח ארעא למימר הכי? אלא מעין קאמר, הכא נמי מעין קאמר.
רבא מקשה בפני רבה בר מרי על דברים שאמרו עבדי דוד למלכם שיגדל כסאו של בנו שלמה מכסאו שלו. וכי דרך ארץ היא לומר למלך שבנו יגדל ממנו? משיב רבה בר מרי לרבא, שמשמעות הביטוי 'יגדל מ־', אינה מבטאת היררכיה: הוא יותר ממנו, אלא ציון של מקור כוחו וסגולתו. גדולת מלכות שלמה נובעת מאביו, וצומחת מתוך סגולת בית אבא.
מוסיף רבה ומוכיח מפסוק נוסף שכך עלינו להבין את אות הקישור מ' – המשכיות ותוצאה ולא דרוג בסולם. פסוק שני זה משבח את יעל אשת חבר הקיני ולכאורה מאדיר אותה על פני האמהות הקדושות. "מנשים באהל תבורך", אומר הפסוק בשופטים. וגם הפעם מתעוררת אותה שאלה: האם דרך ארץ לומר כך על אמות האומה, ולטעון שיעל נכדתן עולה עליהן? אלא שגם כאן ניתן להבין את האות מ' לא כייתור אלא ציון של 'מעין' הדבר. בנכד נעוצה מעין סגולת אביו, בנכדה מפעם כוחה של הסבתא, ומכוחם של הדורות הקודמים שהנחילו להם חוזקות, הם מצליחים להוסיף קומה לשיעור קומתם.
ההבנה שהדור השני לא עדיף על הדור הקודם אלא מוזן מכוחו פותחת לנו פתח להבנה מחודשת של ה'תחרות' כביכול בין הצדיק לבעל התשובה כשלבים בחייו של אותו אדם, האחד מוביל למשנהו. היום, כשהשינויים המתהווים במציאות כל כך מהירים, אנו חווים חילופי דורות בתקופת חיים אחת. ממילא כל אחד מאתנו, גם אם התחיל את חייו כבעל תשובה, במהרה הוא מגיע לדרגת 'צדיק גמור', וגם אם הוא נולד כצדיק גמור, במהרה הוא נדרש לחיות ולפעול כבעל תשובה.
וזה מה שחז"ל כפי הנראה מנסים לאמר לנו. האמירה "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" איננה השוואה בין זהויות נפרדות הנלחמות על הבכורה, אלא שלבים הכרחיים בחייו של אדם ובהתפתחותה הבריאה של חברה. פתגם עממי המבוסס על תאוריה סוציולוגית קובע כי "דור ראשון בונה, דור שני משמר ודור שלישי הורס". דור ראשון מוגדר כפי שראינו ‘בעל תשובה’. מתוך אנרגיה של בנייה והתלהבות של חידוש הוא בוחר להתחייב לאידאלים גדולים ולהתמסר להשלמתו של עולם שיגדל מסך חלקיו. דור שני הוא 'צדיק גמור': השלים את משימת הוריו. הוא נולד על ההר הגבוה, והוא נוחל עולם שיש לשמרו ולמסדו.
כעת זמנו של המסר העמוק של חז”ל: אסור לך להישאר לעמוד בנקודה שהוצבת, אחרת אתה מועד לציניות ולזלזול במה שנחלת כמובן מאליו, לפורענות ולהרס הקיים. מתוך למידה חכמה מן העבר, וראיית פני עתיד, מחובתך לבחור מחדש את האתגר של הדור שלך, ולקדם את פניו באנרגיה מחודשת של יצירה וחידוש, ולא להתבוסס במצות אנשים מלומדה של האתגרים שנכבשו בדור הקודם. לאור נסיון חייך, עליך לנתח מחדש את אופק עתידך למען תשכיל לצעוד הלאה.
כאן בא לעזרתנו המונח "תשובה על תשובה" שחידד ר' נחמן מברסלב.[6] מבלי לבטל את התשובה שעשינו בתור דור ראשון, דור מייסד, דור בוחר ומקים ומוביל תנועה ויודע לנמק ולנסח את בחירותיו, אל לנו לעמוד באותו מקום בדיוק. מצופה מעמנו לעשות תשובה על התשובה הראשונה. מחובתנו לבחור בכתיבת פרק חדש בסיפור בהמשכים שננחיל לדור הבא. כי בעלי תשובה שהגיעו אל היעד והפכו לצדיקים, כשיראת ה' היא כבר המובן מאליו עבורם, מועדים לגדל על ברכיהם לא רק צדיקים גמורים, אלא גם ילדים מחפשים, ילדים שלא רוצים להתבוסס במובן מאליו, ומבקשים להיות בעצמם 'דור ראשון'.
הדור הראשון לא נועד להביא אותנו אל היעד הסופי: במקום זאת, הדור שני פוסע מכוחו אל עבר האתגר הבא
כדי לחזור להיות לא רק 'חרדים סוציולוגים' אלא גם 'חרדים אל דברו', על דרך שאיפתו הטהורה של הרב נאבת, עלינו לעשות תשובה על תשובה, ללכת בדרך שנחלנו אבל עם טוויסט בעלילה, תוך דיוק המסלול לאתגרים הנוכחיים. חובתנו וזכותנו לגדל ילדים נאמנים לה' ולתורתו, המכירים טובה למדינה שתומכת בעולם התורה, ושותפים למשא ולמסע עם אחיהם בשדה הקרב ועם החברה הישראלית שבזכותה אנו נהנים משפע רוחני וגשמי. הדור הראשון לא נועד להביא אותנו אל היעד הסופי: עלינו לפסוע מכוחו אל עבר האתגר הבא.
[1] להחזיק את הנר – אשה חרדית בין תורה למציאות, בתוך פודקאסט "שיעורי בית".
[2] "ספרו החדש והמפתיע של מנחם נאבת מאתגר את כל מה שידענו וקראנו על רעיון החרדיות", בתוך "המקום" 24.3.25, עמ' 35-30.
[3] "על החירות", הקדמה מאת ירון אזרחי, עמ' יח.
[4] ראה משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הלכה ג'.
[5] מחשבות על התמסדות ועל אלימות, בלוג של הרב בצלאל כהן, אוחזר בתאריך 20.5.25.
[6] עיינו ליקוטי מוהר”ן קמ”א.
כנראה שגם נשים יכולות להיות תלמידות חכמות לא פחות מגברים!
אכן, אבל ערך הגברים החרדים ירד לאפס…
יישר כח!
מעניין ויפה
תודה רבה על מאמר מקסים!
עלינו לעבור ממצב של הישרדות ושמירה על הקיים למצב של שמירה על הקיים ביחד עם חזון ושימת לב לדברים המתחדשים
קודם כל, ממש לא ברור הקשר בין המאמר עצמו לפסקת הסיום עד הכרה במדינה ושירות בצבא? לאחרונה כמעט כל מאמר באתר הזה זה לא משנה על מה אדבר יגיע איכשהו לעניין הזה, זה נראה שיש לכם מטרה להפוך אותנו לחרד״לים בכל מחיר, אם יהיה לנו הכרה בשותפות במדינה
דבר שני זה מדהים לראות איך כותבים והוגים חרדים ימצאו את המבט החיצוני השיא סוציולוגי כי היא כאילו החברה החרדית היא משהו שנוצר בדור האחרון כלומר עכשיו זה הדור השני והשלישי זה אומר שהדור הראשון היה בערך בזמן הקמת המדינה, ומה היה לפני כן לפני כן לא היו חרדים לפני כן כולם היו חילווניים או מסורתיים ורק אז הפכו לחרדים? מה הקשר אנחנו המשכנו בדרך שהיתה קיימת תמיד דורי דורותבדיוק מותם אז מה יהיה ההבדל בינינו לבינם? אז אין עניין לשומר על החרדיות פשוט צריך לגרום לכולנו לעבור לצד שלהם
תגובה מדוייקת!!
חרדים זאת תוצאה של תגובת נגד להשכלה במזרח אירופה, הרוב היו עד אז דתיים או מסורתיים
איזה עומק ואיזו רהיטות. זו לא הפעם הראשונה שאני נדהם. ממאמר פרי עטה של האשה המרשימה הרבנית ורדית רוזנבלום . נדמה לי שצמחה כאן פרופסור נחמה ליבוביץ חדשה שתבדל לחיים ארוכים ואנחנו כלל לא הרגשנו. המשיכי לעלות בחכמה וכשרון.